נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: "חוק העונשין); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר כי ביום 19.5.10 בשעה 22:53 או בסמוך לכך, בבי"ח בלינסון, הגיע הנאשם בעקבות מותו של קרוב משפחתו (להלן: "המנוח").

בנסיבות אלו, ניגש הנאשם אל ד"ר פבלו קודנר (להלן: "המתלונן") וביקש ממנו לבדוק לחץ דם לקרוב משפחתו, המתלונן אמר לנאשם כי לדעתו אין צורך.

בתגובה, אמר הנאשם לרופא "אתה לא רופא, אתה בן זונה". המתלונן ניגש לחדר רופאים (להלן: "החדר"). מיד ובסמוך, הגיע הנאשם ועמד בדלת החדר והמשיך לגדף את המתלונן "בן זונה".

בהמשך, ביקש המתלונן מהנאשם לצאת ממקום זה בו אסור לו לשהות. הנאשם התקרב אל המתלונן והצמיד פניו אל פני המתלונן באופן מאיים בעוד המתלונן ביקש מהנאשם שלא יגע בו.

בתגובה, אחז הנאשם בצווארו של המתלונן, אשר הדף אותו ממנו.

בהמשך, ניסה הנאשם להכות את המתלונן בידיו, עד אשר הגיעו קרובי משפחה והפרידו.

בהמשך, יצא הנאשם מהמחלקה תוך שהוא מפיל עציץ שנשבר וכן הפך שולחן.

כתוצאה ממעשי הנאשם נגרמו למתלונן שריטות בפניו, שריטה ביד ימין וכן סימן מכה ברגל ימין.

בתשובת הנאשם לכתב האישום, הוא הודה כי קילל את המתלונן, הכחיש כי תקף את המתלונן, כשלגרסתו המדובר בתגרה וכי גם הוא נחבל ובהתייחס לעבירת האיומים, ההגנה גורסת כי, כתב האישום אינו מגלה עבירה זו.

במהלך חקירתו במשטרה, הודה הנאשם בשבירת עציץ, משמע הודה בביצוע עבירת היזק לרכוש במזיד.

פרשת התביעה

ד"ר פבלו קודנר – המתלונן, עבד בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום כרופא במחלקה הפנימית בבית-החולים בילינסון, טיפל במנוח בתקופת אשפוזו ועד למותו.

הודעתו של המתלונן במשטרה ביום 19.5.10 וחקירתו תחת אזהרה ביום 20.5.10 הוגשו חלף חקירה ראשית וסומנו כ-ת/2 ו-ת/3.

העד מסר כי הקשר בינו לבין הנאשם נוצר בעקבות פטירת המנוח, כמתואר בכתב האישום לאחר תקופה בה היה מאושפז ומטופל על ידי המתלונן.

העד תיאר את תחושותיו הקשות בעקבות המקרה בו היה חשוף לראשונה לאלימות מצד משפחת מטופל בו טיפל במסירות ואף נקשר אליו ואת קשייו לחזור לעבודה אחרי המקרה.

עוד מסר המתלונן כי למד לקח מאותו מקרה, לפיו היה עליו לנתק מגע עם הנאשם, להסתגר בחדר ולהתיר את הטיפול במקרה בידי הקב"ט, ברגע שהבין כי המדובר באדם אלים, אך בעת האירוע, הוא בחר להגן על הציוד של המחלקה בתור אחראי על המחלקה.

בחקירתו הנגדית, מסר העד כי קרובת משפחה של המנוח פנתה אליו על מנת שיבדוק אחד מקרובי המשפחה, ועל אף שהנוהל מחייב את קרוב המשפחה הנ"ל שאיננו מטופל בבית החולים, לפנות לחדר המיון תחילה, העד בדק אותו והתרשם כי "איננו במצוקה ותגובתו תקינה למצב של אבל".

לאחר מכן ובדרכו חזרה לחדר פנה אליו הנאשם בבקשה לבדוק לחץ דם לקרוב המשפחה הנ"ל, העד מסר לו את התרשמותו וכי באם בכל זאת ברצונו להיבדק עליו לפנות לחדר המיון, או אז החל הנאשם לקלל אותו באומרו: "אתה לא רופא, אתה בן זונה".

העד הוסיף, כי המשיך בדרכו חזרה לחדר בכדי לערוך דו"ח פטירה וביקש מהאחיות, תוך כדי החלפת משמרת, לקרוא לקב"ט. זאת, כאשר הנאשם עמד בפתח החדר והמשיך לקלל אותו. לאחר מכן, פנה הנאשם אל סוף המסדרון לכיוון מקום בו נמצאים "חומר של מחקרים וציוד רפואי", הוא חש צורך לשמור על הרכוש ועל בית-החולים, לכן הלך בעקבות הנאשם על מנת למנוע ממנו להיכנס למקום זה.

העד שלל כי נפגע מדברי הנאשם ורצה "לתבוע את עלבונו" לאחר שהאחרון קילל אותו, והדגיש כי לא כעס אלא פחד ודאג בשל התנהגותו של הנאשם ורצה "לשמור על הציוד והחומר" במחלקה עליה הוא אחראי.

עוד הדגיש העד כי באומרו: "תיגע בי" לנאשם (ת/2, ש' 16), התכוון להגיד לו "תחשוב שנייה", היינו להבהיר לו את חומרת מעשיו. לסברת העד אמו של הנאשם ראתה את האירוע של התקיפה מתחילתו, ולא ידוע לו אם אדם נוסף ראה זאת, מאחר והמקום היה חשוך.

ד"ר רון פרי , שעבד בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום כעוזר רופא בביה"ח. הודעתו במשטרה הוגשה וסומנה כ-ת/4. העד תיאר כי הנאשם עמד בדלת, המתלונן קם וביקש ממנו לצאת מהמחלקה או שיקרא לבטחון, היו קללות, הוסיף כי שמע חבטות, אך לא ראה את אירוע התקיפה אלא הגיע לאחר שהפרידו, אז, ראה את המתלונן "מאוד נסער, הפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיה המום... בכה גם קצת".

גב' נורית בלפולסקי , הינה אחות בביה"ח וביום אירוע האישום הייתה אחראית משמרת. העידה כי ביום האירוע , נפטר המנוח וסביבו היו קרובי משפחה רבים, המתלונן ניסה לטפל בחולים וגם במשפחה של המנוח והם היו בפרוזדור כדי להרגיע את קרובי המשפחה. העדה תיארה כי "פתאום משום מקום בא בחור ובכוחניות אני זוכרת את זה, ניגש לרופא, פתח את הדלת שלו, אני לא זוכרת מה הוא אמר ומה הרופא ענה לו, פתאום אני שומעת צעקות וקללות, באיזשהו שלב הרופא היה על הרצפה והבחור רכן עליו...".

העד מסרה כי שמעה גם אלימות מילולית, הדגישה כי זה היה ממש אלים וכי הנאשם הפיל את המתלונן בכוח על הרצפה.

הוסיפה כי תוך שניות היו צעקות, ודרישות לקרוא לקצין הבטחון, ולאחר "קם הבחור, ותוך שניות הוא נעלם".

עוד מסרה העדה כי לסברתה אחת האחיות הזעיקה את קצין הבטחון.

העדה זכרה כי התנהלה בינה לבין הנאשם שיחה אותה הגדירה כאלימה ו"מאד לא נעימה".

העדה מסרה עדות במשטרה ביום 23.5.10, כשלוש שנים לפני עדותה בבית-המשפט, כך שלא זכרה את החבלות שנגרמו למתלונן (בדמות "סימני שריטות ודם על הפנים" – כפי שמסרה בעדותה הנ"ל במשטרה) אך זכרה כי "היה מאד נרגש... התמלא בצבע מאד אדום" והוסיפה כי בוודאי זכרה את האירוע יותר טוב, מספר ימים לאחריו, מאשר במועד עדותה בבית-המשפט.

בחקירתה הנגדית, מסרה העדה באשר למצבו של המתלונן לפני האירוע האלים המתואר בכתב האישום, כי הוא היה "נרגש... פגוע מאד, כעס על עלבון", ההגנה ניסתה ולא צלחה לגרום לעדה לומר כי היא ראתה את המתלונן מצביע על הנאשם לאחר שיצא מחדר המנוח.

העדה לא זכרה את חילופי הדברים בין הנאשם למתלונן, אך אישרה כי נכחה באירוע עצמו וגם שוחחה עם חברה לעבודה בשם שחף, מספר ימים לאחר מכן, והאחרונה מסרה לה כי גם היא שמעה את הנאשם אומר למתלונן "בן זונה" והוסיפה כי הנאשם היה "כוחני" והמתלונן היה צריך להתמודד עם "עוינות מאד גדולה...".

באשר להזמנת קציני בטחון, העדה מסרה כי "אחד מהצוות הזמין", נשאלה באם המתלונן דרש זאת והשיבה "זה הנוהל, הוא לא צריך להגיד לנו" והוסיפה כי "יכול להיות שגם הוא אמר אבל אני לא זוכרת".

העדה הדגישה כי במהלך האירוע היה "הסתובבה" בפרוזדור, היתה בקשר רציף עם המתלונן שם, ושללה כי נכנסה לחדר אחיות ויצאה.

במהלך חקירתה הנגדית על ידי הסנגורית לעניין החבלות שנגרמו למתלונן, נזכרה העדה כי כמה ימים אחרי האירוע דיברה עם המתלונן ואמרה לו "יואו כמה שריטות יש לך".

עוד הדגישה העדה את האלימות מצד הנאשם שאף נראתה לה מ"תנועות הגוף" שלו וזכרה כי דיבר עם המתלונן באלימות "כאילו עוד מעט הולך להפיל אותו".

לשאלת ההגנה האם העדה ניזונה מאחרים בקשר לחבלות שהעידה שראתה על המתלונן, אך היא שבה והדגישה כי אחרי מספר ימים שוחחה עם המתלונן בנושא והיא זוכרת את השריטות.

העדה נשאלה אם הבחינה בסימני אלימות על הנאשם והשיבה כי לא ראתה סימן כזה עליו והוסיפה כי המתלונן אך "הגן על עצמו... לא היה פה אלים".

גב' אלשיב אינס, אחות בביה"ח ובזמנים הרלוונטיים לאישום עבדה עם המתלונן במחלקה.

העידה כי האירוע דנן התרחש לקראת סוף המשמרת שלה, ועת הייתה בחדר הלבשה שמעה "רעשים, קולות, צעקות", הבינה שקרה משהו בין המתלונן לבין משפחת המנוח, נכנסה לחדר רופאים להזמין בטחון והבחינה במתלונן יוצא עם "סימנים בפה אדומים ודמעות בפנים". הוסיפה שלאחר מכן, ש"המעורב מהמשפחה בזה זרק משהו מהדלפק מזכוכית".

העדה שללה כי הנאשם הותקף על ידי המתלונן, משאין סיבה לכך בשל היחסים הטובים שהיו בין משפחת המנוח והצוות המטפל. עוד הוסיפה העדה כי הנאשם דרש מהמתלונן לבדוק קרוב משפחה שלא חש בטוב, המתלונן השיב לו כי אין זה תפקידו, כי יש לפנות למיון ונכנס לחדר הרופאים.

בחקירתה הנגדית מסרה העדה כי היא זו שהזמינה את קצין הבטחון ולא זכרה שהמתלונן ביקש זאת.

העדה אישרה כי לא ראתה את אירוע התקיפה אך שמעה את "לחץ של המשפחה", עת "דרשו דברים שלא שהצוות לא יכול לתת להם".

ליטל זקין, השוטרת שהגיעה לביה"ח בעקבות המקרה דנן, גבתה עדות מהמתלונן וערכה דו"ח פעולה בעניין וזה הוגש וסומן כ-ת/5.

העדה העידה כי המשטה הוזמנה על ידי קצין הבטחון שהודיע שיש תקיפה של עובדי הצוות על ידי משפחה של מישהו שנפטר, הגיעה למקום ופגשה את הנאשם, אשר מסר תחילה כי סבו לא הרגיש טוב והוא ביקש מאחד הרופאים לבדוק אותו, לטענתו הרופא סירב, הנאשם מסר כי קילל את הרופא והלה רץ אליו והחל לתקוף אותו.

באשר להחלטה לעכב את הנאשם ולא את המתלונן, העדה סברה כי היא החלטה כזו התקבלה על ידי ראש המשמרת שלה, לאחר גביית העדות של המתלונן. העדה נימקה כי הנאשם בעצמו מסר שהוא קילל את המתלונן.

דו"ח העיכוב שנערך על ידי סמ"ר איתם דוד הוגש בהסכמה וסומן כ-ת/6.

גרסת הנאשם במשטרה

מיכאל אפרימה, חוקר במשטרת פתח-תקווה, חקר את הנאשם ביום 20.5.10 וחקירה זו הוגשה וסומנה כ-ת/1.

העד אישר כי לא חקר את הנאשם על עבירות איומים והעלבת עובד ציבור. בהקשר זה אומר כי הנאשם עצמו מסר כבר בחקירתו במשטרה כי קילל את הנאשם "בן זונה", כך שאישר לכאורה, העלבת עובד ציבור, כמו כן, הודה בביצוע עבירת היזק לרכוש, עת מסר "אני מהעצבים שלי נתתי מכה לעציץ ושברתי אותו על הרצפה".

הנאשם מסר בחקירתו הנ"ל כי פנה למתלונן בבקשה לתת לסבו כדור או שיבדוק לו לחץ דם, המתלונן הגיע יחד איתו לסבו ולגישתו הסתכל עליו מרחוק ואמר כי אינו נזקק לבדיקה כלשהי וכי אינו מעוניין לבדקו וחזר לחדר, אז הנאשם "קילל לחלל האוויר" ואמר "בן זונה". אחר כך, הלך אליו לחדר ואמר לו "לך אתה קורא רופא סבא שלי חולה לב וביקשתי שתעזור לו זה הכל". יצא מהחדר וחזר שוב אחרי מספר שניות וביקש כי המתלונן יבדוק את סבו והמתלונן לא הגיב, אז הנאשם מסר כי קילל אותו "בן זונה בשבילי אתה לא רופא", ויצא מהחדר , המתלונן יצא מהחדר, ולטענת הנאשם צעק "איפה הבחור הגבוה הזה?", אימו של הנאשם ניסתה להרגיע את המתלונן, אך האחרון הגיע מאחורי הנאשם, סובב את ידו ואמר לו "יא בן זונה למי את אומר בן זונה אני יזיין אותך", והוא נצמד לנאשם עם הפנים, תוך שהוא דוחף אותו עם הידיים והנאשם דוחף חזרה, הנאשם הוסיף בחקירתו כי המתלונן בעט באשכיו, כך שהוא נפל על הרצפה והמתלונן המשיך להכותו באמצעות ידיו ו"מכשיר האוזניים". עוד הוסיף הנאשם בחקירתו הנ"ל כי, אימו ודודיו ניסו להפריד והמתלונן אף בעט באימו.

הנאשם טען כי נחבל ביד שמאל והחוקר ציין כי הוא מבחין בסימני שריטות עם דם טרי ליד אגודל שמאל של הנאשם.

עוד טען הנאשם כי הוא ביקש מאימו להזמין משטרה וחיכה לבואה בכניסה לביה"ח. כשהגיעה המשטרה מסר להם כי הוא זה שרב עם הרופא, ושטח בפניהם את גרסתו. השוטרים ביקשו ממנו לחכות במקום ולאחר מכן הוא נלקח לתחנה לחקירה.

פרשת ההגנה דיון והכרעה

מטעם ההגנה העידו הנאשם ואמו, גב' ענת גיל.

במהלך שמיעת ההוכחות, נפגע הנאשם בתאונה קשה, אך ציין בחקירתו הראשית כי זכרונו לא נפגע בעקבות תאונה זו וחזר על גרסתו הנ"ל מ-ת/1. תוך שהוסיף פרטים כגון שהלך לסוף המסדרון, אחר הפעם האחרונה בה הלך לחדר המתלונן וישב על ספה בפינה, (בעוד שבמשטרה מסר כי עמד עם הפנים לחלון), כמו כן, הוסיף כי המתלונן אמר לו: "אותי לא תקלל", דבר שלא עלה מהודעתו במשטרה.

הנאשם ציין כי כאב לו שדודו נפטר, בתור מי שגר בשכנות אליו וראה אותו כל יום. הנאשם ציין כי חש זלזול בהתנהגותו של המתלונן עת אמר ש"הכל בסדר" לגבי מצבו של קרוב משפחתו שלא חש בטוב, עת סבר יחד עם בני המשפחה שמצבו אכן מצריך טיפול ולכל הפחות "כדור הרגעה".

בחקירתו הנגדית, חזר הנאשם ומסר כי דעתו הרפואית של המתלונן לא הייתה מקובלת עליו, ולמרות זאת לא פנה עם קרוב המשפחה לחדר המיון כי לגישתו "היה לחץ" כולם היו "בדכאון בוכים" ו"זה הרופא היחידי שהיה שם באותו רגע".

גם בעדותו אישר הנאשם כי היה בסערת רגשות וקילל את המתלונן "בן זונה" – כארבע פעמים ("פעמיים בחדר שלו, ושחזרתי לחדר עוד פעמיים").

הנאשם סיפר כי חזר לחדר של המתלונן מספר פעמים כשלגישתו זה היה בניסיון לשכנע אותו לבדוק את קרוב המשפחה.

כבר אציין כי לא ברור כיצד סבר הנאשם כי המתלונן ישתכנע לסטות מהנהלים המחייבים ולבדוק אדם שאינו תחת אחריותו, לאחר שהבקשה הופנתה אליו באמצעות קללה כה מעליבה כגון זו מצד הנאשם שבחר לשכנע את המתלונן באומרו "אתה לא רופא"... "בן זונה" פעם אחר פעם.

הנאשם הכחיש כי ראה את השלט שהוצב בפרוזדור האוסר על מי שאינו נמנה עם הצוות הרפואי, על אף שמהתמונה שהציגה ההגנה (נ/1) עולה כי שלט זה הוצב בצורה בולטת ונראית לעין שאין הדעת מקבלת כי הנאשם לא הבחין בו.

יחד עם זאת, הנאשם מסר בחקירתו הנגדית כי ידע שמדובר באזור של צוות רפואי, אך גרס כי משום שספות היו במקום אזי זהו "אזור המתנה" ו"פינת ישיבה".

הנאשם טוען כי המתלונן דרש ממנו לצאת מהחדר שלו ולא מהמסדרון. הוטחה בו גרסת אמו במשטרה (עדותה הוגשה וסומנה כ-ת/7), בה מסרה כי "הרופא התקרב לרואי לפנים, אמר לו תצא מכאן ורואי אמר לו אני לא יוצא מכאן", וטען כי זה היה בחדר של הנאשם, נשאל אם אמו הייתה בחדר בעת זו, אך השיב מבלי לתת הסבר המתקבל על הדעת כיצד אמו ראתה את המתרחש בחדר של הרופא-המתלונן, עת שלא עלה מעדותו במשטרה או בבית-המשפט כי היא ליוותה אותו כשפנה לרופא והלך לחדרו כמה פעמים, אף בפעם אחת והסתפק בלומר כי "כולם יושבים פה, אולי 40-50 איש... מרחק של אולי שני מטר, אין אפילו שני מטר". לאחר עיון בתמונות שהוגשו על ידי ההגנה סבורתני כי גם אם אמו של הנאשם שהתה ברגע זה בחדר המנוח או בסמוך לו, לא הייתה לה האפשרות לראות את המתרחש בחדר המתלונן, בו טען הנאשם כי התבקש לצאת מהמקום על ידי המתלונן.

הנאשם המשיך ומסר כי המתלונן נתן לו "מכה באשכים" והוא – הנאשם – הדף אותו.

על אף שטען הנאשם בתחילת חקירתו הראשית כי האירוע לא פגע בזכרונו, הפעם הוא לא זכר את המילים בהן פנה אליו המתלונן גם כשעומת עם גרסתו מ-ת/1, לפיה המתלונן אמר לו "יא בן זונה למי אתה אומר בן זונה אני אזיין אותך".

הנאשם טען כי אמו לא ראתה את "הדחיפות", "אלא הגיעה להפריד היא והדודים שלה", הוטחה בפניו גרסת אמו מ-ת/7 לפיה "הרופא יצא מהחדר, והתחיל לצעוק איפה הבחור הגבוה, הלכתי לכיוון הרופא הוא התקרב אליו... ואז הרופא שם לרואי מכה עם הברך בביצים, אני תפסתי את הרופא ואז הרופא המשיך להרביץ לרואי", אך הנאשם התקשה בליתן הסבר המניח את הדעת, לאי הבחנתה של אמו בדחיפות עת הייתה עדה ונכחה בכל האירוע האלים, אלא מסר כי אמו "הייתה מאחור, היא באה להפריד" אישר שהיה עם הגב אליה וטען כי היה ברור שיגיב לאחר שקיבל את המכה מהמתלונן, כנטען.

הנאשם טען כי לאחר שהדף את הנאשם יצא "מהחדר בזעם", שבר עציץ וצעק "שיזמינו משטרה" והמתין למטה. כשלגישתו, אם היה "אשם לא היה מזמין משטרה ומחכה לשוטר מתחת לבניין".

הוטחה בנאשם גרסתו במשטרה לפיה לאחר שהמתלונן בעט בו באשכים הוא עף על הרצפה, והמתלונן המשיך להכותו "עם הידיים ועם המכשיר של האוזניים שלו, הוא היה באטרף...". אך טען כי אינו זוכר והפנה כי ברשותו צילומים המוכחים חבלות שנגרמו לו – צילומים אשר לא הוצגו בפני בית-המשפט והודעתו במשטרה (ת/1) החוקר לא הבחין בחבלות כאלו פרט לסימן שריטה ביד. רק לאחר שנשאל שוב אודות גרסתו במשטרה, מסר הנאשם "אני זוכר שהוא הרביץ לי עם הסטטוסקופ". הנאשם שלל כי הוא זה שתקף את המתלונן שנאלץ להגן על עצמו וטען: "אני הייתי עם הגב אליו, איך אני אתקוף אותו".

הנאשם נשאל אם היה שלב בו היו על הרצפה, והשיב: "כן הוא הפיל אותי ודחפתי אותו בחזרה שנינו היינו על הרצפה".

הנאשם מסר כי זכור לו שתפסו את המתלונן מאחורה וגררו אותו, אך התקשה בליתן הסבר סביר לגרסת האחות נורית, לפיה ראתה אותו שוכב על המתלונן ואז מושכים אותו מהמתלונן (גרסה הסותרת את גרסתו הנ"ל). לטענת הנאשם, האחיות לא נכחו במקום אלא היו בדלפק ולא הספיקו לצאת, לצד אלו, הוא מסר שאין בינו לבין האחיות שהעידו בבית-המשפט, שום סכסוך, משמע אין להן כל מניע להעליל עליו.

על אף שהנאשם מסר במשטרה כי המתלונן בעט ברגלה של אמו לאחר שהיא ניסתה להפריד ביניהם, הכחיש זאת בחקירתו הנגדית וגרס כי אינו זוכר פרטים קטנים.

אמו של הנאשם גב' ענת גיל, העידה בחקירתה הראשית אודות נסיבות האירוע, מסרה כי סבו של הנאשם – אביה, לא הרגיש טוב בעקבות פטירת המנוח – אחיו, הוא "התחיל להתפרפר על הרצפה", היא שלחה אחיין לבקש "משהו להרגעה", בשלב מסוים גיסתה מסרה לה כי ראתה את הנאשם נסער בחדר של הרופא-המתלונן, והנאשם אמר לה כי "לא נותנים כלום לסבא", העדה ביקשה מהנאשם ללכת מהמקום, הלכה לחדר של המנוח, והתחילה לשמוע צעקות: "איפה הגבוה", והבינה שמדובר בנאשם.

העדה הוסיפה כי המתלונן היה בחדרו (הצמוד לחדר המנוח) ויצא משם לסוף הפרוזדור, הלכה "אחריו שהוא צועק איפה הגבוה", הגיע לנאשם ונצמד אליו וביקש ממנו לעזוב את המקום, פנתה למתלונן ומסרה לו כי הם עוזבים את המקום אך הוא תפס את הנאשם "ונתן לו מכה קרוב לאשכים" וכך "התחילה התגרה". העדה הוסיפה כי האירוע הסתיים כשמשכו את הנאשם והמשיכו ללכת, כשהמתלונן צועק והקב"ט אחריהם, הנאשם ביקש להזמין משטרה והם חיכו בחוץ לשוטרים.

כבר מחקירתה הראשית של העדה בלטו סתירות מהותיות בין גרסתה לבין גרסת הנאשם, ובין גרסתה היא בבית-המשפט לגרסתה במשטרה. כגון: המקום בו ביקש המתלונן מהנאשם לצאת (החדר או הפרוזדור), הנאשם טען כי הדבר היה בחדרו של המתלונן והאם ראתה זאת, אך היא העידה כי זה היה בסוף הפרוזדור, כפי שטען המתלונן. הנאשם טען כי משכו ממנו את המתלונן, אך האם העידה כי משכו את הנאשם מהמתלונן כך שאם שניהם היו על הרצפה, גרסתה של האם תואמת לגרסת האחות – נורית וגרסת המתלונן לפיהן הנאשם רכן על המתלונן שהיה על הרצפה.

הגם שהעדה לא מסרה בעדותה בבית-המשפט כי המתלונן בעט בה ברגל כפי שהיא והנאשם מסרו במשטרה.

בחקירתה הנגדית מסרה העדה כי לאחר שהמתלונן בעט בנאשם באשכיו, הנאשם דחף אותו והמתלונן חזר אליו ודחף אותו, אך היא לא זכרה מכות אחרות מלבד הבעיטה הנ"ל, מצד המתלונן, "לא זוכרת מכות או סטירות מלבד הבעיטה באשכים". העדה עומתה עם גרסת הנאשם לפיה תוך כדי שהמתלונן והנאשם על הרצפה, המתלונן הכה בנאשם באמצעות סטטוסקופ, אך מסרה תחילה שלא ראתה זאת, ונזכרה במהלך חקירתה הנגדית כי אכן ראתה זאת. לצד אלו, שללה כי שני הצדדים היו יחד על הרצפה, לטענתה אחד קם השני נפל, אך לא היו שניהם ביחד על הרצפה.

עוד שללה העדה כי ראתה את המתלונן מכה את הנאשם באמצעות ידיו כשהאחרון על הרצפה.

עוד עומתה העדה עם גרסתה במשטרה, שם לא ציינה שמי מהצדדים נפל, אך נימקה כי על אף שחלפו שלוש שנים יש דברים שהיא זוכרת ויש דברים שלא.

בהמשך מסרה העדה כי המתלונן נצמד לנאשם עם היד על הפנים שלו, פרט שלא מסרה קודם לכן. בנוסף, התווסף פרט שעלה לראשונה, ולא עלה מעדות של אף עד בתיק, גם לא מעדויות הנאשם ולא המתלונן, לפיו, לאחר שהמתלונן נצמד, כנטען, לנאשם עם האצבע, הנאשם אמר לו בשלב זה, "אני אזוז מפה רק תתרחק והרופא גם לא התרחק" אלא "נתן בעיטה בביצים".

דברים אלו, עומדים בסתירה עם עדותה של העדה בת/7, שם אמרה כי הנאשם אמר למתלונן "אני לא יוצא", הם גם עומדים בסתירה עם גרסת הנאשם, שלא טען בשלב כלשהו של ההליך כי אמר דברים אלו, וברי כי לו התרחשו, היה מציין אותם מאחר שהם עומדים לזכותו ולהגנתו.

לראשונה ובמהלך חקירתה הנגדית מציינת העדה כי לנאשם היו סימני חבלה באזור האשכים וכי היו ברשותה תמונות המעידות על חבלה זו, נשאלה אודות התמונות וטענה כי זכור לה שהגישה אותן.

לאחר שהוטח בה כי עדותה זו כבושה, טענה כי לא העלתה זאת במשטרה משעדותה שם הייתה קצרה, "חמש דקות", בשל מצב המשפחה הרגיש אותה עת.

העדה לא ידעה להסביר מדוע גם הנאשם לא העלה טענה זו בחקירתו במשטרה וגם בבית-המשפט, אך ציינה כי הם הגיעו לטיפול רפואי ולא ידוע לה מדוע לא העלה זאת על אף שהם הבחינו בחבלה באזור האשכים כשהגיעו הביתה וראו "את הכחול".

העדה, כמו בגרסתה במשטרה, שללה כי שמעה את הנאשם מקלל את המתלונן או צועק, דבר התמוה בנסיבות העניין, מאחר שהיא נכחה מתחילת האירוע, למצער לפי גרסת הנאשם. אך היא מסרה כי בני משפחה סיפרו לה שהנאשם קילל את המתלונן על מנת שתיקח אותו משם.

לא שוכנעתי מההסבר שנתנה העדה ליכולתה לראות את המתרחש מחוץ לחדר בו היה הנפטר, עת מסרה כי ראתה את המתלונן הולך מהר לכיוון הפרוזדור, היינו לכיוון הנאשם.

העדה הוסיפה כי לאחר שהמתלונן הגיע לנאשם האחרון "הסתובב", בניגוד לגרסה של הנאשם לפיה המתלונן סובב אותו.

העדה לא מסרה הסבר המניח את הדעת, מדוע לאחר שהמתלונן, כטענתה וטענת הנאשם, תקף את הנאשם היא פונה אליו ומבטיחה לו שיצאו משם. ואין הדבר מצביע אלא על אלימות מצד הנאשם וניסיון האם – העדה, להרגיע את המצב.

העדה לא ידעה להסביר כיצד הנאשם לא ראה את הבעיטה שהמתלונן בעט ברגלה תוך כדי ניסיונה להפריד ביניהם.

העדה אישרה כי שמעה את המתלונן מזעיק אנשי בטחון, אך לעניין מועד הזעקתם, לגישתה זה היה לאחר שהם יצאו מהפרוזדור.

כמו כן, ציינה ואישרה כי ביום מתן ההודעות שלה ושל הנאשם במשטרה הם נסעו לשם יחדיו.

הוגש לתיק בית-המשפט מסמך המעיד כי הנאשם פנה לטיפול רפואי, ביום 20.5.10 בשעה 22:00, היינו לאחר חקירתו במשטרה (שהייתה בשעה 1:49 באותו יום).

מסמך זה סומן כ-נ/2, וממנו עולה כי לאחר שחרורו מהמשטרה, הוא פנה לקבלת טיפול רפואי והתלונן על כאבים בבטן תחתונה, לאחר שבעטו לו באשכים, וכן על כאבים באצבע יד ימין. אך לא עלה ממסמך זה כי הרופא שבדק אותו הבחין בחבלות כלשהן לרבות באזור האשכים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ראיותיהם, אותות האמת שנגלו במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אין חולק כי הנאשם ביצע את עבירת ההיזק לרכוש במזיד, משהודה בעצמו לאורך כל ההליך כי שבר עציץ מתוך זעם וכעס על המתלונן.

באשר לעבירת העלבת עובד ציבור, הנאשם הודה כי קילל את המתלונן במספר הזדמנויות עת קרא לו "אתה לא רופא אתה בן זונה", חזר וקרא לו "בן זונה", (כשלגישתו במטרה לשכנע אותו לבוא ולבדוק את קרוב משפחתו!!!).

דחיתי את מבוקש ההגנה לזכות את הנאשם מעבירת העלבת עובד הציבור בהתאם להלכת אונגרפלד, שבעיניי, דווקא לפיה, ניתן לקבוע מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה הנ"ל.

ברע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מ"י, (מיום 13.8.08), נקבע בין היתר כי:

"עובד ציבור המותקף במילוי תפקידו, בין בגופו, ובין בכבודו כאדם יתקשה לאורך זמן למצות את יכולותיו בבצוע תפקידו. אם לא תינתן לו הגנה ראויה מפני התנכלות כזו, עלולים החשש והמורא מפני פגיעה אפשרית כזו להצר גם את צעדיהם של עובדי ציבור אחרים, ולפגוע פגיעה קשה בשירות הניתן  על ידם לציבור.

25. ההגנה על עובד הציבור אינה מתמצית בהטלת איסור על פגיעה פיזית או הפרעה פיזית כלפי העובד במילוי תפקידו. האיסור על העלבת עובד ציבור נועד להגן עליו מפני פגיעה נפשית שכרוכים בה ביזוי, השפלה, ופגיעה בכבוד האישי. פגיעה בכבודו של עובד הציבור עלולה לחבל ביכולתו למלא את תפקידו כראוי, והשפעתה הרעה אינה נופלת מזו הכרוכה בהתנכלות פיזית. עובד ציבור ההופך מטרה ללעג ולקלס, ומטרה לגידופים, קללות, נאצות, והטחת האשמות-שוא, עלול ליפול ברוחו, ולחשוש מלמלא את תפקידו ולהפעיל את מרותו במלוא ההיקף והתנופה על פי דרישות התפקיד. מעשי השתלחות בעובדי ציבור פוגעים פגיעה קשה בשירות הציבורי, ובכך גם באינטרס ציבורי-חברתי רב חשיבות."

אין חולק כי התנהגותו של הנאשם המלווה בקללות המשפילות והחוזרות שהפנה למתלונן, פגעו פגיעה קשה בכבודו של המתלונן בצורה שחיבלה ביכולתו למלא את תפקידו כראוי.

על כן, אני מרשיעה אותו בביצוע עבירות היזק לרכוש, לפי סעיף 452 והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

באשר לעבירת תקיפת עובד הציבור והאיומים:

גרסאות כל עדי התביעה, שהיו בהירות סדורות וקוהרנטיות משתלבות זו בזו, מצאתיהן אמינות משלא נסתרו, והן משלימות ומחזקות אחת את השניה. לעומת גרסאות הנאשם, הפתלתלות, שנסתרו על ידי עדי התביעה, ואף על ידו הוא ועל ידי אמו שהעידה להגנתו. והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל.

לא נתתי אמון בגרסאותיו של הנאשם, חלקן היה כבוש, את חלקן שכח ונזכר אך כשב"כ המאשימה הטיחה בו את גרסתו במשטרה, בלט בעדותו בבית-המשפט ניסיון למזער מעוצמת התקרית האלימה נשוא כתב האישום, לעומת גרסתו המופרזת במשטרה, שם העיד כי האירוע היה אלים יותר וקשה יותר עד כדי כך שהמתלונן נחקר באזהרה בגין האלימות שהנאשם טען כי המתלונן הפנה כלפיו (כעולה מ-ת/3).

האחות נורית מסרה כי ראתה את המתלונן על הרצפה והנאשם רוכן עליו והפרידו ביניהם. גם אמו של הנאשם מסרה כי משכו את הנאשם מהמתלונן (היינו האחרון היה מתחתו). דבר שאינו מתיישב עם גרסאות הנאשם המשתנות בהקשר זה, שרובן תאם את התפתחות ההליך.

עדויות עדי התביעה מהימנות גם בהתייחס למה שהתרחש לאחר שהסתיים האירוע האלים, שכן הצוות בביה"ח (האחיות נורית ואינס וד"ר פרי) העידו כי ראו את המתלונן בוכה, המום ונרגש. דבר התואם את הסיטואציה בה היה נתון.

האחות נורית העידה כי הבחינה בסימני החבלה שנגרמו לו ואף שוחחה איתו על כך כעבור מספר ימים מיום האירוע. חבלות אשר תועדו על ידי קצין הבטחון בתמונות שהוגשו לתיק.

תגובתו של המתלונן כעולה מעדותו במשטרה ובבית-המשפט לאירוע מעידה כי היה המום ונעלב, חיזוק לכך נמצא בעדויותיהם של האחיות נורית ואינס וד"ר פרי, שאין הן באות מתוך מניע כזה או אחר, מששלל הנאשם בעצמו, הכרות או יריבות בינו לבינם.

פנייתו של הנאשם לקבלת טיפול רפואי לאחר סיום חקירתו, דבר שככל הנראה נועד לשמש תמיכה בגרסתו וטענותיו כי הותקף על ידי המתלונן. בה נמצאו סתירות לעדויותיו במשטרה (שם הצביע על חבלה ביד שמאל – שסביר להניח שנגרמה בעקבות שבירת העציץ) ובבית-המשפט וכן לעדות אמו.

לא עולה מ-נ/2 שום עדות על החבלות הנטענות על ידי ההגנה ולראשונה כשלוש שנים לאחר אירוע האישום.

מעדות האם להגנת הנאשם עלו סתירות רבות, בין גרסתה במשטרה לבין זו שבבית-המשפט, חלק מעדותה תאם את התפתחות ההליך והעלה תהיות לגבי אמינותה, לצד נוכחותה בחלק מהדיונים בהם העידו עדי התביעה.

האם מסרה כי ניסתה להרגיע את המתלונן, ובניסיון לרצותו אמרה לו שהם תכף עוזבים את המקום, בעוד שבסיטואציה כמתוארת על ידה ועל ידי הנאשם בה הוא הותקף על ידי המתלונן, כנטען, אין זה הגיוני כי תפנה דווקא למי שתקף את בנה ותנסה להרגיעו ולרצותו.

נטען על ידי ההגנה כי נכחו באירוע הרבה אנשים, לרבות קרובי משפחתו של הנאשם שהפרידו בינו לבין המתלונן, אך ההגנה לא טרחה לזמן אותם עדים שיתכן ועדותם תהיה רלוונטית ותשמש להגנת הנאשם.

אמו של הנאשם העידה כי הנאשם דחף את המתלונן ראשון, לאחר שהמתלונן הכה באשכיו, כנטען. בחקירתו במשטרה, טען הנאשם כי המתלונן דחף אותו ובתגובה הוא דחף את המתלונן בחזרה ולאחר מכן האחרון הכה אותו באשכיו.

אין הדעת יכולה להתעלם מסתירות מהותיות כגון אלו.

כמו כן, הנאשם לא זכר בעדותו בבית-המשפט את המשך האירוע, שטען בחקירתו במשטרה, בדמות הכאתו על ידי המתלונן באמצעות ידיו ובאמצעות מכשיר סטטוסקופ. יחד עם זאת, טען כי הוא זוכר את האירוע היטב, וכי התאונה שעבר לא פגעה בזכרונו כלל.

לא מצאתי הסבר בדברי הנאשם לכך ששכח פרטים כה חשובים, כנ"ל, המשמשים ליבת גרסתו לפיה הגן על עצמו.

נתתי אמון בגרסת המתלונן, שכן הייתה עקבית, מהימנה ומתיישבת עם מבחן ההיגיון. עדות זו לא נסתרה על ידי התביעה או ההגנה, אף בנושא של אזעקת קצין הבטחון, מקובלת עלי העמדה לפיה יתכן שהאחות אינס פעלה לפי ההנחיות והזעיקה קצין בטחון, ללא קשר לבקשת המתלונן, שאף אמו של הנאשם אימתה אותה, בחקירתה הנגדית, עת מסרה כי המתלונן אכן דרש להזעיק בטחון.

דחיתי את מבוקש ההגנה, לפיו היסודות של עבירת האיומים לא התקיימו במקרה דנן.

בעניין זה נקבע בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, כי:

"הרכיב הראשון הוא האיום עצמו. זו התנהגות, בדרך כל שהיא, העלולה לנטוע בלבו של אדם רגיל פחד או חרדה. המבחן לקיומו של רכיב זה הוא אובייקטיבי. "המבחן לקיומו של איום הוא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים..." (השופט ברנזון בע"פ 499/72 [5], בעמ' 605) ... רכיב עובדתי אחר בעבירת האיומים הוא, שהפגיעה בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו של אדם, תהיה "שלא כדין".

איומים נלמדים לא אחת לא רק מן המילים המושמעות אותה עת, אלא מטון הדיבור ומההתנהגות הנלווית אליהן, כמו גם מהקשר הדברים ומכלל הנסיבות והסיטואציה אותה עת.

המתלונן חש מאוים ומפוחד מהתנהגותו של הנאשם, שהלך וחזר לפתח חדרו צעק וקילל אותו במילים משפילות ומבזות, דרש להזעיק קצין בטחון. התנהגותו של הנאשם לאורך כל האירוע הייתה מעליבה, מאיימת ואלימה, וכפי שהעידו עדי התביעה שראו בו אדם "כוחני", ובמיוחד העדה נורית. חששו של המתלונן התממש עת הותקף על ידי הנאשם, כשכל רצונו היה למנוע מהנאשם לפגוע בציוד וברכוש בית החולים, וביקשו לצאת מהמקום בו אסור לו לשהות. הנאשם פנה למתלונן בלשון בוטה, פעם אחר פעם, הצמיד פרצופו לפרצוף המתלונן, עת נדרש לצאת מהמקום הנ"ל. ואף דחפו, תקפו וגרם לו לחבלות כמתואר בכתב האישום וכעולה מהתמונות של המתלונן שצולמו בסמוך לאירוע.

נוכח אלו, שוכנעתי כי יסודותיה של עבירת האיומים התקיימו במקרה דנן וכי הנאשם תקף את המתלונן, תקיפה הקשורה למילוי חובתו ותפקידו כעובד ציבור.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והוא יורשע בעבירות תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ד , 17 פברואר 2014, במעמד הצדדים