גדר הדיון

התובעת, ילידת 21.1.1952, הגישה תובענה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). מחלוקתם של הצדדים הינה בנוגע לשיעור הנזק שנגרם לתובעת בתאונת הדרכים שאירעה ביום 17.1.2006 (להלן: "התאונה").

ועדה רפואית לעררים של המל"ל קבעה כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% עקב התאונה בגין הגבלת תנועה קלה מאד בעמוד שדרה צווארי.

בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת כי כתוצאה מהתאונה סבלה ממגבלות וכאבים. לטענתה, כתוצאה ממגבלותיה עקב התאונה נאלצה להפסיק את עבודתה כחשבת במשרד החקלאות, שם עבדה כ-17 שנים. לטענתה, התאונה גרמה לנכות אורטופדית שהגבילה אותה בעבודה עד שנאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת.

הנתבעים טענו, כי התאונה היתה קלה מאוד, לאחריה הגיעה התובעת בעצמה לבית החולים, שוחררה באותו יום ונעדרה שבועיים מעבודתה. הוועדה הרפואית הראשונה במל"ל קבעה שכלל לא נותרה לתובעת נכות וועדת העררים קבעה כי נותרה לה 5% נכות צמיתה בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד שדרה צווארי על סמך חוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש מטעם התובעת. לטענתם, יתר תלונותיה של התובעת בדבר כאבי כתף, קרינה ליד וכאבי גב תחתון נדחו על ידי הועדה לאחר שנבחנו ונקבע שאינם קשורים לתאונה אלא לשינויים ניווניים. עוד הוסיפו, כי הועדה לא הפעילה את תקנה 15 וקבעה כי התובעת מסוגלת לעבוד.

עוד טענו, כי התובעת הסתירה שביום 5.5.06 הגישה למל"ל תביעה בגין מחלת מקצוע ונקבעה לה נכות 5% בגין יד ימין. בתביעה פירטה התובעת שכאביה בגין תסמונת התעלה הקרפלית היא שגורמת לה קושי בעבודתה וביקשה להפחית משעות העבודה ללא קשר לפגיעה בתאונת הדרכים.

לטענת הנתבעים, התובעת סבלה מתסמונת התעלה הקרפלית שאין מחלוקת כי אינה קשורה לתאונה. לטענתם, מהודעתה במל"ל עולה כי סבלה מכך שנים רבות עובר לתאונה. עוד טענו, כי מתעודת עובד הציבור של רופא שירות המדינה, ומהמסמכים בתיקה האישי והרפואי של התובעת, עולה כי שעות עבודתה הופחתו בהדרגה בשל מצבה הרפואי כתוצאה מתסמונת התעלה הקרפלית ללא קשר לתאונה. לאחר הניתוח בינואר 2010 קבעה הועדה שהתובעת יכולה להמשיך את עבודתה במגבלות מסוימות הנובעות מהבעיה ביד והתובעת לא ביקשה לעמוד בפני ועדה נוספת ומשכך פרישתה נבעה משיקולים אישיים בלבד בשל הסדר פרישה מטיב. טענה זו נטענה במיוחד לאור תפקידה של התובעת בשירות המדינה שעסק בשכר ובתנאים הנוגעים לו ועל כן, לשיטתה, אין לקבל את טענותיה כי לא היתה מודעת לאפשרויות העומדת בפניה. לטענתם, כל הטיפולים שטופלה קשורים לתסמונת התעלה הקרפלית ואינם נובעים מהפגיעה בצוואר.

מצבה הרפואי של התובעת

התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בועדה הרפואית מיום 11.7.12 הוחלט כי לא נותרה לה נכות אורטופדית ומבחינה נוירולוגית אין נכות שקשורה לתאונה. עוד נקבע כי הפרעה בתחושה קשורה לתסמונת התעלה הקרפלית שאינה קשורה לתאונה. בהחלטת ועדה רפואית לעררים במל"ל מיום 27.11.07 נמצאה רגישות בעמוד שידרה צווארי נוקשות קלה של השרירים הצווארים. נמצא כי קיימת הגבלה קלה מאוד בתנועות עוד שדרה צווארי לכל הכיוונים כח גס תחושה החזרים וגפיים עליונות שמורים. בסיכום נכתב, כי "מדובר בחבלת צוואר בלתי ישירה אשר השאירה סימנים קליניים קלים מאוד. ממצאים הדמייתיים באותה דרגה. באשר לבדיקת EMG מדובר בתסמונת תעלה קרפלית – CTS שאינה קשורה לתאונה הנדונה. כמו כן עברה טיפולים מרובים וכיום מטופלת במסגרת רפואה אלטרנטיבית. בהתאם למצבה הקליני והדמיתי תקבל 5% לפי סעיף 37(5)א במחצית. נכות זו נקבעה לאחר עיון בחוו"ד של פרופ' פינטרבוש מיום 24.9.07, כאשר הועדה הסכימה עם מסקנותיו באופן חלקי וזאת לאור הממצאים שנצפו בבדיקת הועדה." עוד נכתב כי התובעת מסוגלת לעבוד עבודה מלאה ואין מקום להפעלת תקנה 15 ונקבע בגין התאונה נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד שידרה צווארי.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין התאונה. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני קובעת כי על הנתבעים לפצותה בסכום של 15,000 ₪ במעוגל בגין הנזק הלא ממוני עבור התאונה. הפיצוי משקף בעיקרו של דבר את הכאבים שתכפו על התובעת, תקופת אי הכושר והטיפולים הרפואיים שעברה ובכללם טיפולי פיזיותרפיה. הסכומים כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

עיסוקה של התובעת ונכות התפקודית

בתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת כי היא עבדה כתפקיד חשבת שכר במשרד החקלאות משנת 1994 במשרה מלאה ושעות נוספות, יותר מעשר שעות עבודה ביום. לטענתה, סבלה מכאבים בעצם החזה, צוואר, הקרנת כאב כתפיים, כאבים בעמוד שידרה גבי ומתני וכן התלוננה על הקרנה של כאב ליד ונימול אצבעות 4-5. היא טופלה במסגרת קופת החולים בכ-30 טיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה ב-12 טיפולי דיקור וכירופרקטיקה. התובעת הוסיפה כי עובר לתאונה השתכרה בממוצע סך של 6,110 ₪. עוד הצהירה, כי "תקופה מסוימת לאחר התאונה התחילה לסבול מכאבים בשורש כף יד ימין ומרפק ימין, דבר שנבע מהקלדה מרובה. לפיכך נאלצתי להפחית גם בשעות העבודה הרגילות. תחילה עבדתי 60% ואח"כ 50%. גם עניין זה הביא להפחתה ממשית בשכרי ובזכויותיי. לפני שנתיים אושפזתי לניתוח ביד ימין בבי"ח שערי צדק ולאחר כשנה מהניתוח ביקשתי לצאת לפנסיה מוקדמת על פי המלצה מרופא תעסוקה." עקב התאונה נעדרה מעבודת הימים ושעות לשם טיפולים. לאחר התאונה השנייה לא שבה התובעת לעבוד עד היום. התובעת תיארה קושי בביצוע מטלות בסיסיות ושינוי חד באורח חייה.

ברור כי אין לחייב את הנתבעים בפיצוי התובעת בגין מגבלות שנובעות ממצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה מושא התובענה, אף אם לא נקבעו נכויות בגין מגבלות אלו בהליך לפנינו (ע"א (מחוזי-י-ם)9386/06 סימי בית הלחמי נ. בן שטרית שמעון (לא פורסם) ניתן ביום 12.2.07). מאידך, לטענת התובעת, עד לתאונה עלה בידיה לתפקד בעבודתה והגם שהדבר היה כרוך בקושי, עבדה חרף מגבלותיה והיא עמדה בפני ועדות רפואיות רק לאחר התאונה. בנסיבות אלו היה מקום לכאורה לקבוע, כי יש לייחס חלק ניכר מפרישתה לפגיעה בתאונה. ואולם, ממסמכי הועדה הרפואית שצורפו, מדברים שנרשמו בתיקה הרפואי ותביעותיה במל"ל עולה אחרת.

