מבוא:

1. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, כתוצאה מנפילה ביום 21/04/09 עת, לטענתה, מעדה ונפלה במהלך ירידתה ממדרכה במתחם חניון מרכז הקניות G בכפר סבא.

1. התובעת ילידת 9/5/49 , מטפלת בילדים בעיסוקה, הייתה כבת 60 ביום התאונה ובת 66 כיום.
2. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת ברגלה ובגבה. היא הובהלה למרכז הרפואי של קופ"ח "מכבי" ברמת השרון שם אובחן שבר בקרסול ימין וכן חבלה בגבה. קרסול רגל ימין גובס בקיבוע של מגף גבס, וניתן לתובעת טיפול נוגדי דלקת לכאבי הגב.
3. הנתבעת 2, מגדל, חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1, אשר הינה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המנהלת ו/או המפעילה ושל מרכז הקניות הציבורי G בכפר סבא.
4. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.
5. היות שאחריות הנתבעות מוכחשת, אתייחס תחילה לסוגיית האחריות לפני הדיון בשאלת הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הנתבעת 1 אחראית לנזקיה בשל היותה הבעלים או המחזיקה או המפעילה או המנהלת של המקרקעין שבשטחם נפלה. רחבת הקניון, לרבות החניון ודרכי הגישה אל מתחם הקניון עצמו, היו בשליטתה המוחלטת והמלאה, וברשלנותה גרמה לנזקים הנטענים.
2. לטענת התובעת, המבוססת על חוות מומחה בתחום האדריכלות, מר קובי ברבן, רשלנות הנתבעת 1 מתבטאת באי התאמת המתחם לדרישות בטיחות בתקן ישראל, ת"י 1918 חלק 2 תקן הדן בנגישות הסביבה הבנויה: הסביבה שמחוץ לבניין החל על מקום התאונה. אמנם טוען המומחה תקן זה שם דגש על הנגשת הסביבה הבנויה לאנשים בעלי מוגבלויות כאשר מטרתו להקל על השתלבותם בחברה, אולם תקן זה נועד לאמיתו של דבר לשרת את כלל החברה ולא רק בעלי מוגבלויות כאשר התקן מהווה סטנדרט לאדריכל בבואו לתכנן, בין המדובר באנשים בעלי מוגבלויות ובין אם לאו. מכלול אי ההתאמות הן שיצרו פני דרך לא תקינים והובילו להתרחשות התאונה:
3. בראש ובראשונה טוען המומחה התבטאה אי התאמת המתחם לדרישות התקן בעובדה כי לא קיים היה שינוי מהותי בין גוון אריחי הריצוף ובין גוון אבן השפה. לטענת המומחה, על הנתבעת 1 מוטלת היתה החובה להדגשת אבן השפה ולהבלטתה, כך שניתן יהיה להבחין בסופה של הדרך ו/או המדרכה מה שלא נעשה בענייננו, כאשר ברי כי אלמלא הפרה הנתבעת 1 דרישה זו סביר כי פציעותיה של התובעת היו נמנעות.
4. שנית, טוען המומחה כי התבטאה אי התאמת המתחם לדרישות התקן באי הדגשה של שולי הדרך כפי שדורש התקן. המומחה הסביר כי הנתבעת 1 מחויבת לצבוע את שולי הדרך בצבע זוהר, בולט באופן שיצור התראה ויזואלית משמעותית, וכי המדובר בפעולה פשוטה ובעלות זניחה בהשוואה לנזק הצפוי.
5. שלישית, אי התאמת המתחם לתקן התבטאה אף בהיעדר רציפות שולי הדרך ואבן השפה. המומחה הסביר כי עפ"י התקן, קיימת חובת היות שולי הדרך ואבן השפה רציפים ללא הפסקות, וכאשר יש מניעה לעניין הרציפות, אזי ההפסקות ברציפות יצוינו באמצעות הבדלים במרקם ובגוון פני הדרך, דבר שלא נעשה במקרה הנוכחי.
6. נוסף על כך, אי התאמתו של המתחם לתקן התבטאה אף באי ביצוע אבני שפה מונמכות בניגוד לדרישותיו של התקן. המומחה מדגיש כי על פי התקן, ליד חנויות נגישות בגבולות הנכס או מחוץ לגבולות הנכס יהיו המדרכות, איי התנועה ואבני השפה שלהם מונמכים.
7. לבסוף קובע המומחה כי הנתבעת 1 אף לא ערכה התאמה נדרשת של המתחם לתקן בכך שלא התקינה תאורה מתאימה במקום. המומחה מסביר כי על פי התקן ישנה חובת הארת דרכים, שבילים, חניות ומכשולים, ברמת הארה מתאימה כדי שיובחנו בקלות.
8. עוד נטען כי למעשה מחומר הראיות עולה כי הנתבעת 1 אף התרשלה בכך שלא התאימה בין התוכניות האדריכליות למבנה הנוכחי לבין המעברים שנבנו בפועל. כאשר בסיכומיה הוסיפה התובעת טענה נוספת, לפיה, המדרכה ממנה נפלה מהווה מפגע של מדרגה בודדת.
9. עוד טוענת התובעת כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות, שכן לא היתה לה הידיעה או לא היתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו. כמו כן, לטענתה, במקרה דנן סביר יותר כי הנתבעת התרשלה מאשר לאו.
10. בנוסף טוענת כי המדרכה ממנה נפלה מהווה דבר מסוכן כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

