המבקש עתר להכיר בבכירותו ובעדיפותו כ"נושה מובטח" על פני נושיו האחרים של החייב - פושט הרגל זאת, ביחס לתמורה שמקורה במימוש נכס של החייב, המצוי ברח' צה"ל 39 בשדרות (להלן – "הנכס").

במסגרת הדיון בבקשה, נתבקשה ונתקבלה תגובתו של המנהל המיוחד ולאחר מכן התקיים דיון במהלכו, נחקרו המבקש והחייב.

בעקבות הדיון פעלו ב"כ המבקש והמנהל המיוחד לסכם טענותיהם בכתב.

בטרם תיבחן בקשת המבקש לגופה, ראוי להקדים ולסקור בקצרה את השתלשלות העניינים בהליכי פשיטת הרגל של החייב, לצד הצגת הרקע העובדתי הדרוש לשם הכרעה בבקשת המבקש.

ביום 17.08.10 ניתן לבקשת החייב, צו לכינוס נכסיו. במסגרת זו מונה עו"ד א. הס כמנהל מיוחד לנכסי החייב.

אין חולק כי עובר למתן צו הכינוס, פעל בנק הפועלים – משכן (להלן – "בנק הפועלים") למימוש שעבוד שנרשם לזכותו על הנכס במסגרת הליכי הוצאה לפועל וכי עם מתן צו הכינוס, עוכבו הליכי המימוש.

בסמוך לכך, ביום 01.12.10, הגיש המבקש בקשה במסגרתה, ביקש להכיר בהיותו "נושה מובטח" זאת, מכוח הערת אזהרה שנרשמה לטובתו. (לנסיבות רישומה של הערת האזהרה אתייחס בהמשך הדברים).

בית משפט של חדלות פירעון אשר נדרש לבקשות בנק הפועלים והמבקש, הורה ביום 15.01.11 כי בנק הפועלים רשאי להמשיך בהליכי המימוש, כאשר בחינת טענות המבקש באשר להיותו "נושה מובטח" ועדיפותו על פני הנושים האחרים של החייב, תידחה לשלב שלאחר השלמת הליכי המימוש, זאת בזיקה ליתרת התמורה שתועבר לקופת פשיטת הרגל, שמקורה במימוש הנכס, לאחר שתסולק הנשייה המובטחת כלפי בנק הפועלים.

בדיון שהתקיים ביום 07.12.11 הודיע כונס הנכסים, כי הליך המימוש הושלם וכי יתרת הכספים לאחר סילוק הנשייה המובטחת לטובת הבנק, הועברה לקופת פשיטת הרגל. משכך, קם והתעורר הצורך לבחון טענות המבקש באשר לאפשרות כי תוכח בכירותו ועדיפותו, ולו כ"נושה מובטח".

במסגרת בקשתו (שסומנה בהליך כבקשה מס' 7) טען המבקש, כי נשייתו המובטחת מקורה בהערת אזהרה שנרשמה לטובתו ביום 26.02.06. לטענת המבקש, הואיל ובשלב שלאחר רישום הערת אזהרה נכנס החייב להליכי חדלות פירעון, כי אז חלה בנדון הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק המקרקעין") ומכוחה ועל פי פרשנות פסיקתית מקובלת, יש להכיר בעדיפותו המהותית של המבקש – בעל ההערה – על פני נושיו האחרים של החייב.

עת נדרשתי לבקשת המבקש, הוריתי, כאמור, למנהל המיוחד למסור את תגובתו. בתגובתו, המנומקת והמפורטת, סקר המנהל המיוחד את השתלשלות העניינים הנוגעת לרישום הערת האזהרה ולצד כך, פרש את משנתו לעניין מעמדה של הערת האזהרה. לשיטת המנהל המיוחד, הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין אינה ישימה בנסיבות המקרה דנן, שכן הוראה זו מייחדת עצמה אך להערות אזהרה שנרשמו לפי סעיף 126 לחוק הנזכר, דהיינו – הערה המכוונת להזהיר הציבור ולהתריע בפני מציאות משפטית במסגרתה התחייב בעל הזכויות במקרקעין לבצע עסקה במקרקעין או להימנע מביצועה, בו בזמן שבבקשה דנן ועל פי טענות המבקש, הערת האזהרה נועדה להבטיח חיוב כספי ומשכך, אין תחולה לאמור בסעיף 127(ב).

