בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת במהלך עבודתה ביום 12.10.06.

פסק הדין יעסוק בשאלת החבות בלבד.

גרסת התובעת

בתצהירה מפרטת התובעת את התאונה בה נפגעה.

התובעת עבדה אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") כמטפלת בקשישים.

התובעת עבדה אצלה החל מה- 12.10.06 במשך כ- 5 שנים עובר לתאונה.

במסגרת עבודתה נדרשה התובעת לטפל בקשיש בביתו בשכונת גבעת הזיתים בלוד.

היה עליה לרחוץ את הקשיש.

בחדר האמבטיה בבית הקשיש לא היתה מקלחת אלא רק אמבטיה.

מאחר והקשיש היה מוגבל, לא ניתן היה להכניסו לתוך האמבטיה.

התובעת נאלצה, בידיעת הנתבעת, לקלח אותו מחוץ לאמבטיה, כאשר הוא יושב על כיסא גלגלים בשטח שאינו מיועד למטרה זו.

הרצפה בחדר האמבטיה היתה חלקה ביותר ולא הונח עליה כל משטח מונע החלקה.

התובעת התלוננה מספר פעמים באוזני המעביד כי הרצפה חלקה מאוד, במיוחד כאשר היא משתמשת במים וסבון, אולם הנתבעת לא דאגה לטפל בכך.

בחדר האמבטיה לא היה קיים בור לניקוז מים.

היה קיים פתח לביקורת סתימות שאיננו מיועד לספיגת מי המקלחת, והיה סגור במכסה באופן מוחלט.

בכל פעם שהתובעת ביצעה מקלחת לקשיש, נוצרה שלולית מים גדולה מאוד. אחרי שסיימה לקלח אותו, החזירה אותו למיטה, וחזרה למקלחת במטרה לנקות את המים.

התובעת נאלצה לפתוח את המכסה של פתח הביקורת ולנקז את המים דרכו.

במועד התאונה, כאשר ניסתה לנקז את המים לפתח הביקורת, החליקה ונפגעה. לטענת התובעת לא סיפקה לה הנתבעת ציוד לצורכי עבודתה, למרות שהתלוננה על תנאי העבודה, והתלוננה כי המקלחת לא מתאימה.

המקלחת לא הותאמה לצורכי הקשיש, אשר לא יכול היה להיכנס אליה, ולכן נאלצה לקלח אותו בתנאים לא מתאימים, כל זאת בידיעת הנתבעת.

עוד טוענת התובעת, כי במקלחת לא היה כל מתקן סיוע או מתקן לאחיזת ידיים.

התובעת נשאלה באופן ישיר מה הקושי לנגב את הרצפה עם מגב והשיבה כי "זה לא בעיה, פשוט החלקתי, היה סבון אחרי המקלחת והחלקתי". (עמוד 9 שורות 28 – 29).

התובעת נשאלה מה היה גובה המים כאשר החליקה והשיבה "לא היה גובה מים". (עמוד 10 שורה 10).

לשאלת בית המשפט מה היה גובה המים כאשר היתה מתחילה לנגב את הרצפה, השיבה שגובה המים היה בערך 2 ס"מ, והשתמשו במגבות כדי שהמים לא יצאו דרך הדלת. היו גם מגבות מסביב לגיגית שבה קילחו את הקשיש.

ההחלקה ארעה כאשר לא נותרו כמעט מים במקלחת ובוצע ניגוב אחרון. (עמוד 10 שורות 25 – 31).

התובעת העידה שכאשר ביצעה את המקלחת השתמשה בנעלי ספורט שאינן מחליקות. (עמוד 11 שורות 19 – 20).

כאשר התבקשה התובעת להסביר במהלך הדיון, מה ההבדל בין האופן שבו החליקה לבין פעילות שגרתית של גריפת מים במקלחת, השיבה, שמזלה הרע גרם לכך שהחליקה. (עמוד 9 שורות 3 – 4).

בהמשך נשאלה מה היתה מצפה מהמעביד והשיבה, שהיה על המעביד לבדוק באיזה מצב היא מקלחת את הקשיש והיה עליהם להיות אחראים לכך שלא יקרה כלום.