טענות הנתבעות

1. בראש וראשונה הכחישו הנתבעות בכתב ההגנה כל התרשלות מצידן ושאר הנסיבות הנטענות ע"י התובעת.
2. הנתבעות טוענות כי התובעת כלל לא הוכיח טענתה בדבר קיומן של אי התאמות כמתואר, ולמעשה התקן עליו מבססת התובעת את מכלול טענותיה הינו תקן הבא לשלב ו/או להנגיש אנשים בעלי מוגבלויות, בין היתר נכים על כיסאות גלגלים, עיוורים וחירשים. הנתבעות גורסות כי מטרת התקן לאפשר נגישות בטיחותית מכובדת לאנשים אלו לכל מקום אשר מיועד לשימוש הציבור כאשר התובעת אינה עונה על הקריטריונים שעל פיהם נחקק התקן, שכן אינה מוגבלת בנגישותה אל מקומות ציבוריים ויכולה להגיע לכל מקום שתחפוץ. הנתבעות מדגישות כי ניסיונה של התובעת להחיל תקנות אלו בעניינה מהווה ניסיון נואל וחסר תום לב .

עוד מדגישות הנתבעות כי חרף העובדה כי התקן הנ"ל לא חל על התובעת הרי שהנתבעת 1 עמדה גם עמדה בו והמתחם מותאם לדרישות התקן כאשר לעניין שיפוע המדרכה לא קיים בנמצא כל תקן מחייב.

1. זאת ועוד, לטענת הנתבעות לא הוכחה טענתה של התובעת בסיכומיה כי מדובר במכשול בדמות מדרגה בודדת, וטענתה זו מהווה הרחבת חזית אסורה.

20. הנתבעות מדגישות כי נפילה בנסיבות בהן נפלה התובעת הינה בגדר סיכון חיים טבעי ורגיל ואיננה מקימה אחריות על בעל מתחם הקניות או על מפעילו. הנתבעות מפנות לפסיקה לאורה יש ונפילה ומעידה הינן סיכונים סבירים שאינם מקימים אחריות בנזיקין למשל ת"א (עפולה) 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113.

21. לחילופין טוענות הנתבעות לאשם תורם מלא של התובעת אשר בחרה לעבור בדרך הנ"ל חרף טענתה כי היתה חשוכה ולא הביטה היטב בדרכה כי אם על שלטי החנויות. התובעת, גורסות הנתבעות, אשר לה עבר עשיר של בעיות רפואיות לרבות בתחום האורטופדיות ובעיות נפשיות, לא התהלכה על מדרכה רגילה כי אם על אי תנועה, ולפיכך היתה צריכה לבחון דרכה תוך חישוב מסלולה מחדש ותוך נקיטה במשנה זהירות לעומת אדם בריא.

דיון והכרעה

22. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת נפגעה במהלך שהותה במתחם בבעלות ו/או בהפעלת ו/או בהחזקתה של הנתבעת 1. למעשה גם הנתבעת עצמה, הגם כי טוענת כי מקום נפילתה המדויק של התובעת לא הוכח, אינה חולקת כי התובעת נפגעה במהלך שהותה במתחם הנ"ל.

23. הסוגיה שבמחלוקת לנוכח נתונים עובדתיים אלו הינה נסיבותיה המדויקות של התרחשות התאונה והאם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לדון תחילה על מי נטל הראייה במקרה שלפניי.

נטל הראייה

1. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע.

במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא(2) 453, 47 9.11.67.

25. לטענתה של התובעת, יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיפים 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" וס' 38 הדן ב"דבר מסוכן" ולהעביר אל הנתבעת את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות מצידו.

26. אין מקום לטעמי לקבל טענת התובעת.

27. לעניין ס' 41 לפקודת הנזיקין, התובעת יודעת היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו פער גובה בין המדרכה עליה צעדה להמשך המסלול, והיא אף מפרטת כאמור בכתב תביעתה שורה של אי התאמות של הדרך הנ"ל לתקן המחייב. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק".

28. בנוסף, אין לטעמי לקבל את טענת התובעת בנוגע להעברת נטל הראייה מכוחו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין

סעיף 38 קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

כלשון הסעיף, על מנת להיכנס לגדרו יש למלא אחר שלושה יסודות: אירוע נזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר שעלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר, או ממונה עליו, או תופש הנכס שממנו נמלט.

במקרה דנן לטענת התובעת היא נפגעה וסבלה נזק גוף עקב חבלה שארעה במהלך ירידה ממדרכה אשר לא הותאמה כנדרש לתקן המחייב. אני סבור כפי שיפורט בהמשך כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה בדבר אי התאמתה של המדרכה הנ"ל לתקן, לרבות תחולתו של התקן העוסק בהנגשת הסביבה הבנויה לאנשים בעלי מוגבלויות, ולפיכך לא ניתן להגדיר המדרכה הנ"ל כ"דבר מסוכן".

