בפני בקשה לסילוק על הסף מחמת התישנות.

רקע כללי וטענות הצדדים –

1. התובעת, אבו זינה לדברי מזון בע"מ (להלן: "התובעת"), ייבאה לארץ מטען באמצעות הנתבעת, צים שירותי ספנות משולבים (להלן: "הנתבעת"). לטענת התובעת למטען נגרם נזק במהלך ההובלה הימית עקב חדירת מים, ובהתאם – הוגשה התובענה כנגד הנתבעת לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למטען.
2. הנתבעת טוענת שיש לסלק על הסף את התובענה שכן היא הוגשה לאחר יותר משנה מהמועד בו הגיע המטען לידי התובעת, וזאת על בסיס הוראות החוק הרלבנטיות הקובעות כי עילת תביעה כנגד המוביל הימי מתיישנת תוך שנה ממועד מסירת הטובין לידי הנשגר.
3. התובעת משיבה כי התביעה לא התיישנה ומפרטת נימוקיה.

דיון והכרעה -

1. לאחר בחינת הבקשה, התשובה והתגובה - מסקנתי הינה כי דין הבקשה להתקבל, משמע - שדין התביעה להדחות על הסף מחמת ההתישנות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

מעמדן של תקנות האג -

1. פקודת הובלת טובין בים (כפי שתוקנה בחוק משנת תשנ"ב-1992, להלן: "הפקודה"), כוללת בסעיף 1 הגדרה של "התקנות", לאמור: "תקנות האג בענין שטרי מטען שנוסחן מובא בתוספת" (להלן: "תקנות האג").
2. בסעיף 2(א) לפקודה, נקבע כי –

"בכפוף להוראות אחרות בפקודה, יחולו התקנות על כל שטר מטען לגבי הובלת טובין בים בכל כלי שיט —

(1) מנמל בישראל לנמל אחר, בין בישראל ובין מחוצה לה;

(2) מנמל במדינה שהיא צד לאמנה של 1924 או לפרוטוקול של 1968, או כאשר שטר המטען הוצא במדינה שהיא צד לאמנה של 1924 או לפרוטוקול של 1968;

(3) כאשר הן חלות על חוזה ההובלה הכלול בשטר המטען או שהשטר משמש הוכחה לקיומו, בין על פי תנאי שנקבע בחוזה ובין על פי דיני המדינה שחוקיה חלים על חוזה כאמור;

(4) לנמל בישראל, כאשר דיני מדינת ישראל חלים על הובלה כאמור בין על פי חוזה ההובלה, בין על פי הסכם אחר בין הצדדים ובין לפי קביעת בית המשפט.

ועוד נקבע בסעיף 2(ב) כי –

"לענין תחולת הוראות סעיף זה, אין נפקא מינה מהי לאומיותו של כלי השיט או לאומיותו של המוביל, השוגר, הנשגר או כל אדם אחר הנוגע בדבר. "

1. מכאן שהוראות הפקודה ותקנות האג אשר בתוספת – חלות על ההובלה הימית בה עסקינן, וראו כי למעשה התובעת מסכימה כי הפקודה ואמנת האג חלות לגבי שטרי מטען הנוגעים לייבוא מטענים לארץ (סעיף 14 לתשובה; בש"א (ת"א) 154496/08 מארסק ישראל בע"מ נ' סהרה ע.ט. תעשיות מזון בע"מ, מאגר נבו (2008)).

ההתישנות הקבועה בתקנות האג -

1. בסעיף III, תקנה 6, נקבעה תקופת התישנות מקוצרת בת שנה – לאמור:

"בכפוף להוראות סימן 6א, יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר; אולם, ניתן להאריך את התקופה האמורה, אם הסכימו על כך הצדדים לאחר שנוצרה עילת התביעה."

1. באשר למהות ההתישנות – נפסק זה מכבר כי עסקינן בהתישנות מהותית ולא דיונית, משמע, התישנות המפקיעה את הזכות גופא (ע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נציונל דה פריז, פ"ד נד(5) 219; ע"א 3552/01 BANCO EXTERIOR (SUIZA) SA נ' כספי, מאגר תקדין (2005); ע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ נ' נומיקוס פ"ד כו(2) 527; בר"ע (מחוזי חיפה) 738/06 מנטפילד (1983) בע"מ נ' מפץ הנדסת מערכות בע"מ, מאגר נבו (2006), וראו אף את ספרו של כב' השופט זלמן יהודאי, דיני התישנות בישראל, כרך א', עמ' 51 ועמ' 432, 1991).

נתוני ההובלה הימית בה עסקינן -

1. אין חולק כי לגבי המטען הוצא שטר מטען (להלן: "שטר המטען") – וראו את נוסח השטר אשר צורף לבקשה.
2. אין אף חולק שהמטען דכאן הגיע לארץ ולידי התובעת בדצמבר 2008 והתביעה הוגשה באוקטובר 2010, כלומר לאחר יותר משנה. בהקשר זה אפנה לשני תצהיריו של יונתן פלצמן מטעם הנתבעת אשר צורפו לבקשה ובהם פרטים לגבי מועד הגעת המכולה, פרטים לגבי פריקתה וראו אף את המועד בו השמאי מטעם התובעת בדק את המטען – מועד בו ללא ספק היתה לתובעת שליטה על המטען ואפשרות להגיש את התביעה. התובעת לא צירפה תצהיר נגדי לתשובתה (ורק ציינה כי היא תרצה לחקור את פלצמן), ולכן – המסקנה היא כי אין מחלוקת עובדתית אמיתית לגבי נתונים אלו, אשר אף נתמכו במסמכים שצורפו לתצהירים כאמור.

בחינת טענת התישנות עילת התביעה -

1. במצב דברים זה – כאשר המסגרת הנורמטיבית קובעת התיישנות בת שנה וכאשר התביעה הוגשה לאחר כמעט שנתיים (ללא כל הסבר) - דומה כי ההילך הדיוני הראוי יהא בחינת טענות התובעת לגבי כך שהתביעה לא התיישנה (למרות שנטל הוכחת טענת ההתישנות עדיין רובץ על שכם הנתבעת).
2. הטענה הראשונה של התובעת היא כי שטר המטען אינו מחייב אותה כי היא אינה צד לשטר. התובעת אף הסבירה (בסעיף 4 לתשובה) כי השאלה באשר למעמדו ולמשמעותו של שטר המטען הינה "השאלה המהותית" שיש לתת עליה את הדעת בדיון בבקשה לסילוק על הסף.
3. לגבי טענה זו, עמדתי היא כי שטר המטען כן מחייב את התובעת וכי הוראותיו (לרבות תקנות האג) מגלמות את חוזה ההובלה הימית שבין התובעת לבין הנתבעת.
4. ראשית, יש לראות כי שטר המטען הוסב אל התובעת מטעם הבנק אשר העניק את הליווי הפיננסי המתאים, ואשר נקוב בשטר כנשגר – ולכן יש לראותה כצד לשטר המטען, מכח הוראות סעיף 8(א) לפקודה (רע"א 9444/00 BELLINA MARITIME S.A MONROVIA נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נו(4) 797; ת.א. (תל-אביב) 36940-12-09 צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נ' גבריאל יואב פרידמן, מאגר נבו (2012)).
5. שנית, יש לראות את התובעת כצד לשטר המטען שהרי זכותה לדרוש לקבל לידיה את המטען (כפי שדרשה וכפי שקיבלה) יונקת משטר המטען. מהות התביעה לגבי הנזק למטען סומכת על היות התובעת צד לשטר המטען (אשר הוסב לפקודתה על ידי הבנק ונחתם על ידי נציגה ושלוחה שלה) – ולא ניתן להתעלם מהשטר אשר בבסיס היחסים בין הצדדים.
6. שלישית, טענה לגבי אי הסכמה לתניות מסוימות שבשטר המטען (או אי הבנתן וכו') הינה טענה שמן הראוי היה לתמוך בתצהיר. לתשובה לא צורף תצהיר של מי מאורגני התובעת שאומר שהוא לא ידע מה כתוב בשטר המטען, או לא ידע ששטר המטען מגלם את חוזה ההובלה הימית בין הצדדים, או שהוסכם אחרת בין הצדדים – וכיוצא באלה טענות עובדתיות שחובה היה לתמוך בתצהיר (בלי קשר לשאלה אם מן הראוי לקבלן).
7. רביעית, ואולי הייתי צריכה לפתוח בכך, הרי שהשאלה אם שטר המטען מחייב את הצדדים כבר הוכרעה על ידי כב' השופטת רנר בהחלטתה מיום 2/10/2011. אזכיר כאן כי התביעה הוגשה במקור לבהמ"ש השלום בירושלים ומטעם הנתבעת הועלתה טענה לגבי חוסר סמכות מקומית, המבוססת על תנית שיפוט מקומית הנמצאת בשטר המטען. הצדדים טענו לגבי סוגיה זו ואף לגבי מחלוקת זו – עמדת התובעת היתה ששטר המטען אינו מהווה חוזה מחייב בינה לבין הנתבעת, כי היא אינה צד לשטר המטען וכי היא אינה כפופה להוראותיו. דא עקא, שבהחלטתה קבעה כב' השופטת רנר חד משמעית כי התובעת הינה צד לשטר המטען – ואני מצטרפת לנימוקיה. עסקינן אם כן בפלוגתא מושתקת בין הצדדים.
8. מכאן, ששטר המטען, לרבות ההפניה לתנית ההתישנות המקוצרת, מחייב ביחסי הצדדים.
9. הטענה השניה של התובעת היא כי אף אם שטר המטען מחייב אותה – הרי שהיא לא הסכימה "לקבל על עצמה" את הוראות האמנה (סעיף 6 לתשובה). כלומר, שאף אם שטר המטען כן מחייב – תקנות האג אינן מחייבות. כאן מפנה התובעת לאמור בע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, פ"ד נט(4) 941 (2005), להלן: "פס"ד בנק אקסטריור", שם נדון מקרה בו נדחתה התביעה מחמת ההתישנות ה"מקוצרת" הקבועה באמנה – תוך שבהמ"ש מציין כי מסקנתו מבוססת, בין היתר, על כך שהצדדים הסכימו לקבל על עצמם את הוראות האמנה וכי הבנק (התובע שם) אינו "צד חלש" לעסקה אלא מוסד בנקאי מנוסה המקבל ייעוץ משפטי שוטף. התובעת טוענת כי היא, בניגוד לבנק דשם, לא הסכימה לקבל על עצמה את הוראות האמנה וכי הינה "צד חלש" לעסקה, אשר אינה מנוסה בהובלה ימית ואינה נעזרת בייעוץ משפטי. אף טענה זו לא אוכל לקבל.
10. תחילה, הרי שהוראות הפקודה מחילות את תקנות האג על ההובלה הימית אף ללא קשר לשאלה אם נוסחו של שטר המטען כולל הפניה ברורה אם לאו.
11. בנוסף, עסקינן בהוראת חוק, החלה על "חלשים" כמו גם על "חזקים".
12. יתרה מכך. אף כאן – טענות לגבי אי הבנה או אי הסכמה צריך היה לתמוך בתצהיר, קל וחומר טענות לגבי "העדר נסיונה של התובעת בתחום ההובלה הימית" ולגבי העדר ייעוץ משפטי.
13. בשולי הדברים יש עוד לראות כי ההתיחסות של בהמ"ש העליון לבנק בפס"ד בנק אקסטריור כאל "צד חזק" וההערה לגבי הייעוץ המשפטי שהבנק לבטח קיבל – היתה הערה שאינה בבסיס הקביעה לגבי ההתישנות. אין ללמוד ממנה, לדעתי, על כך שיש לקרוא לתוך הקביעה בדבר ההתישנות את הצורך להוכיח את קיומו של הייעוץ המשפטי או את "חוזקו" היחסי של הצד הטוען להתישנות. יש לקרוא את כל פסה"ד המהווה דווקא אסמכתא מנחה לגבי ההתישנות בה עסקינן, תכליתה, יישומה – ויש לזכור כי התביעה של בנק אקסטריור אכן התיישנה.
14. מעבר לכך, יש לזכור כי הפקודה ותקנות האג חלות על ההובלה ועל מערך הזכויות והחובות של הצדדים ללא קשר לנוסחו של שטר המטען, וראו את סעיף 4 לפקודה הקובע כדלקמן:

"כל שטר מטען וכל תעודת קניין ... והם מכילים חוזה ... שחלות עליו התקנות, תהא נכללת בהם הודעה מפורשת האומרת שאותו שטר מטען או אותה תעודת קניין יהיו בני תוקף בהתחשב עם הוראות התקנות האמורות כפי שהוטלו ע"י פקודה זו, ושטר המטען או תעודת הקניין יהיו בני תוקף בהתחשב עם אותן התקנות, אפילו אין בהם הודעה מפורשת כזאת".

1. משמע, שתקנות האג חלות אף אם שטר המטען לא מפנה אליהן, כיון שהן בבחינת הדין החל ולא רק בבחינת תניה חוזית מחייבת. ובמילים אחרות - אין מדובר בחיוב חוזי, ואף אלמלא האמור בשטר המטען, היה חל ההסדר הקבוע באמנת האג ובתקנות האג, אשר אומץ לחוק בישראל בפקודה. זוהי סיבה נוספת לדחיית טענת התובעת לפיה ניתן להפריד בין שטר המטען לבין תקנות האג, ולומר – שהשטר מחייב אך התקנות לא (ת.א. (שלום ת"א) 160083/02‏ ווי. איי. המזרח התיכון משלוחים בע"מ נ' פלסטניר מפעל לאריזות פלסטיק אגודה ‏שיתופית חקלאית בע"מ, מאגר נבו (2002)).
2. הטענה השלישית היא כי יש להפעיל כנגד מנסחת שטר המטען את כלל "הפרשנות כנגד המנסח". אינני יודעת את הנתבעת היא זו אשר ניסחה את שטר המטען, ובכל אופן – כלל הפרשנות האמור רלבנטי, אולי, כאשר יש מחלוקת פרשנית לגבי תניה מסויימת. כאן, הפרשנות המילולית של הוראות הסעיף הרלבנטי בשטר ברורה ואין כל מחלוקת פרשנית, מה גם שאזכיר שוב שעסקינן בהוראות הפקודה ותקנות האג (אשר אף הן ברורות) ולאו דווקא בפרשנות הוראות שטר המטען (וברי שהנתבעת לא ניסחה את הפקודה והתקנות).
3. הטענה הרביעית היא שהוראות שטר המטען הינן בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד. לא ברור אם ה"קיפוח" מתייחס לסוגית הסמכות המקומית (אשר הוכרעה על ידי כב' השופטת רנר), שמא ה"קיפוח" חל אף באשר להתישנות "המקוצרת", אך בכל אופן – לא אוכל לקבל את הטענה. מקדמית, הרי שהיא נטענה ללא כל פירוט, ללא כל הסבר מדוע על רקע מכלול התניות היא מקפחת ודומה כי היא הוספה לתשובה במסגרת נסיון "לירות לכל הכיוונים". בנוסף, יש לראות את האמור בע"ש 7029/99 טרנסכלל סחר בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסק הדין של בית המשפט לחוזים אחידים בירושלים משנת 2005, אשר דן בתניות של שטר המטען, לרבות תניות ההתישנות – ומגיע בסוף הדיון למסקנה כי אין לפסול קטיגורית את התניות הרלבנטיות שמופיעות בשטר ביחסים שבין הלקוחות לבין המוביל הימי – המעוגנות בחוק. עוד אפנה לכך שהטענה לפיה תנית ההתישנות "המקוצרת" הינה מקפחת נדחתה במספר פסקי דין – כגון בפס"ד בנק אקסטריור, פסקה 14 שורות אחרונות; בש"א (שלום תל-אביב) 108450/02 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' אלקטרה (ישראל) בע"מ, מאגר תקדין (2003), סעיף 9 להחלטה (אשר צורף לתגובת הנתבעת). אין לי אלא להצטרף, עם כל הכבוד, להנמקות שבאסמכתאות כאמור.
4. הטענה החמישית היא שהתביעה אינה מבוססת על שטר המטען אלא על עילות נזיקיות, עילות של עשית עושר שלא במשפט ועילות מחוק השומרים – ודינן של עילות אלו להתיישן רק בחלוף שבע שנים. כלומר, שאף אם העילה החוזית התיישנה, לא התיישנו שאר העילות.
5. אף טענה זו אין בה כדי לסייע בידי התובעת.
6. ראשית, יש לתת את הדעת להוראות סעיף IVא לתקנות האג הקובע כי –

"ההגנות והגבלת האחריות שלפי תקנות אלה יחולו על כל תביעה נגד המוביל בשל הפסד או נזק לטובין שהם נושא חוזה ההובלה, בין אם היא תביעה חוזית ובין אם היא תביעה בנזיקין."

1. שנית, דומה כי לא ניתן "לעקוף" את הוראות ההתישנות החד משמעיות אשר קובעת הפקודה בדרך של הגשת תביעה נזיקית (או מכח כל עילה חופפת אחרת), וראו כי אף בפס"ד בנק אקסטריור, בסעיף 18 בעמ' 957, קיימת התייחסות לנושא זה ונקבע כי –

"הבנק הוסיף וטען כזכור כי גם אם תקופת ההתישנות ההסכמית חלה על תביעתו, הרי שהיא מתייחסת לכל היותר לעילות החוזיות בלבד, בעוד שהעילות הלבר‑חוזיות כפופות לדין ההתישנות הרגיל. אלא שהבנק לא טרח להסביר כיצד ניתן ליישב את טענתו האמורה עם תכליותיה של תקופת ההתישנות הקצרה הקבועה בסעיף III (6) לכללים. בסיכומי הבנק נטען כי תביעתו התבססה על "עילות נוספות שמחוץ לשטר המטען ובהן עילות חוזיות, קנייניות, תרמית, רשלנות, גזל, אחריות מכוח חוק השומרים, אחריות שילוחית למעשי אחרים ולמחדליהם, אחריות מכוח דיני שיתוף, שידול ואשרור וכיו"ב". מלבד טענת התרמית - שאליה אתייחס בנפרד להלן - כל יתר עילות התביעה, שתוארו על-ידי הבנק כ"לבר-חוזיות", אינן אלא וריאציות משפטיות של העילה החוזית הבסיסית שעניינה בהפרת תנאיהם של שטרי המטען. בנסיבות אלו מתבקשת המסקנה כי תכליות הוראת ההתישנות הקצרה החלה על העילה החוזית הבסיסית, חלות באותה המידה גם על כלל עילותיה האחרות של התביעה ככל שזו הופנתה נגד המובילות, שאם לא תאמר כן, יוכל כל תובע לעקוף – באמצעות דין המדינה שבה הגיש את תביעתו – את הדין הבין-לאומי האחיד אשר נקבע באמנה, ובכך להאריך את תקופת ההתישנות המהותית בניגוד לתכלית ההוראה אשר קבעה אותה."

1. יש לזכור כי אמנם תקופת ההתישנות הקצרה מטילה עול מסוים על התובעים הפוטנציאליים, אך מנגד – האינטרס המוגן הינו, בין היתר, הרצון לאפשר למובילים ולשאר הצדדים הרלבנטיים "לנקות את הספרים" ולהמנע מהצורך להשאיר עתודות להבטחת פרעון דרישות בעתיד הרחוק (לדוגמא – בש"א (חיפה) 1020/03 כרמל שירותי ספנות בינלאומית 1992 בע"מ נ' קבוצת ביקל יצוא וסחר בע"מ, מאגר נבו (2004)). יש להניח כי בעת קביעת תקנות האג, כללי אמנת האג, אמנת האג-ויסבי והפקודה המחייבת בארץ – נתנו הגורמים המוסמכים את דעתם לאינטרסים המתנגשים, ומשקבעו את שקבעו – מחוייבים הצדדים למסגרת הנורמטיבית המפורטת מעלה.
2. אשר על כן, והגם שבתי המשפט נוהגים להורות על סילוק על הסף רק במקרים מועטים (לרבות בהתאם להלכות אליהן הפנתה התובעת) - מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות על הסף מחמת ההתישנות.
3. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתנה היום, י"ט חשון תשע"ג, 04 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.