לצד כך ציין המנהל המיוחד, כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייב, פעל הנושה להגיש תביעת חוב מטעמו במסגרתה, הוא ציין מפורשות, כי אין לו כל בטוחה לפירעון החוב. על כן, גם מטעם זה אין ליתן למבקש מעמד של "נושה מובטח" ואין ליתן תוקף לבטוחה הנטענת על ידו כיום, בדמות הערת האזהרה שנרשמה על הנכס, לטובתו.

יצוין, כי עת הגיש המבקש את בקשתו לראשונה, זו לא נתמכה בתצהיר ולמעשה, תצהיר כאמור הוגש אך בעקבות תגובתו המנומקת של המנהל המיוחד.

לאחר עיון בתצהיר המבקש ובמסמכים שהוצגו מטעמו ניתן להסיק, כי השתלשלות העניינים אשר הובילה לרישום הערת האזהרה שבמחלוקת היתה כדלקמן:

ביום 21.02.06 נחתם בין המבקש לבין החייב הסכם שכותרתו "הסכם הלוואה משכון" (להלן –"הסכם הלוואה"). על פי המבוא להסכם, החייב פנה למבקש בבקשה לקבלת הלוואה וכי במסגרת זו, הוא התחייב לשעבד את הנכס לטובת המלווה, קרי – המבקש. בגוף ההסכם נקבע, כי סכום ההלוואה יעמוד על 200 אלף ₪ וכי סכום זה יועבר לחייב לאחר שתירשם הערת אזהרה לטובת המבקש על זכויות החייב בנכס (סעיף 3 להסכם). בסעיף 12 להסכם הנזכר נקבע, כי להבטחת התחייבויות החייב כלווה, הוא משעבד את זכויותיו בנכס וכי השעבוד ייעשה בדרך של רישום הערת אזהרה לטובת המלווה – המבקש, ו/או רישום משכון ברשם המשכונות.

לא מיותר לציין, כי על פי ההסכם התחייב החייב להשקיע את כספי ההלוואה ברכישת ציוד וביצוע עבודות התאמה של בית עסק המצוי ברח' אילת 4 באשדוד לשם הפעלת מעדניה במקום (להלן – "בית העסק"). עוד צוין, כי בית העסק שייך למבקש וכי בגינו, יערכו הצדדים ביניהם הסכם שכירות, המסדיר זכותו של החייב לשכור הנכס ולהפעיל בו מעדניה.

אין חולק, כי בלשכת רישום המקרקעין מתנהל רישום לגבי הזכויות בנכס המקרקעין. עוד אין חולק, כי על פי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, ביום 06.02.02 נרשמה הערת אזהרה לטובת החייב, לפיה זה רכש מאת חוכרי הנכס המפורטים בנסח הרישום את הזכויות בנכס, בשלמותן. עוד עולה מנסח הרישום, כי זכויות המוכרים הינן מכוח צו ירושה.

להשלמת התמונה יצוין, כי בד בבד עם רישום הערת אזהרה לטובת החייב, נרשמה הערת אזהרה גם לטובת משכן בנק הפועלים למשכנתאות, זאת בעקבות הלוואה שנטל החייב מאת הבנק הנזכר.

אין חולק, כי לטובת המבקש נרשמה הערת אזהרה ביום 26.02.06.