התובעת נשאלה האם לפני שהחליקה ראתה בעיה כלשהי במקלחת והשיבה שלא היתה כל בעיה, היא פשוט החליקה. (עמוד 9 שורות 28 – 29).

גרסת הנתבעת

הנתבעת הינה חברת כוח אדם שמספקת עובדים למוסד לביטוח לאומי, לצורך ביצוע עבודות סיעוד שמוטלות על פי דין על המוסד לביטוח לאומי.

מחלקת הרווחה ברשות המקומית עומדת אף היא בקשר עם המטופל ומשפחתו.

הנתבעת אינה יכולה ואינה רשאית לערוך שיפוצים בבית הקשיש. האחריות למבנה הבית ולהתאמתו לצורכי הקשיש מוטלים על שכם הקשיש ובני משפחתו.

התובעת היא זו שאחראית על הבטיחות במקלחת במקום בו עבדה. המעבידה מעבירה קורס מטפלות למטפלות המועסקות על ידי החברה על פי דרישות המוסד לביטוח לאומי, ובהם נושאים שונים שכוללים בין היתר את נושא הבטיחות בעבודת המטפלת.

כאשר המטפלת אינה משתתפת בקורס, היא מקבלת הדרכה אישית בנושאי הקורס על ידי העובדת הסוציאלית של הסניף.

מעיון בתיק התובעת ובתיק המטופל, לא נמצא תיעוד של תלונה לה טוענת התובעת. לו היתה מועלית תלונה כזו היתה מתויקת בתיק המתאים, והתובעת היתה מקבלת הדרכה ספציפית כיצד לנהוג והיתה נערכת שיחה עם משפחת המטופל.

ההכרעה

בכתב התביעה תוארה התאונה באופן הבא:

"7(א) – ביום 12.10.06 נדרשה התובעת על פי הוראות והנחיות הנתבעת לטפל בקשיש בביתו בשכונת גבעת הזיתים בלוד.

(ב) - כחלק מעבודתה טיפלה התובעת בקשיש, קילחה אותו, תוך שהיא משתמשת במים וסבון.

(ג) - בזמן שהות התובעת במקלחת ובזמן שניקתה אותה היא החליקה על הרצפה הרטובה, נפלה על הגב וצד ימין (להלן: "התאונה")".

השוואה בין האמור בכתב התביעה לבין גרסת התובעת כפי שהיא מופיעה בתצהיר מלמדת, כי קיים פער בין העובדות המתוארות בכתב התביעה לבין העובדות שנטענו לאחר מכן בתצהיר.

בכתב התביעה לא נאמר דבר לגבי מבנה האמבטיה ואי התאמתו לביצוע מקלחת לקשיש.

לא נאמר כי היה צורך לבצע את המקלחת מחוץ לאמבטיה.

לא נאמר כי לא היה קיים ניקוז באמבטיה.

לא נאמר כי הדבר דווח למעסיקה.

בסעיף 10 נאמר, שהתובעת הודיעה לנתבעת כי הרצפה חלקה ומסוכנת ויש להתקין במקום שטיחון כנגד החלקה, אולם הדרישה לא נענתה.

עוד נאמר כי התובעת דיווחה שאין במקלחת מקום להנחת חפצים ואין מאחזים להנחת היד, מה שעשוי להועיל לה במהלך העבודה.

בתצהיר לעומת זאת נאמר כי התובעת נאלצה בידיעת הנתבעת לקלח את הקשיש מחוץ לאמבטיה.

כאמור, בכתב התביעה לא נאמר דבר על הצורך לרחוץ את הקשיש מחוץ לאמבטיה ובוודאי שלא נאמר דבר על כך שדבר זה דווח לנתבעת.

אני סבור שיש בפער בין האמור בכתב התביעה לבין האמור בתצהיר ולאחר מכן בישיבת ההוכחות, שינוי חזית.

הנתבעת התנגדה לשינוי חזית עם פתיחת ישיבת ההוכחות, וקבעתי שענין זה יתברר במסגרת הסיכומים.

במסגרת סיכומי התובעת לא קיימת התייחסות לטענה זו.

במסגרת סיכומי התשובה נאמר, שלא קיימת הרחבת חזית, שכן מלכתחילה נטען בכתב התביעה כי הנתבעת אפשרה את עבודת התובעת במקום בתנאים לא בטיחותיים.