29. אי לכך התובעת היא הנושאת בנטל השכנוע להוכיח שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש.

אחריות הנתבעות

מקום הנפילה המדויק

30. ראשית, אציין כי מצאתי לנכון לקבל את טענות התובעת לעניין המיקום המדויק של מקום נפילתה במקום בו קיימים היו פערי גובה אשר לא סומנו. אמנם הנתבעות הכחישו טענותיה וניסו להטיל ספק באמינותה של התובעת, אך כשלעצמי מצאתי כי עדותה סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירה, כאשר דבריה חוזקו בדברי חתנה עמית רוסלר אשר העיד כי הגם כי לא נכח בזמן הנפילה עצמה זכור לו היטב המקום בו נמצאה התובעת על ידיו לאחר התאונה (פרוטוקול הדיון מיום 7.10.14 עמ' 29 ש' 30-31).

31. אמנם התובעת לא הביאה לעדות את שתי עוברות האורח אשר לדבריה סייעו לה לאחר נפילתה, אולם גם לשיטת התובעת עצמה אותן עוברות אורח לא היו עדות לנפילה עצמה, אלא סייעו לה לאחר שמצאוה שרועה על הרצפה (ס' 6 לכתב התביעה). גם אם היה בידי עוברות אורח אלו לחזק גרסתה לעניין המקום בו נמצאה הרי לא מצופה כי התובעת בשעת נפילתה עת סבלה מכאבים תמצא לנכון ליטול מהן פרטיהן לצורך תביעה עתידית, כאשר עת בחרה להגיש תביעתה בהחלט סביר כי לא היה עוד ביכולתה להשיג פרטיהן, ולמעשה התובעת עצמה הינה העדה היחידה אשר היתה יכולה להתייחס מכלי ראשון לנסיבות התאונה, ולא הומחש לי שהיו עדים זמינים נוספים אשר היו עדים לנפילה עצמה.

32. עוד אציין כי עדותה של התובעת התיישבה גם עם תנאי המקום. הגם שלא עלה בידי לקבל כי התובעת נפלה בשל מכשול, כפי שיפורט בהמשך, הגיון הדברים ונתוני הזירה בהחלט מצביעים על אפשרות נפילה במקום מצד אדם שאינו שת ליבו לדרך (לעניין זה ראה תמונות הזירה אשר צורפו לכתב התביעה במסגרת חוות הדעת מטעם המומחה (נספח א1)

שאלת הרשלנות

1. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות

עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

1. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובעת? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבעת.
2. בנסיבות המקרה שלפנינו, בשים לב כי הנתבעת 1 היא בעלים ומחזיק המקרקעין בשטחם נפלה התובעת ובה ארע האירוע, דומה שאין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית בה חבה הנתבעת 1 כלפי המשתמשים במקרקעין. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. הנתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1, והצדדים לא חלקו על קיומו של הכיסוי הביטוחי ביחסים שבין הצדדים. על כן, עלינו לבחון באם לפי נסיבות המקרה חבות הנתבעות 1 ו- 2 חובת זהירות קונקרטית.
3. נוסף על כך, על התובעת כאמור להוכיח כי בנסיבות הספציפיות של המקרה קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת 1 כלפיה אשר הופרה על ידה. חובה זו נקבעת כאמור על פי מבחן הצפיות, האם המזיק יכול וצריך היה לצפות את התרחשותה של סכנה בלתי סבירה.

נקבע כאמור כי " הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים". רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובה שכזו. מדובר בסיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י לז (1) 113, 9.11.82.

בהמשך למסקנותיי ניכר כי התובעת נפלה בשל פערי גבהים בין מדרכה לכביש פערים שלא סומנו כאשר השאלה העיקרית שבמחלוקת הינה האם היעדר סימון הפערים אלו מהווה התרשלות.

37. אין מחלוקת בין הצדדים כי פערי גובה אלו אינם מהווים מדרגה בודדת כאשר מומחה התובעת במהלך חקירתו שלל אפשרות זו (עמ' 7 ש' 31-32), ולמעשה מומחה התובעת מר קובי ברבן הגדיר מקום נפילתה כ"אי תנועה" (עמ' 4 ש' 24-26).

אליבא דהמומחה התובעת הפרה הנתבעת את הוראות התקן הישראלי ת"י 1918 חלק 2.

איני מקבל טענה זו.

התקן דנן נועד על מנת לאפשר נגישות לאנשים בעלי מוגבלויות.

בהתאם להוראות סעיף 2.1.1 לתקן, הרי שלפחות דרך אחת היתה אמורה לענות על דרישות התקן.

ברי כי אין מדובר דווקא בדרך בה בחרה התובעת לילך.

הנתבעת מצידה לא הראתה דרך מונגשת אחרת לפי התקן.

עם זאת, אין חולק כי התובעת לא נמנתה על אוכלוסיית בעלי המוגבלויות ולכן הדרך המונגשת לא היתה אמורה לשמש אותה [אם כי אין מניעה כי אדם נעדר מוגבלויות יעשה שימוש בדרך כזו].