לטענת המבקש, בנוסף לרישום הערת אזהרה, נרשם לטובתו משכון על זכויות החייב בנכס. עיון באישור על רישום המשכון מעלה, כי המשכון נרשם ביום 07.09.09 וכי על פי הגדרת הנכס הממושכן, המדובר בזכות במקרקעין שאינה רשומה בפנקסי מרשם המקרקעין. אם לא די בכך, הרי שבהודעת המשכון, על פיה ומכוחה נרשם המשכון, הצהיר המבקש – הנושה, כי המדובר כאמור "בנכס שהוא זכות לגבי מקרקעין שאינה רשומה בפנקסי מרשם המקרקעין". אולם, לא היה בהצהרה זו, למנוע מהמבקש, באותה נשימה, לציין בתיאור הנכס המופיע בהמשך לסעיף 5 להודעה, כי המדובר ב"חנות . . . הרשומה בלשכת רישום המקרקעין בבאר-שבע".

יוער, כי החייב אינו חתום כלל על הודעת המשכון ורישום המשכון נעשה מכוח ובהסתמך על ייפוי כוח שנתן החייב לב"כ המבקש, כנזכר בסעיף 12 להסכם ההלוואה.

לא מיותר אף לאזכר, כי באישור רישום המשכון, בזיקה לשעבוד שנרשם לטובת בנק הפועלים ביום 06.02.02, נרשם כי המדובר בזכויות חוזיות ואחרות, שיש לחייב בנכס מכוח חוזה מיום 30.12.01, בינו לבין היורשים כהן ואח' .

ניתן בהחלט לומר, כי בעת רישום הערת האזהרה שבמחלוקת, לטובת המבקש, ואף עובר לרישום המשכון, לחייב היו זכויות אובליגטוריות בלבד, וזכויותיו הקנייניות בנכס – טרם נרשמו.

בבקשה שהגיש המבקש במסגרת הליכי הכינוס שניהל החייב, הוא ביסס את זכותו העודפת על רישומה של הערת אזהרה לטובתו ובעיקר, על הוראת סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין לפיה, חדלות פירעונו של החייב אינה גורעת מעדיפותו המהותית של זה שלטובתו נרשמה ההערה. לפיכך סבר המבקש, כי יש ליתן לו עדיפות על פני יתר נושיו הרגילים של החייב, זאת ביחס ליתרת התמורה שמקורה במימוש הנכס, לאחר סילוק החוב המובטח לטובת בנק הפועלים.

כנזכר לעיל, הבקשה הוגשה ללא תצהיר ובעקבות תגובתו המפורטת של המנהל המיוחד, הגיש המבקש תצהיר לתמיכה בבקשה. עיון בתצהיר מעלה, כי זה אינו אלא חזרה, כמעט מדוייקת, על הנטען בבקשה, תוך שהתצהיר עמוס טיעון משפטי, שבוודאי אין מקומו במסגרת תצהיר.

הבקשה נקבעה לדיון ובמהלכו נחקר המבקש. במסגרת חקירתו אישר המבקש כי הינו בעליה של חנות ברח' אילת 4 באשדוד וכן אישר, כי החייב שכר ממנו את החנות על מנת לנהל במקום מעדניה.

המבקש נשאל לגבי האפשרות כי החייב נדרש לבצע שיפורים והשקעות בחנות לשם התאמתה לייעודה, אלא שלשיטתו, החנות היתה פעילה גם קודם להשכרתה לחייב וכי במקום פעל עסק דומה.

המבקש שלל את האפשרות שהחייב הוצרך להרחיב את שטח החנות ב-19.8 מ"ר. בהמשך נשאל המבקש ביחס לאפשרות כי הסכם השכירות נחתם לפני הסכם ההלוואה ועל כך השיב, כי אינו זוכר. המנהל המיוחד לא הרפה ושאל את המבקש לעניין העולה מסעיף 2 להסכם ההלוואה שלפיו, סכום ההלוואה בסך של - 200,000 ₪, שהסכים המבקש להעמיד לרשות החייב, מיועד לשמש לרכישת ציוד לחנות וביצוע התאמות בנכס לצורך הפעלת מעדניה במקום. תשובת המבקש לכך היתה: "החייב לקח ממני הלוואות מעבר לכך ללא קשר לזה..." (עמ' 7, שורות 1-2).

ובהמשך, "בהסכם רשום ככה, אבל ברמה המילולית אנו קושרים את העסקה בזה או שאני רוכש את כל הנכס או לחילופין הוא מעביר את המשכנתא על הוילה שהיתה לו ואז אנו שותפים. העלינו כל מיני סיטואציות והוא יגיד, והוא לא ידע במה לבחור." (פרוטוקול, עמ' 7, שורות 16-18)

וכן, "נכון שלא כתוב שההלוואה היא לצורך שותפות או קניה, אבל זה היה הדיבור ביננו." (שם, שם שורות 22-23).

בהמשך הדברים אישר המבקש, כי כספי ההלוואה אכן היו מכוונים לצורך השקעה בנכס באשדוד. יחד עם זאת טען, כי הערת האזהרה לא נועדה להבטיח את החזר ההלוואה אלא "נועדה להבטיח את הסיכום ביני לבינו בנוסף..." (שם, שם שורה 30).

גרסה זו של המבקש, אינה תואמת את תניות ההסכם, שהרי קריאה סבירה של ההסכם, על כל סעיפיו, עשויה לחייב מסקנה כי הערת האזהרה נועדה להבטיח את פירעון ההלוואה שהועמדה לצורך שיפורים ושיפוצים בחנותו של המבקש באשדוד.

בחקירתו בפניי טען המבקש, כי הערת האזהרה באה להבטיח את האפשרויות השונות שנדונו בינו לבין החייב ובכלל זה, האפשרות כי המבקש ירכוש מהחייב את הנכס בשדרות. יחד עם זאת, אין חולק כי הזכויות בנכס נותרו על שם החייב. המבקש הגדיל לעשות, בכך שטען כי בינו לבין החייב נחתם גם זיכרון דברים שלפיו, יעביר החייב לרשות המבקש 67% מערך הזכויות בנכס בשדרות.

זיכרון הדברים אינו מתוארך, אך לשיטת המבקש, הוא נחתם סמוך לשנת 2006.

לא מיותר לציין, כי בזיכרון הדברים אין אמירה, אפילו לא משתמעת, לגבי רישום של הערת אזהרה לטובת המבקש. יצוין, כי המבקש שלל מכל וכל את אומדן עלות השיפוצים שערך החייב והוגש כמוצג ת/2 ולשיטת המבקש, המדובר במסמך שאינו תואם כלל את המציאות בפועל וכי בכל מקרה, לצורך הפעלת החנות ברח' אילת באשדוד, החייב לא הוצרך לבצע שינויים ושיפוצים כנטען על ידו.

יוער כי החייב, עת נחקר, חזר ואישר האמור בהסכם שלפיו, סכום ההלוואה שהסכים המבקש להעמיד לרשותו, מכוון היה לאפשר השיפוץ בחנותו של המבקש באשדוד. החייב הדגיש, כי הביא את הנכס למצב תקין וכי הפעיל במקום מעדניה במהלך חודשיים ומחצה עד שלושה חודשים וכי נאלץ להפסיק פעילותו במקום על רקע סכסוך שפרץ בינו לבין דיירים אחרים בבנין.

החייב טען כי נאלץ לעזוב את החנות זמן קצר לאחר שזו הופעלה על ידו וכי כל ההשקעות אותן ביצע בנכס, נותרו למבקש. עוד ציין, כי עלה בידו לעמוד בפירעון תשלומי ההלוואה במשך 5 חודשים.

בסיכומיו בכתב, שינה המבקש טעמו ועיקר טענותיו נסובו אודות רישום משכון לזכותו. המבקש טען כי עובר לחתימת הסכם ההלוואה, הציג החייב בפניו אישורים המעידים כי הזכויות בנכס שייכות לו ובכלל זה, הסכם חכירה מהוון מקורי, מיום 01.08.02, והסכם חכירה מיום 19.01.04.