נטען כי התובעת פרטה בכתב התביעה כי הרצפה חלקה, וברור שטענה זו הועלתה מאחר שהיא משתמשת ברצפה כמקום לרחצת הקשיש.

אינני סבור שיש בדברים אלה בכדי לשמש מענה לטענה בדבר הרחבת חזית.

כתב התביעה משתרע על מספר עמודים, והתאור העיקרי של התאונה, כפי שפורט בסופו של דבר בתצהיר, לא מופיע בו.

תאור רצפה חלקה איננו מלמד על כך שהמקלחת בוצעה מחוץ לאמבטיה.

בוודאי שאין התייחסות להעדרו של פתח ניקוז.

התובע מפנה בסיכומיו לסעיפים כלליים המופיעים בכתב התביעה בדבר אי מילוי חובות הנתבעת.

אין די בהעלאת עשרות סעיפים כלליים שיכולים להתאים לכל תיק, כאשר התובעת טוענת לנסיבות מסוימות שבעקבותיהן נגרמה התאונה.

אין כל דרך להתגונן מפני סעיפים כלליים אלה.

כאשר נשאלת התובעת שאלה ישירה מה גרם לה להחליק, השיבה שמזלה הרע גרם לכך. (עמוד 9 שורות 3 – 4).

ברע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים נ' סי.טי סטייט (פורסם במאגרים המשפטיים) נדונו העקרונות לשינוי חזית.

הכלל הוא שרשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים.

כל טענה שמעלה בעל דין, שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו, מהווה שינוי חזית או הרחבת חזית ויש לדחותה.

ניתן להכיר בשינוי חזית כאשר ניתנת רשות לתיקון כתב התביעה, או כאשר בעל דין נתן את הסכמתו לכך מפורשות או מכללא.

כלל זה נועד למנוע עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מי שמשנה את החזית הוא התובע.

מבחינת הנתבע משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו.

שינוי גרסה תוך כדי ניהול ההליך, פוגע באפשרותו של הנתבע להתגונן ועלול לפגוע בזכות מהותית שלו. (סעיף 12 לפסק הדין).

כאמור, בפתיחת ישיבת ההוכחות שנערכה ביום 14.11.12 התנגד ב"כ הנתבעים לשינוי החזית.

במהלך ישיבת קדם משפט מיום 11.9.11 נשאלה התובעת על ידי כיצד ארע הנזק ותיארה תיאור דומה לתיאור המופיע בתצהיר.

לאחר העלאת גרסתה אמר ב"כ הנתבעת כי ציפה שהתובעת תגיד שהאירוע לא ארע בזמן המקלחת כי ידע את זה.

ב"כ הנתבעת העלה מספר טענות נוספות.

אינני סבור שניתן להסיק מדבריו, ולו גם בעקיפין, שהסכים כי הדיון יתנהל על בסיס גרסה עובדתית שונה מהגרסה שמופיעה בכתב התביעה.

בשלב זה בו הבחין ב"כ התובעת או לפחות היה אמור להבחין בכך, שניתנת גרסה חדשה לתאונה, היה רשאי להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה והבקשה היתה נידונה לגופה.

הדיון התנהל בישיבת ההוכחות על בסיס גרסה שונה מהגרסה המופיעה בכתב התביעה, תוך התנגדות מפורשת בתחילת הדיון של ב"כ הנתבעים לשינוי חזית.

מלבד העובדה שהתובעת העלתה את גרסתה באופן שונה ממה שנאמר בכתב התביעה, נמנעה מהבאת עדה שיכולה היתה לבסס את טענתה.

התובעת העידה כי הכירה את בתו של הקשיש ועבדה יחד איתה כאשר טיפלה בקשיש.

התובעת העידה שבתו של הקשיש ראתה כאשר זה קרה. היא עמדה לידה כאשר נפלה ובהמשך אמרה שכאשר צעקה שמעה בתו של הקשיש את הרעש, באה וטיפלה בה. (עמוד 5 שורות 22 - 32).

