לפני: | ||
כב' השופטת אביטל רימון-קפלן נציגת ציבור (עובדים) גב' אילנה תמיר נציג ציבור (מעבידים) מר ישראל סולומון | ||
התובע(נתבע שכנגדׂ) | ערן אידן, ת.ז.: 033242686 ע"י ב"כ: עו"ד רו"ח פיני בורשטיין | |
- | ||
הנתבע (תובע שכנגד) | נסים סבן, ת.ז.: 058384561 ע"י ב"כ: עו"ד אילנה ציפרסון | |
פסק דין |
בפנינו תביעתו של מר ערן אידן (להלן - התובע) כנגד מר ניסים סבן (להלן – הנתבע) לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבע וסיומה, ובכלל זה, השלמת פיצויי פיטורים בצרוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, תשלום גמול שעות נוספות בצרוף פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, ניכויים מהשכר שלא כדין, תשלום דמי השעיה מהעבודה, פיצוי בשווי הפרשות המעביד לפנסיה בגין אי הפרשה לפנסיה, תשלום קנס על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב -2002, ותשלום פיצויים לדוגמא על פי חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), התשס"ח-2008.
מנגד, בפנינו תביעתו שכנגד של הנתבע, במסגרתה עתר לחיובו של התובע בתשלום עבור חלקו לטענתו ברווחי התובע מדמי שירות ותשר מלקוחות פרטיים. כן עתר הנתבע לחיוב התובע בתשלום שווי השימוש ברכבו בגין נסיעות פרטיות שלטענתו נסע התובע ברכבו של הנתבע, ועלות הדלק לנסיעות אלה. בנוסף, עתר הנתבע לחיוב התובע בתשלום נזקים, עגמת נפש, ונזק תדמיתי שנגרם לו לטענתו, עקב התנהגותו המחפירה של התובע, כדבריו.
העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:
1. הנתבע הינו בעל עסק עצמי להובלות מוצרי חשמל לצרכנים פרטיים וסוחרים (להלן- העסק), שמקום מושבו בקרית מוצקין.
2. התובע, בן 37, תושב קרית חיים, הועסק על ידי הנתבע בעסק כנהג משאית וסבל בחלוקה ואספקת מוצרי חשמל לצרכנים פרטיים וסוחרים, וזאת מיום 1.11.08 ועד ליום לחודש מאי 2010, כפוף למחלוקת בין הצדדים ביחס למועד המדויק בו הסתיימו יחסי עובד ומעביד, ביניהם.
3. בכל הנוגע לשגרת העבודה, אין חולק שהתובע החל את יום עבודתו באיסוף שותפו להובלה מר רפי וקנין (להלן – רפי), מביתו שבקרית אתא. לאחר מכן היה על השניים להגיע אל חצרי חברת "שא-לי לוגסטיקה בע"מ" (להלן – חברת "שא-לי"), שמקום מושבה באזור התעשיה באשדוד, להעמיס שם מוצרי חשמל שונים כגון מקררים, מכונות כביסה, מיקרוגלים וכד', אשר נועדו לחלוקה בצפון הארץ, בו ביום.
4. התובע קיבל מדי בוקר מעדי ואלי רוזנבלום, נציגי חברת "שא-לי", רשימה מודפסת של תעודות ניפוק מוצרי חשמל שיועדה לחלוקה באותו יום. בהתאם לרשימה זו הועמסו המוצרים על המשאית, וחולקו ללקוחות.
5. לטענת התובע, יום העבודה שלו נמשך משעה 3:30 לפנות בוקר שאז יצא מביתו, אסף את שותפו לרכב ונסע לאשדוד, ועד לשעה 18:00, 19:00 בערב שאז סיים את חלוקת הטובין באזור הצפון.
מכל מקום, לא היה חולק בין הצדדים כי היה על התובע להתייצב בשעה שש בבוקר במחסני החלוקה באשדוד.
6. ביום 28.5.10 נתגלע ויכוח בין התובע למר עדי רוזנבלום נציג חברת "שא-לי", כתוצאה מדרישתו של עדי כלפי התובע ושותפו, לפרוק ולטעון משאית נוספת, לזו עליה נסעו.
התובע סירב להיענות לדרישה, שכן לטענתו, אין זו משאית שלו, ובפרט כך שתפקידו הינו לשמש נהג בלבד ולא סבל.
7. כתוצאה מאירוע זה הודיע מר עדי רוזנבלום לנתבע כי אינו מעוניין יותר שהתובע יגיע לחצרי חברת "שא-לי" באשדוד.
8. לטענת התובע, בעקבות הודעה זו, הודיעו הנתבע כי עליו לשבת בביתו עד אשר יעבור זעמו של עדי.
9. אין חולק כי התובע לא שובץ בעבודה אחרת בימים בהם נבצר ממנו להגיע לאשדוד.
10. לטענת התובע, במהלך עשרת הימים שהחל מיום 28.5.10, הוא פנה טלפונית לנתבע מספר פעמים כדי לברר בעניין המשך עבודתו ובכל פניותיו נענה כי עליו להמתין עוד קמעה עד לשיכוך זעמו של עדי. לטענתו, לאחר עשרה ימים, בהם חזר ופנה לנתבע בדרישה להעסיקו בעבודה חלופית או להודיע לו מה עתידו בעבודה, הפנה אותו הנתבע אל מנהלת החשבונות של העסק, הגב' גלית, לקבלת מכתב פיטורים.
11. לתובע הוצא מכתב פיטורים מאת הנתבע, נושא תאריך 31.5.10, בו נרשם כי תאריך הפיטורים הוא ה-31.5.10.
לטענת התובע, מכתב הפיטורים נמסר לו רק ביום 16.6.10.
כמו כן טוען התובע כי פנייתו לנתבע לקבלת טופס 161 חתום כראוי, לא נענתה.
עם זאת לא היה חולק בין הצדדים, כי ביום 12.7.10 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 2,400 ₪, לשיטת הנתבע, לפנים משורת הדין.
12. ביום 15.7.10 פנה התובע באמצעות בא כוחו אל הנתבע, בדרישה לערוך לו גמר חשבון. פניה זו שנשלחה בדואר רשום, הוחזרה אל ב"כ התובע בציון לא נדרש.
מכתב נוסף שנשלח ע"י בא כח התובע לנתבע, באמצעות שליח, נחתם על ידי אשתו של הנתבע, אולם גם פניה זו של ב"כ התובע לא נענתה על ידי הנתבע.
13. באשר לשכרו של התובע, אין חולק בין הצדדים כי שכרו של התובע עמד על 170 ₪ נטו ליום. כך גם לא היה חולק במסגרת הדיון בפנינו, על זכאותו של התובע לדמי הבראה מהנתבע בסך של 2,980 ₪, ואף לא היה חולק כי לא הופרשו עבור התובע כספים לקרן פנסיה, וכי הוא זכאי לפיצוי בשל כך בסך של 1,178 ₪.
14. לאור טענותיו אלו של התובע כלפי הנתבע, הגיש התובע את תביעתו שבנדון שבה עתר לחייב את הנתבע בסכומים כדלקמן:
א. פיצוי עבור הפרת חובות רישומיות 5,000 ₪.
ב. הפרשי שכר נטו 7,953 ₪.
ג. הפרש פיצויי פיטורים 4,110 ₪.
ד. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים 2,935 ₪.
ה. דמי הודעה מוקדמת 4,000 ₪.
ו. הלנת שכר חודשית 11,865 ₪.
ז. שכר שעות נוספות 71,494 ₪.
ח. תשלום שכר ימי מוסך 1,020 ₪.
ט. דמי השעיה ראשונה 2,040 ₪.
י. דמי השעיה שנייה 2,720 ₪.
יא. הפרשה לקרן פנסיה 1,178 ₪.
יב. דמי חגים 1,700 ₪.
יג. פדיון ימי חופשה 3,230 ₪.
יד. דמי הבראה 2,980 ₪.
טו. החזר ניכוי - שימוש בכביש 6 2,111 ₪.
טז. החזר ניכויי שכר שלא כדין 9,340 ₪.
יז. פיצוי בגין העדר שימוע 12,000 ₪.
בנוסף, עתר התובע לחיוב הנתבע בקנס הקבוע בסעיף 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002, ללא כימות הסכום.
15. מנגד לטענת הנתבע, לתובע שולמו מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה, בהתאם לסיכומים בעל פה עימו, מלבד מה שהוסכם, כאמור לדמי הבראה והפרשות לפנסיה; התובע פוטר בשל אי שביעות רצון ממנו, ועל כן בנסיבות פיטוריו אינו זכאי לפיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת; חלק מתביעותיו של התובע נטענו בכפל; רשימותיו של התובע לשעות נוספות אינן קבילות, וחלק משעות העבודה יש לקזז בשל עבודות פרטיות ונסיעה למקום העבודה וממנה, אכילה והפסקה; הניכויים שנוכו משכרו אינם עומדים בסתירה לחוק הגנת השכר.
כמו כן כאמור, הגיש הנתבע תביעה שכנגד, שבה עתר לחיוב התובע בתשלום:
א. החזר הוצאות השימוש ברכב לצרכים פרטיים 60,112 ₪.
ב. חלקו של הנתבע בהכנסות מדמי שירות וטיפים בשנת 2009 13,500 ₪.
ג. חלקו של הנתבע בהכנסות מדמי שירות וטיפים בשנת 2010 11,250 ₪.
ד. החזר הוצאות השימוש בטלפון נייד לצרכים פרטיים 3,400 ₪.
ה. פיצוי על נזקים ועוגמת נפש 50,000 ₪.
דיון והכרעה
16. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע בהתייחס לתביעתו כנגד הנתבע.
מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל מר ישראל מזרחי- עובד של הנתבע, בהתייחס לתביעת התובע כנגדו ותביעתו כנגד התובע. כמו כן הוגש תצהיר תשובה מטעם התובע לתביעת הנתבע כנגדו.
התובע והנתבע נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בפנינו, ואולם ב"כ התובע הודיע כי הוא מוותר על חקירתו של העד מר מזרחי מטעמו של הנתבע.
לאחר מכן סיכם בא כח התובע את טענותיו בעל פה בפנינו. הואיל וב"כ הנתבע חשה ברע בסוף הדיון, הורינו, בהסכמת ב"כ התובע, על הגשת סיכומי הנתבע בכתב.
על האמור לעיל מן הראוי להוסיף, כי בטרם ישיבת ההוכחות בתיק, ביקש ב"כ התובע לצרף פירוט שיחות טלפוניות שערך התובע עם הנתבע לאחר השעייתו.
על מנת שתהיה בפני בית הדין התמונה העובדתית המלאה, התרנו לתובע להגיש את פירוט השיחות בצרוף תצהיר מטעמו.
משהובהרו המחלוקות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון ולהכריע בהן, גם אם לא בהכרח לפי סדר הופעתן לעיל, כאשר תחילה יידונו רכיבי התביעה של התובע כנגד הנתבע, העוסקים בזכויותיו של התובע הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבע, וסיומה.
לאחר השלמת הדיון בתביעת התובע כנגד הנתבע, נפנה לדון בתביעת הנתבע כנגד התובע.
התביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות
17. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך הכולל של 71,494 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות, אותן עבד לטענתו במשך כל תקופת עבודתו, וזאת על פי החישוב של:
689.25 שעות לפי ערך של 125%.
2,026.25 שעות לפי ערך של 150%.
והכל, בתוספת פיצויי הלנת שכר.
18. וכך, לטענת התובע, עם תחילת עבודתו סוכם עמו על תשלום שכר של 170 ₪ נטו ליום עבודה, אולם לא נאמר לו כי יאלץ לעבוד שעות רבות כל כך.
לטענתו, הוא נאלץ לעבוד כל יום שעות נוספות רבות, בהתאם לסידור העבודה שהוכתב לו על ידי הנתבע.
כך, לטענתו, יום העבודה שלו החל בערך בשעה 3:30 לפנות בוקר בנסיעה לקרית אתא על מנת לאסוף את שותפו לחלוקה. לאחר מכן היה עליהם להמשיך לאשדוד, שם העמיסו את הטובין לחלוקה וקיבלו את נקודות החלוקה של הטובין למשך היום. לדבריו, החלוקה התבצעה באזורי פריסה רחבים בצפון ונמשכה עד שעות הערב המאוחרות.
מוסיף התובע וטוען כי ניתן ללמוד מדפי הטכוגרף שצירף על היקף שעות עבודתו. כן מציין התובע כי כל מוצר שסופק ללקוח היה מלווה בתעודת ניפוק אשר נחתמה על ידי הלקוח.
19. מנגד, לטענת הנתבע היקף המשרה של התובע היה ארבעה ימים בשבוע, שש שעות ביום. לטענתו, התובע מעולם לא עבד ואף לא נדרש לעבוד שעות נוספות.
הנתבע טוען כי לא הוצגו טכוגרפים נכונים ואין הוא מודה בנכונותם של הטכוגרפים שהציג התובע. כן טען הנתבע בסיכומיו, כי הרישום שהגיש התובע לשעות עבודתו אינו קביל ואינו עומד בדרישת הפסיקה להוכחת שעות נוספות.
לציין, כי בכתב הגנתו ותצהירו טען הנתבע עוד כי על התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה, אולם זנח טענתו זו בסיכומיו, וטוב שכך, בהינתן ההלכה הפסוקה בסוגיה זו.
מכל מקום, הוסיף הנתבע וטען כי בתצהירו, שהתובע אינו זכאי לתשלום שעות נוספות כי בענף ההובלות לא מקובל לשלם לפי שעה, אלא תשלום יומי בלבד.
לטענתו, סוכם עם התובע על תשלום גלובאלי ליום בסך של 170 ₪ נטו וכי את התוספת לשכרו הוא מקבל מטיפים מלקוחות עבור פירוקים ופינוי מקררים ישנים שביצע התובע, תוך כדי הספקת הטובין במסגרת עבודתו.
לטענתו בתצהירו, מהכנסות נוספות אלה השתכר התובע סך של 7,000 ₪ נטו נוספים מדי חודש. לציין כי טענות אלה זנח הנתבע בסיכומיו, מלבד טענותיו לגובה שכרו היומי של התובע.
20. התובע החל את עבודתו בנתבע, קודם לחוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), התשס"ח-2008, (להלן- תיקון 24) שנכנס לתוקף בחודש פברואר 2009, ומכאן ששלושת חודשי עבודתו הראשונים אצל הנתבע חלו קודם לתיקון 24, ואילו החל מחודש 2/09 חלו על יחסי הצדדים הוראות תיקון 24 לחוק.
21. במסגרת תיקון 24 לחוק, תוקן גם סעיף 26ב לחוק, ונקבע בו, כדלקמן:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;
...
פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג- 1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).
סעיף 25 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), שכותרתו "פנקס שעות עבודה וכו' קובע את היקף חובת הרישום החלה על המעביד, כדלקמן:
"א) מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
וכן נקבע:
"(א1)(1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל; "
הנתבע לא הציג בפנינו פנקס שכר כנדרש בחוק, ולא זו אף זו, כאשר נשאל בחקירתו הנגדית בפנינו האם יש לו פנקס שכר, השיב: "לא יודע מה זה בכלל" (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 8-9).
22. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שנטל ההוכחה לכך שהתובע לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, מוטל על הנתבע, בכל הנוגע למספר השעות נוספות שאינו עולה שישים שעות נוספות חודשיות.
לגבי מספר השעות העולה על היקף זה, הנטל נותר על שכמו של התובע להוכיח את תביעתו, ולעניין זה נקבע זה מכבר כי:
"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב"
[ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28].
זאת ועוד, על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם [ראה: דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט – שותפות פד"ע ח' 343].
משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנ הויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38].
דהיינו:
"מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות – עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך – כמובן שתביעתו תידחה" [ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577].
23. אחר אקדמת מילין זו, נפנה להלן לדון במחלוקת שבין הצדדים בענייננו.