תמוה ומוזר, כי הצהרה ברוח זו, נעדרת מהסכם ההלוואה.

המבקש מציין כי המשכון נרשם ב-07.09.09, בו בזמן שהסכם ההלוואה הינו מ-21.02.06.

אין ספק שהמבקש הבין כי רישום משכון שלוש שנים ויותר לאחר מתן ההלוואה, מעורר קושי אלא שלשיטתו, "אין במחדלו זה כדי לשלול עדיפותו על יתרת כספי המכר . . . ביחס ליתר נושיו של החייב."

כנזכר לעיל, החייב אינו חתום על הודעת המשכון ולצורך הגשתה לרשם המשכונות, חתם ב"כ המבקש בשם החייב, בהסתמך על ייפוי הכוח שנתן החייב לב"כ המבקש.

המבקש מודה כי בהודעת המשכון קיים ליקוי נוסף, שכן על פי הרשום בה, הנכס המשועבד אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין, בו בזמן שהמדובר בזכויות שהרישום לגביהן התנהל בלשכת רישום המקרקעין. אלא שלשיטת המבקש, המדובר בפגם "טכני" בלבד, שאין בו כדי לפגום בתוקפו של המשכון.

לטענת המבקש יש לראותו כנושה מובטח, שכן בידו שעבוד על נכס של החייב ב"חזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב".

המנהל המיוחד בסיכומיו, הרחיב הדיבור אודות השינויים שחלו בגרסת המבקש ובפרט, זו שבאה לידי ביטוי רק בסיכומי המבקש לפיה, עדיפותו על פני נושיו האחרים של החייב, מקורה ובסיסה במשכון שנרשם לזכות המבקש 3 שנים לאחר שניתנה ההלוואה הנטענת.

באשר למשכון הזכויות – המנהל המיוחד מדגיש, כי הואיל ומדובר בנכס שמרשם הזכויות לגביו מתנהל בלשכת רישום המקרקעין, לא רשאי היה המבקש לרשום משכון, אלא היה עליו להבטיח זכויותיו הנטענות באמצעות רישום משכנתא על הנכס, מה שלא נעשה.

עיון בהסכם החכירה המהוון שהציג המבקש מעיד באופן נטול ספק, כי הנכס, קרי זכויות החייב בנכס בשדרות, רשום בלשכת רישום המקרקעין.

כידוע, חוק המשכון קובע כי הוראותיו יחולו, רק מקום בו אין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (סעיף 2(א) לחוק המשכון).

בענייננו, הואיל ומדובר בנכס מקרקעין שמרשם הזכויות לגביו מתנהל בלשכת רישום המקרקעין, ישנה תחולה מלאה להוראת סעיף 91 לחוק המקרקעין, הקובע מפורשות כי משכון מקרקעין או שכירות רשומה במקרקעין, ייעשו אך באמצעות משכנתא.

העולה מן המקובץ, כי מעבר לעובדה שהמבקש סתם ולא פירש מדוע בגוף הודעת המשכון צוין כי המדובר בזכויות במקרקעין שאינן רשומות, ואף הודה לגבי רישום זה, כי מדובר בפגם ובטעות – אין בפי המבקש הסבר כלשהו, בוודאי כזה המניח את הדעת, מדוע רישום השעבוד נעשה שלוש שנים ויותר לאחר שנחתם הסכם ההלוואה והמשכון.

ודוק, חוק המשכון מדגיש ושב ומדגיש, את חובת רישומו של השעבוד, בשים לב לכך שהשעבוד תקף כלפי כולי עלמא. בענייננו, לא זו בלבד שהרישום של פרטי הנכס הממושכן אינו מדויק, הרי שהרישום בפועל, נעשה 3 שנים ויותר לאחר שנוצר ונחתם הסכם המשכון.

מטעמים אלו יש לחשוש לתוקפו של המשכון והאפשרות, כי מכוח רישום מסופק כאמור, תוכר עדיפותו של המבקש דווקא.