התובעת יכולה היתה איפוא בקלות רבה להביא עדות חיצונית שתבסס את גרסתה במלואה, גם לגבי הצורך לרחוץ את הקשיש מחוץ לאמבטיה, גם לגבי הרטיבות שהיתה באמבטיה, גם לגבי העדר אפשרות אחיזה, לגבי האופן שבו אירעה התאונה, ולגבי העדר ניקוז בחדר האמבטיה.

קיימת חזקה שבעובדה לפיה הימנעות מהבאת ראיה ללא שקיים הסבר סביר לכך, מלמדת שאילו היתה מובאת, היתה פועלת לחובת מי שנמנע מהבאתה.

ראו ת"א (חי) 11445-06-08 אדר' אבנר הולנדר נ' אסתר סדנאי (סעיף 6.7 לפסק הדין) והאסמכתאות המפורטות שם.

על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 על בית משפט הפוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע, לפרט בהחלטתו מה גרם לו להסתפק בעדות זאת.

במקרה זה אינני סבור שקיימים נימוקים לסטיה מהכלל.

ראשית, הפער בין הגרסה המופיעה בכתב התביעה לגרסה המופיעה בתצהיר מצדיק נקיטת זהירות בקבלת הגרסה המאוחרת.

ניתן להניח שאילו היתה מוסרת התובעת לבא כוחה את הגרסה המלאה, היתה זאת מפורטת בכתב התביעה.

שנית, התובעת יכולה היתה כאמור להביא בקלות עדות ישירה שתתמוך בגרסתה.

חובת הזהירות

גם אם אקבל את גרסת התובעת במלואה, אינני סבור שהנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת.

כידוע אחריות המעביד על פגיעות של העובד במהלך העבודה איננה אחריות מוחלטת.

בע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמר, כי המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. (סעיף 17 לפסק הדין).

בע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון פ"ד מ"ז (3) 225 נאמר כי כאשר מדובר על סכנת נפילה או החלקה רגילות שהינן חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים הרגילים, כדוגמת החלקה על משטח רטוב או נפילה מכיסא, שעלולות להתרחש בכל מקום ובכל זמן, אין מוטלת חובה על המעביד למנוע את הסיכון.

הסיכון שעל המעביד למנוע אותו הוא סיכון מיוחד. (סעיף 7 לפסק הדין).

עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה כדי ללמד לבדה על אחריות של המעביד להחלקה.

תיתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו ארעה ההחלקה.

ראו ע"א 498/93 פורטונה סבן נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) (סעיף 6 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם).

התובעת היא עובדת של הנתבעת.

חובת הזהירות המושגית קיימת ביחסים שבין התובעת לנתבעת.

חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות המקרה, ובוחנת האם בנסיבות יחודיות אלה, יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. ראו ע"א 1786/10 דניאל חנוכייב נ' בית הספר אורים (פורסם במאגרים המשפטיים), סעיף 15 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם.

בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז (1) 113 נאמר, כי חובת הזהירות הקונקרטית, כמו גם חובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הציפיות, על בית המשפט להתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מצד אחד ובצורך להגן על הרכוש והגוף מהצד השני.

בית המשפט מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו, הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד, על בסיס שיקולים אלה ושיקולים נוספים קובע בית המשפט את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות. (סעיף 3 לפסק הדין).

השאלה שיש לשאול לצורך הכרעה בקיום חובת זהירות קונקרטית היא, האם כענין של מדיניות משפטית יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין סיכון מסוים.

קיימים סיכונים טבעיים ורגילים לפעולות מקובלות, ולעיתים נקבע כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת (סעיף 8 לע"א 145/80 הנ"ל).

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת בחללו של עולם אלא מיוחדת למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי ולהתנהגות ספציפית.

השאלה אם קיימת חובת זהירות, מוכרעת בין היתר על פי שיקולים של מדיניות משפטית, תוך שקילת הפסיקה על דרכי ההתנהגות של הבריות בעתיד.

הסיכון בהחלקה תוך כדי ניגוב מים במקלחת הוא סיכון שנלווה לפעולת ניגוב המים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעת כל סיכון אלא בגין סיכון בלתי סביר.

סיכון בלתי סביר הוא סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. (סוף סעיף 8 לע"א 145/80 הנ"ל).

מהכלל אל הפרט. אילו היה נקבע שבכל מקרה בו קיים ליקוי בטיחותי כלשהו, קיימת חבות לחברת כוח האדם, הרי שבמקרים רבים לא היה נשלח כלל עובד לביתו של הקשיש.

כידוע, ניתן למצוא בכל בית ליקויי בטיחות מגוונים, שהטיפול בהם כרוך בהשקעת סכומים נכבדים. במרבית המקרים אין לקשיש את האמצעים לשלם עבורם.

במקרה שבפני היה צורך לערוך שיפוץ של האמבטיה, תוך כדי הוצאת האמבטיה והתקנת מקלחת, כולל כל סידורי האינסטלציה שכרוכים בכך.

במצב דברים זה לא היה הקשיש מקבל עובד שיסעד אותו, מה שהיה פוגע בסופו של דבר בציבור שזקוק יותר מכל לעזרת הזולת.

גם לגופו של ענין אינני סבור שהסיטואציה המתוארת בתצהיר העדות הראשית ובחקירה שנערכה על התצהיר, הינה סיטואציה מסוכנת.

אם בוחנים את העובדות כפי שהן, הרי שמדובר בחדר אמבטיה שעל רצפתו מצטברים מים לאחר שהתבצעה מקלחת.

מדובר בסיטואציה רגילה ושגרתית שיכולה להיווצר גם כאשר אדם מתקלח במקלחת וגם כאשר אדם מתקלח באמבטיה ומים יוצאים מהאמבטיה ומתפזרים על המשטח שמסביבה.

בכל מקרה בו השיפוע של הריצוף אינו מכוון לפתח הניקוז נוזלים מים מחוץ למקלחת.

מדובר בנוזל שנמצא במצב טבעי בחדר האמבטיה.

כל מה שנדרש מהעובד הוא לגרוף באמצעות מגב את המים לתוך פתח שמיועד לכך.

התובעת העידה כי כאשר החליקה כבר היתה בסוף תהליך ניגוב המים מהרצפה.

בנסיבות אלה אני קובע שלא התגבשה חובת זהירות קונקרטית.

הפרת חובת הזהירות

גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התגבשה במקרה זה חובת זהירות קונקרטית, אינני סבור שהנתבעת הפרה חובה זאת.

בכל הנוגע להפרת חובת הזהירות נאמר, כי סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, כאשר השאלה היא מה האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות הענין.

על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרס של הפרט הניזוק, לבטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות.

על בית המשפט להתחשב בחשיבות החברתית של הפעולה ולשקול את האמצעים שדרושים למניעתה. (סעיף 17 לע"א 145/80 הנ"ל).

כאשר אני שוקל שיקולים אלה ומחיל אותם על נסיבות התיק שבפני, אני מגיע למסקנה לפיה לא הופרה חובת הזהירות כלפי התובעת.

מי שנזקק לשירותיה של התובעת הם קשישים שלא פעם מתגוררים בתנאי מגורים קשים ובלתי הולמים.

ברור שלא ניתן לצפות מהנתבעת שהיא חברת שירותי כוח אדם, כי לפני שהיא שולחת עובד במטרה לטפל בקשיש בביתו, יערכו בדק בית ויבצעו שיפוצים, כדי להכשיר את הבית מבחינה בטיחותית להגעתו של העובד.

מי שמזמין את שירותי הנתבעת הוא המוסד לביטוח לאומי, וגם ממנו לא ניתן לדרוש שיבצע שיפוץ בטרם הוא מזמין שירותי כוח אדם.

אילו היתה מועלית דרישה כזאת, היה הביטוח הלאומי נמנע מלספק עובד אשר יסעד את הקשיש, וחברת כוח האדם לא היתה שולחת מלכתחילה עובד לטפל בקשיש.

לטענת התובעת לא היה בחדר האמבטיה פתח ניקוז מובנה, והיה צורך לפתוח את המכסה על מנת לנקז את המים.

אינני רואה חשיבות לעובדה שלא היה קיים פתח ניקוז מובנה שאליו מנקזים את המים, והיה צורך להרים מכסה ולאחר מכן נפתח הפתח לצורך ניקוז המים.

גם התקנת הפתח עצמו יכולה להיות כרוכה בהשקעת אמצעים כספיים, כאשר לא קיים גורם שיממן הוצאות אלה.

התובעת העידה, כי ההחלקה ארעה כאשר היתה בסיום גריפת המים ובעצם המדובר היה במשטח לח שהיה צורך לבצע בו את הניגוב האחרון.

כל התיאור שמתייחס למצב חדר האמבטיה ופתח הביקורת אינו קשור בסופו של דבר לאופן בו ארעה התאונה.

כל מי שמתקלח במקלחת נמצא פעמים רבות במצב שעליו לגרוף את הטיפות שהצטברו במקלחת לעבר פתח כלשהו, וכמובן שלעיתים הוא עלול להחליק.

כל מי ששוטף את הבית ושופך מים על הרצפה שאותם בכוונתו לגרוף, עלול להחליק.

כל עובד יודע שהמקלחת מתבצעת באמצעות מים וסבון שעלולים לגרום להחלקה.

אין צורך לשם כך בהוראות מיוחדות.

התובעת איננה טוענת שהשתמשה בנעליים מחליקות. ההיפך הוא הנכון.

המדובר בפעולה שמתבצעת על ידי התובעת במשך שנים רבות ללא כל תקלה.

גם הטענה לפיה היה על הנתבעת לשים משטח נגד החלקה איננה רלבטית לאופן שבו ארע הנזק.

לא ניתן לגרוף מים כאשר קיים משטח, וגם אילו היה קיים משטח, היה על התובעת להוריד אותו כדי לבצע את גריפת המים. התובעת עצמה העידה שהניחה מגבות מסביב למקום בו רחצה את הקשיש.

הנתבעת העידה כי לא מצוי בתיק כל דיווח על תקלה כלשהי באמבטיה.

גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה דווח הדבר, אינני סבור שהדיווח התבצע משיקולים של סיכון כלשהו שאותו ראתה התובעת לנגד עיניה, אלא יותר משיקולי נוחות.

גם אם היתה הנתבעת יודעת בדיוק מה מצב האמבטיה והקושי לבצע את האמבטיה בתנאים אלה, אינני סבור שהיתה מגיעה למסקנה לפיה קיים סיכון לתובעת, בביצוע המקלחת לקשיש עקב העובדה שבסופה יהיה על התובעת לגרוף את המים לפתח הניקוז.

בע"א 371/90 חמודי סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מ"ז(3), 345 נאמר שכאשר מדובר בנזק שהוא תולדה של החלקה עקב חומר שאינו טבעי, או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים, מוטלת על המעביד חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה.

במקרה זה המדובר כאמור בחומר שהוא טבעי לחדר אמבטיה.

עוד נקבע באותו פסק דין שסיכון של החלקה קיים תמיד והוא חלק מסיכוני החיים. אין מדובר בסכנה בלתי רגילה שגורמת לכך שקיימת חובה כלשהי של המעביד כלפי העובד.

באותו מקרה נאמר, כי כל אחד יודע שעל בוץ מחליקים.

במקרה שבפני ניתן לומר שכל עובד יודע שעל סבון ומים עלולים להחליק. התובעת אף העידה שביצעה את גריפת המים בזהירות (עמוד 9 שורה 27).

קיימת הבחנה נוספת בין חומר שמציאותו טבעית למקום ההחלקה, אולם טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של ההחלקה.

על פי כל הבחנה שתיקבע לא היה צורך לנקוט אמצעים מיוחדים כדי למנוע החלקה וגם לא היתה אפשרות למנוע החלקה.

התובעת טוענת ללא פירוט כי קיימת הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות.

אין פירוט של החיקוקים שהפרה הנתבעת בהתנהגותה.

מדובר בטענה כללית שאינה מפורטת.

עוד נטען כי יש להעביר את הנטל על הנתבעת מכוח הכלל בדבר החלפת נטל הראיה כאשר הדבר מעיד על עצמו.

לטענה זאת אין בסיס, שכן התובעת יודעת בדיוק כיצד החליקה ובמקרה כזה אין מקום להעביר את הנטל.

סוף דבר

אני דוחה את התביעה.

בנסיבות הענין אינני מחייב את התובעת בהוצאות כלשהן.

יתרת האגרה תחול על התובעת.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.