מכאן, שדרישות התקן אינן חלות על הדרך בה צעדה התובעת – דרך שאינה מונגשת ומותרת, אף על פי התקן [שכן כאמור יש לאפשר דרך מונגשת אחת לפחות, קרי; שאר הדרכים אינן חייבות להיות מונגשות].

דוגמא למצב דנן ניתן לשאול מסרטון המוקרן בטלויזיה ומפרסום המושמע ברדיו, אשר הופק על ידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות משרד המשפטים.

"

• יש לך מוגבלות כלשהי?
• מה?
• מוגלות, פיזית, נפשית, שכלית, ראייה, שמיעה?
• אתה משתמש בקביים או בכסא גלגלים?
• ממש לא.
• אתה יכול להיכנס.

השתלבות אנשים וילדים עם מוגבלות מתחיל בנגישות. חובה להניגש עסקים, ארגונים, מוסדות ציבור וחינוך. חובה להנגיש – העובדים על החוק צפויים לקנס.

האתר לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: משרד המשפטים."

כלומר, אם אתה לא סובל ממוגבלות, כמו התובעת, אתה יכול להיכנס מבלי לעשות שימוש בדרך המונגשת בהתאם לתקן.

יוצא איפוא, כי התקן ת"י 1918 חלק 2, אינו רלוונטי לענייננו.

אך בכך לא נשלמה סוגית האחריות.

תיתכן רשלנות של הנתבעת אף ללא הזדקקות לתקן 1918 חלק 2.

מהתבוננות בתמונות הנזקים ניתן להניח כי העולה על ה"מדרכה" סבור כי המדרכה תוביל אותו עד לשורת החנויות ברצף וללא הפרעה.

בהנחה כי יצירת המקטע בדרך, אכן היתה חיונית הרי נדרש היה לסמנו באופן כלשהו על מנת להבהיר לעוברים ושבים כי מדובר במקום בו קיימים פערי גבהים. עלות סימון כזו הינה זניחה וסביר כי היה בה למנוע נפילתה של התובעת.

הנתבעת 1 צריכה היתה לצפות את הסכנה בהעדר הסימון, קרי כי העוברים במקום עלולים ליפול, והיא הפרה חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת.

38. למעלה מן הדרוש אציין כי לא עלה בידי לקבל את טענות התובעת לעניין התרשלות נוספת של הנתבעת 1 ביחס לתאורה במקום ואציין כי מומחה התובעת לא ערך בדיקה של תנאי התאורה במקום בערב בשעה דומה לשעה בה נפלה התובעת, ולמעשה אין חוות דעת מומחה לעניין התאורה במקום שכן המומחה ברבן אינו מומחה בענייני תאורה ולא התייעץ עם מומחה אחר בתחום. בהחלט אף יתכן שנערכו שינויים במקום מאז ערב נפילתה של התובעת ועד מועד עריכת חוות דעתו של המומחה ברבן, ויתכן כי באותו ערב היתה תקלה במקום ולמעשה אין בידי המומחה לדעת את רמת התאורה במקום.

39. זאת ועוד, ככל שטוענת התובעת להפרות חוקי התכנון והבנייה הרי שעליה לפעול בעניין במישור הפלילי ואין זה מעניינו של ההליך מושא תביעה זו.

אשם תורם

1. בנסיבות המקרה ראוי לטעמי להטיל על התובעת אשם תורם. התובעת הודתה כי ראתה את המדרכה והבינה כי המדובר במדרכה המיועדת לבאי המקום לעלות עליה לאחר שמחנים את רכבם (עמ' 21 ש' 12-13) ואף ציינה מפורשות כי עלתה על מדרכה זו קרי הבינה כי מדובר במשטח אשר שונה בגובהו מהמפלס הרגיל (עמ' 21 ש' 14). התובעת אף הודתה כי במהלך צעידתה על המשטח היו עיניה נשואות אל שלטי החנויות על מנת לאתר את החנות הרצויה לה (עמ' 21 ש' 14-16). מכאן שהתובעת לא שתה ליבה לדרך בהיותה מאתרת בעיניה תוך הליכתה את חנות "אופיס דיפו" חרף היותה מודעת לעובדה כי מדובר במשטח מקוטע. אי לכך אני סבור כי יש לייחס לתובעת אשם תורם ששיעורו 35%.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

1. עקב הנפילה על הרצפה נחבלה התובעת בין היתר בכתפה השמאלית, נגרם לה שבר בעצם ההומרוס, וידה קובעה והושמה במתלה למשך שלושה חודשים.

42. ד"ר מיכאל גוייצקי, מומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובעת, העריך את נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 48 (3) (א) לתקנות המל"ל בגין פגיעה בקרסול ימין ובשיעור10% לפי סעיף 37 (7) (א) בגין הגבלה בתנועות הגב התחתון .

ד"ר איליה רזניק, מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעמה של התובעת, קבע את נכותה הכוללת של התובעת בתחום הנפשי בשיעור כולל של 40% לפי סעיף 34 ד ו-ה כאשר יש לנכות מחצית בגין מצב קודם.