וכך, לתצהירו בתביעה שכנגד (ראה: נספחי א/1- א/19), צירף התובע טבלאות בהן הודפסו ימי ושעות עבודתו הנטענים.
לטענתו בעדותו בפנינו, כמו גם בתצהירו, חישוב זה נעשה על פי רישומים שעשה בזמן אמת במחשבו, כאשר הוא נעזר בדוח הניפוק שהוצא לכל טובין שהיה עליו למסור בחלוקה היומית, ודוחות הטכוגרפים שברשותו.
לכתב תביעתו צירף התובע העתקים של שמונה טכוגרפים אליהם היפנה בתצהירו (נספח יב לכתב התביעה), וכן צירף תעודות ניפוק של יום עבודה אשר על כל אחת מהן הוסיף בכתב ידו את מועד מסירת הטובין והתאריך (נספח יב לכתב התביעה).
התובע הצהיר כי הטכוגרפים של הנסיעות שביצע נשארו במשאית ובסופו של דבר הוא לקח אותם אליו, ואף הצהיר כי בנוסף להעתקי שמונת הטכוגרפים שצורפו לתביעתו, יש בידיו טכוגרפים רבים נוספים שיוצגו בדיון, אולם בסופו של דבר, לא הציג בפנינו טכוגרפים נוספים מלבד שמונת הטכוגרפים כאמור לעיל.
באשר לרישום השעות שערך התובע וצורף כאמור לתצהירו, העיד התובע בחקירתו בפנינו, כי רישום הימים והשעות נמצא במחשבו (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 9-11), אך התובע לא הביא כל ראיה כי רישום זה נערך בזמן אמת.
בנסיבות כמבואר לעיל, אין בידינו ליתן אמון ברישום שכלל לא ברור אם נערך בזמן אמת, בפרט כך, שאף רישום זה לא הוצג בתחילת ההליכים, אלא רק צורף לתצהירו של התובע שצורף לתביעה שכנגד.
על כך נוסיף שלשיטת התובע רישום זה נערך בין היתר על פי הטכוגרפים שברשותו, אך משצירף התובע רק שמונה טכוגרפים אין כל ראיה לכך, שבעת שערך את הרישום היו בפניו טכוגרפים נוספים.
הוא הדין גם ביחס לתעודות הניפוק. השעות המצוינות על תעודות אלו, נכתבו כאמור על ידי התובע עצמו, ללא אישור של צד ג' כלשהו לנכונותן או ראיה כי נרשמו בזמן אמת, מה גם שעל חלק מהתעודות מצוין התאריך 21.3.10 ועל חלק מצוין התאריך 22.3.10. אמנם התובע הסביר בעדותו, כי חלק מהתעודות מודפסות יום קודם לכן, אולם לא ניתן על פי הסבר זה לדעת איזה תעודה הוצאה באיזה יום, מה עוד שמדובר על קובץ תעודות ניפוק ליום אחד או שניים, כך שבכל מקרה אין בהן כדי ללמד על מתכונת עבודתו של התובע בשאר תקופת עבודתו.
24. הנה כי כן, עד כה אין בידינו לקבוע על סמך גרסת התובע ועדותו מה היו שעות העבודה של התובע במשך כל תקופת עבודתו.
יחד עם זאת, על חלק מהיקף שעות עבודתו של התובע, ניתן ללמוד מצירוף המסמכים הנ"ל והודאתו של הנתבע עצמו, ונבאר.
25. בכל הנוגע לשעת התחלת עבודתו של התובע, כעולה משמונת הטכוגרפים שצירף התובע, ניתן להיווכח כי הוא החל את נסיעתו במשאית בכל יום לפני השעה ארבע בבוקר.
זאת ועוד, אף אין חולק בין הצדדים כי היה על התובע להמצא בשעה שש בבוקר באשדוד, ואף לשיטת הנתבע, היה על התובע לצאת מוקדם בבוקר כדי להגיע בשעה שש לאשדוד, אלא שלטענתו, לצורך כך, די היה אם התובע היה יוצא בשעה ארבע בבוקר ואף ניתן לראות בטכוגרפים כי התובע הגיע לפני שש לאשדוד.
הנה כי כן, אף לשיטת הנתבע, היה על התובע לצאת מביתו, למצער, בשעה ארבע בבוקר, ועל כן אנו קובעים כי הוכח להנחת דעתנו שהתובע יצא ליום עבודתו מביתו בשעה ארבע בבוקר, והגיע לאשדוד בשעה 06:00 בבוקר.
26. באשר לשעת סיום עבודתו של התובע, טען התובע כי עבד בכל יום עד לשעה 18:00, 19:00 בערב.
מנגד, מצאנו את גרסתו של הנתבע, בעניין שעת סיום עבודתו של התובע, לא עקבית.
כך, בתצהירו הצהיר הנתבע כי התובע עבד שש שעות ביום, אך בד בבד עם כך הצהיר בתצהירו כי יום עבודתו של התובע הסתיים בשעה 14:00, 15:00, ולעיתים גם בשעה 11:00, 12:00.
אף אם נלך לשיטת הנתבע שיום עבודתו של התובע החל בשעה שש בבוקר, ברי כי לשיטתו הוא עצמו, המדובר ביום עבודה של יותר משש שעות.
אולם בכך לא סגי. בחקירתו הנגדית בפנינו טען הנתבע כי התובע סיים את עבודתו בשעה 16:00 או 16:30 ולפעמים היה יכול לסיים גם בשעה 13:00 או 14:00, ובמילותיו:
"ש. יום כזה של יציאה לאשדוד עליה לצפת רמת הגולן וחזרה לקריות, כמה שעות זה?
ת. אם אני עושה את העבודה של החלוקה של המקררים נטו בלי דברים מסביב, זאת בלי שהלקוח מבקש להעביר מקרר ישן מכתובת אחת לשניה תמורת תשלום, אז אמור לסיים בשעה 16:00 או 16:30. כמובן שזה תלוי גם בכתובות, לפעמים יוצא עם 12 מקררים לכתובת של חנות אחת ואז הוא יכול לסיים בשעה 13:00, 14:00" (ראה: בעמ' 25 לפרוטוקול ש': 23-27).
אלא שבמקום אחר בעדותו בפנינו, העיד כי יום עבודתו של התובע החל בשעה שש בבוקר עד 15:00-16:00 בצהריים (ראה עדותו: בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 15-16).
לא למותר לציין, כי מעבר לגרסאות השונות שמסר, הנתבע (שעליו כאמור הנטל לנהל פנקס שכר) לא הציג בפנינו כל מסמך או כל רישום מטעמו לתמוך באף אחת מגרסאותיו לשעת סיום עבודתו של התובע, ואף לא הביא כל ראיה לסתור את טענות התובע.
ודוק, בתצהיר גילוי מסמכים מטעמו הצהיר הנתבע, כי יש בידו טכוגרפים יומיים, אולם גם אותם לא הציג בפנינו.
לא למותר לציין כי גם קודם לתיקון 24, נקבע בפסיקה כי כאשר המעביד לא קיים את החובות הרישומיות המוטלות עליו בהתאם לחוק, העובדה שלא הציג גרסה מפורטת בעניין זה ולא הביא עדויות או ראיות לסתירת גרסת התובע פועלת אף היא לחובתו [השוו: ע"ע 1359/04 מיכאל לוטן – החברה מרכז רפואי הרצליה בע"מ, (פסק הדין מיום 28 בנובמבר 2006); ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין – אהרון המל (פסק הדין מיום 9 בדצמבר 2007)].
27. זאת ועוד, בכל הנוגע לשעת סיום העבודה, יש לזכור כי העבודה היתה כרוכה בנסיעה מאשדוד לאזור הצפון ואספקת טובין לנקודות חלוקה שונות באזור הצפון.
התובע הצהיר בתצהירו כי ביום אחד היה עליו לחלק טובין ל-15 עד 22 נקודות חלוקה. גם הנתבע אישר בדבריו לפרוטוקול הדיון המוקדם כי היו בין 15 ל-16 נקודות חלוקה ליום (ראה דבריו לפרוטוקול: בעמ' 2 לפרוטוקול ש' 3).
ובאשר לפריסתן של אותן נקודות, הצהיר התובע בתצהירו כי פריסת החלוקה היתה רחבה מאד והשתרעה מחדרה ועד נצרת וטבריה. הנתבע בחקירתו הנגדית בפנינו אישר כי בימי שני ורביעי התובע חילק טובין בטבריה עפולה ובית שאן ובימי ראשון, שלישי וחמישי בעכו ונהריה. כן אישר הנתבע שהתובע ביצע חלוקה גם במטולה, קרית שמונה רמת הגולן וצפת, אם כי לשיטתו נדיר שהיה נוסע למקומות אלה (ראה עדותו: בעמ' 24 לפרוטוקול ש' 15-23).
28. בשוותנו לנגד עינינו את מספר נקודות החלוקה ליום ואת פריסתן, כעולה מעדות שני הצדדים, ובהינתן כי חלוקת טובין מסוג זה, כוללת אספקה לבתי עסק וגם לבתים פרטיים, לרבות לקומות גבוהות הכרוכות בהובלת המוצרים במדרגות, לכך שלשיטת שני הצדדים לעיתים האספקה לבתים פרטיים היתה כרוכה בפירוק דלת המקרר על מנת לאפשר הכנסתו לדירה - ברי לנו, כי יציאה מאשדוד בשעה 06:00, נסיעה של כשעתיים או יותר לאזור הצפון וחלוקה למספר לא מבוטל של נקודות חלוקה, אינה יכולה להסתיים בתוך 6 שעות כגרסת הנתבע.
בנסיבות אלו, בהינתן כי הנתבע הודה שלעיתים נמשכה העבודה עד השעה 16:30, ולאחר שנתנו דעתנו לגרסאותיו המשתנות, אי קיום חובותיו על פי חוק הגנת השכר ואי הצגת מסמכים משלו לתמוך בשעות עבודתו של התובע – אין כל סיבה להעדיף את הגרסה המיטיבה עם הנתבע, מבין שלל הגרסאות שהציג.
אי לכך, ועל יסוד הודאתו של הנתבע אנו קובעים כי למצער הוכח בפנינו שיום העבודה של התובע נמשך עד לשעה 16:30 אחר הצהריים.
29. ובאשר להיקף השעות שלאחר השעה 16:30, הרי שמתוך 8 הטכוגרפים שצירף התובע עולה כי שעת סיום הנסיעה במשאית על פיהם משתנה מיום ליום. כך, היו ימים בהם שעת סיום הנסיעה היתה 17:30 והיו ימים בהם שעת הסיום הגיעה כמעט לשעה 21:00.
מנגד, על פי הרישום שצירף התובע היו ימים בהם סיים התובע את עבודתו בשעה 16:30, וימים בהם סיים את עבודתו מאוחר יותר כמו גם ימים בהם סיים מוקדם יותר.
כאמור קבענו כי איננו יכולים ליתן אמון ברישומים לגופם ואף אין בידינו לקבוע מסמרות על פי שמונה טכוגרפים, שגם מהם לא ברור מה היתה שעת סיום העבודה (במובחן משעת סיום הנסיעה במשאית), לגבי שאר תקופת העבודה.
משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבוע שהוכחו להנחת דעתנו, שעות סיום עבודתו של התובע שמעבר לשעה 16:30.
30. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, באשר להיקף יום עבודתו של התובע, אנו קובעים כי לאור נטלי ההוכחה המוטלים על שני הצדדים והראיות שהציגו בפנינו, הוכח להנחת דעתנו כי יום עבודה של התובע, היה בעיקרו כדלקמן:
יציאה מביתו של התובע בשעה 04:00 לפנות בוקר, איסוף שותפו לעבודה רפי ונסיעה לאשדוד.
הגעה לאשדוד בשעה 06:00 בבוקר. יציאה מאשדוד לצפון וחלוקת טובין באתרים שונים.
סיום חלוקה בשעה 16:30.
31. עד כאן קביעתנו לגבי מסגרת יום העבודה של התובע שהוכחה בפנינו.
אלא שמוסיף הנתבע וטוען כי במסגרת יום עבודה, אין להחשיב את כל שעות שהותו של התובע עם המשאית כשעות עבודה.
לטענתו יש להפחית ממסגרת יום העבודה: ארבע שעות ביום, שהן זמני הנסיעה של התובע לעבודה ובחזרה לביתו; שעות אוכל; זמן הפסקה שלא לצורך עבודה ושלא נועדו לפריקה וטעינה, וזמן בו עשה התובע עבודות פרטיות, שכן לטענתו, התובע נהג מנהג בעלים במשאית של החברה שהיתה ברשותו ונסע בה נסיעות פרטיות, לשם עבודות פרטיות.
נפנה איפוא לדון בטענות אלו של הנתבע.
זמני הנסיעה לעבודה וממנה
32. אין חולק בענייננו כי התובע היה יוצא מביתו עם המשאית וחוזר לביתו בתום יום העבודה עם המשאית.
באשר לנסיעה לעבודה - נזכיר שבענייננו לא היה חולק בין הצדדים שהתובע היה יוצא מביתו שבקרית חיים ונוסע לאסוף את שותפו לחלוקה – רפי, מקרית אתא, ואז היו השניים יוצאים לדרך לאשדוד.
ומכאן לשאלה, האם בנסיבות המקרה שבנדון, יש לראות את המחסנים באשדוד כמקום העבודה, אשר הנסיעה אליהם אינה נכללת בשעות העבודה, או שמא יש לכלול את שעות הנסיעה מאזור הצפון לאשדוד כחלק משעות עבודתו של התובע.
אכן, הכלל שנקבע בפסיקה הוא שזמן הנסיעה לעבודה וחזרה ממנה, אינו נחשב לזמן עבודה.
דא עקא, שבענייננו העיד התובע, כי בנוסף לזמן שלקח לו לאסוף את רפי, מוטל היה עליו, מדי יום לחזור לתחנת הדלק בחוף שמן על מנת לתדלק את המשאית, ורק משם פנה ונסע לכביש החוף. התובע העיד כי הסטיה לאיסוף רפי ולתדלוק לוקחת בערך 20 דקות, חצי שעה (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש' 15-20).
לציין, כי גרסתו זו של התובע לא נסתרה.
משכך הם פני הדברים, והואיל והוטל על התובע להגיע מדי בוקר לחוף שמן לצורך תדלוק המשאית – אנו קובעים כי יש לראות בנקודה זו, אליה מחויב היה התובע להגיע מדי בוקר ולהתחיל משם את יום עבודתו, כנקודת תחילת העבודה.
אי לכך, אנו קובעים, כי יש לזקוף על חשבון זמן הנסיעה לעבודה, רק את חצי השעה שעד להגעה לחוף שמן, כך שמבחינת שעת תחילת העבודה, אנו קובעים כי שעת תחילת העבודה של התובע היתה בשעה 04:30 לפנות בוקר.
ובאשר לנסיעה מהעבודה לביתו של התובע - נזכיר כי נקודות החלוקה של התובע השתרעו כאמור על אזור הצפון, בנקודות שונות.
לעניין זה, איש מהצדדים לא הוכיח מה היה משך ההגעה מנקודת החלוקה האחרונה ועד ההגעה לביתו של התובע.
משכך, ובהינתן כי העבודה הסתיימה באזור הצפון, אנו קובעים כי יש לזקוף לכל היותר חצי שעה ממשך יום העבודה על חשבון נסיעה בחזרה מן העבודה.
33. אשר על כן, באשר למשכו של יום העבודה, אנו קובעים כי יום העבודה של התובע השתרע מהשעה 04:30 בבוקר עד לשעה 16:00 ובסה"כ 11.5 שעות.
הפסקות בזמן העבודה
34. בכל הנוגע לטענות הנתבע לפיהן יש להפחית משעות עבודתו של התובע, שעות אוכל, זמן הפסקה שלא לצורך עבודה וזמן בו עשה התובע עבודות פרטיות, הרי שסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, קובע:
"(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) ...