הנתבעים הפנו מחד, לקביעת המל"ל, לפיו לתובעת מגבלה קלה מאוד. מאידך, הפנו לתיקה האישי, לפיו החל מיום 1.2.07 הועסקה בחלקיות משרה בהתם לאישור רופא תעסוקתי, ד"ר גורדון, 6 שעות ביום. עוד הפנו לתעודת עובד ציבור של רופא שירות המדינה, לפיה ועדה רפואית לעובדי המדינה מיום 4.8.09 קבעה כי ישנה סיבה רפואית למשך עבודתה התקנית וקיצרה את יום העבודה לא יותר מ-4 שעות ליום למשך שישה חודשים (חודשים אחרי הניתוח במרפק ימין) ובדיקה חוזרת בועדה רפואית חודש אחרי ביצוע הניתוח במרפק ימין. ועדה רפואית לעובדי המדינה מיום 6.5.10 קבעה כי ישנה הצדקה רפואית להפחתת שעות העבודה ל-4.5 שעות עד ליום 31.10.10.

בניגוד לנטען בתצהירה עולה מהודעתה שמסרה למל"ל ביום 17.3.08 כי סבלה שנים רבות קודם לתאונה מתסמונת התעלה הקרפלית: "ש. בגין מה את מגישה את תביעתך זו לפגיעה בעבודה? ת. לפני בערך עשר שנים התחלתי לסבול שיד ימין נרדמת לי והייתי הולכת לרופא ועשיתי טיפולים של פיזיוטרפיה בקופ"ח כללית.. ולפני בערך שנתיים משהו כזה המצב של יד ימין שלי החמיר כואב לי מאוד במרפק וכף יד ימין." (עמ' 4 להודעה נ/3 ש' 10-18).

כשנשאלה לאחר מכן לגבי הקשר לתאונה: "ש. האם המחלה שלך ביד ימין זו קשורה לתאונה שלך משנת 2006? ת. לא ממש לא אין שום קשר אבל כבר אולי 10 שנים שאני סובלת מבעיה ביד ימין אך לא ככה חמור ולא במצב כזה." (עמ' 6 להודעה נ/3 ש' 3-7).

כאמור, הועדות הרפואיות במל"ל לא מצאו קשר בין מצב הבריאותי בשל תסמונת התעלה הקרפלית ו/או החמרתה לבין התאונה.

למרות שאישרה שנקבעו לה שתי ועדות רפואיות בנוגע למצב כף ידה שאינה קשורה לתאונה, לא נתנה הסבר משכנע מדוע לא ביקשה כי תיערך לה ועדה רפואית נוספת לעובדי המדינה ככל שהבעיות בצוואר הפריעו לה לעבוד. (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 6-32). לטענתה לא ידעה כי יכלה לבקש לפרוש מסיבות בריאותיות (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 22-26). התובעת הבהירה בחקירתה החוזרת, כי הסיבה לפרישתה בגין הבעיות הבריאותיות היתה כי "היו לי בעיות בצוואר, בגב ובכתפיים. בבוקר יש לי סחרחורת ובקושי אני קמה, כל זה מפריע לי ולא יכולתי לעבוד יום שלם, ובטח לא שעות נוספות" (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 15-18). לא ניתן לקבל את טענת התובעת בעניין זה, הדבר עומד בסתירה לנכתב על ידה במכתב ששלחה אל המל"ל ביום 5.3.09, נ/4, בו עמדה על זכויותיה לקביעת אחוזי נכות (כך כותרת המכתב) ולעיסוקה בתפקיד חשבת שכר.

בהמשך הוסיפה כי פרשה בהסדר פרישה מרצון בתנאים מוטבים (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 27-32, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 1-10). לטענתה במסגרתו קיבלה סכום של 150,000 ₪ ולאחר ניכוי מס 90,000 ₪. עוד הבהירה שתקבל פנסיה צוברת (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 23). למרות שהוצג לה הסכם פדיון ימי מחלה בפנסיה צוברת שנכנס לתוקף בחודש דצמבר 2010, נ/7, לפני פרישתה, טענה כי לא קיבלה תשלום עבור כך ולא תקבל (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 4-22, 27-32, עמ' 16 ש' 1-2). טענות אלו קשה לקבל לאור היותה חשבת, עיסוק הנוגע לתנאי עבודה בשירות המדינה.

ממכלול המסמכים שהוצגו בפני עולה, כי התובעת סבלה מבעיה רפואית משמעותית שלא היתה קשורה לתאונה, ודווקא לאחר שנפתרה החליטה לפרוש. לא הובאה מטעם התובעת ראייה חיצונית כלשהי לטענתה שהנכות מהתאונה החריפה את מצבה הקודם. היה עליה להביא כעדים מטעמה את הממונים עליה ועל סמך עדותה בלבד לא ניתן לקבוע כי יציאתה לפנסיה מוקדמת נבעה מהתאונה.

על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה, יש לבחון את השלכותיה הן על נכותה התפקודית (שכידוע, אינה זהה בהכרח לנכות הרפואית) והן על השתכרותה לעומת מצבה לפני התאונה (עא 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (לא פורסם), ניתן ביום 28.6.2012).

לאור האמור, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, אני קובעת, כי שיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית, דהיינו 5% נכות צמיתה.

הפסד שכר וגריעה מכושר השתכרות

התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד שכר בסך 50,000 ₪ וטענה כאמור כי בעקבות התאונות חדלה לעבוד ביום 1.12.11. עם זאת, כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי פרישתה, נגרמה בעטיה של התאונה.

לטענתה, עקב התאונה נעדרה מהעבודה עד 31.1.06 והמשכורת שולמה לה ללא תוספת עבור שעות נוספות. התובעת צירפה אשור על ימי מחלה שנוכו וטענה שיכלה לפדותם. בנוסף עתרה לפיצוי בסך 29,625 ₪ בגין פרישתה המוקדמת, לפיה היא זכאית לתשלום פנסיה רק בעוד 4 שנים ובינתיים אינה מקבלת כל תשלום.

התובעת אישרה בחקירתה כי עד שפרשה קיבלה "שכר רגיל אבל הייתי עובדת פחות שעות זה מימי מחלה." (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 4-5). עוד טענה בסיכומיה כי טופלה ב-300 טיפולים רפואיים, ובכללם רפואה משלימה, כירופרקטיקה, דיקור שרובם הגדול נוגע לכאבי הצוואר והגב. היא לא חלקה אמנם שחלקם נגעו לבעיה ביד הנוגעת לתסמונת התעלה הקרפלית ועתרה כי יקבע שלפחות מחציתם קשורים לגב ולצוואר.

לטענת הנתבעים, אושרו לתובעת 14 ימי אי כושר בגין התאונה התואמים כמעט את ימי המחלה בשנת 2006 – 16.75 ימים ואין לשייך את ימי המחלה בשנים לאחר מכן לתאונה לאור הבעיה ביד ממנה סבלה בעיקר התובעת. לטענתם, התובעת עבדה במשרד החקלאות מזה 16.5 שנים וההיעדרויות מהעבודה היו לשם טיפול ביד ימין, שאינה קשורה לתאונה כאמור. עוד טענו כי מכיון שמדובר במעסיק ממשלתי, לא חלה גריעה בשכר ובהיעדר נכות תפקודית אין לפצות לעתיד.

התובעת נשאלה לגבי הטענה כי עברה טיפולים שונים שקשרה לתאונה שלשיטת הנתבעים אלו נגעו לבעיה ביד וענתה כי: "ת. הרופא נתן לי לעשות פזיותרפיה ועשיתי הרבה בתחילה בקופ"ח כללית ואח"כ בהדסה ויש מסמכים שעברתי בשביל הגב, הצוואר וכתפיים....רוב הטיפולים גם הדיקור שקיבלתי ושילמתי זה בשביל הצוואר והגב ולא קשור ליד. ליד לא היה הרבה טיפולים כי אמרו שאני צריכה לעבור ניתוח, עברתי ניתוח והבעיה הפסיקה ואין לי בעיה עם היד" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-12).

