1. התובע עבד אצל הנתבעת במשך כ – 34 שנים, תחילה כמדריך ולאחר מכן כמורה, עד שפוטר.

התביעה שלפנינו היא לרכיבים הבאים: תוספת ותק, הפרשי פיצויי פיטורים, תוספת גמול בגרות, משכורת 10/1996, פדיון ימי מחלה, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין תוספת וותק ששילמה לתובע בין השנים תש"ס ותשס"ו, שלא על פי וותקו בפועל.

2. רקע עובדתי

א. הנתבעת היא עמותה העוסקת בתחום החינוך וההוראה.

ב. התובע עבד בנתבעת מספטמבר 1974 ועד יום 31.8.2009.

ג. התובע שימש כמדריך נוער במשרה מלאה מתחילת עבודתו ועד יום 30.9.1996.

ד. החל מיום 1.10.1996 התובע עבר לעבוד כמורה, במשרה חלקית.

ה. ביום 6.9.1996 נחתם בין הצדדים הסכם שבו נקבע כך (נספח ב' לתצהיר התובע):

"1. חיים יועסק כעובד הוראה בשנת תשנ"ז בהיקף של 12 ש"ש להלן "שעות ההוראה" לפחות, בתוספת שעות של"ח, והישיבה תשתדל להגדיל את משרתו עם וותק של 25 שנה כולל צבא, כנ"ל בשנים תשנ"ח תשנ"ט עם קידום וותק כמקובל לפי תוארו בפועל.

2. הישיבה תפריש לחיים לקרן פנסיה של "מבטחים" עבור היקף של משרת הוראה מלאה, מתחילת שנת תשנ"ז במשך שלוש שנים.

3. מוסכם כי "שעות ההוראה" לא כוללות בשום מקרה את שעות השל"ח אשר ניתנות ע"י משרד החינוך שחיים מלמד בישיבה, ולהסיר כל ספק, מוסכם כי על הישיבה להעסיק את חיים ב – 12 שעות הוראה לפחות בתוספת כל שעות השל"ח אשר ניתנות ע"י משרד החינוך בישיבה.

4. הישיבה תשתדל ותעשה כל מאמץ להוציא את חיים לפנסיה מוקדמת.

5. הישיבה תשתדל להעלות את שעות עבודתו של חיים בשל"ח כמקובל לפי תקן משרד החינוך – כיום 2.5 ש"ש לכתה.

6. באם לא תעמוד הישיבה בהתחייבויותיה או בחלק מהם במהלך 3 שנים או חלק מהן תשלם הישיבה לחיים פיצויים כפי שסוכם אתו בגובה 200% בניכוי חלק הפיצויים במבטחים + 9 חודשי הסתגלות (הכוללים פדיון ימי מחלה) וזאת לפי דרגתו וותקו שיהיו בעת התשלום, לכל תקופת עבודתו בישיבה.

7. תשלום הפיצויים יהיה תוך 30 יום מיום ההפרה ואם לא ייעשה כן יווספו לפיצויים הפרשי הלנת שכר של 3% לכל שבוע או חלק ממנו של איחור."

ו. במהלך שנת 2009 הוחלט להפסיק את פעילותה של הישיבה התיכונית שהנתבעת הפעילה, לפטר את כל העובדים ולהעביר את ניהול הישיבה התיכונית למרכז ישיבות בני עקיבא, שהיא עמותה נפרדת.

ז. ביום 12.5.09 שלח יו"ר הנתבעת מכתב לכל העובדים, בו הזמין אותם לשימוע על רקע ההחלטה הנ"ל (נספח ב'1 לתצהיר מר צבי צויבל, העד מטעם הנתבעת).

ח. שבוע לאחר מכן, ביום 19.5.09, שלח ב"כ הנתבעת מכתב לכלל עובדי הנתבעת, בו נכתב כי כל עובד שמעוניין בעריכת שימוע יפנה לגורמים בנתבעת, על פי תפקידו (ר"מ, מורה או עובד מנהלה).

ט. ביום 27.5.09 נשלח לתובע מכתב סיום עבודה, לפיו עבודתו אצל הנתבעת תסתיים בסוף שנה"ל תשס"ט (נספח א' לתצהיר התובע).

3. הצדדים התייצבו לישיבת ההוכחות ונשמעו עדויות התובע ועדותו של מר צבי צויבל, שהיה מנכ"ל הנתבעת בתקופה הרלוונטית (להלן - צויבל).

נדון להלן בכל אחד מרכיבי התביעה והתביעה שכנגד.

תוספת ותק

4. התביעה ברכיב זה נסמכת על ההסכם מיום 6.9.1996. לטענת התובע, עד אוגוסט 2003 קודם על פי ההסכם והגיע ל – 32 שנות ותק, אך בחודש 9/03 הוותק הופחת ל – 28 שנים ולאחר מכן בחודש 9/2006 הוותק הופחת שוב ל – 21 שנים.

5. לטענת הנתבעת, מאחר שהתובע עבר לדירוג עובדי הוראה (שהרי קודם לכן היה מדריך), לא ניתן היה לשמור על כל וותקו כמדריך. משום כך בהסכם משנת 1996 נרשם שהנתבעת תשתדל להגדיל את המשרה עם ותק של 25 שנים והתחייבות זו היתה מסוייגת לשלוש שנים. בתום אותן שנים, שכרו של התובע היה אמור להשתלם בהתאם לוותקו האמיתי, אך הנתבעת – עקב טעות, לא פעלה להפחתתו והמשיכה לשלם ותק מוגדל. הנתבעת הודתה בהפחתת הוותק בשתי פעמים, אך טענה כי מאחר ששילמה לתובע סכומי כסף עודפים, התובע הוא שנותר חייב לנתבעת סכומי כסף (מכאן התביעה שכנגד).

6. מעיון בהסכם משנת 1996, עליו שני הצדדים מסתמכים, עולה כי מדובר בהסדר לשלוש שנים בלבד. עניין זה – המגבלה לשלוש שנים – חוזר ונשנה בסעיפים 1, 2 ו- 6 להסכם (ר' בעניין גם בעדותו של מר צויבל, בעמוד 15 לפרוטוקול, שורות 12-20). יודגש כי סעיפים 1-2 הם הסעיפים בהם מתוארת ההתחייבות העיקרית של הנתבעת כלפי התובע. עוד יודגש כי הלשון בה ננקט "תשתדל", תומכת בגרסת הנתבעת כי נושא הוותק היה תלוי בנהלי משרד החינוך ולא היה בידיה. גם העובדה שהנתבעת הציגה אישור ממשרד החינוך (נספח ט' לתצהיר צויבל), בו צויין כי בשנת 1998 אושר לתובע ותק של 20 שנים, תומכת בגרסת הנתבעת. זאת הן בנושא הוותק הנכון לתובע והן בנושא העובדה כי הוותק היה תלוי באישור משרד החינוך. לאור כל האומר לעיל, השינויים בוותק של התובע, אותם הנתבעת יישמה, נערכו כדין. לכל הפחות, ככל שהתובע מסתמך על ההסכם מיום 6.9.1996, פרשנותו להסכם אינה מתיישבת עם לשון ההסכם ועם נסיבות כתיבתו, כפי שעולות מהראיות שתוארו לעיל.

7. לאמור לעיל נוסיף, כי השינויים בותק של התובע הוחלו עוד בשנת 2003 ובשנת 2006, כשבע שנים וארבע שנים טרם הגשת התביעה וכשש או שלוש שנים לפני פיטורי התובע. חלוף הזמן מאז השינויים ועד המועד הראשון בו התובע הלין עליהם, אף הוא פועל לחובת התובע בעניין זה (השוו: דב"ע נד/3-86 גולן - אי.אל.די. בע"מ, פד"ע כז 270, 276 (1994); ע"ע (ארצי)498/09 אקי"ם ישראל (ע"ר)- טלקר, 29.12.11).

8. מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה להפרשי ותק נדחית.

בהתאם ומאחר שחישובי הנתבעת את הפרשי השכר (סעיף 16 לתצהירו של מר צויבל), לא נסתרו, התביעה שכנגד מתקבלת.

גמול בגרות

9. לטענת התובע (סעיף 10 לתצהירו), לא שולם לו גמול בגרות המחוייב על פי הסכמים קיבוציים הנהוגים או החלים על עובדי ההוראה. מדובר בטענה כללית, ללא הפנייה להסכם מסויים החל על התובע או לתנאים לקבלת הגמול הנתבע. בנסיבות אלה ונוכח העולה מתלושי השכר שהנתבעת הציגה (נספחים י'1-9 לתצהיר צויבל), לפיו גמול זה שולם לתובע, התביעה ברכיב זה נדחית.

10. משכורת 10/1996

לטענת התובע, לא שולם לו שכר חודש אוקטובר 1996. בעניין זה, בהתחשב בכך שהתביעה הוגשה ביום 15.9.2010, מתקבלת טענת ההתיישנות שהנתבעת טענה. לגופם של דברים, הסברה של הנתבעת, לפיו בחודש זה התובע עבר לעבוד בחצי משרה ושכר חודש אוקטובר שולם כמשכורת מלאה במועד תשלום משכורת חודש נובמבר (נספח יב' לתצהיר צויבל), לא נסתר. כך שגם עובדתית, לא הורם הנטל להוכיח כי השכר בגין חודש זה לא שולם.

פדיון ימי מחלה

11. התובע ביסס את תביעתו ברכיב זה על טענה כללית של תחולת הסכמים קיבוציים החלים על עובדי הוראה. משהטענה נטענה בעלמא ולא הוכח מהי המערכת ההסכמית החלה על הנתבעת ועובדיה, לא ניתן לקבל טיעון זה כמבסס תביעתה לפדיון ימי מחלה, שמקורו בהסכמים והסדרים ספציפיים (השוו: עב (ת"א) 8157/08 נריה – עמותת ישיבת בני עקיבא, כפר הרואה, 1.3.09 (להלן – עניין נריה) לעניין תחולת הסכמים קיבוציים בדירוג ההוראה וע"ע (ארצי) 126/09 צברי - מדינת ישראל, 2.5.11 בנושא הזכות לפדיון ימי מחלה).

זאת ועוד, הנתבעת צירפה לתצהירו של מר צויבל מסמך, שהוא זה שמעגן לשיטתה, את הוראות משרד החינוך המחייבות אותה (נספח יג' לתצהיר צויבל). על פי מסמך זה, פדיון ימי מחלה יינתן בעת פרישה לגמלאות בתנאים שונים, לרבות גמלת נכות, פטירת העובד או הקפאת זכויות לאחר 10 שנות עבודה. משאין חולק כי התובע פוטר מעבודתו ולא סיים את עבודתו באחת הנסיבות המתוארות בנספח יג' הנ"ל, אינו זכאי לפדיון ימי מחלה גם על פי התשתית הנורמטיבית שהנתבעת הציגה.

לסיכום האמור לעיל, התביעה לפדיון מחלה נדחית.

הפרשי פיצויי פיטורים

12. מסיכומי התובע עולה כי הפרשי פיצויי הפיטורים נתבעים בגין פרק הזמן בו היה מדריך (מ – 9/1974 ועד 31.8.1996). עוד עולה מטיעוני התובע, כי בגין תקופת העבודה כמורה, לא נתבעים הפרשי פיצויי פיטורים (סעיף 19 לסיכומי התובע).

בנוסף, התביעה להפרשי פיצויי הפיטורים מתייחסת רק להשלמה מעבר לסכום שהופקד על ידי הנתבעת בקרן הפנסיה מבטחים (סעיפים 21, 27 לסיכומי התובע).

13. בהקשר זה התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהו שכרו של התובע בתקופת היותו מדריך. התובע התייחס למשכורתו האחרונה כמורה. בעניין זה, הנתבעת הפנתה לתלוש השכר האחרון כמדריך והפנתה לכך ששכרו כמדריך היה שונה משכרו כמורה. בעניין זה אנו מקבלים את טענות הנתבעת, לפיהן מדובר בשתי תקופות עבודה שונות. גרסתה של הנתבעת בעניין זה (סעיף 8 לתצהיר צויבל) לא נסתרה והיא אף מעוגנת בעובדת קיומם של הסכמים שונים לעובדי הוראה ולמדריכים ( הסכם המורים, ב"פסטרנק, הסכמים קיבוציים כרך חמישי, חוצץ 80-13" לעומת הסכמי המדריכים ברשויות המקומיות ב"פסטרנק הסכמים קיבוציים כרך ראשון, חוצץ 12.1.8-800", פרק 101 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות).

משכך, אנו מקבלים את טענות הנתבעת כי את הפרשי פיצויי הפיטורים בגין התקופה בה התובע היה מדריך, יש לחשב על פי משכורתו האחרונה כמדריך. על פי תלוש השכר שהנתבעת שהציגה (נספח ה' לתצהיר צויבל), משכורתו האחרונה של התובע כמדריך אצל הנתבעת היתה 5,210 ₪. מאחר שהתובע עבד עשרים שנים כמדריך, הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 104,200 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום 1.9.1996 ועד מועד סיום העבודה (31.8.2009).

14. משאין חולק כי התובע בוטח ב"מבטחים" ולא הוכח כי על הצדדים חלות הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, יש לנכות מהסכום שננקב לעיל, את הסכומים שהנתבעת הפקידה במבטחים על חשבון פיצויי פיטורים. הנתבעת הציגה שני אישורים ממבטחים (נספחים ד' וו' לתצהיר צויבל). מאחר שאחד האישורים (נספח ו') מתייחס לתקופת עבודתו של התובע כמורה ולא כמדריך (משנת 1997), אין להתייחס לסכומים הנקובים באותו מסמך. האישור הראשון, מיום 10.4.11 (נספח ד'), מתייחס לתקופת עבודתו של התובע כמדריך, אך מתייחס לסכומים שהופקדו עד סוף שנת 1996. לעומת זאת, נספח ה' לתצהיר התובע הוא אישור הסכומים שהופקדו על חשבון פיצויים עד לחודש אוגוסט 1996, שהוא החודש האחרון בו התובע שימש כמדריך. על כן יש להתייחס לאמור במסמך זה, על פיו הנתבעת הפקידה על חשבון פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה כמדריך, סכום של 119,449.72 ₪.

15. לסיכום האמור בנושא זה, יש להצמיד את פיצויי הפיטורים להם התובע זכאי בגין תקופת עבודתו כמדריך (104,200 ₪) מיום 1.9.1996 ועד סיום עבודתו. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום 20.5.10 (יום האישור נספח ה' לתצהיר התובע) ולהפחית ממנו את הסכום שנצבר במבטחים ככספי פיצויים, על פי נספח ה' הנ"ל – 119,449.72 ₪. ככל שקיימת יתרת זכות בעקבות החישוב הנ"ל, זו תשולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.5.10 ועד התשלום בפועל.

16. משהתובע פוטר ביום 31.8.09 והתביעה הוגשה לבית הדין למעלה משנה לאחר פיטוריו, התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה ומשום כך היא נדחית.

פיצויים בגין פיטורים שלא כדין

17. טענתו המרכזית של התובע בנושא זה היא כי הוא פוטר בגיל 61 מספר שנים לפני הגיעו לגיל פרישה, ללא שימוע. התובע הוסיף וטען כי הוא פוטר בניגוד להסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת, ללא הסכמת נציגות העובדים וללא קיום ועדה פריטטית. כפי שפורט לעיל (סעיף 11 לפסק הדין), הנתבעת היא עמותה ומשום כך יש להוכיח את תחולת ההסכמים הקיבוציים הספציפיים עליה (השוו למשל ההסדרים הספציפיים החלים על בתי ספר - ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל-אביב-יפו – צויזנר, פד"ע לו 438, 469-470 (2001); עב (י-ם) 2140/02 אליאס ג'ילדה - בי"ס אלפריר (28.2.07) ועניין נריה שנזכר לעיל). לא ניתן להסתפק באמירה, גם כשהיא באה מפי מי שהיה מנכ"ל הנתבעת, לפיה הנתבעת פעלה על פי נהלי משרד החינוך. זו אינה מהווה עיגון נורמטיבי להוראות ההסכמיות החלות על הצדדים. בעניין זה מתקבלות טענות הנתבעת, לפיהן העמותה היא עמותה פרטית ומבחינה עקרונית אינה כפופה לחוזרי מנכ"ל, הגם שבמקרים רבים היא נוהגת בהתאמה אליהם.

18. משכך, הפגם היחיד שמצאנו בפיטורי התובע הוא העובדה שהתובע, כמו כל עובדי הנתבעת, לא זומן לשימוע פרטני, אלא נשלחה אליו הודעה לפיה אם הוא מעוניין בשיחת שימוע, הוא מוזמן לבקש שיחה כנ"ל. איננו סבורים כי העובד הוא שצריך לבקש את השימוע, אלא המעביד הוא שצריך להזמין את העובד ולשמוע את טענותיו ביחס לסיום עבודתו.

למרות האמור לעיל, איננו סבורים כי זהו המקרה המתאים לפסיקת פיצויים בגין הפרת זכות השימוע. ראשית, מאחר שעל פי הפסיקה, לא כל פגם בשימוע מצדיק פסיקת פיצוי כספי (ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמירׁ, 13.1.11; ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל - תורג'מן, 3.3.09). שנית, משום שעל פי הפסיקה, במקרה של פיטורי צמצום, כגון במקרה של סגירת מפעל, חובת השימוע היא מוגבלת, באשר לא ניתן למעשה לשנות את הנסיבות של הפסקת העבודה (ע"ע (ארצי) 659/07 צים חב' השייט הישראלית בע"מ- לוי, 17.5.09); ושלישית, משום שהתובע המשיך לעבוד כמורה בפנימיה, לאחר שזו הועברה לניהול על ידי גוף אחר (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 22 עד עמוד 8, שורה 17) ועובדה זו לא צוינה על ידי התובע.

19. בנסיבות אלה, גם לא מצאנו כי זהו המקרה לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש (השוו: (השוו: דב"ע נג/3-99,114 משרד החינוך, מדינת ישראל - מצגר, פד"ע כו 563, 582 (1994); ע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת תל אביב – אלישע, 27.2.08; ע"ע (ארצי) 419/07 מדינת ישראל, משרד התעשייה והמסחר - חן, 3.11.08).

20. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ואילו התביעה שכנגד מתקבלת, כך שעל הצדדים לפעול כדלקמן:

א. הצדדים יערכו חישוב על פי סעיף 15 לפסק הדין. ככל שקיימים הפרשים לזכות התובע לאחר החישוב הנ"ל, אלה ישולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.5.10 ועד התשלום בפועל.

ב. התובע ישלם לנתבעת סך 20,186 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2009 ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה – כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ד, (06 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים.