התובעת שהיא חברת עורכי דין תובעת מן הנתבעים סכום של 18,942 ₪ בגין שירותים משפטיים שהיא נתנה לטענתה לנתבעים אך אילו לא שילמו את מלוא הסכום עבורם.

טענת התובעת היא כי היא הגישה בשם הנתבע 1 עתירה לבג"צ נגד מבקר המדינה ושורה של חברי כנסת ואחרים בגין כספים שהועברו מתנועת שינוי לתנועה החדשה של ח"כ פורז.

כמו כן הגישה התובעת עתירה נוספת בשם הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת 2" או "שינוי") בענין תשדיר בחירות שנפסל על ידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית.

לטענת התובעת הוסכם בינה לבין שינוי כי בגין העתירה בנושא פסילת התשדיר ישולם סכום של 13,500 ₪ + מע"מ והוצאות. בגין העתירה בנושא העברת כספי שינוי לתנועה של ח"כ פורז סוכם כי שכר הטירחה יחושב לפי שעות עבודה כאשר שעת עבודה של שותף במשרד התובעת יהיה 150$ + מע"מ ושעת עבודה של עו"ד 60$ + מע"מ.

התובעת טוענת כי בגין 2 העתירות שילמה שינוי סך של 34,650 ₪ . כיוון ששינוי לא הודיעה בעבור איזו עתירה שולם הסכום, שייכה התובעת את הסכום לכיסוי העתירה בענין תשדיר הבחירות וכן לחלק מהחוב נשוא העתירה הנוספת. החוב שנותר הוא איפוא בגין העתירה הנוגעת להעברת הכספים, עתירה אשר העותר בה היה הנתבע 1 והוגשה גם בשם נתבעת 2 (שאמנם חתמה על הסכם בענין העברת הכספים אך לאחר מכן חזרה בה והיתה שותפה להגשת העתירה).

התביעה הוגשה במקורה בסדר דין מקוצר כאשר היא הוגשה רק בגין שכר טירחה לעתירה שעסקה בהעברת כספי שינוי למפלגתו של ח"כ פורז. הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן. ואולם, בשלב מאוחר יותר התובעת ביקשה לתקן את התביעה (התיקון היה הוספת העתירה הנוספת בענין תשדיר הבחירות שהושמטה מהתביעה הראשונה) אך לא היה שינוי בסכום התביעה אלא רק באופן חישוב הסכום לחיוב לעומת הסכום ששולם. הנתבע 1 הגיש כתב הגנה לתביעה המתוקנת.

טענות הנתבעים בקשת הרשות להתגונן ובכתב ההגנה היו אלה:

הנתבע 1 טען כי ההתקשרות בקשר להגשת העתירות היתה בין הנתבעת 2 לבין התובעת. לטענתו, לקראת הבחירות בשנת 2006 פרשו חלק מראשי מפלגת שינוי כך שהמפלגה התפצלה לשתי מפלגות. חלק מהפעילים ברשות מר רון לוינטל נשארו עם המותג "שינוי" וחלק אחר ברשות ח"כ פורז הקימו את מפלגת "חץ" . בין שני הפלגים נערך הסכם באשר לחלוקת כספי המפלגה וכספי מימון הבחירות. לאחר ששינוי חתמה על ההסכם היא רצתה לבטלו. התובעת ועו"ד לוינטל מטעם שינוי הבינו שישנה בעיה בהגשת עתירה על ידי מפלגת שינוי שכן העתירה היתה נגד הסכם שעליו היא עצמה חתמה. בשל סיבה זו חיפשו עו"ד לוינטל והתובעת עותר ייצוגי שיופיע כעותר. עו"ד לוינטל התקשר אליו וביקש ממנו להיות העותר הייצוגי וזאת לאחר שהעתירה כבר היתה מוכנה להגשה. הנתבע 1 הסכים בתנאי שמפלגת שינוי תיקח על עצמה את כל ההוצאות הכרוכות בהגשת העתירה וכך סוכם. התובעת שלחה אליו את העתירה המוכנה כשעה לאחר אותה שיחת טלפון, עו"ד ממשרד עורכי הדין של התובע (שהוא עצמו בעל משרד עו"ד) אישר את חתימתו על תצהיר העתירה ושליח ממשרדו של הנתבע הגיש את העתירה כבר למחרת היום לביהמ"ש העליון. לדבריו, זה הקשר היחיד שהיה לו עם התובעת. ביום שנקבע לדיון בעתירה הוא הופיע בבית משפט העליון ומשראה שנציג התובעת אינו בקיא בנושא העתירה נאלץ הוא לייצג את עצמו ולהשיב לשאלות בית המשפט. לטענתו, בשל הרשלנות בה הוגשה העתירה המליץ ביהמ"ש למחוק אותה והיא נמחקה במהלך הדיון הבודד שהתקיים בה. התובעת הכינה חשבון עסקה עבורו אך חשבון זה בוטל משהוברר ששינוי אמורה לשלם את ההוצאות ושכר הטרחה. חשבון העיסקה שצרפה התובעת הוא על שם שינוי. לטענת הנתבע 1 הוא עצמו עו"ד שמפעיל משרד ומעסיק בו עורכי דין והוא לא היה צריך להיעזר בשירותי התובעת לצורך הגשת העתירה. הנתבע חלק גם על שעות העבודה שטענה התובעת שעבורה היא דורשת תשלום. שעות אלה כוללים שעות של מי שאינו עורך דין וכן שעות שלא יתכן שנעשתה בהם עבודה שכן, כאמור, העתירה נשלחה אליו ביום 8.12.06 והוגשה על ידו למחרת היום לכן לא יתכן שביום 9.12.06 עו"ד קידר עבד על העתירה 12.5 שעות. הדברים נכונים גם לגבי שעות העבודה של עו"ד זיוון מטעם התובעת. לטענתו המסמך המפרט את שעות העבודה, שלפיו ערכה התובעת את תביעתה המתוקנת, נערך בדיעבד לקראת הדיון בתיק זה והוא למעשה בידוי ראיות.

הנתבעת 2 טענה בבקשת הרשות להתגונן כך:

התובעת יצגה אותה בהליך בבית משפט העליון. כל השכר המוסכם בגין הליך זה שולם לפני שנים רבות. לטענת הנתבעת לא בכדי המתינה התובעת 6 שנים בהגשת התביעה והמתינה עד שיו"ר המפלגה דאז נפטר ועד שהמפלגה חדלה להיות פעילה. לטענתה, למרות שהתובעת נדרשה לתת פירוט על דרישתה במשך זמן ארוך היא לא עשתה כן. הנתבעת 2 מודה בטענת הנתבע 1 לפיה היא נטלה על עצמה את כל עלויות הגשת העתירה. יפוי הכח של הנתבע 1 נחתם לאחר שהעתירה כבר היתה מוכנה. העתירה נמחקה בשל הרשלנות בהגשתה והנתבע 1 היה צריך לייצג את עצמו בבית המשפט. מדובר בהכנת עתירה וקיום דיון קצר בה שבמהלכו, בהמלצת ביהמ"ש, העתירה נמחקה. בשלב ראשון של הכנת העתירה שלחה התובעת חשבון עסקה חלקי בו דרשה 21,016 ₪ הכוללים גם הוצאות בנוסף לשכר הטרחה. לאחר סיום העתירה נשלח חשבון נוסף בו נדרשה הנתבעת לשלם 32,162 ₪ בפועל שולם סכום גבוה מסכום זה אך עתה התובעת דורשת עוד סכום (יש לציין שבקשת הרשות להתגונן של הנתבעת 2 הוגשה לפני תיקון התביעה כאשר התביעה כללה ייצוג רק בעתירה אחת לענין חלוקת הכספים בין שינוי וחץ). הנתבעת טענה עוד כי במהלך החודשים שלאחר העתירה המציאה התובעת כל פעם חשבון אחר ללא מתן פירוט כלשהו, כאשר בין חשבון לחשבון עולה סכום הדרישה ואף סכום ההוצאות וזאת על אף שהעתירה נמחקה, כאמור, בדיון הראשון והיחיד שהיה בה. הנתבעת טוענת איפוא כי לא קיים כלל חוב כלפי התובעת ולפיכך יש לדחות את התביעה.

