1. מונחת בפניי בקשת הנאשם לביטול הסדר הטיעון שעל בסיסו הורשע וזאת לאחר שריצה את העונש שהושת עליו.
2. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 22.3.09 בשעה 18:30 נהג הנאשם ברשלנות בכך שלא ציית לתמרור ב- 36 המוצב בדרך לפניו וגרם לתאונת דרכים שכתוצאה ממנה נגרמו פגיעות גוף ונזק לכלי הרכב, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961; תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה.
3. בדיון שהתקיים ביום 28.11.10 בפני כבוד השופט כדורי, הנאשם לא נכח וב"כ המאשימה הציג לבית המשפט הסדר טיעון החתום ע"י הנאשם.
4. מעיון בהסדר עולה שבין היתר הוסכם בין הצדדים, כי:

"הנאשם מסכים כי ההסדר יוצג לבית המשפט שלא בנוכחותו".

(סעיף 4 להסדר-הטיעון).

"הנאשם מודע לכך כי בית המשפט אינו כפוף להסדר וכי בסמכותו להטיל עונש אחר מהמוסכם בהסדר".

(סעיף 7 להסדר הטיעון).

1. בהתאם לכך, הנאשם הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. בגזר דינו מצא בית המשפט לכבד את ההסדר וגזר על הנאשם את העונשים שהוסכמו על ידי הצדדים, כדלקמן:
   1. קנס בסך 500 ₪.
   2. פסילה לתקופה של חודש (שחושבה מיום 27.10.10 ללא צורך בהפקדה).
   3. פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.
2. עתה, בחלוף מעל לשנתיים, ולאחר שהנאשם ריצה את עונש הפסילה וכמו כן, הקנס שולם על ידו (כפי שעולה מעיון במחשב בית המשפט), הנאשם עותר לחזרה מהודייתו ולביטול גזר הדין. הנאשם טוען כי חתם על הסדר הטיעון מתוך פחד ומבלי להבין את המשמעות. לגרסתו של הנאשם, הוסבר לו על ידי התובע כי באם לא יסכים להסדר זה שהוצע לו אזי יוטל עליו עונש פסילה של 6 חודשים ולא חודש כפי שמוסכם במסגרת ההסדר. יתרה מזאת, לטענתו, לא ניתנה לו האפשרות להסביר כי נפלו טעויות בכתב האישום וכל המיוחס לו בהתאם לכתב האישום אינו אמת.
3. עוד טוען הנאשם, כי לאחר שחתם על הסדר הטיעון בדק את חומר הראיות והתברר לו כי לא בוצעה חקירה מקצועית, אין תמונות ולא תעודות רפואיות. לטענתו, טעתה המאשימה שציינה בכתב האישום כי כתוצאה מהתאונה נגרמו פגיעות גוף שכן הוא חולה סכרת והוא לא חש בטוב כתוצאה מזה שלא אכל ואין כל קשר לתאונה.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 קובע, כדלקמן:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בן מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו".

1. לאמור, חזרה מהודיה טעונה את רשותו של בית המשפט, ומתן הרשות מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים".
2. הפסיקה שדנה בסוגיה זו קבעה מספר קווים מנחים למתן היתר לנאשם לחזור בו מן ההודיה:

הלכה פסוקה כי "היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ראה: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נז(1)577).

1. נפסק כי נסיבות חריגות הינן כאשר מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שאינו מבין את משמעות הודייתו (ראה: ע"פ 945/85 פלוני נ' מ"י, פ"ד מא(2) 572).
2. בחינת הנסיבות הנלוות להודיה תיבחן גם השאלה האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו (ראה ע"פ 5622/03 פלוני נ' מ"י, פד"י נ"ח(4) 145, 152; ע"פ (עליון) 3991/04 מאהרן רגבי נ' מ"י (פורסם בנבו, 2.5.05).
3. אכן די בכך שנאשם סובר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו, בכדי שיותר לו לחזור בו מן ההודיה (ראה: ע"פ 3754/91 מ"י נ' סמאחת, פ"ד מה(5) 798).
4. בענייננו, הנאשם מבקש להורות על ביטול הסדר הטיעון וזאת לאחר שכבר ריצה את העונשים אשר הוטלו עליו. תמוהה בעיני מדוע רק עתה בחלוף מעל לשנתיים מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו. אמנם, הנאשם טוען כי התגלה לו הדבר בעקבות עיון בחומר החקירה שנעשה לאחר חתימתו על הסדר הטיעון. ברם, לא ברור מתי נעשה הדבר על ידו שכן באם בסמוך לחתימה על ההסדר מדוע בחר הנאשם להמתין מעל לשנתיים על מנת לבקש לחזור מהודייתו. ואם הדבר נעשה רק לאחרונה לא ברור מדוע בחר הנאשם רק עתה לעיין בחומר החקירה ומהן נסיבותיו לכך. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כי מדובר ברצונו הכן והנחוש להוציא לאור את צדקתו (ראה: ע"פ 6877/95 גולן נ' מ"י נא(1) 332.
5. הנאשם טוען כי הודה באשמה מאחר והתובע נתן לו להבין כי באם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר. משכך, לטענתו, הוא חתם על ההסדר מתוך פחד. אין בידי לקבל טענתו זו של הנאשם. בע"פ 945/85 פלוני נ' מ"י, פד"י מא(2) 572 נקבע, כי לא דיי בכך כדי לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו. העובדה שמאן דהוא, לרבות הסניגור, נתן לנאשם להבין שאם לא יודה יוטל עליו עונש חמור יותר, לא דיי בה בכדי לעורר ספק שמא לא הודה הנאשם באשמתו מרצונו (ראה גם: רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מ"י (פורסם בנבו, 2.5.06). טענה זו אינה מהווה עילה לביטול הסדר הטיעון ובוודאי שלא בשלב זה לאחר שהנאשם כבר ריצה את עונשו.

לסיכום

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה שבט תשע"ג, 05 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.