43. המומחה מטעם הנתבעות, פרופ' נרובאי בתחום האורטופדיה, קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות בתחום בגין התאונה. מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעות, ד"ר חיים שם דוד, ערך שתי חוות דעת בעניינה של התובעת. בראשונה שהינה חוות פנימית שיועדה לחברת הביטוח קבע כי לתובעת 20% נכות בתחום הפסיכיאטריה כתוצאה מהתאונה, כאשר יש לנכות מחצית בגין מצב קודם (ראה ת/1), ובשנייה אשר הוגשה לבית המשפט קבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות כתוצאה מן התאונה.

44. באשר לפגיעה בקרסול ימין, לא התרשמתי לחיוב מעדותו של מומחה התובעת, ד"ר גויצקי, לענין זה. מחקירתו של המומחה עולה כי המומחה לא השווה את רגלה הפגועה של התובעת לרגל השנייה והודה בחקירתו כי לא ערך בדיקת טווחי תנועה ולא ערך השוואה לרגל השנייה (פרוטוקול הדיון מיום 8.2.15 עמ' 35 ש' 3-6). המומחה אף לא ידע לציין מאיזה סוג שבר סבלה התובעת (עמ' 33 ש' 17-23), הודה כי למעשה לא עמדו לפניו מסמכים רפואיים בעניינה של התובעת, ויתכן שבדקה רק תפקודית ללא התייחסות למסמכים רפואיים בעניינה, לרבות מעברה (עמ' 33 ש' 5-6). המומחה אף ציין כי טווחי התנועה של התובעת בקרסולה היו תקינים (עמ' 34 ש' 25-32) והודה כי למעשה הסעיף עליו הסתמך איננו נכון במלואו (עמ' 42 ש' 11), ולמעשה לתובעת לא נגרמה הגבלת תנועה בקרסול (עמ' 43 ש' 20-21).

מנגד התרשמתי לחיוב מעדות מומחה הנתבעות פרופ' נרובאי באשר לפגיעה בקרסול. התרשמתי כי המומחה בדק את התובעת כדבעי ומסקנותיו מבוססות כנדרש. אי לכך אני קובע כי לתובעת לא נותרה כל נכות בקרסול כתוצאה מן התאונה.

45. באשר לפגיעה בגב לאחר שקילת מכלול הראיות שהובאו בפני אני סבור כי לתובעת אכן נותרה נכות בגבה בעטייה של התאונה בשיעור 10%, כאשר מנכות זו יש לנכות שליש בגין מצב קודם בגב התחתון. סה"כ נותרה לתובעת אם כן נכות בשיעור 6.66% בגין הגבלת התנועה בגב התחתון.

46. באשר לנכות בתחום הפסיכיאטריה, אציין כי לא התרשמתי לחיוב מעדות מומחה התובעת ד"ר רזניק ומהאמור בחוות דעתו, והרושם הינו כי המומחה לא היה מודע לתמונה האותנטית של מצבה של התובעת לאחרי התאונה ועובר לה.

ראשית המומחה קבע בחוות דעתו כי התובעת החלה לסבול מבעיות בתחום הנפש רק בשנת 2004 על רקע הסתגלות לפרידה מבן זוגה, אולם התובעת עצמה הצהירה ב"חוות הדעת" של הביטוח הלאומי כי בעיותיה החלו זמן רב קודם לכן עם גירושיה, פטירת אימה ופשיטת רגלו של אביה עליו נסמכה כלכלית, בעיות אותן גוללה בחוות הדעת באריכות (ראה נ/4). המומחה אף סבר כי נכותה הנפשית של התובעת מקורה בחלקה בהשמנת יתר לאחר התאונה, אולם מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת סבלה מהשמנת יתר כבר החל משנת 1990! (נ/4), מה שהוביל אף לאשפוזה בבית חולים (ראה נ/4). מכאן שבפני המומחה לא עמדה התמונה המלאה אודות מצבה של התובעת עובר לתאונה.

ניכר אף כי המומחה לא היה מודע לתמונה האמיתית בנוגע לחזרתה של התובעת למעגל העבודה ולשגרת חייה לאחר העבודה בציינו בחוות דעתו כי חזרה לעבודה באופן חלקי. נתון זה מנוגד לדבריה של התובעת עצמה בחוות הדעת של המוסד לביטוח לאומי שם עולה כי חזרה לעבודה קבועה החל מספטמבר 2009 (ראה נ/4), ושכרה לא נפגע אלא הושבח. המומחה אף טען בחקירתו כי התובעת אינה נוהגת לבדה (פרוטוקול הדיון מיום 7.10.14 עמ' 13 ש' 27), מה שמנוגד לדברי התובעת עצמה כי נוהגת לבדה ומסיעה ילדים בהם מטפלת (עמ' 27 ש' 28-31).

זאת ועוד, המומחה אף אישר כי לא מצא לנכון להתבסס על מסמכים רפואיים בעניינה של התובעת (עמ' 13 ש' 32) והתבסס על תחושת המטופל כפי שמגדיר עצמו (עמ' 14 ש' 17-18). הוא טען כי בחר שלא ליצור קשר עם הפסיכיאטר המטפל של התובעת הגם כי היה רוצה לקבל לידיו את תיקה והגם כי מכיר אותו (עמ' 16 ש' 4 , עמ' 15 ש' 27), כי מניסיונו הוא מאוכזב משיתוף הפעולה (עמ' 16 ש' 4-5). המומחה חרף הבטחותיו אף לא הציג בפני ביהמ"ש את תיקה הרפואי של התובעת אשר ערך הוא עצמו (ראה החלטת ביהמ"ש בעמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 8.2.15 ש' 25-28).

47. עם זאת אני סבור כי אין לקבל את חוות דעתו השנייה של מומחה הנתבעות ד"ר שם דוד ויש לקבוע ממצאי נכותה של התובעת בהסתמך על חוות דעתו הראשונה:

כך, חוות הדעת נערכה כשנה וחצי לאחר מועד התאונה–מועד סביר להתגבשות הנזק-ללא שהמומחה הביע כל הסתייגות מפרק הזמן שחלף ובדבר הצורך בחוות דעת נוספת עקב פרק זמן קצר מדי כביכול מאז התאונה. בפני המומחה עמד תיקה הרפואי של התובעת מקופת חולים, והוא אף ציין כי שיתפה פעולה באופן נאות במהלך בדיקתה ומסרה לעיונו את מכלול הפרטים להם נדרשה. הנתבעות לא הציגו בפני בית המשפט הסבר מניח את הדעת לצורך בבדיקה נוספת ובעריכת חוות נוספת זמן קצר יחסית – חצי שנה לאחר בדיקתה הראשונה של התובעת בידי מומחה הנתבעות. טענות מומחה הנתבעות כי חוות הדעת הראשונה נועדה לצרכים פנימיים ולא אמורה היתה לצאת ברבים (עמ' 54 ש' 4-7) אין בה לכשעצמה להצביע כי חוות הדעת אינה משקפת את מצבה של התובעת לאשורו, ולפיכך אני מוצא לנכון לקבל מסקנות מומחה הנתבעות עת ערך חוות דעתו הראשונה תוך התעלמות מחוות הדעת השנייה שהינה בבחינת מקצה שיפורים, ולקבוע כי לתובעת נותרה בעקבות התואנה נכות ששיעורה 10% לפי סעי 34 ד לאחר ניכוי מצב קודם) בתחום הפסיכיאטריה. מסקנה זו מקבלת תימוכים בחוות הדעת של המוסד לביטוח לאומי אף שם התייחסו לנכות בשיעור 10% בתחום הנפש כתוצאה מהתאונה ׁ(ת/3).

48. המסקנה הינה כי לתובעת נותרה נכות רפואית משוקללת בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה בשיעור 16%.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

1. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג(1) 137 (16.3.89) נפסק:

"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שניים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן".

1. בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.

לטענת התובעת, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לה מאז התאונה כאבים, תמידיים והגבלות בתנועה וכן קשיים בתחום הנפש: חרדות, תחושת מצוקה ודיכאון, ירידה בריכוז, ירידה בהנאות, חוסר חשק, ירידה במצב הרוח ועוד. לטענתה, נכויות אלו פוגעות בתפקודה בחיי היומיום ובעבודתה כמטפלת בילדים כאשר אלמלא פגיעותיה היתה צפויה להשביח שכרה.

מנגד, הנתבעות סבורות כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית, כשלמעשה התובעת סבלה מבעיות רפואיות ונפשיות רבות עובר לתאונה, כאשר ככל שהתובעת סובלת כיום מפגיעה תפקודית הרי מקורה בבעיותיה עובר לתאונה.

1. ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

52. התובעת בעיסוקה מטפלת בילדים, עבודה הדורשת מטבע הדברים מאמץ פיזי וסיבולת נפשית. אין ספק כי באופן עקרוני ביחס לעבודה מסוג זה זו לנכותה האורטופדית של התובעת ולנכותה הנפשית קיימת השלכה תפקודית אשר יש בה להשפיע על התנהלותה.

53. עם זאת אני סבור כי פגיעה תפקודית ניכרת ומשמעותית יותר כנטען על ידי התובעת היתה באה לידי ביטוי עד היום בין היתר בטיפולים רפואיים מוגברים ובשימוש משמעותי ורב בתרופות במשך השנים מאז התאונה. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט קבלות או מרשמים על שימוש מוגבר משמעותי בתרופות משככות כאבים במשך השנים מאז התאונה עד היום ולא על היזקקות לטיפולים בתחום הנפש.

54. לא ניתן אף להתעלם מהעובדה שלאחר תקופת ההיעדרות שמקורה בין היתר בעובדה כי פגיעתה אירעה בזמן חופשת הקיץ, אז קיים פחות ביקוש למטפלות, חזרה התובעת לעבודה מלאה כאשר שכרה אף הושבח כאשר טרם התאונה עמד שכרה על 3200₪ (נספח ה' לתצהיר התובעת) ולאחר התאונה ניכרת השבחה ושכרה ומיד עת שבה לעבודתה בחודש ספטמבר 2009 עמד שכרה על 3,500 (נ/4). כיום התובעת עצמה הודתה במהלך חקירתה כי שכרה הינו כ-4500 ₪. (פרוטוקול הדיון מיום 7.10.14 עמ' 23 ש' 29). התובעת אף לא הביאה לעדות איש ממעבידיה על מנת לתוך בטענותיה על הקשיים עימם התמודדה לאחר התאונה בשל מגבלותיה באופן שפועל לרעתה ומכרסם במהימנות טענותיה.