לתמיכה בטענות התובעת הוגש תצהיר של עו"ד קידר. בתצהירו טען עו"ד קידר כי הנתבע 1 וח"כ אילן ליבוביץ פנו למשרדו וביקשו להכין עתירה שכוונתה היתה לפסול העברת כספים ממפלגת שינוי למפלגה החדשה של עו"ד פורז. מפלגת שינוי חתמה על הסכם בענין אך רצתה להימנע מלקיימו ולכן פעלה להגשת עתירה נגד עצמה באמצעות הנתבע 1. לטענתו סוכם על שכ"ט כמפורט לעיל והוגשה העתירה לאחר שבמשרדו עבדו עליה כ- 40 שעות וכן הוצאו הוצאות. לטענתו כל השעות תועדו בדו"ח פירוט חיובים על ידי הנהלת החשבונות ונשלחו לנתבע 1. הנתבע 1 טען כי קיים הסדר בינו לבין שינוי לפיו שינוי תשלם את הסכום לכן ביקש להעביר את החשבון לשינוי. בסמוך לעתירה זו ביקשה שינוי שהתובעת תגיש עתירה נוספת בגין פסילת תשדיר בחירות שלה כאשר סוכם כי לגבי עתירה זו תשלם שינוי 13,500 ₪ + מע"מ + הוצאות. בעקבות בקשתו של הנתבע 1 הוצאה לנתבעת 2 חשבונית בגין 2 העתירות שסכומה הגיע ל- 49,530 ₪ מתוכם שילמה הנתבעת 2 סך 34,650 ₪ בלבד לפיכך נותר חוב של 14,880 ₪ . נעשתה פניה לנתבעת 2 על מנת שתשלם את חובה ובתשובת הנתבעת 2 אושר על ידה שאכן קיים חוב כאמור אך הוא יוכל להיות משולם רק אחרי שיוכן דו"ח ביקורת של המפלגה דבר שצפוי להתרחש בחודש אוקטובר 2006. עו"ד קידר צרף לתצהירו מכתב הכתוב על דף רשמי של מפלגת שינוי בו ישנה הודעה בחוב ונכתב שהוא ישולם כאמור. התובעת פנתה עוד מספר פעמים לנתבעת 2 וביקשה לקבל את יתרת החוב והנתבעת 2 הודתה פעם נוספת בחובה תוך הבטחה לשלמו כשתקבל את המגיע לה מהמדינה אך בסופו של דבר לא שילמה. לדבריו, הסכום ששולם על ידי הנתבעת 2 שולם מבלי להבהיר עבור מה שולם לכן התובעת, לפי סמכותה מכח סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), שייכה את הסכום לעתירה בענין תשדיר הבחירות וחלק מהעתירה בענין סכומי הכסף שהיו אמורים להיות מועברים למפלגתו של ח"כ פורז. כך שהחוב שנותר בסך 14,880 ₪ מתייחס לעתירה זו ולפיכך על הנתבעים לשלמו.

מטעם הנתבע 1 הוגש תצהיר שלו שחזר על טענותיו כמפורט לעיל וכן תצהיר של אילן ליבוביץ, שהיה אז פעיל בשינוי, שאישר את טענותיו של הנתבע 1 בכל הקשור לכך שהוא נבחר רק להיות העותר הייצוגי, לאחר שהעתירה כבר היתה מוכנה, וכי הוא לא היה בקשר כלשהו עם התובעת. לדבריו, היה ברור לכל, כולל לנציגי התובעת, שהנתבעת 2 תישא בכל העלויות הכרוכות בהגשת העתירה.

הצדדים והעדים נחקרו בפני.

מחקירת עו"ד קידר עולה כי הנתבע 1 לא היה כלל במשרדו ולא איתו סוכמו תנאי העסקת התובעת. מי שפנה למשרדו היה אילן ליבוביץ ומר רצבי שאף היו נוכחים בפגישה בה סוכם על שכר הטרחה. חובתו של הנתבע 1 נובעת מכך שהוא חתום על יפוי כח. עו"ד קידר אישר שהנתבע 1 לא פנה למשרדו ולא ביקש להגיש עתירה כלשהי. עו"ד קידר נשאל גם על חיובים שנעשו עבור עבודות של מי שאינם עורכי דין במשרד והשיב כי גם עבודתם מחוייבת כעבודת מי שאינו שותף לפי 60 $ לשעה.