בהקשר זה, לא מיותר לשוב ולציין, כי בבקשתו המקורית, המבקש לא ציין קיומו של משכון וקיומו נזכר במובלע רק במסגרת נספחי הבקשה, מבלי לטעון באופן מפורש לקיומו של המשכון במסגרת הבקשה. בכך יש להגדיל התמיהה וסימני השאלה אודות נסיבות רישום השעבוד ודבר זכותו של המבקש לרשום השעבוד, במועד רישומו בפועל. זאת, לצד ספקות נוספים שמקורם בכך, שעובר לרישום השעבוד היו זכויות החייב בנכס רשומות בלשכת רישום המקרקעין. שעבוד זכויות רשומות אלו, יכול היה להיעשות אך באמצעות רישום משכנתא (על פי הקבוע בסעיף 91 לחוק המקרקעין) ובוודאי, שלא על דרך רישום משכון.

באשר להערת האזהרה – המבקש תולה יהבו על ההלכה שנקבעה ב-ע.א. 261/88 בנק המזרחי המאוחד נ. זלמן רוזובסקי, פ"ד, מ"ח(2) 102. באותו הליך נדרש בית המשפט העליון לקבוע בעניין טיבה ומהותה של הערת אזהרה. במסגרת זו נקבע כי הוראות סעיף 127 לחוק המקרקעין יוצרות מוסד משפטי מורכב ובעייתי, שבוודאי אינו עולה בקנה אחד עם ההגדרות המסורתיות של דיני הקניין. כך למשל, בהוראת סעיף 127(א) המחוקק ביקש ליצור מניעה טכנית החוסמת אפשרות לרשום עסקאות סותרות, בו בזמן שסעיף 127(ב) קובע באופן ברור את עדיפותו המהותית של בעל ההערה, על פני נושים אחרים של החייב. למצער, ניתן לומר, כי אף אם הערת האזהרה כשלעצמה אינה יוצרת זכות בעלת תוכן קנייני, עדיין מתקיימים בה סממנים חפציים בולטים במיוחד, בהיותה מקימה לבעליה עדיפות על פני בעלי זכויות אחרים, בדגש על מידת עמידותה של הזכות במצבים של חדלות פירעון (עמ' 120 לפסק הדין).

משכך, מגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי:

"בשל השניות המתגלה בהערת אזהרה יש לראותה כיצור כלאיים, שלו תווי אופי קנייניים ולא-קנייניים . . . אין לחפש, על כן, אחר הגדרה גורפת וממצה . . . תחת זאת, יש לבחון את הערת האזהרה בכל מקרה לגופו, על רקע הסיטואציה הקונקרטית המתעוררת. סיווגה ומיונה של ההערה, ככל שהם נדרשים, יוכרעו על פי אלה ממאפייניה אשר להם ביטוי מיוחד בהקשר הנדון." (שם, סעיף 21, עמ' 121).

(ההדגשות אינן במקור – נ.נ.).

ובהמשך:

"יש לבחון את מהותה, פועלה של ההערה בכל מקרה לגופו, על רקע ההקשר הנדון והמציאות המשפטית העובדתית הקונקרטית. (שם, סעיף 23, עמ' 122).

(ההדגשות אינן במקור – נ.נ.).

במקרה הנדון, הערת האזהרה שעל פי הטענה, נרשמה לטובת המבקש, לא נועדה להתריע על קיומה של התחייבות בכתב לעשות עסקה במקרקעין או על התחייבות להימנע מעסקה כאמור.

נראה, כי גם לשיטת המבקש, רישום הערת האזהרה נעשה כערובה לחוב כספי.