55. יש אף להדגיש כי התובעת לא הראתה כי התאונה היא שמנעה ממנה להשביח שכרה אף יותר כטענתה בסיכומיה, ולמעשה עסקינן בתובעת שרוב שנותיה כלל לא היתה חלק ממעגל העבודה והחלה לעבוד אך ורק בשנת 2007 (ראה נ/4 מסמכי המל"ל).

56. לא ניתן אף להתעלם מעברה העשיר של התובעת אשר כלל כאבי גב, יתר לחץ דם, תת תריסיתיות של הבלוטה והשמנת יתר ניכרת (ראה נ/4). באורח תמוה בחרה התובעת בתצהיר השאלון מטעמה להזכיר אך ורק את בעיות לחץ הדם מהם סבלה באופן הנותן בסיס למחשבה כי ביקשה להסתיר את מצבה הרפואי לאשורו על מנת כי תיוחס לה פגיעה תפקודית גבוהה יותר.

57. לאור האמור לעיל, אף אם נגרמה לתובעת נכות תפקודית היא פחותה משיעור נכותה הרפואית. בנסיבות אלו איני מוצא מקום לכמת את נכותה התפקודית.

הפסד השתכרות לעבר:

מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח.

1. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה לא עבדה במשך חמישה חודשים תמימים ושבה לעבודתה רק בחודש ספטמבר לאחר ניסיונות קשים למצוא עבודה כמטפלת בהתחשב במגבלות הקשות שהותירה בה התאונה. התובעת אף טוענת כי בעטיו של מצבה לאחר התאונה נמנעה ממנה האפשרות לעסוק בעבודות מכניסות ויציבות יותר, ואי לכך שכרה לא הושבח כצפוי. היא אם כן עותרת לפיצוי בסך 60,000 ₪ בגין הפסדי העבר.
2. מחומר הראיות עולה כאמור כי התובעת לא עבדה למעשה בסמוך לקרות התאונה בטענה כי התפטרה שבועיים קודם לכן (פרוטוקול הדיון מיום 7.10.14 עמ' 23 ש' 14-16), ולמעשה נכנסה למעגל העבודה אך ורק כשנה וחצי טרם התאונה. מחומר הראיות אף עולה כאמור כי שכרה של התובעת הושבח לאחר התאונה כאשר עובר לתאונה שכרה עמד על 3200 ₪ (נספח ה' לתצהיר התובעת) ולאחר התאונה עלה שכרה והושבח כאשר כאמור מיד לאחר התאונה עת שבה לעבודה עמד על 3,500 ₪ וכיום אף הושבח עוד יותר ועומד על 4,500. התובעת אף לא הציגה נתונים אודות שכרן הממוצע של מטפלות בתחומה ולא הוכיחה כי אלמלא התאונה היתה צפויה להשביח שכרה אף יותר.

60. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לתאונה נמנע מן התובעת לאתר עבודה חדשה ולהחל בה, ולעניין זה ראה גם קביעתו של מומחה הנתבעות פרופ' נרובאי לעניין נכויותיה הזמניות של התובעת-100% למשך חודשיים, 50% נכות למשך חודש נוסף ו-25% נכות לחודש נוסף. ברי כי בתקופה זו אכן נמנע מן התובעת לשוב למעגל העבודה.

61. לנוכח מכלול נתונים אלו אני סבור כי אין מנוס מלהעריך הפסדיה של התובעת לעבר באופן גלובאלי, ובנסיבות העניין אני מעמידם על סך 9,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

"פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95).

1. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

לטענת התובעת, מגבלותיה בעטיה של התאונה ובעיקר מצבה הנפשי ההולך ומחמיר ילוו אותה בעתיד ויפגעו בהשתכרותה בכל עבודה אליה תפנה. היא מעריכה הפסדיה באופן גלובאלי על הצד הנמוך בסכום של 150,000 ₪.

מנגד טוענות הנתבעות כי במצב בו לא נותרו לתובעות כל נכויות צמיתות עקב התאונה הרי לא יגרמו לה כל הפסדי שכר לעתיד. הנתבעות מוסיפות כי התובעת לא עבדה עובר לתאונה ולמעשה יצאה לגמלאות.

1. אין חולק על כך כי לאחר תקופת היעדרות חזרה התובעת לעבודה ולא נפגע שכרה עד היום, אלא להפך השביחה שכרה, וכאמור אף לא עבדה בסמוך לתאונה. יחד עם זאת האמנתי לתובעת כי כיום היא מתקשה בעבודתה אשר הינה בחלקה פיזית מפאת הנכות בתחום האורטופדיה, ואף אל לנו להתעלם מהפגיעה הנפשית שספגה בעטייה של התאונה. המשמעות היא שקיימת פגיעה מסויימת בכושר השתכרותה, אפילו לפניה שנות עבודה יחסית מעטות. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשתתור אחר עבודה, אם וכאשר תפוטר מעבודתה או שתעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב במשק. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94).

עוד ראוי לציין כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 31.12.81).

64. זאת ועוד, חזרתה של הנפגעת למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנה את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן גישה כזו אף תהייה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207).

65. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין באופן גלובאלי לפי משכורתה של התובעת כיום 4500 ₪ עד גיל 70.

לאור זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 9,000 ₪.

66. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובעת בעתיד , יגרמו לה גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד ימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה.

לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12%:

1,080 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה

67. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדוייקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

68. התובעת טוענת כי בגין התאונה נגרמו ויגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, טיפולים פיזיוטרפים ונפשיים וכן עבור אביזרים אורטופדיים שונים. כאשר חלק הארי של הוצאותיה אינן מכוסות בסל הבריאות. היא עותרת לפצותה בגין הוצאות הטיפולים אלו לעבר בסך של 7,000₪ ועבור העתיד בסך 25,000 ₪. כמו כן טוענת להוצאות נסיעה מוגברות בעטיה של הפגיעה ברגלה שפגעתה בניידותה ועותרת לפיצוי בסך 17,000₪ נוספים.

69. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה שכן לא הוכיחה כדבעי טענותיה אלו , מעבר לכך הוצאותיה מכוסות ע"י קופת החולים בה חברה ושם טופלה כאשר לא הוכח על ידה כי הטיפולים אינם נכללים בסל הבריאות. לבסוף טענו הנתבעות כי לתובעת עבר רפואי עשיר לרבות בתחום הנפש וככל שנזזקה לטיפולים כלשהם הרי הדבר נובע ממצבה הקודם.

70. ראשית אציין כי במקרה דנן התובעת לא הציגה מלוא קבלות בגין הטיפולים הרפואיים ושאר התרופות להם נזקקה בעטיין הוציאה סכום כה גבוה.

71. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקקה לתרופות הכלולות בסל הבריאות.

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלקצד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

72. יחד עם זאת, עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות ניידות מסויימות עקב הפגיעה בניידותה לנוכח טיב החבלה ממנה סבלה.

מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי של 5,000 ₪ עבור הוצאות טיפולים ותרופות ו 2000 ₪ עבור הוצאות נסיעה לטיפולים.

73. אשר לעתיד סבורני כי התובעת עשויה להיזדקק לטיפולים מסויימים ותרופות מסויימות שאינם נכללים במסגרת החקיקה הסוציאלית. אני מוצא לנכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי לעתיד בסך 5,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

74. התובעת מציינת כי מאז התאונה ועד היום ובעיקר בתקופה הסמוכה לתאונה אז היתה רגלה מגובסת נזקקה לעזרת צג ג' מוגברת מצד בני משפחתה אשר סעדו אותה במיוחד בהיותה גרושה החיה בגפה כאשר נמנע ממנה לשכור עזרה בשכר מפאת מצבה הכלכלי. לטענתה גם בעתיד לנוכח המגבלות הקשות שנגרמו לה בעטייה של התאונה תזדקק לעזרת צד ג' באופן מוגבר לצרכי משק הבית (ראה תצהירה ס' 39-43). טענותיה נתמכו בדברי חתנה עמית רוסלר בדבר הסיוע שהעניקו לה בנותיה וחברותיה (תצהירו ס' 11-12).

75. לעומתה טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי התובעת לא הוכיחה כדבעי כי נזקקה לעזרת צד ג' ולא הביאה לעדות את בנותיה על מנת לתמוך בטענותיה אלו, לא הציגה כל קבלה המעידה על תשלום בגין עזרה כזו, ולמעשה היתה נזקקת במילא לעזרה לנוכח מצבה הנפשי והרפואי הרעוע ללא קשר לתאונה.

76. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי:

"מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90).

כאמור הוכח כי המשמעות התפקודית של נכותה של התובעת הינה נמוכה ביותר והיא שבה לעבודתה זמן קצר לאחר התאונה והשביחה שכרה.

77. יחד עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לתאונה לנוכח החבלות שספגה בעיקר ברגלה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת כאשר גם בקביעות המומחה בתחום האורטופדיה מטעם הנתבעות כי התובעת סבלה מנכויות זמניות גבוהות למשך מספר חודשים -100% למשך חודשיים , 50% למשך חודש נוסף ו-25% למשך עוד חודש- יש כדי ללמד על המשמעות התפקודית של הנכות בתקופה זו.

בנסיבות אלו, נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו בעמ' 820,ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו) 19.11.97 הנזכר שם בעמ' 829).

אני נכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובלי של 8,000 ₪.

כאב וסבל

1. בעניניינו מדובר בתובעת ילידת שנת 1949 אשר נפגעה בתאונה שגרמה לה שבר בקרסול בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובעת ובהתחשב בגילה אני פוסק סך של 50,000₪ על בסיס % 16 נכות.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 58,000 ₪ [לאחר ניכוי אשם תורם – 57,902 ₪].
2. הנתבעות יישאו בתשלום האגרה ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 13,572 ₪.
3. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ו, 10 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.