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
(ד) ...".
בכתב תביעתו טען התובע, כי סעד את ארוחותיו תוך כדי נסיעה, שכן לא היה לו זמן אחר לאכול תוך כדי עבודתו.
הנתבע לא הביא כל ראיה להפסקות ארוכות מעבר לחצי שעה, בין אם לאכילה, ובין אם להפסקה בין מטלה למטלה, כאשר בכל מקרה לאור תנאי העבודה, ברי כי גם אם התארכו ההפסקות מעבר לחצי שעה, לא היה בידי התובע לעזוב את "מקום העבודה" שכן היה עליו להמשיך את חלוקת הטובין שנקבעו לו לאותו יום.
יתרה מזאת. גם אם התובע שהה בהפסקות בין מטלה למטלה, עדיין הנטל הוא על הנתבע להוכיח שהתובע לא "עמד לרשות העבודה" במהלך הפסקות אלה [ראה: עע 1302/04 תמנון שירותי מיגון בע"מ נ' מיכאל דנילוב (פסק הדין מיום 1.6.2005)].
מכל מקום, באשר לטענתו של הנתבע כי התובע עסק במהלך שעות העבודה גם בעבודות פרטיות, הרי שהתובע הכחיש טענה זו, והנתבע מצדו, מעבר לטענה כי כך היה, לא הביא כל ראיה או אף ראשית ראיה להוכחת טענה זו.
משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבוע כי הנתבע הרים את הנטל להראות שהתובע נעדר ממהלך יום העבודה בכלל, לא כל שכן שנעדר מעבר לחצי שעה ליום, שממילא מוקנית לעובד על פי חוק ונחשבת כחלק משעות עבודתו.
35. סיכומם של דברים עד כה.
משקבענו את מסגרת שעות עבודתו של התובע כאמור לעיל, וקיבלנו באופן חלקי בלבד את טענות הנתבע לגבי השעות שאינן נחשבות כשעות עבודה בתוך מסגרת זו, התוצאה היא שהתובע עבד במשך 11.5 שעות ליום.
אלא שבכך לא סגי, שכן בענייננו חלוקים הצדדים ביניהם גם באשר למספר ימי העבודה שעבד התובע בחודש.
36. וכך, לטענת התובע, הוא עבד חמישה עד ששה ימים בשבוע, ואילו לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, בתצהירו ובסיכומיו, התובע עבד ארבעה ימים בשבוע.
ודוק, בניגוד לטענתו בכתבי טענותיו הנ"ל, בחקירתו הנגדית בפנינו, העיד הנתבע כי שכרו של התובע נעשה על פי חישוב של ממוצע 21 ימי עבודה בחודש (ראה עדותו: בעמ' 28 לפרוטוקול ש'), וכן העיד שהתובע לא עבד בימי שישי.
עם זאת, כאשר עומת הנתבע עם העובדה שה- 28.5.10, הוא המועד בו התגלע הויכוח עם עדי, היה יום שישי, הסביר כי בתקופות חגים כן עבדו ביום ששי (ראה עדותו: בעמ' 30 לפרוטוקול ש' 7-10), וכאשר נשאל איזה חג היה ביום 28.5.10, השיב:
"היה מבצע מיוחד. גם במבצעים מיוחדים הוא עבד ביום ששי. יש יומן עבודה שאני יכול להראות" (ראה: עדותו בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 11-12).
לנוכח גרסאותיו המשתנות כאמור לעיל, אין בידינו לרכוש אמון לגרסתו בעל פה של הנתבע לפיה התובע לא עבד בימי שישי כלל, וכל שבפנינו הוא הודאתו כי שכרו חושב לפי 21 ימי עבודה בחודש, בממוצע.
נזכיר, כי הגם שהחובה לנהל רישום של נוכחות התובע בעבודה מוטלת על הנתבע, הנתבע לא הציג בפנינו יומני נוכחות של התובע.
בתצהיר גילוי מסמכים מטעמו, הצהיר הנתבע כי יש בידיו יומני עבודה, אך כאשר נשאל לגביהם במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, השיב:
"ש. יש לך את הרשימות האלה?
ת. למה אני שומר אותם? אני מעביר אותם כל חודש לרואת חשבון והיא מוציאה תלושים.
ש. למה לצורכי המשפט לא ביקשת את הרשימות האלה כדי שנוכל לראות אותם?
ת. יש את זה ביומן עבודה.
ש. אבל אין פה את יומני העבודה לכל תקופת העבודה.
ת. יש לי פה את יומני העבודה" (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 22-27).
כך או כך, לא הוצגו בפנינו אותם יומנים עלומים, למעט שמונה דפי יומן שצירף הנתבע לתצהירו.
המדובר בשמונה דפי יומן לא רצופים, משנים שונות, כאשר בחלק מהם אף אין תאריך או ציון שנה.
הדפים כוללים שמות של עובדים שעבדו ביום מסוים, אך לא ניתן ללמוד מהם על ימי עבודתו של התובע בכלל או על מספר ימי עבודתו בשבוע, בפרט.
יתרה מכך, כעולה מתלושי השכר שהפיק הנתבע לתובע ואשר צורפו על ידי התובע לתצהירו, מצוין שהתובע עבד מדי חודש 22 יום, למעט בחודשים 11/08 ו-12/08 בהם נרשם כי עבד 11 יום בלבד.
אלא שלטענת הנתבע בתצהירו, הרישום בתלושי השכר לפיו התובע עבד בכל חודש 22 יום הוא טעות, שכן התובע עבד בין 15 ל- 20 יום בחודש ורק בחודשים בודדים עבד למעלה מעשרים יום.
כבר נקבע בפסיקה כי תלוש השכר הוא ראיה לכאורה לנכונות האמור בו, הניתנת לסתירה.
משלא הביא הנתבע ראיות לסתור את הרשום בתלושי השכר שהופקו על ידו עצמו, והעולים למצער כדי הודאת בעל דין, אנו קובעים שהוכח בפנינו, למצער, כי התובע הועסק בהיקף ממוצע של 22 יום לחודש.
להזכיר עוד, כי ממילא הנתבע הודה בחקירתו הנגדית בפנינו ששכרו של התובע חושב לפי 21 יום בממוצע לחודש.
37. מנגד, באשר לטענת התובע לפיה עבד בין חמישה לשישה ימים בשבוע, הרי שכאמור התובע צירף לתצהירו בתביעה שכנגד, את אותו רישום של ימים, שכאמור, דחינו.
כעולה מרישומי התובע, עצמו הוא עבד בכל חודש מספר ימים כדלהלן:
בחודש 11/08 – 14 יום; בחודש 12/08 - 19 יום; בחודש 1/09 – 16 יום; בחודש 2/09 – 19 יום; בחודש 3/09 – 22 יום; בחודש 4/09 17 יום; בחודש 5/09 – 20 יום; בחודש 6/09 – 22 יום; בחודש 7/09 – 17 יום; בחודש 8/09 - 22 יום; בחודש 9/09 – 23 יום; בחודש 10/09 – 11 יום; בחודש 11/09 – 19 יום; בחודש 12/09 – 20 יום; בחודש 1/109 – 15 יום;
בחודש 2/10 – 16 יום; בחודש 3/10 – 23 יום; בחודש 4/10 – 14 יום, ובחודש 5/10 – 18 יום, ובסה"כ: 347 יום.
משקבענו שאין בידינו ליתן אמון ברישום זה של התובע, הרי שאין לנו אלא לדחותו ככל שהוא מתייחס לחודשים 9/09 ו-3/10 בהם נטען כי עבד 23 יום.
ואולם, ככל שהתובע עצמו מאשר ברישום זה שעבד פחות מ-22 יום לחודש מסוים, אין זאת אלא שהמדובר למצער בהודאת בעל דין, מצד התובע.
38. אי לכך, אנו קובעים, על יסוד הודאות שני בעלי הדין, כי התובע עבד בהיקף של 22 ימי עבודה לחודש, למעט באותם חודשים בהם הודה התובע עצמו, כי עבד פחות מ-22 יום.
משזו קביעתנו, אין זאת אלא שהתובע הועסק במתכונת עבודה של 5 ימים בשבוע (גם אם לעיתים עבד בנוסף או במקום, ביום שישי).
על פי מתכונת עבודה זו מספר שעות העבודה ליום הוא 8.6 שעות.
הואיל וקבענו שהתובע עבד 11.5 שעות ליום, הרי שעבד 2.9 שעות נוספות ליום, בגינן הוא זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, לכל יום עבודה, כדלקמן:
שעתיים ראשונות ליום בשיעור של 125% לכל שעה, ועוד 0.9 שעה ליום בשיעור של 150% לשעה.
שכרו השעתי של התובע לשעה רגילה עמד על 19.8 ₪ נטו לפי החישוב שלהלן:
170 ₪ נטו ליום = 19.8 ₪ נטו.
8.6 שעות
מכאן, שערך שעת עבודה בשיעור של 125% עומד על 24.75 ₪ נטו, ואילו ערך שעה בשיעור של 150% עומד על 29.70 ₪ נטו.
אי לכך, התוצאה היא שבגין כל יום עבודה זכאי התובע לגמול של 76.23 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
2 שעות X 24.75 ₪ נטו = 49.50 ₪ נטו.
+
0.9 שעה X 29.70 ₪ נטו = 26.73 ₪ נטו.
76.23 ₪ נטו.
משקבענו כאמור לעיל, כי איננו מקבלים את טענת התובע לפיה בחודשים 9/09 ו-3/10 עבד 23 יום בכל חודש, אין זאת אלא שבמשך כל תקופת עבודתו הועסק התובע על פני 345 יום.
אי לכך, ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות עבור מלוא תקופת עבודתו, בסך כולל של 26,299 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
345 ימי עבודה X 76.23 ₪ נטו ליום = 26,299 ₪ נטו.
39. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכום הכולל של 26,299 ₪ נטו בגין גמול עבודה בשעות נוספות עבור מלוא תקופת עבודתו.
ובאשר לעתירת התובע לתשלום פיצויי הלנה על רכיב זה, נקדים ונבהיר כי שהוגשה התביעה ביום 13.10.10, הרי שהזכות לפיצויי הלנה בגין הפרשי השכר לתקופה שעד ליום 13.10.09 התיישנה מהבחינה המהותית.
ובאשר ליתרת התקופה, הרי שלאור היענותנו החלקית לתביעה וחילוקי הדעות בין הצדדים באשר להיקף החוב ומהותו, אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
מטעמים של נוחות החישוב אנו מורים כי הסכום הכולל אותו פסקנו לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה, היינו מיום 15.8.09 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום הפרשי שכר והחזרי ניכויים
40. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבע בסך של 7,953 ₪ בגין הפרשים בין גובה שכרו על פי תלושי השכר שהופקו לו, לבין השכר ששולם לו בפועל בכל תקופת עבודתו.
לטענת התובע, הנתבע שילם לו את שכרו בהמחאות, ללא תלושי שכר. לטענתו תלושי השכר נמסרו לו זמן רב לאחר התשלום בפועל, ואף זאת לאחר דרישות חוזרות ונשנות מצדו שהופנו אל הנתבע ואל מנהלת החשבונות שלו.
לטענתו, מהשוואת סכומי הנטו הנקובים בתלושי השכר שלו להמחאות ששולמו לו בפועל, עולה כי קיים פער של 7,953 ₪ נטו, בגין שכר שלא שולם לו.
התובע צירף לכתב תביעתו את תלושי השכר למשך כל תקופת עבודתו בנתבע, (נספחי ה' לכתב התביעה), וכן צירף את העתקי 11 המחאות שקיבל לפקודתו מאת הנתבע במשך תקופת עבודתו (נספחי ט' לכתב התביעה).
כמו כן, פירט התובע בטבלה נפרדת (נספח ז' לכתב התביעה), את הסכומים הנקובים בתלושי שכרו ביחס לתשלומים שקיבל.
מהשוואת האמור בתלושי השכר להעתקי ההמחאות שצורפו עולים הנתונים הבאים:
חודש עבודה | שכר נטו בתלוש | סכום ההמחאה | מועד ההמחאה |
2/09 | 2,900 ₪ | 3,000 ₪ | 18/3/09 |
3/09 | 2,900 ₪ | 4,300 ₪ | 19/4/09 |
5/09 | 2,900 ₪ | 3,435 ₪ | 14/6/09 |
9/09 | 3,860 ₪ | 3,520 ₪ | 19/10/09 |
10/09 | 3,860 ₪ | 1,870 ₪ | 22/11/09 |
11/09 | 3,860 ₪ | 3,350 ₪ | 15/12/09 |
12/09 | 3,860 ₪ | 3,000 ₪ | 19/1/10 |
1/10 | 3,860 ₪ | 2,300 ₪ | 16/2/10 |
2/10 | 3,860 ₪ | 2,620 ₪ | 16/3/10 |
3/10 | 3,860 ₪ | 3,490 ₪ | 18/4/10 |
5/10 | 3,860 ₪ | 2,370 ₪ | 16/6/10 |
זאת ועוד, מהשוואת האמור בתלושי השכר שצורפו לטבלה נספח ז' שצירף התובע לכתב התביעה, כמו גם לטבלה נספח י' לכתב התביעה (בעניין פיצויי הלנה) עולה כי מעבר להמחאות שצורפו, מאשר התובע כי קיבל את התשלומים הבאים מאת הנתבע ומועדיהם:
חודש עבודה | שכר נטו בתלוש | סכום התשלום בפועל | מועד התשלום |
11/08 | 2,200 ₪ | 2,155 ₪ | 15/12/08 |
12/08 | 2,500 ₪ | 3,035 ₪ | 15/1/09 |
1/09 | 2,900 ₪ | 3,000 ₪ | 15/2/09 |
4/09 | 3,860 ₪ | 2,720 ₪ | 15/5/09 |
6/09 | 2,900 ₪ | 3,400 ₪ | 15/7/09 |
7/09 | 2,900 ₪ | 3,152 ₪ | 15/8/09 |
8/09 | 3,860 ₪ | 3,590 ₪ | 15/9/09 |
4/10 | 3,860 ₪ | 2,300 ₪ | 20/5/10 |
ובסה"כ כעולה מתלושי השכר שצורפו, שכרו נטו של התובע לכל תקופת העבודה עמד על 64,560 ₪, ואילו בפועל טוען התובע כי קיבל לידיו את הסך של 56,607 ₪ בלבד.
לציין, כי הנתבע לא כפר בנתונים הנ"ל שמסר התובע ולא טען כי שילם לתובע סכומים מעבר לאלו שנטען על ידי התובע, לא כל שכן שלא הציג אסמכתאות לתשלומים נוספים ששילם לתובע.
41. בנוסף לעתירתו ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע ברכיב נפרד לחיוב הנתבע להשיב לו ניכויי שכר שניכה הנתבע משכרו, לטענתו מההמחאות ששולמו לו, בגין תשלומים עבור נסיעה בכביש 6 ואובדן או גניבה של מוצרים בסך כולל של 7,790 ₪, על פי הפירוט שלהלן:
א. בגין נסיעה בכביש 6, 25 ₪ לכל נסיעה ובסה"כ 2,050 ₪ לכל תקופת העבודה.
ב. בגין מוצרים שאבדו/נגנבו ונזק למשאית, סך של 7,790 ₪ לפי הפירוט שלהלן:
1. אובדן מקרר, חודש 4/09 – 4,740 ₪
2. מזגן שאבד/נגנב, בתאריך 12.7.10 600 ₪
3. בגין תיקון פנס במשאית שנשבר סך של 1,300 ₪.
4. מיקרוגל שנגנב, בתאריך 9.2.10 650 ₪
4. פיצוי ללקוח, בתאריך 11.5.09 500 ₪
כמו כן טען התובע כי על הנתבע להשיב לו את הסך של 1,550 ₪ ששילם בגין קנס שקיבל על המשאית, מן הטעם שדובר בקנס שמקורו בפגמים במשאית שבבעלות הנתבע.