הנתבעים הפנו לתביעת ועדות התובעת למחלת מקצוע במל"ל, נ/3, בה טענה התובעת, כי טופלה ביחס לתסמונת התעלה הקרפלית, בטיפולי פיזיותרפיה, דיקור וכירופרקטיקה (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 16-25).

בעדותה אישרה: "ש. עד הניתוח הייתי עובדת פחות שעות בגלל הבעיה באצבעות שלא קשורה לתאונה." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 23-24).

לאור האמור, לא הוכחה בפני כמות ימי המחלה המדויקת שיש לשייך להיעדרויות בגין פגיעתה לתאונה וכן לכאורה, בהתאם לעיקרי הסכם פדיון ימי מחלה בפנסיה צוברת, נ/7, זכאית היתה התובעת לפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה.

עם זאת מבחינת תשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי אף שבשנה לאחר התאונה לא פחת שכרה של התובעת אלא עלה, הרי שמשנת 2007 ניכרת ירידה בשכר ולאחר מכן נצפית עליה הדרגתית במשך השנים עד פרישתה.

ממוצע שכרה לשנת 2005 כעולה מתלוש מדצמבר 2005 היה 7,033 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. תלוש מחודש התאונה, ינואר 2006 עולה כי השתכרה בסך 11,208 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה. מתלוש מחודש פברואר 2006 עולה כי השתכרה בסך 6,468 ש"ח לאחר ניכוי מס הכנסה. מתלוש שכר מחודש מרץ 2006 עולה כי השתכרה בסך 6,982 ₪ בלאחר ניכוי מס הכנסה. ממוצע שכרה לשנת 2006 – לפי הנתונים המצטברים בתלוש מחודש דצמבר 2006 עולה כי השתכרה בסך 7313 ₪ בממוצע לחודש לאחר ניכוי מס. ממוצע שכרה לשנת 2007 – לפי הנתונים המצטברים בתלוש מחודש דצמבר 2007 עולה כי השתכרה בסך 6,616 ₪ בממוצע לחודש לאחר ניכוי מס. ממוצע שכרה לשנת 2008 – לפי הנתונים המצטברים בתלוש מחודש דצמבר 2008 עולה כי השתכרה בסך 6,563 ₪ בממוצע לחודש לאחר ניכוי מס. ממוצע שכרה לשנת 2009 – לפי הנתונים המצטברים בתלוש מחודש דצמבר 2009 עולה כי השתכרה בסך 6,553 ₪ בממוצע לחודש לאחר ניכוי מס. ממוצע שכרה לשנת 2010 – לפי הנתונים המצטברים בתלוש מחודש דצמבר 2010 עולה כי השתכרה בסך 7,042 ש"ח בממוצע לחודש לאחר ניכוי מס.

לאור מצבה הבריאותי שנבע מתסמונת התעלה הקרפלית ומאחר ורק עליו הושם דגש בוועדות הרפואיות המחוזיות שנערכו לה ובגינו הופחתו לתובעת שעות העבודה, הרי שישנו קושי מהותי בקביעת הקשר הסיבתי בין ירידה בשכר והיעדרות לצורך טיפולים רפואיים לבין התאונה.

בשים לב לכך שכפי שהוכח בפניי, כי לתובעת היה עבר רפואי שהוביל להכרה במחלת מקצוע, עיסוקה של התובעת והאפשרות שעמדה לתובעת לפרישה מוקדמת ובהתחשב בשיעור הנכות שנקבע בגין תאונת הדרכים, הרי שכל אלה מעיבים על הוכחת הקשר הסיבתי בין הפסד השכר לו טוענת לבין התאונה.

לתקופה לאחר פרישתה ועד גיל 67, מאחר וקבעתי העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרישה לגמלאות, הרי שיש לבחון את השפעת נכותה של התובעת כמי שיצאה לשוק העבודה בגיל 60, לה נכות אורטופדית בשיעור 5% המגבילה את כושרה להשתכר ויש מקום לפיצוייה בגין מגבלה זו. בהשפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותה לפי שיעור גריעה של 5% מכושר השתכרותה התחשבתי בגילה של התובעת, עיסוקה כחשבת שכר במשך שנים רבות עובר לתאונה, המחייב עבודה פיזית מסוימת ובעיקר עבודה פקידותית וכן טיב הפגיעה ומיקומה בהנחה שחלפה מגבלתה הרפואית שאינה קשורות לתאונה. התובעת העידה כי לאור מגבלותיה לא ניסתה למצוא עבודה אחרת ואולם נכות אורטופדית בשיעור 5% אינה מצדיקה הימנעות מעבודה אף שיש ליתן את המשקל לגילה.

לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים החלטתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך 17,500 ₪ בגין הפסד שכר בעבר מיום התאונה ועד היום, לפי חישוב של מחצית הפסד בשיעור של 5% משכרה עד היום.

לנוכח האמור, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי של 14,000 ₪ לעתיד (עד לגיל 67) בגין המגבלה על כושר השתכרותה שנבעה מהתאונה. הסכום מהווה נגזרת מתחשיב אקטוארי עד גיל 67 המשקללת את מכלול השיקולים שפרטתי לעיל בשים לב לשכר התובעת ערב פרישתה (לאור התשתית הראייתית שהונחה בפניי, בסיס השכר לחישוב הפסד הכנסה הינו 7,033 ₪ ובשערוך הינו: 8,369 ₪) וההגבלה בגין הנכות האורטופדית בשיעור 5%. בשיעור נכות מעין זה, ובמתן פיצוי על דרך ההשערה, אין מקום לפיצוי נפרד ונוסף בגין הפסדי פנסיה, קרן השתלמות וזכויות סוציאליות נלוות אפשריים.

בהיעדר קביעה כי קיים קשר סיבתי בין יציאתה של התובעת לגמלאות לבין התאונה, וכי התובעת קטעה את עבודתה אך בשל התאונה ובשל כך תשולם לה פנסיה מוקדמת, אין לנכות את המענק שקיבלה והפנסיה משיעור הפיצויים שכן ממילא היתה התובעת זכאית לצאת לפנסיה גם אלמלא התאונה. (ע"א (מחוזי-י-ם)9386/06 סימי בית הלחמי נ. בן שטרית שמעון (לא פורסם) ניתן ביום 12.2.07).

יתר ראשי הנזק

בהעדר תשתית ראייתית מלאה להוצאות רפואיות ונסיעות כנטען, ובשים לב כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל ועל כן זכאית התובעת להוצאותיה מהמל"ל אני פוסקת לה סכום כולל לעבר ולעתיד בסך 1,000 ₪.

באשר לעזרת הזולת בשכר, בהעדר תשתית ראייתית לעבר והסתירה בין תצהיר עדותה הראשית ועדותה (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 3-16, עמ' 17 לפרוטוקול ש' 1-12) לבין שהצהירה בתצהיר התשובות לשאלון בעניין זה כי לא היתה הוצאה כספית עקב חוסר אפשרות כלכלית ועזרו לה בנה וחברים, היעדרן של עדויות תומכות בנושא זה ביחס לצורך ולסיוע במטלות הבית, אף שבתביעת בעלה בגין אותה תאונת הדרכים העיד בנה, הוכח כי נדרשה ותידרש עזרה חורגת מועטה מאוד, אם בכלל, מעבר לעזרת בני המשפחה. בשים לב לטיב הנכות שנקבעה, אני פוסקת לתובעת סכום כולל לעבר ולעתיד בסך של 4,000 ₪. הסכום משקף עזרה לעבר ולעתיד, בהנחה שבתקופה לאחר התאונה נזקקה לפיצוי בהיקף רב וכי לעת זקנה תיזקק לעזרה ללא קשר לנכות ומתוך מתן משקל לכך שעזרה בעבר נדרשה גם בשל מגבלתה ביד שאינה קשורה לתאונה ואין לפצות עליה וזו חלפה לאחר הניתוח.

ניכויים

מסכום הפיצוי ינוכו תגמולי המל"ל ובכללם דמי פגיעה בסך 329 ₪ ששולמו ביום 7.3.06 ומענק חד פעמי בסך של 11,653 ₪ ששולם ביום 9.4.08 ובסכום משוערך בסך 13,882 ₪.

סוף דבר29371

לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 37,618 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%.

הסכומים בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.