מעבר לעובדה כי קיימת מחלוקת פוסקים ומלומדים בשאלה, האם תקום תחולה להוראת סעיף 127(ב) מקום בו הערת האזהרה נרשמה כערובה לחיוב כספי, יש לתת הדעת להשלכות הנובעות ממתן תוקף להערת האזהרה בכך ש"זכות הנושים הרגילים למימוש הנכס, מושא ההערה, נדחית מפני זכותו של בעל ההערה לממש את ההתחייבות לטובתו." (דברי השופט י. אנגלרד ב-ע.א. 2659/96 רוזן נ. בנק המזרחי המאוחד, נה(2) 529, 537) (כמו כן, ראה בספרם של ש. לוין וא. גרוניס "פשיטת רגל מהדורה שלישית", עמ' 262).

במציאות משפטית מורכבת זו, מחויב בית משפט של חדלות פירעון לברר ולבחון את ההתחייבות בקפידה רבה ולתת הדעת למציאות עובדתית קונקרטית.

בענייננו נראה, כי המבקש התקשה מאוד לאחוז בגרסה אחת, עקבית ורצופה. עצם נזקקותו של המבקש, בחלוף 3 שנים ויותר ממועד חתימת הסכם ההלוואה, לרשום לזכותו משכון על זכויות החייב בנכס, תחת היצמדות לרישומה של הערת אזהרה לטובתו, עשוי לחייב מסקנה כי אף לשיטת המבקש, מעמדו כ"נושה מובטח" אינו נטול ספקות וכי יכולתו להישמע בטיעון כאמור, אינה ניצבת על קרקע יציבה ואיתנה.

להבנתי, דווקא בשל המעמד המיוחד שהמבקש חותר להשגתו כ"נושה מובטח", על בית המשפט להקפיד עמו, קלה כבחמורה, שכן הכרעה לזכות המבקש, משמעותה הקטנה נוספת של מסת נכסי החייב, שתעמוד לרשות הנושים האחרים.

לא סביר בעיניי, כי הסכמה לשעבוד שהתמונה המתקבלת לגבי נסיבות השגתה, אם בכלל, רצופה "חורים" וסימני שאלה לרוב, תזכה למעמד עודף במסגרת הליכי פשיטת רגל של החייב.

ניסיונו של המבקש לאחוז במקל משני קצותיו ונטייתו "לדלג" בין הקטגוריות השונות (הערת אזהרה, משכון, זיכרון דברים), מטילה עננה כבדה על ניקיון כפיו של המבקש, שלא לדבר על חשש מניצול לרעה של הליכי בית משפט, בשעה שהמבקש משנה את עמדתו, חדשות לבקרים.

כשזוהי תמונת הדברים, לא סביר בעיניי ליתן למבקש מבוקשו.

מעבר לדרוש אציין, כי אין גם להתעלם מכך שבמסגרת תביעת החוב שהגיש המבקש, הוא שלל האפשרות כי קיימת לזכותו "בטוחה", שהרי הצהיר כי "אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת סילוק התביעה."

גם אם תמצא לומר, כי הגשת תביעת חוב, כשלעצמה, אינה שוללת זכותו של הנושה המובטח לממש הערובה שבידו, עדיין מצופה כי המבקש לא ימלא פיו מים, אלא יודיע ויתריע, כבר בהזדמנות הראשונה שנודע לו על הליכי פשיטת הרגל של החייב, כי קיימת בידו בטוחה שהוא נכון לפעול למימושה.

המבקש בחקירתו בפניי, נמנע מלנמק מדוע במסגרת תביעת החוב שהגיש, הוא שלל קיומה של בטוחה בידו. בכך, יש משום הגברת הספק, נוסף לסימני השאלה ההולכים ומצטברים.

אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן אין זה נכון ואף בלתי צודק ליתן למבקש עדיפות ביחס לנושיו האחרים של החייב, בזיקה ליתרות הכספים שמקורם במימוש הנכס.

בקשת המבקש – נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המנהל המיוחד בסכום כולל של - 7,500 ₪.

ברי, כי המבקש יורשה להוסיף ולהישמע בתביעת החוב שהגיש.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ מבקש, למנהל המיוחד, לכונ"ר וכן לחייב, באמצעות בא כוחו – עו"ד בן עמי.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ג, 01 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.