הנתבע 1 חזר על טענותיו לפיהן היה ברור לכל והדברים אף נאמרו במפורש כולל לנציג התובעת, שהוא נרשם רק כעותר ייצוגי והוא לא יצטרך לשלם דבר. אף אחד לא סיכם איתו דבר לענין שכר הטרחה, לא דובר איתו כלל על נושא הזה.

עו"ד לוינטל בשם הנתבעת הסביר בעדותו כי המסמך בו לכאורה יש הודעה של שינוי בחוב נחתם על ידי עובד שהגיע אחרי צבא לסייע בסידור המשרד. לא היתה לו סמכות להודות בחוב או להתחייב לשלמו בכל שלב שהוא.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולאחר עיון בהם באתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1 ולקבל את התביעה בכל הקשור לנתבעת 2 ואלה נימוקי:

מהעדויות כולם עולה כי לא היה סיכום כלשהו לגבי שכר טרחה בין הנתבע 1 לבין התובעת. לא זו בלבד אלא שמעדותו של עד ניטרלי, מר אילן ליבוביץ, עולה במפורש כי התובעת היתה מודעת לכך שנתבע 1 נרשם כעותר רק משום שהנתבעת 2 לא יכולה היתה להגיש עתירה נגד הסכם שעליו היא עצמה חתמה. הוסכם במפורש בנוכחות נציג משרד התובעת כי הנתבע 1 לא יצטרך לשאת בעלות כלשהי. לכך יש לצרף את העובדה שהתובעת עצמה אמנם שלחה בתחילה דרישה לנתבע 1 אך מיד תיקנה את הדרישה ושלחה אותה לנתבעת 2 בלבד. היינו, גם התובעת הבינה וידעה אין לה דרישה כלשהי כלפי הנתבע 1. אמנם בתחילה נשלח אליו חשבון כמי שהיה עותר, אך משהובהר לה את שהוסכם בין הצדדים, שהנתבע 1 לא יישא בתשלום כלשהו שינתה את החשבון וחייבה את הנתבעת 2 בלבד כפי שסוכם מראש. אני מקבל את עדותו של מר אילן ליבוביץ ושל הנתבע 1 עצמו וכן של נציג הנתבעת 2 מר רון לוינטל לפיהן היה מוסכם במפורש שהנתבע 1 לא יישא בשכ"ט. כאמור, גם נציג התובעת עצמו העיד שלא היה סיכום כלשהו עם הנתבע 1 לגבי שכר טירחה. לפיכך אין מקום לדרוש ממנו תשלום שכר טרחה. התביעה נגדו איפוא נדחית.

באשר לנתבעת 2, לצורך הוכחת הדרישה הומצא בין היתר מסמך שבו מודה הנתבעת 2 בחוב ומבקשת לשלם אותו לאחר שיוסדרו ענייני דוחות הביקורת וקבלת כספים. אמנם נציג הנתבעת 2 טען שמדובר בכותב שאינו מוסמך לכתוב את המכתב ואולם אותו כותב לא הובא להעיד על ידי הנתבעת 2. בנוסף לאמור הנתבעת 2 לא המציאה כל מסמך אחר לפיו השיבה לדרישות התובעת בזמן אמת שאין חוב או שהחוב הנטען אינו נכון. התובעת מצידה המציאה מספר דרישות שנשלחו לנתבעת 2 בענין סכום החוב.

בנוסף לאמור, הנתבעת 2 לא המציאה כל גירסה שלה לגבי הסכום שסוכם עם התובעת שישולם לה בעבור העתירות לפיכך יש לקבל את עדותו של עו"ד קידר בענין זה לגבי ההסכמה ולגבי אופן חישוב התשלום.

התוצאה היא איפוא שהתביעה נגד הנתבע 1 נדחית ואני מחייב את התובעת בהוצאותיו וכן בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

התביעה נגד הנתבע 2 מתקבלת ואני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה. בהתחשב בהליכים שנוהלו כולל תיקון התביעה ובהתחשב בשיהוי הרב בהגשת התביעה לא מצאתי שיש מקום לחייב את הנתבעת בסכומים נוספים בגין הוצאות ו/או שכ"ט עו"ד.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה