1. בתביעה שלפניי עותרת התובעת להשבת סך של 250,000 ש"ח ששילמה לנתבעות, במסגרת הסכם המסדיר הצטרפותה לשותפות שנוהלה על ידיהן. התובעת פרשה מהשותפות שלושה חודשים לאחר הצטרפותה.

רקע:

1. התובעת והנתבעת 1 היו חברות ילדות קרובות. בתחילת שנת 2010 סיפרה הנתבעת 1 לתובעת על שותפות עסקית בינה לבין הנתבעת 2. במסגרת השותפות עסקו הנתבעות בשיווק פתרונות תקשורת. פעילותה העסקית של השותפות התבססה על הסכם שיווק שנכרת בין הנתבעות לבין חברת בזק, בתאריך 1.1.10 (להלן:"הסכם בזק"). קדם לו הסכם מחודש יוני 2009.
2. בתאריך 31.3.10 נחתם בין התובעת לנתבעות הסכם שכותרתו "הסכם הכנסת שותפות" (נספח 3 לתצהיר התובעת – להלן:"ההסכם"). ההסכם נועד להסדיר את תנאי הצטרפותה של התובעת לשותפות הנקראת "ח.מ.ש פתרונות תקשורת".
3. כחודשיים לאחר חתימת ההסכם, הביעה התובעת בפני הנתבעות את רצונה לפרוש מהשותפות, וביקשה להשיב לה את הסכום ששילמה עם הצטרפותה.
4. הצדדים חלוקים בדבר הרקע לסכסוך שהתגלע ביניהם.

לטענת התובעת, הבינה באותה עת, כי הנתבעות הטעו אותה ופיתו אותה לשלם להן עצמן סך של 200,000 ₪ מתוך הסכום כולו, לאחר שהציגו בפניה מצג שווא אודות הצלחתה של השותפות.

לטענת הנתבעות, הצטרפה התובעת אל השותפות בעיניים פקוחות, לאחר שבחנה את כל המסמכים אודות מצבה של השותפות, אולם עם הצטרפותה נמנעה מלעבוד, וסברה כי תוכל ליהנות מהכנסה קבועה, מבלי לעבוד כלל.

1. אין חולק כי לכל המאוחר בתחילת חודש יולי 2010 פרשה התובעת מהשותפות. לטענתה, הסכימו הנתבעות להשיב לה 200,000 ₪ מתוך הסכום ששילמה עם הצטרפותה לשותפות, בארבעים תשלומים שווים ורצופים, אך לא עמדו בהתחייבותן זו. הנתבעות אינן מכחישות כי הסכימו לפרישת התובעת מהשותפות בחודש יולי 2010 אך לטענתן לא הסכימו להשיב לה את הסכום ששילמה.
2. בתביעתה, מבקשת התובעת להשיב לה את מלוא הסכום ששילמה עם חתימתה על הסכם השותפות. לטענתה, זכאית היא להשבה מלאה של הסכום ששילמה, שכן ההסכם בוטל על ידיה כדין. לטענתה, עמדה לה זכות לביטול ההסכם, הן בשל חוסר תום לב בניהול המשא ומתן והן מחמת הטעייתה על ידי הנתבעות. עוד טוענת התובעת כי הנתבעות הפרו את ההסכם הפרה יסודית, שכן למרות התחייבותן בהסכם הכנסת השותפות לא פעלו לצורך יצירת שותפות בינן לבין התובעת, וכל מטרתן היתה לגזול את כספה.
3. לטענת הנתבעות, הצטרפה התובעת אל השותפות לאחר שבדקה את מצבה, והחליטה להשקיע בה. ברי, לטענתן, כי היה עליה לשלם בשל הצטרפותה לעסק קיים. לא היתה כל הטעיה מצידן, או הפרה של ההסכם. טענות התובעת אינן מצביעות, לטענת הנתבעות, אלא על טעות בכדאיות העסקה ולפיכך לא היתה התובעת רשאית לבטל את ההסכם, ואין היא זכאית להשבה.
4. הנתבעות הגישו תביעה שכנגד, בגין נזקים שנגרמו להן לטענתן, עם פרישתה של הנתבעת מהשותפות, ובגין לשון הרע. מאוחר יותר, לאור החלטתו של כב' השופט שחורי, המורה לנתבעות ליתן פרטים נוספים ביחס לעילת לשון הרע הנטענת, תוקן כתב התביעה שכנגד, והועמד על סך של 50,000 ₪ בגין נזקים והוצאות שנגרמו לנתבעות לטענתן.
5. בשלב מאוחר של הדיון בתביעה, התברר כי הנתבעת 2 הינה פושטת רגל, וכי צו כינוס בעניינה ניתן עוד ביום 18.3.08 וצו פשיטת רגל ניתן ביום 1.2.10. הנתבעת 2 לא הודיעה לבית המשפט על היותה פושטת רגל ולא ביקשה לעכב את ההליכים נגדה, אך לאחר שהובא הדבר לידיעת בית המשפט עוכבו ההליכים נגדה.

בתאריך 18.2.14 התיר בית המשפט המחוזי בחיפה להמשיך בהליכים נגד הנתבעת 2 בתיק זה (בתיק פש"ר 59926-01-13), ורק לאחר מתן החלטה זו של בית המשפט הוגשו סיכומי הנתבעות.

דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, במלואה.

אפרט להלן את טעמיי המבוססים הן על קביעות עובדתיות והן על נימוקים משפטיים, כפי שיפורטו להלן.

1. הוכח כי הנתבעות שלשלו לכיסיהן סך של 200,000 ₪ מתוך הסכום ששילמה להן התובעת. משמע, הנתבעות לא ביקשו לקבל את הסכום מהתובעת לצורך פיתוח השותפות, אלא מתוך סברה כי על התובעת לשלם להן סכום זה על זכותה להצטרף אל העסק שהקימו פחות משנה קודם לכן. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הן עצמן השקיעו בשותפות סכום המתקרב לסכום שדרשו מהתובעת.

בסיכומיהן, טוענות הנתבעות כי היו רשאיות לקבוע כל סכום כתנאי להצטרפותה של התובעת לשותפות, אפילו מיליוני שקלים (סעיף 36), ומשהסכימה התובעת לשלם את אותו סכום, הרי שהטעות הינה לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה".

1. טיעון נוסף בפי הנתבעות, העומד בסתירה לטיעון הראשון, ולפיו כאשר השקיעה בשותפות, נטלה על עצמה סיכון עסקי, ולפיכך אין היא זכאית להשבה עם התממשות הסיכון העסקי.

דא עקא, הסכום שהפקידה התובעת בידי הנתבעות לא "הופסד" במסגרת ניהול עסקי השותפות, אלא הופקד בחשבונותיהן של הנתבעות, לשימושן הפרטי. אין מדובר בסיכון עסקי שהתממש, אלא בתשלום עבור הצטרפות לשותפות.

אמנם, הנתבעות לא פעלו בסתר, הדברים היו ברורים ונכתבו במפורש בהסכם. עם זאת, העובדה שהתובעת היתה תמימה דיה על מנת ליפול בפח שטמנו לה הנתבעות, אינה יכולה להוות טענת הגנה.

1. מעדויותיהן של הנתבעות עולה כי נדמו בעיני עצמן כמי ש"עשו אקזיט" ומכרו את חלקיהן בשותפות המצליחה לתובעת. לטענתן, כאמור, אם הסכימה התובעת לשלם להם תמורת זכותה להצטרף לשותפות סך של 250,000 ש"ח אין בכך אלא טעות בכדאיות העסקה, שאינה מקימה עילה לביטול ההסכם.

1. הוכח כי הנתבעות נהגו בחוסר תום לב בעת ניהול המשא ומתן עם התובעת, וכי הציגו בפניה מצג שווא, אשר נועד לפתותה לשלם להן 250,000 ₪ רק תמורת הזכות להצטרף אליהן לעסק שהיה בחיתוליו, ורשם עד אותה עת הפסדים בלבד.
2. הבסיס הנורמטיבי לחיובן של הנתבעות בהשבה מלאה, מצוי הן בדיני החוזים, והן בדיני עשיית עושר, כאשר הרציונל מעוגן אף בדיני השותפויות. אעמוד להלן על נימוקיי;

קיומה של שותפות בין הנתבעות

1. לטענת התובעת, הטעו אותה הנתבעות כאשר הציגו בפניה מצג שווא, כאילו העסק מנוהל על ידיהן כשותפות, בעוד העסק התנהל על שמה של הנתבעת 1 לבדה, והנתבעת 2 היתה שכירה.

איני סבורה כי יש ממש בטענה, שכן הוכח כי, למרות שהנתבעות הסתירו מרשויות המס מנושיה של הנתבעת 2, וכן מהנאמן ומבית המשפט הדן בפשיטת הרגל, את דבר היותה של הנתבעת 2 שותפה בעסק, הרי שלמעשה, העסק נוהל כשותפות בין הנתבעות.

1. הוראת סעיף 4 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה – 1975 מורה כי:

"שותפות שהתכוננה לשם ניהול עסק, חייבת ברישום לפי הוראות פקודה זו תוך חודש מיום שנתכוננה...".

עם זאת, לאור האמור בסעיף 6 לפקודה, אי רישומה של השותפות "לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו."

בת"א (י-ם) 9551/07 עדיקה נ' עדיקה (12.1.11) סיכם בית המשפט, כב' השופט סולברג, את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת קיומה של שותפות:

"...הכלל הוא כי לעניין קיומה של שותפות הדבר המכריע הוא תוכנה האובייקטיבי של ההתקשרות, ולאו דווקא מונחים שבהם השתמשו הצדדים על מנת להגדיר את טיב יחסיהם. בפסיקה נקבעו מספר סימני היכר אשר יכולים ללמד על קיומה של שותפות ובהם: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם כלפי הציבור כשותפים, השתתפות הצדדים ברווחים ובהפסדים, משכם של הקשרים העסקיים בין הצדדים, השתתפות בשימוש ובהחזקת נכסי השותפות, השתתפות בניהול העסקים, זכות הדדית של הצדדים להטיל חובות הנובעים מהעסק אחד על השני, ועוד..."

1. אין חולק כי לא נרשמה שותפות בין הנתבעות, אך עם תום שמיעת הראיות, עולה בבירור כי הנתבעת 2 היתה שותפה של הנתבעת 1 לכל דבר ועניין.

הנתבעת 2 עצמה לא מכחישה כי היתה שותפה בעסק (ראו: עמ' 68 לפרוטוקול ש' 18).

גם מעדותה של הנתבעת 1 עולה כי השתיים היו שותפות לכל דבר ועניין, פרט לדיווח לרשויות. הנתבעת 1 העידה על כך בגלוי, נראה כי לא סברה שיש רע בדבר (עמ' 37 לפרוטוקול).

גם מחוות דעתו של רואה החשבון מטעם התובעת, שי עינת, עולה כי אף שהוצאות השכר של הנתבעת 2 סווגו כ"משכורות" היתה היא שותפה לכל דבר.

1. הנתבעות הסתירו גם מבזק את היותה של הנתבעת 2 פושטת רגל, כפי הנראה משום שעל פי סעיף 12 להסכם בזק, רשאית היתה בזק לבטל את ההסכם עימן לאלתר בגין כך. הנתבעת 1 נשאלה על כך והשיבה שאין היא צריכה "לעשות לבזק את העבודה" (בעמ' 42 לפרו' ש' 24).

אין חולק כי הנתבעות לא הודיעו לבזק על הצטרפותה של התובעת לשותפות, אך עובדה זו היתה ידועה לתובעת מלכתחילה, שכן נכתבה בסעיף 3 להסכם, ולפיכך אין בכך הפרת התחייבות כלפי התובעת.

איני נדרשת להכריע בטענת התובעת לפיה סעיף 11 להסכם בזק מנע קבלתה של התובעת כשותפה נוספת לעסק, שכן די בטענות שהוכחו על מנת להכריע את התביעה.

הפרת הסכם ההצטרפות

1. בהסכם הכנסת השותפות, התחייבו הצדדים להקים שותפות, ולחתום לשם כך על כל המסמכים הדרושים (סעיף 2 להסכם). לא הובאה כל ראיה בדבר מסמכים שנחתמו לצורך מימוש השותפות ואין חולק כי לא נרשמה שותפות. בעובדה זו לבדה, אין כדי להוכיח שלא התקיימה שותפות, עם זאת, לא הובאה אף כל ראיה ביחס לשינויים שנעשו בניהול העסק, המצביעים על הכנסתה של התובעת כשותפה בעסק.
2. התובעת העידה כי הנתבעות לא נתנו לה גישה לחשבון הבנק או לכל מידע אחר הדרוש לשם ניהול העסק, וכי לא ראו בה שותפה.

לתצהיר עדותה הראשית של התובעת צורף תמליל של שיחה שהתנהלה בינה לבין הנתבעות בסמוך למועד פרישתה מהשותפות.

הנתבעת 1 נשאלה האם הפקידה בידי התובעת קוד כניסה לחשבון הבנק והשיבה: "בוודאי" (בעמ' 48 ש' 29) אך מעיון בתמליל עולה מפורשות כי הנתבעות לא מסרו לתובעת את הקוד והסיסמה, לטענתן משום שלא ביקשה.

מקריאת התמליל עולה כי הנתבעות אכן לא שיתפו את התובעת בניהול העסק, לא נתנו לה קוד וסיסמא והתייחסו אליה כאל חסרת יכולת שייקח לה עוד זמן רב ללמוד את העבודה. ראו לעניין זה עמ' 7 לתמליל ובפרט שורות 1-2 שם מאשרת הנתבעת 1 כי לא נתנו לתובעת קוד וסיסמא (לטענתה לא ביקשה), זאת בניגוד להצהרתה בתצהיר עדותה הראשית, לפיה התובעת קיבלה מהנתבעות הרשאה וגישה לכל הסיסמאות ונטלה חלק פעיל בניהול השותפות (סעיפים 25-27 לתצהירה).

הוכח כי הנתבעות נמנעו מלמסור לתובעת במהלך התקופה בה היתה שותפה בשותפות מידע, דבר המהווה הפרה של החובה, הקבועה בסעיף 29 לפקודת השותפויות, לפיה חייב כל שותף למסור לשותפיו חשבונות נכונים ומידע מלא.

1. הוכח, אם כן, כי הנתבעות לא שיתפו את התובעת בניהול השותפות. עם זאת, איני נדרשת להכריע בשאלה אם היתה בכך משום הפרת הסכם מצידן, אשר הצדיקה ביטולו, שכן לטעמי, חובת ההשבה נובעת ממספר טעמים אחרים, עליהם אעמוד להלן;

הסכמת הנתבעות לביטול ההסכם וחובת ההשבה

1. הוכח כי הנתבעות הסכימו לבקשת התובעת לביטול הסכם השותפות, וכן הסכימו להשיב לה 200,000 ₪ מתוך הסכום ששילמה, אך חזרו בהן מאוחר יותר מהסכמתן.
2. התובעת העידה כי הנתבעות נפגשו עמה כשבוע אחרי ההצפה, וסיכמו ביניהן ברוח טובה כי הנתבעות ישיבו לה סך של 200,000 ₪, ורק כשבועיים לאחר מכן קיבלה מהן במפתיע מכתב שמתרה בה לשוב מיד לעבודה בשותפות (בעמוד 26 שורות 22-28). מכתב הזה שנשלח אל התובעת בשלהי חודש יולי (26.7.10), אינו מתיישב עם התנהגות הנתבעות עד מועד שליחתו, התנהגות שהצביעה על כך שהסכימו לביטול הסכם השותפות עם התובעת.
3. עדותה של התובעת מהימנה בעיני לחלוטין. עדותה היתה עקבית, רציפה ובהירה, וחסרת סתירות. התרשמתי כי העידה בכנות רבה.
4. הנתבעת 2 הצהירה כי מעולם לא נחתם הסכם עם התובעת לפיו יחזירו לה סך של 200,000 ₪, ויתרה מכך – גם אם רצו לא יכלו להציע לה את הכסף לנוכח תשלומי המע"מ ששילמו (סעיף 25 לתצהירה). גם בעדותה, הכחישה הנתבעת 2 כי הסכימו להשיב לתובעת את הסכום ששילמה להן (עמ' 69 ש' 29 ואילך).

עדותה של הנתבעת 2 היתה רצופת סתירות והיא אינה מהימנה בעיני כלל. אני מבכרת את עדותה של התובעת על פניה.

הסכם אמנם לא נחתם, אך בניגוד לטענת הנתבעת 2 בתצהירה, הוכח כי היתה התחייבות מצד הנתבעות להשיב את הסכום ולחתום על הסכם שיבטיח החזרתו.

1. מתמליל השיחה שהגישה התובעת עולה בבירור כי הנתבעות הסכימו להשיב לה סך של 200,000 ₪. לטענתן עשו זאת למרות ש"לא מגיע לה" (בעמ' 5 לתמליל ש' 7, בעמ' 10 לתמליל ש' 14 ואילך).
2. הוכח, אם כן, כי הנתבעות הסכימו להשיב לתובעת סך של 200,000 ש"ח, לאחר שסיכמו כי תפרוש מפעילותה בעסק החל מחודש יולי 2010. זאת, כמתחייב על פי דין.

מאוחר יותר, נמלכו הנתבעות בדעתן ועמדו על זכותן להחזיק בכסף ששילמה להן התובעת.

1. עם הסכמתן לביטול ההסכם, היו מחויבות הנתבעות להשיב לתובעת את הסכום ששילמה להן עם כריתת ההסכם. ראו לעניין זה דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף פ"ד מז(1) 540:

"אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב – אשר אליבא דבית המשפט קמא הפר את החוזה – ביקש לבטלו. בנסיבות כאלה, הסכמת הצד הנפגע מן ההפרה – קרי המערער ­לביטול החוזה מביאה לביטולו ומעמידה לכל אחד מן הצדדים "זכות השבה של מה ששילם לפי החוזה" (ראה ע"א 467/88 קול אטום מפעלי מתכת וחשמל בע"מ נ' פ' צפורן ואח' [1], בעמ' 245).

הסכמת הנפגע לביטול החוזה איננה חייבת ללבוש לבוש פורמאלי מוגדר ומפורש (אם כי רצוי, כמובן, למען הבהירות ומניעת התדיינות, כי תהיה ברורה וחד משמעית ככל האפשר). לעניין זה דומה הודעת ביטול על ידי הנפגע להסכמה מטעמו לביטול. על כן ניתן להסיקה מהתנהגות הנפגע המופנית אל המפר, אשר יש בה כדי להעביר למפר את המסר בדבר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים...

...בהתנהגות המערער כדי להוות בסיס לתיזה, לפיה גישתו הייתה, כי ההסכמה המקורית בין הצדדים הפכה לחסרת תוקף. במכתבים אשר שלח המערער למשיב, בהם עמד, כביכול, על ביצוע החוזה, אין כדי לשנות מסקנה זו: משגילה המערער את דעתו כי ההסכם בוטל, שוב אין הוא יכול לעמוד על קיומו ולתבוע מן הצד שכנגד כי יבצע את חיוביו על פיו... נוכח האמור לעיל קמה חובת השבה הדדית בין הצדדים, אשר הסכימו לביטול הסכם...משהגענו למסקנה כי ההסכם בוטל, דין הוא כי כל אחד מן הצדדים חייב בהשבה של מה שקיבל על פיו (סעיף 21לחוק החוזים; סעיף 9(א) לחוק התרופות; ראה גם ע"א 467/88 [1] הנ"ל, בעמ 245)....(ההדגשות שלי – ע.ו).

1. גם בענייננו, התנהגות הנתבעות מלמדת שהסכימו לפרישת התובעת מהשותפות, שהרי אין חולק כי לא המשיכה לעבוד, הנתבעות דרשו ממנה להשיב את הרכב והטלפון, והיא לא זכתה לכל רווח או שכר מהשותפות. בנסיבות אלה, המכתב ששלחו לה בשלהי חודש יולי ובו דרישה לשוב לעבודה, אין בו לשנות את התנהלותן עד אותו רגע ואף לאחריו, ולא היה בו אלא נסיון טקטי לקראת ההליך המשפטי. עם הסכמתן לביטול ההסכם, היה עליהן להשיב לתובעת את הסכום ששילמה במסגרת ההסכם.
2. אף שהתובעת פרשה מהשותפות 3 חודשים בלבד לאחר כניסתה, כפי שאישרה הנתבעת 2 בחקירתה (בעמ' 66 ש' 28), סירבו הנתבעות להשיב לה את הסכום ששילמה.

סכום זה לא הספיק "להיבלע" בהתחייבויותיה של השותפות במשך שלושת החודשים שחלפו מאז ניתן לנתבעות, שהרי החלק הארי ממנו כלל לא הופקד בחשבון השותפות, אלא בחשבונותיהם הפרטיים של הנתבעות, כפי שאפרט להלן.

הטעיה והפרת חובת תום הלב

1. בסעיף 4 להסכם נכתב כי צד א' להסכם – הנתבעות – "מביא את הקמת העסק, משרד על כך הציוד הנדרש, חוזה עבודה עם בזק, הכשרת עובדים ספקים ולקוחות. שווה ערך לסכום כפול מהסכום שמשלם צד ב'."

צד ב' – התובעת – "תשלום על סך 250,000 ₪ שיחולקו כך: 100,000 ₪ ישולמו לחגית. 100,000 ₪ ישולמו למירב ו- 50,000 ₪ יופקדו לחשבון השותפות לפרעון אשראי ולשימוש שוטף".

ברור, אם כן, כי בהסכם עצמו קבעו הנתבעות כי שווי השותפות הינו 500,000 ₪ ומשווי זה נגזר הסכום אותו נדרשה התובעת לשלם להן.

1. במהלך חקירתן, הכחישו הנתבעות כי טענו לפני התובעת שהעסק שווה 500,000 ₪. הנתבעת 2 נחקרה והשיבה: "אנחנו לא הערכנו אותו ב- 500,000 ₪. אנחנו דרשנו מהתובעת 250,000 ₪...אני לא חושבת שהשווי של העסק היה 500,000 ₪ או 470,000 ₪..." (בעמוד 67 לפרוטוקול שורות 5-17).

גם הנתבעת 1 נשאלה על שווי השותפות והעידה:

"כדי להכניס אותה כשותפה לקחתי 250,000 ₪ על הקמת העסק, על שהבאתי את החוזים מבזק." כאשר נשאלה, אם העסק היה שווה, אם כך, לאחר שהתובעת נתנה להן 250,000 ₪ 750,000 ₪ השיבה שאינה יודעת (עמ' 47 ש' 25 ואילך).

1. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של רואה החשבון ועוה"ד שי עינת. בחוות דעתו, אשר נסמכה על בחינתם של דו"חות רווח והפסד של העסק לשנים 2009 – 2011 וכרטסת הנהלת החשבונות, קבע המומחה כי בשנת 2009 היה לעסק הפסד תפעולי, לפני מס, בסך של 21,810 ₪ ובשנת 2010 הסתכם ההפסד התפעולי לפני מס ב- 176,320 ₪. המומחה ציין כי לא ניתן לדעת מעיון בדו"חות מה היה גובה המשכורת שקיבלה הנתבעת 2, אך אף בהנחה ששכרה הסתכם בכ- 25% מהוצאות השכר ובהתעלם מהוצאה זו, עדיין יהיה הפסד תפעולי לפני מס בסך של 102,772 ₪.

בנתחו את שווי השותפות, לקח המומחה בחשבון את העובדה שעל פי סעיף 4.3 להסכם בזק, רשאי כל צד להביא את ההסכם לסיומו בכל עת, בהודעה של 30 יום מראש, וכי ההסכם אינו מקנה בלעדיות מסוג כלשהו לשותפות.

1. בפרק המסקנות, קובע המומחה כי, לדעתו, הגישה הנכונה להערכת שווי השותפות הינה גישת השווי הנכסי, ועל פי גישה זו שוויה של השותפות במועד כניסתה של התובעת לשותפות היה 24,000 ₪ בלבד.
2. בחקירתו הנגדית נשאל המומחה האם לא יתכן ששוויה של השותפות היה גבוה הרבה יותר מסכום נכסיה, לאור קיומו של מוניטין.

בתשובתו, הבהיר המומחה כי הצדדים להסכם לא הסכימו על רכישת מוניטין, וכי מוניטין צריך להיות מתורגם לרווח ומאחר שכל הדו"חות מצביעים על הפסדים, ברור כי אין לעסק מוניטין (ראו חקירתו בעמוד 9 לפרוטוקול).

1. מטעם הנתבעות לא הובאה כל חוות דעת נגדית, כך שחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת לא נסתרה.

אני קובעת, אם כן, כי שווי השותפות ערב הצטרפותה של התובעת, בחודש מרץ 2010, היה 24,000 ₪.

1. עדותו של מנהל החשבונות מר ראובן כהן מחזקת אף היא את טענת התובעת כי העסק היה כושל והשותפות סבלה מהפסדים טרם הצטרפותה אל הנתבעות. מר כהן העיד כי לשותפות לא היו רווחים, וכי הוא דיווח על הפסדים. עוד העיד כהן כי לאור שיטת הנהלת החשבונות בה עבד, אין הוא יכול לדעת אם הנתבעות הכניסו כספים לעסק לצורך כיסוי הפסדים. בעדותו, הבהיר כהן כי לא נפגש עם התובעת על מנת לתת לה את כל המידע שביקשה, אלא שהנתבעת 1 ביקשה ממנו באחת הפעמים מסמכים שונים על מנת להראות לתובעת והוא נתן לה אותם.
2. הוכח כי הנתבעות הציגו בפני התובעת מצג שווא לפיו השותפות שווה 500,000 ₪ ולפיכך עליה לתת להן 250,000 ₪ עבור זכותה להצטרף אל השותפות. הדבר נכתב, מפורשות, בהסכם.
3. הנתבעת 2 העידה כי סברה שהעסק מצליח משום שהיא והנתבעת 1 הצליחו למשוך משכורות. הא ותו לאו.

כך העידה: "שנה ראשונה של עסק הוא צריך להתייצב וזה מה שניסינו לעשות בעסק. כל עוד אני וחגית קיבלנו משכורת מבחינתנו זה עסק מצליח" (בעמוד 60 שורה 11).

כאשר נשאלה הנתבעת 2 מי "הביא כסף מהבית" כדי לממן את המשכורות שמשכו הנתבעות, ואשר הגדילו את ההוצאות, השיבה:

"לא הביאו כסף לכסות את ההפסדים. היה חשבון בבנק שהיה אמור לתת כסף עד שיתקבל הכסף מבזק. מימון – גישור כזה עד תאריך קבלת הכסף" (בעמוד 61 שורה 25).

ברור, אם כן, כי הנתבעת 2 ידעה שהעסק בחיתוליו, וכי המשכורות שהיא והנתבעת 1 מושכות מגדילות את חובה של השותפות לבנק בכל חודש. עדותה זו עומדת בסתירה מוחלטת לטענה לפיה העסק היה שווה 500,000 ₪ ואף יותר מכך.

1. התובעת העידה, כי הנתבעות סיפרו לה שהן משתכרות כ- 20,000 ש"ח מדי חודש, וכי זו תהיה גם משכורתה שלה, כך שכבר בשנה הראשונה להצטרפותה תחזיר לעצמה את השקעתה. הנתבעות הכחישו את הטענה.

עדותה של התובעת מהימנה בעיני, לחלוטין, כאמור, ואני מקבלת אותה, במלואה, גם בנקודה זו. הנתבעות לא התחייבו בהסכם לשכר חודשי בסך 20,000 ₪ אך שוכנעתי כי הדברים הוצגו על ידיהן לתובעת כך שגרמו לה להאמין כי אלה הן המשכורות שהן מושכות מהשותפות וזו תהיה גם משכורתה הממוצעת.

1. בנוסף, העידה התובעת כי הנתבעות הציגו לפניה את הצעתן כהזדמנות עסקית נדירה, והאיצו בה לקבל החלטה במהירות, משום ששני משקיעים פוטנציאליים נוספים מעוניינים להצטרף אליהן לשותפות, והן מעניקות לה את הזכות להצטרף לפניהם. עוד ביקשו ממנה לשמור על דיסקרטיות (סעיפים 19-21 לתצהיר התובעת ועדותה בע' 29).

הנתבעות הכחישו נמרצות את הטענה.

הנתבעת 2 הצהירה בתצהיר עדותה הראשית, כי מעולם לא ציינו בפני התובעת שמות של אנשים אחרים שרצו להיכנס לשותפות ולא ברור מהיכן היא שואבת את הסכומים אותם רצו להשקיע (סעיף 26 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2).

הנתבעת 1 הכחישה אף היא את הטענה, וכאשר עומתה עם התמליל התומך בטענת התובעת בנדון, השיבה כי "השיחות היו נסערות" וכי הן מעולם לא הזכירו באוזני התובעת את רוני ודודו כמשקיעים פוטנציאליים (בעמוד 40 לפרוטוקול שורה 18 ואילך).

1. מעיון בתמליל השיחה עם הנתבעות עולה בבירור, כי טענת התובעת נכונה, וכי הנתבעות אכן טענו שיש להן משקיעים מעוניינים אחרים. כך למשל, בעמוד 8 לתמליל מסבירה הנתבעת 1 לתובעת, שרוני כבר לא יהיה מעוניין להשקיע בעסק, אחרי שיידע שהתובעת נכנסה אליו ופרשה, ואף משקיע פוטנציאלי נוסף בשם דודו נזכר בדבריה של הנתבעת 1.

מכאן, שהנתבעות לא דבקו באמת בעדויותיהן.

1. מקריאת התמליל, עולה עוד שפעמים רבות במהלך השיחה שאלה התובעת את הנתבעות מה קרה לסכום של 200,000 ₪? איך נעלם ב- 3 חודשים? ולמה דרשו ממנה סכום כזה. התובעת מספרת שכל מי ששמע כי נתנה להן סכום כזה צחק עליה, והנתבעות, שאינן מספקות תשובות ביחס לכסף שקיבלו, ממשיכות ומסבירות לתובעת מדוע מדובר בעסק השווה סכום גבוה הרבה יותר. באותה שיחה, העלו הנתבעות בפני התובעת טענות על כך שהיא נוטשת את השותפות בשל קשיים, ולא נשארת להתמודד כמותן. זאת, כאשר כל אותה העת, מצוי הכסף ששילמה להן התובעת בכיסיהן, ולא עולה על דעתן האפשרות להשתמש בו לטובת השותפות.
2. עדויותיהן של הנתבעות רצופות סתירות, מגמתיות ובלתי עקביות. התרשמתי כי הנתבעות תיאמו ביניהן גרסאות, וכי לא דבקו באמת.
3. התובעת טוענת כי קיבלה לעיונה שני דפים שהיו אמורים להעיד על מצבה הפיננסי של השותפות, וכי נמנעה מלהתייעץ עם אחרים, לבקשת הנתבעות.

לטענת הנתבעות, קיבלה התובעת החלטה מודעת להצטרף אל השותפות, לאחר ששקלה את הדברים והתייעצה עם אחרים, או לכל הפחות יכולה היתה להתייעץ, ולפיכך לא היה כל חוסר תום לב מצידן.

בסיכומיהן, טוענות הנתבעות כי התובעת עצמה העידה, שגם אם נתנו לה לעיין במסמכים, כלל לא עיינה בהם, משום שסמכה על הנתבעת 1, שהיתה חברה קרובה מאוד שלה, עוד מילדות. מעדותה של התובעת מבקשות הנתבעות ללמוד, כי המציאו לה כל מסמך לעיונה.

התובעת נשאלה האם קיבלה חומר לעיין זו לפני כניסתה לשותפות והעידה:

"קיבלתי שני עמודים קצת מרוחים. בגדול לא...זה לא שינה לי מה היה כתוב בהם. חגית אמרה ובזה נגמר הסיפור. חגית אמרה וזה לא משנה מה היה כתוב בדפים האלה. זה לא קשור אחד לשני. היא אמרה ובמחינתי זה סגור. אין סיכוי שאפול בגללה. זה כמו שתאמר לי שאמא שלי תרצה שיקרה לי משהו רע. זה לא קיים." (בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 19-24).

עדותה זו של התובעת, היא המוכיחה יותר מכל את טענת התובעת דווקא. טענת התובעת הינה שחוסר תום הלב של הנתבעות היה בכך שניצלו את האמון הרב שרכשה לנתבעת 1, על מנת להציג בפניה מצג שווא ביחס לשווי השותפות ולפוטנציאל הגלום בה.

1. בפסק הדין המנחה בפרשת פנידר נ' קסטרו, עמד הנשיא ברק על גדריה של חובת תום הלב בניהול משאו ומתן, ועל התרופה בגין הפרת חובה זו:

"החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום-לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות, מטבע הדברים, חובות קונקרטיות, על-פי הנסיבות המיוחדות של המקרה....אחת החובות המוטלות, בדרך כלל, היא החובה לגלות מידע באותם עניינים, אשר קבלת מידע לגביהם עשויה להיות חשובה בקבלת החלטה, אם להיכנס לקשר חוזי אם לאו: ע"א 838/75 [4].

....בנסיבות אלה נראה לי, כי מחדלו של המנהל לגלות למשיב, כי הדירה, עליה הוא מניח את כספו, אינה כלל בבעלות החברה, אשר בשליטתו של המנהל, הוא מחדל שלא "בתום לב ובדרך מקובלת" - כמשמעות ביטוי זה בסעיף 12לחוק החוזים (השווה: בג"צ 59/80 [6]).... (ההדגשות אינן במקור – ע.ו).

ע"א 230/80‏‎ ‎פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ‎ ‎נ' דוד קסטרו, פ''ד לה(2) 713

1. ברור, כי חלה על הנתבעות חובה לגלות לתובעת כי השותפות מפסידה, וכי לא מובטח לה שכר חודשי של כ- 20,000 ₪. הנתבעות הפרו את חובת תום הלב בניהול מו"מ ולפיכך עליהם לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה עקב הפרת חובת תום הלב. הנזק במקרה הנדון הינו הסכום ששילמה להן בעקבות חתימת החוזה, וסכום זה יש להשיב לה במלואו.

חובת השבה מכח דיני החוזים

1. הוכח, אם כן, כי הנתבעות הפרו את חובת תום הלב כלפי התובעת, במהלך ניהול המשא ומתן. התרופה בגין הפרת חובת תום הלב הינה פיצויים בעד הנזק שנגרם לצד הנפגע עקב המשא ומתן או עקב כריתת ההסכם:

"סעיף 12(ב) לחוק קובע כי צד שנהג שלא בתום-לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב לשלם לצד האחר (הנפגע) פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא והמתן או עקב כריתת החוזה. הוראה זו התפרשה בפסיקה כמעניקה "פיצויים שליליים" ("פיצויי הסתמכות") בלבד".

ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נו(3) 289

1. במקרה הנדון, הנזק שנגרם לתובעת עקב הפרת חובת תום הלב בניהול המשא ומתן, הוא הסכום ששילמה לנתבעות. לפיכך, הפיצוי הראוי בגין הנזק הינו השבה מלאה של הסכום.

ראו לעניין זה דברים שנכתבו בפרשת פנידר הנ"ל:

"התרופה על הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום-לב ובדרך מקובלת היא פיצויים (בסעף 12 (ב) לחוק החוזים. (פיצויים אלה צריכים להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב, בו היה נתון, לולא נכנס למשא ומתן כלל. בעניין שלפנינו שילם המשיב את הסכום החוזי רובו ככולו. זכותו היא לקבל סכום זה בחזרה בערכים ריאליים, דהיינו, באופן שהוא יוכל לרכוש בהם נכס דומה, אותו היה רוכש לולא נכנס למשא ומתן. סכום הפיצויים, אשר נפסק על-ידי הערכאה הראשונה, מקיים מבחן זה." (ההדגשה שלי – ע.ו.)

1. התנהלות הנתבעות עולה אף כדי הטעיה כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973. הנתבעות הטעו את התובעת ביחס למצב השותפות, והוכח, כי התובעת לא היתה מתקשרת עם הנתבעות בהסכם, לו היו מגלות לה את הנתונים בדבר מצבה האמיתי של השותפות. לפיכך רשאית היתה התובעת לבטל את ההסכם, ועם ביטולו קמה לה הזכות להשבת הסכום ששילמה.

חובת ההשבה במקרה של פירוק שותפות

1. חובת ההשבה בין שותפים, במקרה של פירוק שותפות, הינה חובה הקבועה בסעיף 52 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה – 1975.

לכאורה, ניתן היה לטעון, כי היה על התובעת לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה לפירוק השותפות, ולא להגיש תביעה זו להשבת כספים בגין ביטול ההסכם.

לו היתה מועלית הטענה, דינה היה להדחות. טענה זהה הועלתה בפרשת גינזברג הנ"ל ונדחתה. בית המשפט קבע באותו מקרה כי המערער ביטל את ההסכם בטרם הוגשה תביעה לפירוק, והמשיב ביקש אף הוא, לראות את ההסכם כמבוטל, ולפיכך ההליך של פירוק השותפות נתייתר, וכך נכתב שם:

"כאשר שני הצדדים, כל אחד לחוד, ביקש לראות את ההסכם כבטל, לא היה מה לפרק. משבוטל ההסכם, קמים לצדדים לו הסעדים הקבועים בחוק התרופות, ובהם סעד ההשבה". (שם בעמוד 552).

1. סעיף 14 להסכם בין הצדדים עוסק באופן פירוק השותפות, וקובע כי במקרה של פירוק ימומשו כל הנכסים, ישולמו החובות, והיתרה תחולק בין השותפים באופן שווה. עם זאת, ההסכם אינו עוסק באפשרות שרק אחת מהשותפות, ובפרט התובעת, שהשקיעה בעסק את הפרמיה הגדולה ביותר, תבקש לפרוש מהשותפות, וזו תמשיך להתקיים עם שתי השותפות הנותרות, כפי שקרה בפועל (הנתבעת 2 פרשה רק בספטמבר 2011). לפיכך, לשון ההסכם אינה שוללת את השבת הפרמיה, במקרה של פרישת התובעת.

על פי סעיף 52(א) לפקודת השותפויות, זכאית התובעת להשבת הפרמיה ששילמה לנתבעות, ואיני מוצאת כי קיימים טעמים המצדיקים שלילת זכותה זו, בהתאם לסעיף 52(ב) לחוק.

אין לומר כי "התנהגות רעה" מצד התובעת היא שגרמה לפירוק השותפות.

1. הרציונל שבבסיס חובת ההשבה הינו מניעת עשיית עושר ולא במשפט. במקרה הנדון מתחייבת ההשבה מקל וחומר, לאור תקופת השותפות הקצרה במיוחד.

השבה מכח דיני עשיית עושר

1. השבת הסכום מתחייבת אף מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בפרשת גינזברג הנ"ל עמד בית המשפט העליון בהרחבה על כך שחובת ההשבה בין שותפים במקרה של ביטול השותפות מבוססת גם על דיני עשיית עושר ולא במשפט, וקבע כי עצם קיומה של מערכת הסכמית אינה שוללת תחולתם של דינים אלה.

כך נכתב שם:

" שאלת תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת נסיבות שבמסגרתה נכרת חוזה בין הצדדים להתדיינות נדונה בהרחבה בד"נ 20/82[2], ובע"א 588/87[18] הנ"ל. מקובלת עלי העמדה אשר קיבלה ביטוי באותן פרשות, ולפיה מהווים דיני עשיית עושר ולא במשפט מערכת דינים, הכוללת לא רק את ההסדר הקבוע בחוק עשיית עושר, אלא גם הוראות המצויות מחוץ לחוק זה ואשר מטרתן למנוע התעשרות שלא כדין. בין אותן הוראות ניתן למנות את סעיף 9לחוק התרופות וסעיף 21(א) לחוק החוזים, המורות על השבה הדדית כאשר מתבטל חוזה.

מסכים אני לתיזה, לפיה בהסדרי ההשבה הקבועים בחוקי החוזים אין כדי למצות את הכללים החלים על השבה בעקבות ביטול חוזה: הסדרים אלה, אותם כינה חברי הנכבד, השופט מצא, "פתרונות חלקיים" (ע"א 588/87 [18], בעמ 315), אינם יוצרים הסדר שלילי, המונע מדעיקרא את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, וככל שמתיישבים דינים אלו עם מהותה של ההשבה עקב ביטול החוזה, יש לומר כי הם חלים גם על מערכת נסיבות זו (ראה ד"נ 20/82 [2] הנ"ל, בעמ 240-241)"

הסכום שולם לנתבעות ולא הושקע בשותפות

1. התובעת שילמה לכל אחת מהנתבעות סך של 100,000 ₪ עבור זכותה להיכנס לשותפות.

הנתבעת 2 נחקרה ביחס לסכום שעל פי ההסכם שולם לה ישירות, והעידה כי בסופו של דבר לא נכנס סכום של 100,000 ₪ לכיסה, אלא שימש לתשלום מע"מ עבור העסקה בסכום של 40,000 ₪, להחזר הלוואה בבנק, לכיסוי נזקי ההצפה שאירעה בעסק בחודש יולי 2010, ול"כיסוי קנס של התובעת שלא החזירה רכב בזמן. היו גם משכורות" (בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 1-17).

אותו "קנס" שלטענת הנתבעת 2 שולם מתוך ה- 100,000 ₪ באופן שלא נותר מהם מאום, מסתכם, על פי עדותה ב- 1,867.95 ₪ ועוד 475.23 ₪ מאחר שהרכב הוחזר עם מיכל דלק לא מלא (סעיף 24 לתצהיר עדותה הראשית), כך שמוטב היה לולא הועלתה הטענה.

1. בסיכומי הנתבעות, מפורטות ההוצאות הרבות שהיו לטענתן לשותפות, במטרה להוכיח כי לא נשאר בידיהן מאום מהסכום ששילמה להן התובעת, בסך 250,000 ₪.

ההוצאות כוללות, כאמור, 40,000 ₪ תשלום למע"מ בגין הסכום ששילמה התובעת לשותפות, 16,000 ₪ עבור שכירת רכב לתובעת לתקופה של כחמישה חודשים, 5,000 ₪ בגין הוצאות דלק, 35,000 ₪ בגין הוצאות רכישת ציוד ומחשבים לאחר ההצפה ו- 4,000 ₪ הוצאות טלפון. בנוסף, כך נטען, הוכנסו 50,000 ₪ ישירות לחשבון השותפות לצורך כיסוי התחייבויות קודמות והלוואה לבנק.

1. אין לקבל את הטענה מכמה טעמים. לא הוכח כי המע"מ ששולם, בסך 40,000 ₪ לטענת הנתבעות, שולם מהסכום ששולם לידיהן באופן אישי, ואין בידי לקבל את טענתן זו.

השיקים נרשמו לפקודתן באופן אישי. הנתבעת 2 העידה כי מאחר שחשבון הבנק שלה מוגבל היתה חייבת לפדות את השיק דרך חשבונותיהם של אביה או אחיה, וכי קיבלה לידיה 100,000 ₪ במזומן (בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 30 ובעמ' 69). ברי, כי אם סכום זה היה דרוש לה לשם השקעה בשותפות, לכיסוי אשראי או לתשלום מע"מ היתה מפקידה את השיק ישירות לחשבון הבנק דרכו התנהלה השותפות. במקרה כזה, לא היתה טורחת הנתבעת לעשות שימוש בחשבונות של קרוביה כדי לקבל לידיה את הסכום במזומן, רק על מנת להשיבו לשותפות.

1. לא מתקבל על הדעת כי הנתבעת 2 לקחה את אותם 100,000 ₪ ששולמו לה באופן אישי, ושאותם פדתה באמצעות חשבונותיהם של קרוביה, ועשתה בהם שימוש לתשלום משכורות, מע"מ, הוצאות רכב ורכישת ציוד לעסק.
2. הנתבעות בחרו להפקיד רק 50,000 ₪ מתוך הסכום בחשבון השותפות, ואת השאר לשלשל לכיסיהן.

משהודו הנתבעות בפה מלא, כי סך של 200,000 ₪ התקבל לידיהן באופן אישי, עבר נטל הבאת הראיות אליהן, להוכיח כי סכומים אלה שימשו לצורך ניהול השותפות, וראיות כאמור לא הוצגו.

לא הוצגה כל ראיה להעברת הסכום הנ"ל מחשבונותיהם הפרטיים של אחיה ואביה של הנתבעת 2 אל חשבון השותפות, ואם אכן כוונת הנתבעות היתה לעשות בכסף שימוש לצורכי השקעה בשותפות, הצמחת העסק, או תשלום עבור הוצאותיה השוטפות של השותפות, פשוט יותר היה להפקיד את הכסף בחשבון השותפות.

1. בנוסף, הטענה לפיה הסך של 250,000 ₪ שימש כולו לתשלום משכורות, הוצאות רכב, הוצאות טלפון וכד' אינה יכולה להישמע משום שמדובר בהוצאות שוטפות שראוי היה לממנן מהכנסות העסק, או ממקורות מימון אחרים. הטענה מעלה את השאלה, כיצד מומנו הוצאות אלה עד אותו מועד? שהרי ממה נפשך? אם נדרשו הנתבעות לעשות שימוש בכספים אלה לצורך הוצאות שותפות, ברי כי כאשר הציגו את השותפות בפני התובעת כהצלחה עסקית, יצרו בפניה מצג שווא ונהגו בחוסר תום לב, ואם לא נדרשו להונה כדי לקיים את השותפות, ברי כי שלשלו סכום זה לכיסיהן.
2. נזקי ההצפה שלטענת הנתבעות נגרמו לעסק, ואשר שולמו, לטענתן, מתוך הסכום ששילמה להן התובעת, אינם נזקים שהתובעת היתה צריכה לשאת בהם. ההצפה אירעה שבועיים לאחר שסוכם בין התובעת לנתבעות שהיא פורשת מהשותפות, ואין כל סיבה לחייבה לשאת בהוצאות.

בנוסף, ספק רק בעיני אם הנתבעות אמנם הוציאו את הסכום הנטען.

בחקירתה הנגדית של הנתבעת 1 הודתה כי החשבוניות המעידות, לכאורה, על רכישת ציוד מחשבים חדש ב- 30,000 ₪ הופקו על ידי עסק לממכר ציוד מחשבים המצוי בסמוך לבית העסק של הנתבעות. הנתבעת נשאלה האם יש ברשותה קבלה להבדיל מחשבונית מס, ולא יכלה להשיב. הנתבעת נשאלה כיצד זה ההוצאה אינה מופיעה בטופס יא' של הנהלת החשבונות, וגם לכך לא ידעה להשיב. לשאלת ב"כ התובעת האם נכון שהחשבוניות פיקטיביות ובוטלו מאוחר יותר, השיבה בשלילה (בעמ' 51 לפרוטוקול). עם זאת, קשה להתעלם מעדותה בהקשר אחר, בעמ' 44 לפרוטוקול, שם העידה על עצמה: "אני נתתי חשבוניות טיפה מנופחות בסופו של דבר תמיד נשארתי עם משכורת יפה..." (בשורה 20). שוב, ניתן להיווכח כי הנתבעת אינה דבקה באמת, או בניהול חשבונאי תקין, ולפיכך ספק רב בעיני אם אכן הוציאו הנתבעות את הסכום הנטען לרכישת ציוד מחשבים חדש. מכל מקום, כאמור, אף אם היתה הוצאה כאמור, אין לה כל השלכה על תוצאות הליך זה.

התביעה שכנגד או האם יש מקום לניכוי סכום כלשהו מהסכום בגין הוצאות?

1. ההצפה אירעה בחודש יולי, לאחר שהתובעת עזבה את השותפות, בהסכמה. התובעת נשאלה האם הנתבעות בקשו ממנה לחזור לשותפות עקב ההצפה והשיבה בשלילה (בעמוד 26 לפרוטוקול שורה 16). ברור, אם כן, כי ההצפה אירעה לאחר פרישת התובעת מהשותפות, ואין כל סיבה שהסכום ששילמה לנתבעות ישמש לכיסוי נזקי ההצפה, לאחר שהנתבעות הסכימו ליציאתה מן השותפות.
2. טענת הנתבעות לפיה כניסתה של התובעת לעסק הובילה להוצאות רבות בגין שכירת רכב, דלק וטלפון, אינה יכולה להישמע. על פי הפירוט המופיע בסעיף 74 לסיכומי הנתבעות, הסתכמו הוצאות החזקת הרכב והטלפון לתובעת, בגין 5 חודשים, בסך של 25,000 ₪ בלבד. ודוק: אין חולק, כי כל אותה תקופה לא קיבלה התובעת משכורת כלשהי מהעסק. בנסיבות אלה, "הוצאות העסק" בגין הצטרפות התובעת הסתכמו בכ- 5,000 ₪ לחודש.
3. אין חולק כי התובעת לא קיבלה כלל שכר משך כל התקופה שמאז חתימתה על הסכם השותפות. לטענת הנתבעות, הוסכם כי לא תקבל שכר עבור החודשים הראשונים.

התובעת העידה, כי הוסכם בינה לבין הנתבעות שתקבל שכר לפי "שוטף פלוס 60" כלומר, היתה אמורה להתחיל לקבל שכר בחודש יוני, עבור חודש אפריל וכן הלאה (בעמוד 24 לפרוטוקול שורות 6-10). עדותה של התובעת, המהימנה בעיני, לא נסתרה.

1. התובעת העידה כי באמצע חודש יוני הביעה בפני הנתבעות את מחשבותיה בדבר יציאה מהשותפות, וכי בפגישה שערכו השלוש הוסכם כי תודיע להם בתוך כמה ימים את תשובתה הסופית, על מנת שהחל מתחילת חודש יולי תופסק פעילותה בשותפות (בעמוד 24 לפרוטוקול).

משמע, התובעת עבדה בשותפות 3 חודשים, ואין חולק כי לא קיבלה כל שכר עבור עבודתה. הוכח, כי הדבר מנוגד להסכמת הצדדים, שכן החל מחודש יוני היה עליה לקבל שכר עבור חודש אפריל. לולא התגלע הסכסוך בין הצדדים, היתה התובעת זכאית לקבל שלוש משכורות מהשותפות, בגין שלושת החודשים בהם עבדה.

1. עמדתי לעיל על כך שכל הוצאות השותפות בגין הרכב והטלפון של התובעת הסתכמו בכ- 25,000 ₪. סכום זה נמוך באופן משמעותי משלוש משכורות אותן היה על הנתבעות לשלם לתובעת, ואפילו משכר ראוי בגין תקופה זו.

משלא קיבלה כל רווח או שכר בתקופת קיום ההסכם, יש לקזז את הוצאות החזקת הרכב והטלפון כנגד השכר שלא שולם. אף אם תרומתה של התובעת לעסק לא היתה רבה, אין מקום לחייבה גם בהוצאות החזקת הרכב והטלפון, אותם התחייבו הנתבעות לכסות במשך תקופת השותפות.

לפיכך, אין מקום לניכוי סכום כלשהו בגין הוצאות שנגרמו לנתבעות או לשותפות בתקופה שמיום חתימת ההסכם עד פרישת התובעת מהשותפות.

1. מאותה סיבה, מצאתי גם לדחות את התביעה שכנגד, אשר לא הוכחה.

לא הוכח כי התובעת גרמה לנתבעות הוצאות או נזקים כלשהם, מעבר להוצאות החזקת הרכב והטלפון, בהם דנתי לעיל.

1. הנתבעות קיבלו את הסכומים נשוא התביעה מהתובעת, במסגרת פעילותה של השותפות ביניהן. בהתאם לסעיף 14 לפקודת השותפויות, כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר השותפים. כל שותף מזכה ומחייב את השותף וכל שותף אחראי יחד ולחוד עם שאר השותפים בכל החיובים שהשותפות חבה בהם (ראו: מ' דויטש, קניין 484 (כרך א', תשנ"ז-1997)).

אמנם, כל אחת מהנתבעות לקחה לכיסה 100,000 ₪, אך סכום זה ניטל על ידי כל אחת מהן כחלק מפעילות השותפות ועל רקע פעילותה, שאם לא כן, לא היתה התובעת משלמת להן סכום זה.

מכאן, שחובת ההשבה של הסכום במלואו חלה על הנתבעות, ביחד ולחוד, ביחס לכל הסכום.

1. ההשבה צריכה להיות בסכום ריאלי, המשקף את שחיקת ערך הכסף החל מיום תשלום הסכום. ראו לעניין זה דברים שנכתבו בפרשת גינזברג הנ"ל:

"בדרך כלל, המועד המהווה בסיס לחישוב השיערוך איננו יום ביטול החוזה, כי אם היום בו שולמו הכספים על פי החוזה: בדרך זו מוטל הסיכון בגין השחיקה בערך הכסף, שעלולה להתרחש בין יום התשלום ליום הביטול, המאוחר לו, על הצד החייב בהשבה, ונשמר ערכו הריאלי של הסכום המושב..."

1. סיכום:

התביעה מתקבלת, במלואה.

הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 250,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.3.2010 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובעת החזר הוצאות אגרה בסך 6,351 ₪ החזר הוצאות בגין חוות דעת מומחה בסך של 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30,000 ₪.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו סכומי ההוצאות ושכר הטרחה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום.

התביעה שכנגד נדחית.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ד, 22 יוני 2014, בהעדר הצדדים.