42. בתלושי השכר שצירף התובע, לא מצוינים ניכויים מהשכר. התובע לא טען כי מהשכר הנקוב בתלוש השכר הופחתו סכומים וכי השכר בתלוש אמור היה להיות גבוה יותר, ולא הסביר כיצד הניכויים הנטענים על ידו, הם בנוסף לפערים בין סכומי השכר נטו בתלוש לסכומים ששולמו לו בפועל.
משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתביעה לתשלום ההפרש בין השכר נטו הנקוב בתלושי השכר לשכר ששולם בפועל, והתביעה להשבת ניכויי שכר להם טוען התובע - חד הם, כך שהמדובר למעשה בכפל תביעה, ולא היה מקום לתבוע פעמיים בגין אותו רכיב.
אשר על כן, נדון להלן בעתירתו של התובע להפרשי שכר, ולהשבת ניכויי שכר שנוכו שלא כדין, במאוחד.
43. סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), קובע כי אין לנכות משכרו של עובד אלא:
"חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.)
הנטל הוא על הנתבע להראות שמדובר ב"התחייבות בכתב מהעובד למעביד".
כן נפסק כי על מנת שניתן יהיה לנכות חוב כאמור מהשכר, יש צורך כי החוב יהיה בסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת [ראה: דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ ואח', פד"ע כח, 241].
44. בכל הנוגע לניכויים בגין הנסיעה בכביש 6, אמנם הנתבע לא הציג התחייבות בכתב מצד התובע המתירה לו לנכות משכר התובע בגין נסיעות כאמור, אולם לא היה חולק בין הצדדים כי לעניין זה היה סיכום ביניהם שכך יעשה.
בדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, אישר התובע לפרוטוקול כי סוכם בינו לבין הנתבע שאם הוא נוסע על כביש 6, הוא משלם 25 ₪ וגם רפי משלם את אותו סכום (ראה דבריו: בעמ' 2 לפרוטוקול ש: 29-30). כך גם העיד התובע בחקירתו הנגדית בפנינו, כי:
"ש. מה סיכמת לגבי נסיעות בכביש 6 עם הנתבע?
ת. סיכמנו שהוא מקזז על כל פעם שאני נוסע בכביש 6 25 ₪, ולבן זוגי 25 ₪." (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 7-8).
אלא שלטענת התובע בתצהירו ובעדותו בפנינו הנסיעה בכביש 6 חסכה עמידה בפקקים ונעשתה לנוכח לוח הזמנים הצפוף שנכפה עליו. כן טען התובע כי הנסיעה בכביש 6 היטיבה עם המעביד בשל צמצום בהוצאות דלק ושחיקת המשאית (ראה עדותו : בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 7-15).
הנתבע בחקירתו הנגדית בפנינו העיד כי על אף טעמים אלה, משיקול עסקי שלו העדיף שלא ייסעו דרך כביש 6 (ראה עדותו: בעמ' 27 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 28 ש' 3).
45. אמנם אין בפנינו הסכם בכתב כדרישת סעיף 25(א)(6) לחוק, אולם לעניין זה פסק בית הדין הארצי, כי הודאה מסוג זו שבפנינו, מכשירה את ניכוי השכר:
"כאשר קיימת הודאה של המשיב בהסכמתו לשאת לפחות בחלק מדמי שכירות בדרך של הפחתה משכרו, הודאה זו, לדעתי, מכשירה את הניכוי לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, ובלבד שהניכוי לא יעלה על המותר על פי החוק."
[ראה: עע 407/99 הד ליין בע"מ נ' יצחק אלקיים (פסק הדין מיום 13 למרץ 2003)].
כך, גם נקבע על ידי כב' השופט ארמון בהעז (נצ') 1048/09 מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' איכרי ראש פינה אגודה שיתופית חקלאית בראש פינה (פסק הדין מיום 25 באוגוסט 2011) כי מבחינת הערכים שאמורים להיות מוגנים לפי סעיף זה "העניין המהותי הוא שלא יהיה ניכוי מהשכר בלא הסכמה. עניין הכתב מטרתה ראייתית בלבד, כך שיש לתת את עיקר החשיבות דווקא לשאלת עצם ההסכמה ולעניין הכתב יש לתת חשיבות משנית."
46. משכך, ומשהודה התובע כי היה סיכום מפורש בין הצדדים על חיובו בתשלום הסך של 25 ₪ בגין כל נסיעה כאמור, ומשהודה כי ההחלטה לנסוע בכביש 6, היתה בחירה שלו, בניגוד למוסכם בין הצדדים – אין הוא יכול לעשות דין לעצמו, ולהחליט "להיטיב" עם המעביד על חשבונו של המעביד, כל עוד המעביד לא נתן את הסכמתו לכך.
אי לכך, התוצאה היא שהניכוי משכרו של התובע בגין נסיעות בכביש 6, נוכה כדין ועל כן התביעה להשבת הסך של 2,050 ₪, בגין ניכוי זה - נדחית.
47. ביחס למוצרים שאבדו או נגנבו, הרי שהתובע העיד שלא היתה כל הסכמה מצידו לניכוי בגין מוצרים שנגנבו או אבדו מהמשאית (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש' 16-17). בתצהירו הצהיר כי לא היו הנחיות או נהלים כיצד יש לנהוג במקרה של אובדן או גניבה.
לטענת הנתבע מנגד, היה מוסכם בין הצדדים כי יקוזזו אובדנים וגניבות. כן טען ביחס למקרר כי התשלום שולם ישירות למר רוזנבלום.
דא עקא שמלבד לטעון כי היתה הסכמה לכך, לא המציא הנתבע כל ראיה להסכמה כזו, שכאמור שנויה במחלוקת בין הצדדים.
הנתבע גם לא המציא כל ראיה לגובה הסכומים שנוכו. בחקירתו העיד כי הניכוי משכרו של התובע נעשה בהתאם לסכום שקבע מר רוזנבלום, ולא כנגד קבלות (ראה עדותו: בעמ' 30 לפרוטוקול ש': 24 עד עמ' 31 ש' 2).
על כך נוסיף כי הנתבע העיד שהמוצרים במשאית היו מבוטחים, אך לא ידע לומר מהו גובה ההשתתפות העצמית שלו כנגד הביטוח, ואף העיד כי יתכן שההשתתפות העצמית במוצרים יקרים יותר, נמוכה משווי המוצר. במילים אחרות עולה מכך, שלא מן הנמנע שהנתבע קיבל כפל תשלום בגין מוצרים שאבדו או נגנבו, פעם מהתובע, ופעם מחברת הביטוח.
מכל מקום, משלא הציג הנתבע כל התחייבות בכתב של התובע לתשלום על אובדן או גניבת מוצרים, ומשלא הוכחה הסכמה אחרת בין הצדדים – אין זאת אלא שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח שהקיזוז משכרו של התובע בגין המוצרים שאבדו או נגנבו כאמור לעיל, בוצע כדין.
אי לכך התוצאה היא שהתובע זכאי להשבת הסכום הכולל של 6,490 ₪ שקוזז ממשכורותיו שלא כדין.
48. באשר לשווי הפנס שניזוק, הנתבע הודה בחקירתו כי חייב את התובע בסך של 1,300 ₪ בגין שבירת פנס במשאית, לטענתו בנסיעה פרטית של התובע.
אף ביחס לרכיב זה, היה על הנתבע להציג התחייבות בכתב של התובע לשלם עבור נזק שנגרם למשאית.
לא רק שהנתבע לא הציג התחייבות כזו, אלא שאף לא הוכיח שהפנס נשבר בנסיעה פרטית של התובע ו/או שהתובע אחראי לשבירת הפנס.
משכך, התוצאה היא כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את הסכמתו של התובע לניכוי זה משכרו, או כל מקור אחר המחייב את התובע בתשלום זה.
אי לכך התוצאה היא שהתובע זכאי אף להשבת הסך של 1,300 ₪ שנוכה כאמור ממשכורותיו, שלא כדין.
49. ולסיום פרק זה, נזכיר כי התובע עתר בנוסף, לחיוב הנתבע להשיב לו את הסכומים ששילם בגין קנס שהושת על משאיתו של הנתבע שבה נהג, בסך של 1,550 ₪.
לטענת התובע הקנס הושת עליו בשל ליקויים בטיחותיים שנמצאו במשאית בה נהג על ידי בוחן רכב שעצר את המשאית לבדיקה.
לטענתו, הוא מסר לנתבע את שובר הקנס אולם הנתבע לא שילם את הקנס והוא נאלץ לשלמו בעת חידוש רישיון הרכב שלו.
מנגד לטענת הנתבע בעדותו בפנינו, הקנס לא הושת בשל ליקויים בטיחותיים במשאית, אלא בשל עקיפה מצד ימין שביצע התובע. כן טען בעדותו כי שילם לתובע סך של 500 ₪ על חשבון קנס זה (ראה עדותו: בעמ' 31 לפרוטוקול ש' 25-27).
50. התובע צירף לכתב תביעתו, פלט מחשב של הרשעות קודמות (נספח יח/2 לכתב התביעה).
בנספח זה מופיעות 4 הרשעות, והתובע עתר לחיוב הנתבע בתשלום הרשעה מס' 2 על סך של 1,000 ₪ מיום 8/6/09 בגין "איסור שימוש ברכב לא תקין".
הנתבע מנגד, לא המציא כל ראיה, לא לטענתו לסיבת הקנס ולא לטענתו כי שילם לתובע על חשבון הקנס סך של 500 ₪.
משכך, ומשגרסת התובע לפיה הקנס הושת עליו בקשר עם פגמים במשאית ולא בשל ליקוי בנהיגתו – לא נסתרה – אין זאת אלא שחלה על הנתבע החובה לשפות את התובע בגין הקנס בו נשא, ואשר מקורו בליקויים במשאית שבבעלות הנתבע.
עוד טען התובע כי לאור אי תשלום הקנס במועד, צבר הקנס ריבית והצמדה ובפועל שילם סך של 1,550 ₪ ביום 30.8.10. התובע צירף לכתב תביעתו העתק אישור תשלום למרכז לגביית קנסות (נספח יח/1 לכתב בתביעה), ועל כן עתר לחיוב הנתבע להשיב לו את הסך של 1,550 ₪.
אין בידינו לקבל את עתירתו זו של התובע. משהושת הקנס על שמו של התובע, מחובתו היה לוודא כי ישולם במועד, וזאת גם אם קמה לו זכות שיפוי מהנתבע.
אי לכך, אנו קובעים כי על הנתבע להשיב לתובע את הסך של 1,000 ₪ בלבד, בגין הקנס שהושת על התובע.
51. סיכומם של דברים לעניין פרק זה לכתב התביעה.
תביעת התובע להשבת הסך של 2,050 ₪ בגין נסיעות בכביש 6 – נדחית.
עם זאת תביעת התובע להשבת סכומים שקוזזו משכרו בגין אבדן/גניבת מוצרים ונזק לפנס מתקבלת ואנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובע את הסך הכולל של 7,790 ₪ נטו שנוכו משכרו של התובע שלא כדין.
כמו כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 1,000 ₪ בגין הקנס בו נשא התובע עבור ליקויים במשאית שבבעלות הנתבע.
באשר לעתירת התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי הלנת שכר, הרי שלאור חילוקי הדעות בין הצדדים בשאלת עצם הזכאות לסכום נשוא רכיב זה לכתב התביעה כפי שהתבררו בפנינו לעיל, אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומעמידים אותם על שווי של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.
אי לכך הסך של 7,790 ₪ נטו אותו פסקנו כאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו מיום 1.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל, ואילו הסך של 1,000 ₪ נטו אותו פסקנו כאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום הקנס על ידי התובע, היינו מיום 30.8.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין שכר עבודה ששולם באיחור במשך תקופת העבודה.
52. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 11,865 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר על האיחור בתשלום שכרו מדי חודש בחודשו.
לטענתו, לאורך כל תקופת עבודתו, שילם הנתבע את שכרו במועדים שונים ככל העולה על רוחו ולמרות שפנה פעמים רבות לנתבע בעניין זה, דבריו נפלו על אזניים ערלות.
כעולה מהעתקי ההמחאות שצירף התובע, הרי ששכרו החודשי שולם בהמחאות למועדים שונים שבין ה-15 לחודש העוקב לבין ה-22 לחודש העוקב.
כמו כן צירף התובע לכתב תביעתו טבלה (נספח י' לכתב התביעה) ובה פירוט מועדי התשלום וחישוב סכום ההלנה המגיע בגין כל איחור בתשלום.
לגבי כל חודש שבו לא הוצגה המחאה ציין התובע כי השכר שולם ב-15 לחודש העוקב.
מנגד, הנתבע לא כפר במועדים הנקובים בהמחאות שהפיק הוא עצמו לתובע, ואף "הוסיף חטא על פשע" עת טען כי סוכם בין הצדדים ששכרו של התובע ישולם לו בכל 15 לחודש.
הנתבע לא טען להפחתת פיצוי הלנת השכר מאחת העילות הנקובות בחוק אלא רק טען שזה היה הסיכום בין הצדדים.
53. ובכן, על מנת לסבר את אוזנו של הנתבע, נזכיר כי חוק הגנת השכר קובע שהמועד לתשלום שכרו של עובד הוא בתום החודש בעדו הוא משתלם, וכי השכר ייחשב כמולן לאחר היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום.
עוד נקבע שכאשר לא משולם השכר בתוך התקופה הנ"ל, הוא ישא פיצויי הלנה החל מהמועד לתשלומו, היינו מהראשון לחודש העוקב [ראה: דב"ע מח/1 -1 אגברייה אחמד טהה - עיריית אום אל פחם, פד"ע כ', 136].
54. מכל מקום, חוק הגנת השכר הוא חוק קוגנטי שלא ניתן להתנות על הוראותיו.
הואיל ומדי חודש שולם שכרו של התובע בין ה-15 לחודש העוקב לבין ה-22 לחודש העוקב, אין זאת אלא, שעם כל הכבוד לסיכומיו הנטענים של הנתבע לגבי מועד תשלום השכר, אין לסיכומים אלו על מה לסמוך, והתוצאה היא שבגין כל חודש כאמור שבו הולן שכרו, זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר בגין התקופה שהחל מה-1 לחודש העוקב ועד למועד תשלום השכר בפועל.
כאמור התובע צירף לכתב תביעתו את הטבלה נספח י' לכתב התביעה, ובה פירוט מועדי התשלום וחישוב סכום ההלנה המגיע בגין כל איחור בתשלום, ממנה עולה כי סכום ההלנה הכולל בגין מלוא תקופת עבודתו של התובע מגיע ל-11,368 ₪.
כן צירף התובע צירף לכתב תביעתו את הטבלה נספח יא' לכתב התביעה, ובה פירוט הריבית והפרשי ההצמדה על הסכום הנ"ל ממועד היווצרות כל חוב ועד למועד הגשת התביעה, ובסה"כ 497 ₪.
הנתבע לא חלק על החישובים הנ"ל ואך לא הציג תחשיב אחר מטעמו, לסתור.
55. משכך, והואיל ומצאנו את חישובי התובע ראויים ונכונים, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך הכולל של 11,368 ₪ בגין פיצויי הלנה עקב האיחור הקבוע בתשלום משכורותיו של התובע במשך תקופת עבודתו, וכן את הסך של 479 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית על הסכום הנ"ל עד למועד הגשת התביעה.
כמו כן, אנו מורים שהסך הכולל של 11,368 ₪, ישא בנוסף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, היינו מיום 13.10.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום פדיון חופשה
56. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 3,230 ₪ נטו עבור 19 ימי חופשה למשך תקופת עבודתו בת 19 חודשים, לפי ערך יום חופשה בסך של 170 ₪ נטו.
בכתב תביעתו ובתצהירו טען התובע כי במשך כל תקופת עבודתו לא ניצל כלל ימי חופשה ושולם לו רק עבור ימי עבודה בפועל.
כן טען התובע כי הנתבע לא ניהל פנקס חופשה כנדרש.
לטענתו, בהתאם לתקופת עבודתו, נותרו לזכותו 19 ימי חופשה שלא נוצלו, ועל כן הוא זכאי לפדיון חופשה בסך כולל של 3,230 ₪ נטו.
מנגד לטענת הנתבע בכתב הגנתו שולמו לתובע דמי חופשה מלאים. בתצהירו הצהיר הנתבע כי התובע לא דרש מעולם תשלום דמי חופשה, ובדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, אישר לפרוטוקול שהתובע זכאי לתשלום בגין 8 ימי חופשה, בלבד (ראה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 22-23). בסיכומיו טען הנתבע כי ניהל יומן של ימי עבודה וחופשות, אלא שכזה לא הוצג בפנינו.
57. משקבענו כאמור לעיל, שהוכח להנחת דעתנו שהתובע הועסק במתכונת של 5 ימים בשבוע, הרי שבגין מלוא תקופת עבודתו בת 19 החודשים, זכאי היה התובע ל-22 ימי חופשה קלנדאריים שהם 15.83 ימי חופשה בפועל, לעובד במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע.
ודוק, הלכה פסוקה היא כי על פי הוראות חוק חופשה שנתית, זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.
יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, [פורסם בנבו] פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].
58. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
כאמור, לא רק שלא הוצג בפנינו פנקס שכר או פנקס חופשה כהגדרתם על פי דין, אלא שהנתבע אף העיד כי אינו יודע מה זה פנקס שכר.
זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי בתלוש השכר לחודש 12/08, שהיה החודש השני לעבודתו של התובע, נרשם כי נוצלו שני ימי חופשה וכי היתרה היא של 2- ימי חופשה, כאשר יתרה זו נרשמה למשך כל תקופת העבודה מבלי שצוינה צבירת חופשה או ניצול חופשה.
59. כאמור הנטל הוא על הנתבע להוכיח את ימי החופשה שניצל העובד.
לעניין זה כאמור שינה הנתבע את טעמיו, עת בכתב הגנתו טען כי שולמו לתובע מלוא דמי החופשה המגיעים לו, בדיון המוקדם אישר שהתובע זכאי לתשלום בגין 8 ימי חופשה, ואילו בתצהירו טען כי שהתובע לא דרש מעולם תשלום דמי חופשה.
ואם באמור לעיל לא סגי, הרי שבחקירתו הנגדית בפנינו טען הנתבע שבענף ההובלה לא נהוג לשלם דמי חופשה והבראה וכי הוא מעולם לא שילם לתובע תשלומים אלו (ראה עדותו: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 2-3 וש' 9-12), כך ממש.
עוד הוסיף הנתבע בעדותו כי ימי החופשה ששולמו לתובע נרשמו בדפי היומן שצירף, אולם כאשר עומת עם שמונת הדפים שצירף, התברר כי אמנם שמו של התובע לא מופיע בהם, אך אין בהם כל ראיה לכך שבגין אותם ימים קיבל התובע תמורת חופשה (ראה עדות הנתבע: בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 18-24).
ואם לא די בכך, בהמשך חקירתו הנגדית טען כי ימי החופשה ניתנו לתובע בהתאם להסדר בינו לבין התובע.
60. לאור גרסאותיו המשתנות אף בסוגיה זו, אין בידינו לקבוע שהנתבע הרים את הנטל להוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה בתשלום, במשך תקופת עבודתו אצלו.
אי לכך התוצאה היא שבמועד סיום עבודתו, זכאי היה התובע לפדיונם של 15.83 ימי חופשה בפועל.
משלא היה חולק ששווי יום עבודה בפועל עמד על 170 ₪ נטו, הרי שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 2,691 ₪ נטו, לפי החישוב שלהלן:
15.83 ימים בפועל X 170 ₪ נטו ליום = 2,691 ₪ נטו.
אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 2,691 ₪ נטו בגין פדיון חופשה.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מסוף חודש עבודתו האחרון של התובע בפועל, היינו מיום 1.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום דמי הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה
61. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 2,890 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה למשך תקופת עבודתו בת 19 חודשים, וכן לפיצוי בסך של 1,178 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.
כאמור לעניין שני רכיבים אלו, לא היה חולק בין הצדדים בדבר זכאותו של התובע לסכומים כנתבע על ידו.
אי לכך אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 2,890 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה וכן פיצוי בסך של 1,178 ₪ ברוטו בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.
הסכומים הנ"ל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מסוף חודש עבודתו האחרון של התובע בפועל, היינו מיום 1.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום דמי חגים
62. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך של 1,700 ₪ נטו עבור 10 ימי חגי ישראל שחלו בתקופת עבודתו ולא שולמו לו דמי חגים בגינם.
לכתב תביעתו צירף התובע (כנספח טו לכתב התביעה) פירוט של ימי החגים שחלו בתקופת עבודתו (שלא בשבת), כדלקמן:
פסח, חג ראשון 9.4.09 יום ה'
פסח, חג שני 15.4.09 יום ד'
יום העצמאות 29.4.09 יום ד'
שבועות 29.5.09 יום ו'
ראש השנה, חג שני 20.9.09 יום א'
יום כיפור 28.9.09 יום ב'
פסח, חג ראשון 30.3.10 יום ג'
פסח, חג שני 5.4.10 יום ב'
יום העצמאות 20.4.10 יום ג'
שבועות 19.5.10 יום ד'
מנגד לטענת הנתבע בכתב הגנתו שולמו לתובע דמי חגים במלואם. בתצהירו ובסיכומיו לעומת זאת, לא התייחס הנתבע לעניין דמי חגים.
63. סעיף 7 לצו ההרחבה הכללי במשק, בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.96 (להלן – צו ההרחבה), קובע לעניין דמי חגים, כי:
"א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא עבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.
ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג".
באשר לנטל ההוכחה לעניין הזכאות לדמי חגים, נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי משהוכיח העובד שעבד באופן סדיר אצל מעבידו, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג ועל כן הנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד [ראה: ע"ע (ארצי) 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ (פסה"ד מיום 28/5/07)].
משלא היה חולק כי התובע עבד באופן סדיר אצל הנתבע, הרי שהנטל הוא על הנתבע להוכיח כי לא התקיימו בתובע תנאי הזכאות לתשלום דמי חגים.
דא עקא, שהנתבע לא הגיש כל פירוט נגדי מטעמו, ואף ולא הציג כל ראיה או הסבר לתמוך בטענתו ששולמו לתובע דמי חגים, למעט הטענה כי על פי דפי היומן, התובע לא עבד בערב שבועות ה-18.5.10.
כאמור הנתבע צירף לתצהירו 8 דפי ימי יומן, ואכן, באחד מהם מצוין כי מדובר ב"ערב שבועות" ואין ציון כי התובע עבד באותו יום.
דא עקא, שבהעדר ציון של יום חודש ושנה על גבי אותו עמוד, אין כל אפשרות לדעת מתוך מסמך זה באיזו שנה חל ערב שבועות זה.
אי לכך, אף לעניין תאריך זה אין בידינו לקבוע כי הנתבע הרים את הנטל להראות כי לא התקיימו בתובע תנאי הזכאות לדמי חגים.
בהעדר כל ראיה מצד הנתבע כי שולמו לתובע דמי חגים בגין ימים אלו או לחילופין כי לא התקיימו בתובע תנאי הזכאות לדמי חגים – אין זאת אלא שהתובע זכאי לדמי חגים בגין 10 ימי חג שחלו בתקופת עבודתו ולא שולמה לו תמורתם.
64. אשר על כן, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 1,700 ₪ נטו בגין דמי חגים עבור תקופת עבודתו.
סכום זה, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מסוף חודש עבודתו האחרון של התובע בפועל, היינו מיום 1.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום שכר בגין ימי שהות במוסך
65. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 1,020 ₪ עבור שישה ימים בהם שהה במוסך לצורך תיקון המשאית, ולא שולמה לו תמורה בגינם.
מנגד לטענת הנתבע, התובע לא היה זה שהביא את המשאית למוסך, ועל כן אין הוא זכאי לכל תשלום כנתבע על ידו ברכיב זה.
66. בתצהירו ציין התובע שישה ימים בהם למיטב זכרונו שהה עם המשאית במוסך ולא קיבל שכר, כדלקמן:
15.5.09; 20.5.09; 12.6.09; 9.6.09; 14.5.09; 18.5.09.
ודוק, בכתב תביעתו ציין התובע את ה-16.6.09 במקום ה-12.6.09 ובחקירתו הנגדית בפנינו העיד כי ביום 16.6.09 עבד ובטעות נכלל בכתב התביעה.
מנגד, הנתבע העיד בחקירתו הנגדית בפנינו כי היה זה הוא שהיה לוקח את המשאית למוסך וכי התובע אף פעם לא ישב במוסך כל היום (ראה : עדותו בעמ' 29 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 30 ש': 6).
67. במובחן מרכיבי התביעה שנדונו עד כה, הנטל להוכיח שהיה עליו לקחת את המשאית למוסך, ואת הימים שבהם עשה כן – מוטל על שכמו של התובע.
התובע יכול היה להציג קבלה או אישור כל שהוא על התיקון או הטיפול שבוצע במוסך אך הוא לא עשה כן, לא כל שכן שלא הביא ראיה או ראשית ראיה לכך שככל ששהה עם המשאית במוסך שהה במוסך בימים כנטען על ידו וכי ימים אלו לא נכללו בימי עבודתו שבגינם קיבל שכר.
68. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את זכאותו לתשלום שכר בגין הימים כנתבע על ידו ברכיב זה.
אי לכך, תביעתו של התובע לתשלום שכר עבור ימי שהיה במוסך - נדחית.
התביעה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים ולתשלום דמי הודעה מוקדמת
69. ברכיבים אלו לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 4,110 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים.
לטענתו, סכום פיצויי הפיטורים המלא לו היה זכאי, הוא 6,510 ₪. הנתבע שילם לו בגין פיצויי פיטורים את הסך של 2,400 ₪, ועל כן הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 4,110 ₪.
כמו כן עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 4,000 ₪ בגין הודעה מוקדמת. לטענתו, הוא פוטר לאלתר ביום 16.6.10 מבלי ששולמו לו דמי הודעה מוקדמת. לטענתו, הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת של חודש ימים לאור משך תקופת עבודתו אצל הנתבע.
מנגד לטענת הנתבע בתצהירו פיטוריו של התובע נעשו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, ומה ששולם לו, שולם לפנים משורת הדין.
גם בסיכומיו טען הנתבע כי התובע פוטר מעבודתו עקב הפרות משמעת, אולם לא חזר על טענתו שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
בכל הנוגע לדמי הודעה מוקדמת, הרי שבכתב הגנתו ובתצהירו טען הנתבע כי בנסיבות בהן פוטר התובע, אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת, ואולם בסיכומיו זנח טענה זו ולא התייחס כלל לעניין ההודעה המוקדמת.
70. כאמור, ביום 12.7.10 נמסר לתובע שיק על סך של 2,400 ₪ (ראה: נספח ט4 לכתב התביעה) בגין פיצויי פיטורים.
לטענת התובע, במעמד תשלום פיצויי הפיטורים אמר לו הנתבע כי הוא זכאי לסך של 3,000 ₪ פיצויי פיטורים מהם הוא מפחית סך של 600 ₪ בגין מזגן שנגנב מהמשאית בה נהג.
מנגד, הנתבע טען כאמור בתצהירו שפיטוריו של התובע נעשו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, ומה ששולם לו, שולם לפנים משורת הדין.
בחקירתו הנגדית בפנינו, טען הנתבע כי לא הוא פיטר את התובע, שכן המשך עבודתו של התובע כלל לא היה תלוי בו, אלא ברצונו של מר עדי רוזנבלום. כן העיד בחקירתו הנגדית בפנינו, כי מכתב הפיטורים ניתן לתובע לבקשתו של התובע על מנת שיוכל לחתום אבטלה (ראה עדותו: בעמ' 29 לפרוטוקול ש' 7-12).
דא עקא, שהנתבע לא חזר על טענותיו אלה בסיכומיו, ואין לנו אלא לראותו כמי שזנח אותן.
מכל מקום, משבסופו של יום שילם הנתבע לתובע פיצויי פיטורים, גם אם בסכום ששנוי המחלוקת בין הצדדים, וזנח את טענותיו בדבר אי זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, ואף את טענותיו בדבר אי זכאותו של התובע להודעה מוקדמת, אין זאת אלא שהזכאות לפיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת, אינה במחלוקת עוד, והמחלוקת שנותרה בעניין זה היא בשאלת שיעורם של אלו.
למעלה מן הצריך נוסיף ונבהיר כי הנתבע אינו יכול לתלות את האחריות לפיטורי התובע במר רוזנבלום. התובע היה עובדו של הנתבע, ואם התברר כי אחד מלקוחות הנתבע אינו מוכן לעבוד עם התובע, הרי שעמדה בפני הנתבע הברירה לשבץ את התובע לעבוד במקום אחר עם לקוחות אחרים או לפטרו, כפי שאמנם עשה בסופו של יום.
משביכר הנתבע כפי זכותו לפטר את התובע, הרי שהאחריות לתשלום הזכויות הנובעות מפיטורים אלו, מוטלת על שכמו של הנתבע ועל שכמו בלבד, בהיותו מעבידו של התובע.
כמו כן, נדגיש כי גם אם סבר הנתבע כי פיטורי התובע נבעו מהפרת משמעת, הרי שהפרת משמעת ככזו עדיין אינה שוללת את הזכאות לפיצויי פיטורים, אלא הנטל הוא על הנתבע להראות כי התקיימו הנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים במלואם או בחלקם.
כאמור, הנתבע זנח את טענתו זו, ועל כן ברי כי לא הרים ולא החל להרים את הנטל להוכחתה.
71. ובחזרה למחלוקת בעניין שיעורם של פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, הרי שבמסגרת מחלוקת זו חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת מועד סיום היחסים ביניהם.
וכך, אין חולק בין הצדדים כי האירוע שהוביל לסיום היחסים ביניהם היה סירובו של מר רוזנבלום שהתובע ימשיך לעבוד עם חברת "שא-לי", וכי אירוע זה התרחש ביום 28.5.10 שהיה גם יום עבודתו האחרון של התובע בפועל, אלא שלטענת התובע, יחסי העבודה בינו לבין הנתבע הסתיימו רק ביום 16.6.10, מועד בו מסר לו הנתבע את מכתב הפיטורים, כאשר לטענתו המועד (31.5.10) שצוין במכתב הפיטורים, הוא מועד פיקטיבי שאינו משקף את מועד מסירת המכתב או מועד ההודעה על הפיטורים.
כאמור, לתובע נמסר מכתב פיטורים בו נרשם התאריך 31.5.10 (ראה: נספח א' לכתב התביעה), ונאמר בו:
"הריני להודיעך על סיום עבודתך בחברתי החל מיום 31.5.10 לאלתר עקב אי שביעות רצון מלקוח החברה אותו שרתת בעבודתך.
תלוש השכר האחרון מצורף למכתב זה.
בהצלחה בהמשך דרכך. "
72. וכך לגרסת התובע, הרקע לפיטוריו היה מחלוקות חוזרות ונשנות עם מר עדי רוזנבלום, אחד ממנהלי חברת "שא-לי", בעניין כמות ההספקה שנקבעה לחלוקה מדי יום. כך לטענתו, ביום 28.5.10 הגיעו לאשדוד שני צוותים של הנתבע. לטענתו הם נדרשו לפרוק, בנוסף למשאיות של הנתבע, גם משאית נוספת השייכת לקבלן פרטי אחר. לטענתו, התנהל דין ודברים בעניין זה בין רפי, שותפו לבין מר רוזנבלום, ובסופו של דבר הם לא פרקו את המשאית הנוספת, אולם למקום הגיע מר שמוליק, שותפו של הנתבע, והודיע לתובע כי מר רוזנבלום דרש שהתובע לא יגיע יותר למחסנים באשדוד. לדבריו, בעקבות כך, הוא פנה אל הנתבע לברר האם זו דרישתו של מר רוזנבלום, והנתבע אישר לו כי אכן כך. לטענתו, הנתבע מסר לו כי עליו להישאר בביתו עד אשר מר רוזנבלום יירגע מכעסו.
התובע נשאר בביתו, מבלי שהועסק בעבודה חלופית, ולטענתו, הוא פנה מדי כמה ימים לנתבע לברר לגבי המשך עבודתו, אולם הנתבע חזר על דבריו אלו בכל פעם, והוסיף כי עליו להתאזר בסבלנות.
לטענת התובע, לאחר עשרה ימים דרש מהנתבע להחזירו לעבודה סדירה לאלתר. משנענה שוב על ידי הנתבע כי עליו להמתין, הציב התובע בפני הנתבע שתי אפשרויות: או להעסיקו לאלתר או לפטרו. הנתבע, כתשובה, הפנה אותו למנהלת החשבונות, גב' גלית, לקבלת מכתב פיטורים.
לטענת התובע, מכתב הפיטורים לא נמסר לו מיד, ורק לאחר שהטלטל מספר ימים ב"לך ושוב", נמסר לו ביום 16.6.10 מכתב פיטורים, נספח א' לכתב התביעה.
מנגד כאמור, הנתבע הצהיר בתצהירו כי טענתו של התובע שנאמר לו להמתין עד שניתן יהיה להחזירו לעבודה, הינה חסרת בסיס, וכי התובע פוטר עקב הפרות משמעת חמורות.
73. להוכחת טענתו באשר למועד פיטוריו, צירף התובע ברשות בית הדין, פירוט שיחות בטלפון סלולארי. מפירוט זה עולה כי התובע פנה לנתבע בימים: 30.5.10, 1.6.10, 4.6.10, 7.6.10 8.6.10, פעמיים ביום 9.6.10, ביום 14.6.10 וביום 16.6.10.
כאשר עומת הנתבע עם פירוט שיחות התובע אליו, השיב, בניגוד לאמור בתצהירו, כי בכל פעם שהתובע התקשר אליו ענה לו שימתין יום יומיים:
" ת. אני רואה שכן הוא התקשר, היה פעם אחת שדיברתי איתו שימתין יום יומיים כדי שאני אסדר את העניין. וזה מה שעניתי לו בכל השיחות שהתקשר. הוא התקשר כי הוא רצה לבוא לעבוד אבל זה לא היה תלוי בי.
ש. מתי הודעת לו סופית שהוא מפוטר מעבודה כי לא הצלחת לסדר שום דבר עם עדי?
ת. לא זוכר מתי. חוץ מזה שאני לא פיטרתי אותו. נכון שנתתי לו מכתב פיטורים כי הוא ביקש ללכת לחתום אבטלה" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 7-13).
כך גם השיב לשאלת בית הדין לגבי מה אמר לתובע לגבי המשך עבודתו, כי: "תמתין יום יומיים ואני אנסה למתן אותו כדי שיחזיר אותך.." (ראה: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 26-27).
74. הנה כי כן, ובניגוד לטענתו בתצהירו, מאשר הנתבע בעדותו, את גרסת התובע, לפיה במהלך הימים כמבואר לעיל, הוא הורה לתובע להמתין וכי הוא עצמו לא ראה את התובע כמפוטר בימים אלה.
יתרה מכך, הנתבע אף לא הכחיש כי תאריך מכתב הפיטורים אינו נכון. כבר בתצהירו הצהיר הנתבע כי: "ככל הנראה בשגגה ובתום לב נפלה טעות סופר במועד התאריך", אך לא נקב בתאריך הנכון לשיטתו. כן הצהיר כי בסמוך לפנייתו של התובע אל רוה"ח, הוא קיבל מכתב פיטורים.
כך גם בחקירתו הנגדית בפנינו הודה הנתבע כי התאריך שכתוב במכתב הפיטורים הוא פיקטיבי, ולמעשה המכתב הוצא מאוחר יותר:
"ת. הוצאתי את המכתב קצת יותר מאוחר אבל רשמתי כביכול מ – 31.5.
ש. למה? למה לא כתבת ביום שהוא בא?
ת. כי כנראה ב – 31.5 זה מה שקרה שהיינו צריכים שהוא יפסיק לעבוד" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 20-22).
75. בנסיבות אלו, לאור עדותו של הנתבע עצמו, ובהצטרפה לפירוט השיחות שצירף התובע, ממנו עולה כי השיחה האחרונה של התובע עם הנתבע התקיימה ביום 16.6.10 - אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה הוא פוטר ביום 16.6.10.
76. ובאשר לשיעור פיצויי הפיטורים המגיע לתובע, הרי שלא היה חולק כי התובע היה עובד יומי.
כעולה מתלושי השכר, שצירף התובע, בשנים עשר החודשים האחרונים (חודשים 6/09 - 5/10), השתכר התובע סך כולל של 46,010 ₪ ברוטו, שהם בממוצע 3,834 ₪ – משכורת קובעת לחודש.
הואיל והתובע הועסק בפועל במשך 19 חודשים, הרי הוא זכאי לסך של 6,070 ₪, בגין פיצויי פיטורים, על פי החישוב שלהלן:
3,834 ₪ משכורת קובעת X 19 חודשי עבודה = 6,070 ₪
12
77. כאמור, אין חולק בענייננו שביום 12.7.10 שילם הנתבע לתובע פיצויי פיטורים סך של 2,400 ₪, בלבד.
לטענת הנתבע, גובה פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע עמד על סך של 4,000 ₪. כדרכו, הנתבע לא ביסס טענתו זו לא בראיה ולא בהצגת חישוב להראות על סמך מה הוא טוען לשיעור זה של פיצויי פיטורים.
עוד טען הנתבע בחקירתו הנגדית בפנינו, כי:
"לפי מיטב זכרוני היה לו חוב אלי של 1,600 ₪ וזה התעגל לסכום של 2,400 ₪ כי הפיצויים זה 4,000 ₪" (ראה: בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 25-26).
הנתבע לא ציין בגין מה נצבר החוב ואף לא הביא כל ראיה לקיומו של חוב זה ובסיכומיו לא חזר על טענת הקיזוז בשל חובו של התובע אליו.
עם זאת, נזכיר כי התובע עצמו אישר שבמעמד תשלום פיצויי הפיטורים אמר לו הנתבע כי הוא זכאי לסך של 3,000 ₪ פיצויי פיטורים מהם הוא מפחית סך של 600 ₪ בגין מזגן שנגנב מהמשאית בה נהג, ותובע אף כלל רכיב זה במסגרת תביעתו להשבת ניכויי שכר שנוכו שלא כדין.
הואיל וכמבואר לעיל, כבר פסקנו לתובע השבה של אותם 600 ₪, הרי שאין מקום לפסוק לו אותם פעם נוספת במסגרת רכיב זה לכתב התביעה.
78. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים מאת הנתבע בסך של 3,070₪ על פי החישוב שלהלן:
6,070 ₪ פיצויי פיטורים
2,400 ₪ ששולמו ביום 12.7.10 -
600 ₪ שנפסקו לעיל -
סה"כ: 3,070₪.
79. ובאשר לדמי ההודעה המוקדמת, משקבענו כאמור לעיל כי עד ליום 16.6.10 לא נמסר לתובע על הפסקת עבודתו, אין זאת אלא שהתובע זכאי להודעה מוקדמת החל ממועד זה ואילך.
כאמור, הנתבע ככל לא התייחס בסיכומיו לרכיב זה.
יתרה מכך, סעיף 10 (2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן -חוק הודעה מוקדמת), קובע כי הוראות סעיף 2 לחוק, בדבר חובת מתן הודעה מוקדמת, לא יחולו -
"על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי".
הואיל וכאמור הנתבע זנח את טענתו לאי זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, הרי שלא התקיימו תנאי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת, המצדיקים שלילת הודעה מוקדמת מהתובע, ועל כן גם מטעם זה, קמה זכאותו של התובע לדמי הודעה מוקדמת.
80. ובאשר לשיעורה של ההודעה המוקדמת, הרי שהתובע היה עובד יומי או כלשון הוראות חוק הודעה מוקדמת "עובד בשכר", במובחן מעובד חודשי המוגדר בחוק כ"עובד במשכורת".
סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת קובע כי עובד בשכר זכאי במהלך שנת עבודתו השניה להודעה מוקדמת לפיטורים, של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה.
הואיל והתובע עבד אצל הנתבע במשך 19 חודשים, הרי שהוא היה זכאי להודעה מוקדמת של 17.5 ימים, לפני פיטוריו.
כאמור, לתובע לא נמסרה הודעה מוקדמת לפני פיטוריו ולא שולמה לו תמורתם.
באשר לתוצאות של הפרת החובה למסור הודעה מוקדמת לפני פיטורים, קובע סעיף 7 (א) לחוק הודעה מוקדמת, כי מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה ל"שכרו הרגיל" בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.
"שכר רגיל" הוגדר בסעיף 1 לחוק כ: "שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים".
כמבואר לעיל, קבענו כי שכרו הקובע של התובע לצורך פיצויי פיטורים עמד על 3,834 ₪ ברוטו, ועל כן משלא נמסרה לתובע הודעה מוקדמת לפני פיטוריו ולא שולמה לו תמורתם, הרי שהוא זכאי לפיצוי מאת הנתבע בסך של 2,200 ₪ ברוטו על פי החישוב שלהלן:
3,834 ₪ ברוטו X 17.5 ימי הודעה מוקדמת קלנדאריים = 2,200 ₪ ברוטו.
30.5 ימים קלנדאריים בממוצע לחודש
81. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שאנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 3,070 ₪ ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,200 ₪ ברוטו.
82. באשר לעתירת התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, נקדים ונבהיר כי הפיצוי בגין אי מתן פיצויי פיטורים אינו רכיב שנושא פיצויי הלנה ועל כן אנו מורים כי הסך של 2,200 ₪ אותו פסקנו לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
83. ובאשר לעתירת התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שלעניין זה טען התובע, כי הנתבע הלין חלק מתשלום פיצויי הפיטורים, וגם החלק ששולם, שולם באיחור, ועל כן הוא זכאי לתשלום פיצויי הלנת פיצוי פיטורים.
התובע לא כימת את שווי פיצויי ההלנה ביחס לסכום ששולם לטענתו באיחור, אך עתר לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 2,935 ₪ כשוויו נכון למועד הגשת התביעה, כפיצויי הלנה עבור אותו חלק מפיצויי הפיטורים, שלא שולם.
מנגד לטענת הנתבע בסיכומיו, יש לבטל את פיצויי ההלנה, או להפחיתם מהטעם שהזכות לפיצויי הלנה התיישנה ולחילופין מדובר במחלוקת כנה מצידו של הנתבע.
84. נקדים ונבהיר כי בכל הנוגע לפיצויי הלנה בגין אותו חלק ששולם ביום 12.7.10, הרי שלא רק שסכום התביעה ברכיב זה לא כומת, אלא שלעניין זה הדין הוא עם הנתבע ואמנם הזכות לפיצויי הלנה בגין אותו חלק ששולם ביום 12.7.10 התיישנה מהבחינה המהותית, הואיל וכתב התביעה הוגש כחלוף מעל 60 יום ממועד קבלת התשלום.
מכל מקום, על פי סעיף 20(ב) (1) לחוק הגנת השכר, אם שולמו פיצויי הפיטורים בתקופה שבין היום הששה עשר לבין היום השלושים שלאחר המועד לתשלומם (שהוא יום סיום היחסים), ישאו הם הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלומם עד ליום שבו שולמו.
הואיל וקבענו כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 16.6.10 והואיל וחלק זה שולם בתוך 30 הימים שלאחר המועד לתשלום פיצויי הפיטורים, הרי שגם אלמלא התיישנה הזכות בגין רכיב זה, לא היה בידינו לפסוק לתובע פיצויי הלנה כהגדרתם בחוק בגין חלק זה של פיצויי הפיטורים.
85. ובאשר לפיצויי ההלנה בגין הפרשי פיצויי הפיטורים שלא שולמו כלל, התובע כימת את הסכום המגיע לו לשיטתו עד ליום 30.9.10 ועתר במפורש לחיוב הנתבע בתשלום סכום זה, אך לא עתר במפורש לחיוב הנתבע בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עד למועד תשלומם בפועל.
זאת ועוד, כמבואר לעיל, ממילא לא נעתרנו לתביעת התובע ברכיב זה במלואה, ולמצער בגין חלק לא מבוטל מהסכום שפסקנו, היתה נטושה בין הצדדים מחלוקת אמיתית באשר לזכותו של הנתבע לקזז סכומים בגין סחורה שאין חולק כי נגנבה או אבדה מן המשאית של התובע.
בהינתן מכלל הנסיבות כאמור לעיל, החלטנו להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ולהעמידם על סכום כולל של 1,500 ₪, בגין מלוא התקופה, כך שככל שאלו לא ישולמו לתובע בתוך 30 מקבלת פסק הדין לידי הנתבע, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
86. סיכומם של דברים לעניין פרק זה לכתב התביעה.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 3,070 ₪.
לסכום זה יצטרפו פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים בסכום כולל של 1,500 ₪, לתשלום בתוך 30 מקבלת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,200 כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום בגין ימי השעיה
87. ברכיב זה של התביעה עתר התובע לחיוב הנתבע בתשלום שכר מלא בגין ימים בהם השעה אותו הנתבע מעבודתו ולא שילם לו שכר.
לעניין זה מתייחס התובע לשתי תקופות השעיה נפרדות, כדלקמן:
הראשונה - עבור 12 ימי השעיה מיום 7.10.09 ועד ליום 20.10.09, בסך של 2,040 ₪ נטו, לפי שכר של 170 ₪ נטו ליום.
השניה – תקופת ההשעיה שקדמה לפיטוריו, דהיינו עבור 16 ימי השעיה מיום 30.5.10 ועד ליום 16.6.10, בסך כולל של 2,720 ₪, לפי שכר של 170 ₪ נטו ליום.
נפנה איפוא לדון בתביעתו זו של התובע ביחס לשתי תקופות ההשעיה, ותחילה ביחס לתקופת הראשונה.
תקופת ההשעיה הראשונה
88. לטענת התובע, עקב ויכוחים רבים שהיו לו עם רפי בן זוגו למשאית, נוצרו בניהם מתחים ונוצר לו קושי, מתח ואי נעימות לעבוד עם רפי במשך כל היום.
אי לכך לטענתו, ביקש מהנתבע להחליף לו בן זוג. לדבריו, במקום לצוות לו עובד אחר, הורה לו הנתבע שלא לעבוד במשך שבועיים שמיום 7.10.09 ועד ליום 20.10.09.
לאחר שבועיים, לטענת התובע, ועל מנת שלא תקופח זכותו להשתכר הוא חזר לעבוד עם רפי.
אי לכך, לשיטת התובע הוא זכאי לשכר מלא בגין תקופה זו.
מנגד, הנתבע אינו מכחיש שהתובע לא עבד בימים אלה, אלא שלטענתו, אי עבודת התובע בתקופה זו לא נבעה מהוראה שלו, כי אם מיוזמת התובע, ועל כן התובע אינו זכאי לכל תשלום בגין תקופה זו.
89. הנטל להוכיח את זכאותו של התובע לסכומים הנתבעים על ידו ברכיב זה מוטל על שכמו של התובע, ובכלל זה הנטל הוא על התובע להוכיח כי הנתבע הוא שהורה לו שלא לעבוד בימים אלה.
דא עקא, שבמחלוקת עובדתית זו שבין הצדדים, איש מהצדדים לא הביא ראיה לגרסתו, אלא אך טען את טענותיו, זה בכה וזה בכה.
משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ברכיב זה, ועל כן התביעה לתשלום דמי השעיה בגין התקופה הראשונה – נדחית.
תקופת ההשעיה השניה
90. התביעה ברכיב זה מתייחסת לתקופת ההשעיה שקדמה לפיטוריו של התובע, לגביה כאמור התברר כי אכן לשיטת שני הצדדים, התובע נשאר בביתו על פי הוראת הנתבע לעשות כן, וזאת עד שיעבור זעמו של מר רוזנבלום.
גם אם העילה לזעמו של מר רוזנבלום היתה נעוצה בתובע, הרי שהברירה שלא להעסיק את התובע במהלך תקופה זו ועד לפיטוריו, היתה בידי הנתבע.
הואיל והנתבע ביכר להמתין עם פיטורי התובע עד ליום 16.6.10, אין זאת אלא שהתובע שהיה מוכן ומזומן לעבודתו, זכאי לפיצוי מאת הנתבע בגין תקופה זו.
91. ובאשר לשיעור הפיצוי - לאור היקף ותכיפות עבודתו של התובע אצל הנתבע, ברי כי במהלך 16 ימים קלנדאריים לא יכלו להכלל 16 ימי עבודה בפועל, אלא ובהתאמה לממוצע היקף העבודה של התובע עד לאותו מועד, 9 ימי עבודה בפועל, לכל היותר.
יתרה מכך, לאחר שנתנו דעתנו ל"אשמו" התורם של התובע, באי היכולת לשבצו לעבודה במקום העבודה הרגיל שלו, עקב הסכסוך אליו נקלע עם מר רוזנבלום, אנו סבורים כי יש מקום להפחית 40% משווי הפיצוי המגיע לתובע בגין אי עבודה בימים אלו.
92. אי לכך ולאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי מאת הנתבע בגין תקופת ההשעיה השניה בסך של 918 ₪ נטו, על פי החישוב שלהלן:
170 ₪ נטו ליום X 9 ימי עבודה בפועל X 60% = 918 ₪ נטו.
ובאשר לעתירת התובע לחיוב הנתבע בפיצויי הלנת שכר בגין רכיב זה, הרי שהואיל ומדובר בפיצוי ולא בשכר עבודה בגין עבודה בפועל, אין רכיב זה לכתב התביעה נושא פיצויי הלנה.
אי לכך, אנו מורים כי הסכום אותו פסקנו לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 16.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
93. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתביעה לתשלום דמי השעיה בגין התקופה הראשונה – נדחית.
התביעה לתשלום דמי השעיה בגין התקופה השניה, מתקבלת בחלקה ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין תקופת ההשעיה השניה בסך של 918 ₪ נטו.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 16.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעה לתשלום פיצוי בשל הפרת חובות רישומיות
94. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך של 5,000 ₪ בשל הפרת חובותיו הרישומיות של הנתבע לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, פנקס חופשה, כמתחייב מחוק הגנת השכר וסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ובגין אי מסירת תלושי שכר במועד, אי רישום נכון בתלושי שכר, ובשל אי מתן טופס 161 בעת סיום עבודתו של התובע.
כמו כן, עתר התובע להטיל על הנתבע את הקנס הקבוע בסעיף 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב-2002 (להלן- חוק הודעה לעובד).
מנגד לטענת הנתבע הוא מילא את חובותיו הרישומיות. לטענתו בסיכומיו הוא ניהל את ימי העבודה והחופשות של התובע ביומני העבודה. כן טען בתצהירו כי הונפקו לתובע תלושי שכר מדי חודש בחודשו.
95. כמבואר לעיל בחודש פברואר 2009, נכנס לתוקפו, תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
סעיף 24 לחוק הגנת השכר שכותרתו, "פנקס שכר ותלוש שכר" קבע עוד קודם לכן, כי:
"(א) מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה –
"פנקס שכר" – פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם;
"תלוש שכר" – רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד.
(ב) פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת."
(ג) הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע". (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).
"היום הקובע" הוגדר בסעיף 1 לחוק כ: "היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה לפי סעיפים 9, 10, 11, 13, 14 ו-16(ב), לפי הענין...".
ביום 6/7/08 פורסם במסגרת תיקון מס' 24 לחוק נוסח מעודכן של התוספת בדברים הפרטים שיכללו פנקס השכר ותלוש השכר, בה נקבע כי יש לפרט את התשלומים לעובד , תקופת התשלום, ימי העבודה ושעות העבודה, מספר ימי החופשה, השכר ששולם לעובד, ערך השכר הרגיל, תשלומים נוספים ששולמו כגון: גמול שעות נוספות, דמי הבראה, דמי חופשה וכדו' וניכויים שבוצעו.
הנה כי כן, גם קודם לתיקון מס' 24, חלה על המעביד החובה לנהל פנקס שכר. תיקון מס' 24 לא קבע חובות חדשות אלא רק הרחיב את הקיימות.
עם זאת במסגרת תיקון מס' 24 נוספו הוראות ולפיהן מעביד שיפר את חובותיו אלה צפוי לסנקציה פלילית או אזרחית - פיצויים לדוגמא, ולעניין זה, סעיף 26א לחוק, קובע את תנאיו וגובהו של הסעד האזרחי, כדלקמן:
"א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.
ב)
(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת.
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר."
96. ומן הכלל לענייננו.
בענייננו, באשר לעיתוי מסירת תלושי השכר לתובע, על פי החומר שהוצג בפנינו, אין בידינו לקבוע מתי נמסרו תלושי השכר לתובע, ואם נמסרו תוך הפרת הוראות החוק.
עם זאת, כעולה מדברינו עד כה, ברי כי הנתבע לא קיים את חובות הרישום המוטלות עליו על פי חוק.
כך, וכפי שקבענו לעיל, הנתבע לא ניהל פנקס שכר, וממילא גם לא מילא את החובות הכלולות בדרישה לניהול פנקס שכר. הנתבע גם לא מילא את חובות הרישום בתלוש השכר; לא פירט בתלוש השכר את השעות בהן עבד התובע; לא את ימי החופשה, ימי החגים, ולא את הניכויים, שאין חולק כי ביצע משכרו של התובע.
כך גם על פי עדותו שלו עצמו, הוא לא ידע לומר האם מסר לתובע טופס 161, אם לאו (ראה עדותו: בעמ' 24 לפרוטוקול ש': 5-10).
לא למותר יהיה להזכיר, כי לא רק שהנתבע לא קיים את חובות הרישום בתלושי השכר, אלא בתחילה אף טען לגבי חופשה, הבראה ושעות נוספות שלא מוטלת עליו חובה לשלמם.
התנהלותו זו של הנתבע נמשכה לאורך תקופת עבודתו של התובע, ומכאן, שמדובר ב"הפרה ביודעין" לעניין סעיף 26א לחוק.
כאמור, בסעיף 26א(ב)(3) לחוק, נקבע כי גובה הפיצוי בגין הפרה כאמור, לא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם בית הדין רשאי, מטעמים מיוחדים שירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר.
בנסיבות המקרה שבפנינו, נחה דעתנו כי סכום הפיצוי הראוי הוא 4,000 ₪ ועל כן אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 4,000 ₪ ברוטו בשל הפרת הוראות חוק הגנת השכר.
סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הנתבע, שאם לא כן ישא הפרשי הצדמה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
97. באשר לעתירת התובע לחייב את הנתבע בקנס לפי סעיף 4 לחוק הודעה לעובד, הרי שלפי סעיף 4 לחוק זה שכותרתו "עונשין" קובע:
"הפר מעביד את חובתו לפי סעיפים 1, 3 או 10, דינו - הקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה".
הנה כי כן, המדובר בהוראה עונשית המתייחסת לעבירה פלילית ועניינה בקנסות פליליים לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977, המוטלים במסגרת הליך פלילי.
הואיל והמדובר בענייננו בהליך אזרחי, אין זאת אלא שדין עתירתו זו של התובע (שממילא לא כומתה במסגרת כימות הסעדים בכתב התביעה) – להדחות.
אי לכך, עתירת התובע לחייב את הנתבע בקנס לפי סעיף 4 לחוק הודעה לעובד – נדחית.
התביעה לתשלום פיצוי בגין אי קיום חובת השימוע
98. ברכיב זה של התביעה עתר התובע לתשלום סך של 12,000 לפי ערך של שלוש משכורות, בגין אי קיום חובת השימוע.
לטענתו הוא פוטר מעבודתו בלא שניתנה לו זכות שימוע כדין וללא שניתן לו לנסות לשכנע את הנתבע שלא לפטרו.
כך לטענתו, פיטוריו נעשו ללא סיבה מוצדקת והליך פיטוריו נעשה שלא בתום לב. לטענתו הנתבע הפר את זכות השימוע, שהינה זכות יסוד ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בטרם יוכרע גורלו.
מנגד לטענת הנתבע בכתב הגנתו ובתצהירו, התובע ידע מדוע מפטרים אותו. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען, כי נערכה לתובע שיחת שימוע קודם לפיטוריו עם הספק הראשי ולאחר מכן עם הנתבע, בה ניתנה לתובע הזדמנות להעלות את טענותיו. לטענתו, רק לאחר מכן פוטר התובע.
99. מקורה של זכות השימוע או זכות הטיעון, הוא בכללי הצדק הטבעי, והיא מבוססת על ההלכה הכללית לפיה רשות ציבורית לא תפגע במעמדו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות להשמיע את דעתו [ראה: בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה (2), 649; דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב, פד"ע כו עמ' 395, סעיף 12 לפסה"ד].
במישור יחסי העבודה, משמעותה של הזכות הוא מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג – תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423].
בהקשר לכך נפסק כי מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה' [ראה: דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט(1) 282, וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת - ד"ר חליל עבוד, עבודה ארצי, כרך ל"ג(55) 24].
מקור נוסף ממנו נגזרת חובת השימוע המוטלת על המעביד בהליכי פיטורים, הוא חובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה, במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו.
כפעל יוצא מכך, ובניגוד לסברה ששלטה בעבר, הכירה הפסיקה בקיומה של חובת שימוע המוטלת גם על המעביד הפרטי ולא רק המעביד הציבורי או הדו מהותי [ראה: ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (פסה"ד מיום 15/7/07); ע"ע 300353/98 יוסף הרמן – סונול ישראל בע"מ (פסה"ד מיום 29/12/02); ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס (פסה"ד מיום 19/11/08)].
ובאשר לדרכי הגשמת הזכות, נפסק כי דרכי השימוע מגוונות הן: יכול שייעשו בכתב ויכול שייעשו בעל פה, כל עוד ניתנה לנפגע הזדמנות נאותה להציג טענותיו במלואן בפני הרשות [ראה: דב"ע נד/3-120 יחיאל שבח – ראש עירית תל אביב יפו ואח', פד"ע כו', 395; ע"ע 3/03 נציב שירות המדינה – יעקב חג'אג', (פסה"ד מיום 12/1/03)].
כך או כך, הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיימו, ואמנם לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי:
"הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיים אותו. הליך זה נועד להביא לקבלת החלטה מושכלת ונכונה, בנסיבות העניין, תוך שיקול צורכי המעביד, מצד אחד ועניינו האישי של העובד, מצד אחר"
[ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, עבודה ארצי כרך לג (81) 44].
100. הנה כי כן, לא ה"טקס" שיוכתר כ"שימוע" הוא הקובע, אלא תוכנו של ההליך, אשר ביסודו אותה הידברות בין המעביד לעובד, במסגרתה יציג המעביד בפני עובדו את הסיבות שביסוד כוונת הפיטורים וייתן לעובד הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הכוונה לפטרו ולנסות לשכנע את המעביד לחזור בו מכוונתו, וזאת אף אם אין כל וודאות שהעובד יצליח בהכרח לשכנע את מעבידו לשנות מכוונתו.
101. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
נזכיר, כי לא היה חולק על כך שהאירוע שהוביל לסיום היחסים בין הצדדים, היה אותו סכסוך אליו נקלע התובע עם מר רוזנבלום מחברת "שא-לי" ביום 28.5.10, כאשר לשיטת התובע לא היה זה מקרה ראשון, ואף לא היה חולק בין הצדדים על דרישתו של מר רוזנבלום כי התובע לא ימשיך להגיע למחסני חברת "שא-לי".
כפי שקבענו לעיל, הנתבע אינו יכול להתחמק מכך שהיה זה הוא שפיטר את התובע ומחובתו לשלם לתובע פיצויי פיטורים.
עם זאת, מכאן ועד למסקנה כי התובע פוטר ללא סיבה מוצדקת או בחוסר תום לב רחוקה הדרך.
אם סבר התובע שדרישות מר רוזנבלום כלפיו אינן מוצדקות, שומה היה עליו לפנות אל מעבידו, לעדכן אותו בדבר ההתרחשות, ולפעול על פי הוראותיו של מעבידו.
משביכר התובע שלא לעשות כן ונקלע לאותן מחלוקות חוזרות ונשנות לשיטתו, עם מר רוזנבלום, עליו לקחת בחשבון שאחת התוצאות של אותן מחלוקות, תהיה חוסר היכולת להמשיך את עבודתו עם חברת "שא לי", כפי שאכן אירע בפועל.
כמבואר לעיל, התובע עצמו הצהיר שקיים עם הנתבע מספר שיחות קודם לפיטוריו שבהן מסר לו הנתבע כי עליו להתאזר בסבלנות עד יעבור זעמו של מר רונזבלום.
כעולה מדבריו של התובע עצמו, כעבור מספר ימים היה זה שהוא שהציב בפני הנתבע שתי אפשרויות: או להעסיקו לאלתר או לפטרו.
עם זאת, התובע לא טען בפנינו, ולא כל שכן שלא הוכיח כי היו חלופות אחרות להעסקתו אצל הנתבע, ואף לא טען כי הפנה את הנתבע לחלופות אלו.
כאשר נשאל הנתבע לעניין זה, העיד:
"ת. היה לו שימוע מול עדי ומולי.
ש. איזה שימוע זה היה.
ת. מולי, הוא דיבר איתי וביקש לחזור לעבודה, והסברתי לו שעדי לא מוכן ודיברתי גם עם עדי וגם הוא לא היה מוכן, נסיתי לשכנע אותו.
ש. כל זה היה בטלפון?
ת. כן" (ראה: בעמ' 32 לפרוטוקול ש': 6-12).
102. הנה כי כן, גם לא התקיים בענייננו "טקס של שימוע", נחה דעתנו, כי הלכה למעשה התקיימה בין הצדדים אותה הידברות, אשר במסגרתה לא רק שניתנה לתובע ההזדמנות להתגונן מפני הפיטורים, אלא שהיה זה הנתבע שניסה למנוע את הפיטורים בשם התובע.
מכל מקום, ברי לא מדובר בענייננו בפיטורים שהם תוצאה של גחמה רגעית, ללא נימוק.
אי לכך ולאור המבואר לעיל, אין בידינו לקבוע, כסברת התובע, שהוא פוטר ללא שניתנה לו זכות שימוע כדין או ללא שניתן לו לנסות לשכנע את הנתבע שלא לפטרו, ולא כל שכן שאין בידינו לקבוע כי פיטוריו נעשו ללא סיבה מוצדקת או בחוסר תום לב.
למעלה מן הצריך נוסיף שאפילו היינו קובעים כי נפל פגם כלשהו בהליך השימוע, הרי שהלכה פסוקה היא, שלא כל פגם בשימוע מביא לבטלות הפיטורים, ואף לא בכל מקרה יינתן סעד של פיצוי כספי עקב העדר שימוע [ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה - איגוד איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה לעיל; ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס לעיל], אלא הדבר תלוי בנסיבות כל עניין ובבחינת השאלה האם, לאמיתו של דבר, התקבלה החלטה לא מבוססת או שנגרם לעובד עוול [ראה: ע"ע 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע (פסה"ד מיום 24/12/04)].
מקל וחומר שכך הם פני הדברים בענייננו, עת כלל לא שוכנענו כי מבחינה מהותית הופרה זכות השימוע של התובע, או כי נגרם לו עוול.
103. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, תביעת התובע לתשלום פיצוי בגין הפרת זכות השימוע – נדחית.
104. עד כאן, דיוננו בתביעות התובע כנגד הנתבע, ומכאן נפנה להלן לדון בתביעותיו של הנתבע כנגד התובע, כעולה מכתב התביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובע.
התביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובע.
105. נקדים ונאמר בכל הנוגע לתביעה שכנגד שבפנינו, כי תביעה זו לא ברורה כל צרכה, אין התאמה בין הרכיבים והסכומים הנתבעים בגוף התביעה לבין האמור בסיכום הסכומים הנתבעים, מה גם שבסיכומיו זנח הנתבע חלק מתביעותיו.
אי לכך נפנה להלן לדון רק ברכיבי התביעה שכנגד עליהם חזר הנתבע במסגרת סיכומיו.
התביעה לתשלום החזר הוצאות רכב
106. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע שכנגד (להלן - הנתבע), לחיובו של הנתבע שכנגד (להלן – התובע) בתשלום הסך הכולל של 60,112 ₪, וזאת לטענתו, בשל השימוש שעשה התובע במשאיתו של הנתבע, לצרכים פרטיים.
לטענת הנתבע, התובע עשה שימוש במשאיתו לצרכיו הפרטיים בכל תקופת עבודתו ועל כן הוא זכאי להחזר הסך של 1,572 ₪ עבור כל חודש עבודה, בשל שווי השימוש ברכב.
עוד טען הנתבע כי התובע לא שילם לו עלות הוצאות הדלק בנסיעותיו לצרכיו הפרטיים בשווי של 5,500 ₪ בחודש.
מנגד טען ב"כ התובע בסיכומיו (וזאת בהתייחס לכלל רכיבי התביעה שכנגד) כי התביעה שכנגד היא אסופה של מספרים שאינה נתמכת במסמכים וראיות והוגשה רק כדי לשמש משקל נגד לתביעה העיקרית.
לטענתו התובע ביקש מהנתבע להמציא מסמכים וראיות התומכים בתביעה שכנגד, ב"כ הנתבע הצהירה לפרוטוקול הדיון המוקדם, כי תמציא את האסמכתאות המתייחסות לסכומים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד (ראה דבריה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 15), אך בסופו של יום לא המציאה כל מסמך התומך בתביעותיו של הנתבע כנגד התובע.
ובאשר לרכיב זה לכתב התביעה שכנגד, טען ב"כ התובע כי הנתבע מנסה ליצור תביעה לכאורית השעונה על סיפורי אגדות.
כן טען ב"כ התובע כי תיאוריו של הנתבע מנסים להפוך את התובע מעובד שכיר לשותף, ללא כל בסיס.
107. הנטל להוכיח רכיב זה לכתב התביעה שכנגד מוטל כל כולו על שכמו של הנתבע.
לעניין זה על הנתבע להוכיח הן את השימוש שעשה התובע לצרכיו הפרטיים במשאיתו של הנתבע, והן את הנזק שנגרם לנתבע לטענתו, כתוצאה משימוש זה.
דא עקא, שבענייננו, לא מניה ולא מקצתיה.
מעבר לטענות כלליות בתצהירו, לפיהן התובע ביצע עבודות פרטיות תוך שימוש במשאיתו, לא הציג הנתבע בפנינו ולו דוגמא אחת ל"עבודה פרטית" כאמור.
לא זו אף זו. בחקירתו הנגדית בפנינו, הכחיש התובע מכל וכל את הטענה כאילו ביצע עבודות פרטיות במסגרת עבודתו אצל הנתבע (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 16-20).
אכן, התובע אישר כי כאשר היו מקרים שהמקרר שהובילו לדירה מסוימת לא נכנס דרך דלת הכניסה, היו הוא ושותפו מפרקים את הדלת ומקבלים עבור שירות זה טיפ במישרין מהלקוח (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 20-24), ואף אישר במענה לשאלת בית הדין, כי היו מקרים נדירים ביותר בהם כאשר התבקשו לפנות מקרר ישן מדירת הלקוח היו עושים כן ומקבלים טיפ עבור פעולה זו ישירות מהלקוח (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 25-28).
דא עקא שטיפ (תשר) מאת צד ג', איננו עולה כדי עבודה פרטית כסברת הנתבע.
ודוק, התובע אישר במענה לשאלת ב"כ הנתבע האם עשה שימוש במקררים שפינה, כי נדיר שיבקשו לפנות מקרר שהוא במצב טוב וכי אם היה מקרה נדיר שבו ביקשו לפנות מקרר ש"ניתן להוציא עליו" 200 ₪, היו הוא ושותפו חולקים בסכום (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 29-30).
דא עקא, שגם לעניין זה לא הוכח בפנינו כי היה מקרה כזה או מקרים כאלו.
כך או כך, משלא הוכיח הנתבע את אותן עבודות פרטיות שנטען כי ביצע התובע באמצעות משאיתו של הנתבע, מקל וחומר שלא הוכיח את הנזק שנגרם לו בעטין.
ודוק, לכתב התביעה שכנגד, צירף הנתבע אסופה של חשבוניות שלו, אלא שלא ברור מה הקשר בין אותן חשבוניות לבין הנטען על ידו בתביעתו שכנגד, ובכל מקרה אין בחשבוניות אלו כדי לקשור את התובע לטענות הנתבע, או כדי להוות ראיה לעבודה פרטית אחת שביצע התובע.
108. משכך הם פני הדברים, תביעת הנתבע להחזר הוצאות רכב של עבודות פרטיות על המשאית – נדחית.
התביעה לתשלום החזר דמי שירות וטיפים
109. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתר הנתבע לחיובו של התובע בתשלום הסך של 13,500 ₪ בגין החזר דמי שירות וטיפים מלקוחות בשנת 2009 וסך של 11,250 ₪ בגין שנת 2010. לטענת הנתבע התובע הרוויח בעבודותיו הפרטיות, דמי תשר וטיפים תוך שימוש במשאית שלו ועל כן הוא זכאי לחלוק את רווחיו של התובע מהכנסה זו והוא תובע את מחצית הכנסותיו של התובע מטיפים ודמי שירות.
מנגד, התובע חזר על טענותיו שלעיל, בכל הנוגע אף לרכיב זה לכתב התביעה שכנגד.
110. כמבואר לעיל, קבענו כי הנתבע לא הוכיח את טענתו לפיה התובע עשה שימוש במשאיתו של הנתבע לצורך ביצוע עבודות פרטיות.
עם זאת, וכמבואר לעיל, התובע אישר שלעיתים היו הוא ושותפו מקבלים תשר מהלקוחות אליהם סיפקו סחורה, בשל נכונותם לפרק דלת של מקרר או לפנות מקרר ישן מהדירה אליה סיפקו מקרר חדש.
בכל הנוגע לתשר אותו מקבל העובד מאת צד ג', נקבע זה מכבר בפסיקה כי לא מדובר בשכר עבודה, וכי הסכום שייך לעובד.
אם לשיטת הנתבע, הוא זכאי למחצית מהתשר שקיבל התובע מאת צדדי ג', עליו להוכיח כי כך סוכם בינו לבין התובע, שאם לא כן ובהעדר סיכום מיוחד כאמור, הרי שתשר אותו מקבל העובד שייך לעובד.
דא עקא, שהנתבע לא הצביע על סיכום כאמור בינו לבין התובע, אלא תבע את חלקו בסכומי התשר שקיבל התובע מלקוחות הנתבע.
כאמור, לנתבע אין כל זכות בסכומי התשר שמקבל העובד מלקוחות המעביד, ועל כן כן דין תביעתו זו להדחות.
למעלה מן הצריך יוער כי בכל המקרה הנתבע לא הוכיח את סכומי התשר שלשיטתו השתכר התובע בתקופת עבודתו אצלו ועל כן גם מטעם זה דין תביעתו זו להדחות.
111. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל התביעה לחיוב התובע בתשלום מחצית דמי שירות וטיפים - נדחית.
התביעה לתשלום החזר הוצאות טלפון נייד
112. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד עתר הנתבע לחיובו של התובע בסך הכולל של 3,400 ₪ בגין החזר הוצאות שימוש בטלפון נייד.
לטענת הנתבע התובע השתמש המכשיר הטלפון שהיה קבוע במשאית לצרכיו הפרטיים בשווי של 400 ₪ לחודש.
מנגד, התובע הכחיש את טענתו של הנתבע כאילו עשה שימוש בטלפון שהותקן במשאית. לטענתו בתצהיר התשובה לתביעה שכנגד, היה בחזקתו מכשיר טלפון נייד נוסף למכשיר של הנתבע, והוא לא השתמש בטלפון הנייד של הנתבע לצרכיו הפרטיים.
113. גם הנטל להוכיח רכיב זה לכתב התביעה שכנגד, מוטל כל כולו על שכמו של הנתבע.
לעניין זה על הנתבע להוכיח הן את השימוש שעשה התובע לצרכיו הפרטיים בטלפון הנייד שמשאיתו של הנתבע, והן את הנזק שנגרם לנתבע לטענתו, כתוצאה משימוש זה.
דא עקא, שאף לעניין רכיב זה לכתב התביעה שכנגד, לא מניה ולא מקצתיה.
מעבר לטענות בעלמא בתצהירו, הנתבע לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה לשימושו של התובע בטלפון שבמשאית, שלא לצרכי העבודה.
הגם שמדובר בטלפון שהוא בבעלות הנתבע לא הציג הנתבע בפנינו פירוט שיחות, ממנו ניתן היה ללמוד על שיחות שביצע התובע שלא לצרכי עבודה, ולא כל ראיה אחרת ממנה ניתן היה ללמוד שכך נעשה ולא כל שכן מה שוויו של השימוש.
114. אי לכך, התוצאה היא כי גם תביעתו של הנתבע להחזר הוצאות טלפון - נדחית.
התביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים ועגמת נפש
115. ברכיב זה לכתב התביעה שכנגד, עתר הנתבע לחיובו של התובע בתשלום הסך של 50,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו עקב התנהלותו של התובע.
לטענת הנתבע, התובע התנהג עם לקוחות הנתבע באופן לא ראוי, היה מפסיק להגיע לעבודה באופן מסודר, והתעלם מבקשות של לקוחות.
לטענתו, התנהגות זו גרמה לירידה בכמות העבודה והוא נאלץ לצמצם את עבודתו לשתי משאיות במקום שלוש.
לדבריו, בגין התנהגות זו, ספקים רבים הפסיקו לעבוד עמו ובכללם גם מר עדי רוזנבלום.
מנגד לטענת התובע, טענותיו אלו של הנתבע הן סתמיות וכוללניות. במסגרת תצהירו טען התובע כי בכל תקופת עבודתו עבד מול ספק אחד בלבד – מר עדי רוזנבלום, ולמיטב ידיעתו הנתבע ממשיך לעבוד מול ספק זה.
מוסיף התובע וטוען כי טענת הנתבע לפיה הוא נהג בגסות עם לקוחות, אף אינה עולה בקנה אחד עם טענתו על השתכרותו הרבה מטיפים מלקוחות.
116. כמו ברכיבים הקודמים לכתב התביעה שכנגד, מלבד לטעון, לא הוכיח הנתבע ולא החל להוכיח אף רכיב זה.
הנתבע לא המציא ולו ראשית ראיה ללקוחות מולם עבד התובע, מלבד מר רוזנבלום, לא כל שכן להתנהגותו של התובע כלפי אותם לקוחות, ולא כל שכן שלא המציא כל ראיה או ראשית ראיה לנזקים שנגרמו לו לשיטתו כתוצאה מהתנהלות זו.
משלא הרים הנתבע ולא החל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הנזק לו הוא טוען, אף אין מקום לדון בתביעתו לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בגין הנזק הנטען, מה גם שממילא פיצוי כאמור ייפסק במקרים נדירים וקיצוניים בלבד, וברי כי מקרה זה אינו אחד מהם.
117. אשר על כן, התוצאה היא שהתביעה לתשלום בגין נזקים ועגמת נפש - נדחית.
118. סוף דבר –
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובע – נדחית במלואה.
תביעות התובע כלפי הנתבע לתשלום ימי שהיה במוסך, דמי השעיה ראשונה, החזר ניכוי בגין שימוש בכביש 6, פיצוי בגין העדר שימוע ובקנס לפי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002, – נדחות.
שאר רכיבי תביעת התובע כנגד הנתבע, מתקבלים בהתאם למפורט להלן, ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. גמול עבודה בשעות נוספות בסכום כולל של 26,299 ₪ נטו.
ב. השבת ניכויי שכר שלא כדין בסך כולל של 7,790 ₪ נטו.
ג. החזר עבור תשלום קנס בסך של 1,000 ₪ נטו.
ד. הלנת שכר בגין איחור בתשלום השכר, בסך כולל של 11,865 ₪ ברוטו.
ה. פדיון חופשה בסך של 2,691 ₪ נטו.
ו. דמי הבראה בסך של 2,980 ₪ ברוטו.
ז. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה בסך של 1,178 ₪ ברוטו.
ח. דמי חגים בסך של 1,700 ₪ נטו.
ט. הפרש פיצויי פיטורים בסך של 3,070 ₪ נטו.
י. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 1,500 ₪ ברוטו.
יא. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,200 ₪ ברוטו.
יב. פיצוי בגין ה"השעיה השנייה" בסך של 918 ₪ נטו.
יג. פיצוי בגין הפרת חובות רישומיות בסך של 4,000 ₪ ברוטו.
הסכום כאמור בס"ק א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.09 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום כאמור בס"ק ב' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.09 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום כאמור בס"ק ג' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.8.10 ועד לתשלום המלא בפועל; על הסכום כאמור בס"ק ד' לעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד היווצרות על חיוב בפיצויי הלנה ועד למועד הגשת התביעה בסכום כולל של 479 ₪, כמו כן ישא הסכום כאמור בס"ק ד' לעיל, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.10.10 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכומים כאמור בסעיפים קטנים ה', ו', ז', ח' לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל; לסכום אותו פסקנו כאמור בס"ק ט' לעיל יתווספו פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים בסכום כולל של 1,500 ₪ כפי שפסקנו בס"ק י' לעיל, וזאת לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן, ישא הסכום שפסקנו בס"ק י' לעיל הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל; הסכומים כאמור בסעיפים קטנים יא', יב' לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.6.10 ועד לתשלום המלא בפועל; ככל שהסכום שפסקנו בס"ק יג' לעיל בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הנתבע, ישא הוא הפרשי הצדמה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף, אנו מחייבים את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בסך של 7,500 ₪ בגין תביעת התובע כנגד הנתבע ובסך של 5,000 ₪ בגין דחיית תביעתו של הנתבע כנגד התובע.
סכומים אלו ישולמו לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן, ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ח' ח' כסלו תשע"ד, (11 11 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
אילנה תמיר | אביטל רימון-קפלן | ישראל סולומון |
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
20/12/2011 | הוראה לנתבע 1 להגיש תגובת הנתבע | אביטל רימון-קפלן | לא זמין |
11/11/2013 | פסק דין מתאריך 11/11/13 שניתנה ע"י אביטל רימון-קפלן | אביטל רימון-קפלן | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | עירן אידן | פנחס בורשטיין |
נתבע 1 | נסים סבן | אילינה ציפרסון |
תובע שכנגד 1 | נסים סבן | אילינה ציפרסון |
נתבע שכנגד 1 | עירן אידן | פנחס בורשטיין |