לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

מוסכמות -

1. אין מחלוקת כי ביום 8/3/10 נפגעו שני התובעים, גב' זהבה פאר ומר רן פאר (להלן: "התובעת" ו-"התובע" בהתאמה) בתאונת דרכים שעה שנסעו בג'יפ אשר קפץ מעל כמה מהמורות (במהלך טיול בהרי אילת) והם נחבלו לאחר שהג'יפ נחת בחוזקה על הקרקע (להלן: "התאונה").
2. ברכב בו נסעו התובעים נהג הנתבע מס' 1, מר גרגו ניסים, והרכב היה מבוטח בכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). אין מחלוקת באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי ולגבי חובתה של הנתבעת לפצות את התובעים בגין נזקיהם, אך הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק.

המסכת הראייתית -

1. לפניי העידו הגב' נורה חג'אג'רה, העובדת במשק בית בבית התובעים (להלן: "חג'אג'רה", לגבי תצהירה ת/1); התובע (לגבי תצהירו ת/2); התובעת (לגבי תצהירה ת/3); וד"ר מרדכי קליגמן, המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה", לגבי חוות דעתו ת/4).

דיון והכרעה -

1. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ואת סיכומי הצדדים (לרבות סיכומי התגובה מטעם התביעה) מצאתי כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכומים אשר יפורטו להלן.

לגבי התובע, מר רן פאר:

1. לתובע לא נגרמה חבלה אשר הותירה נכות צמיתה, וזאת על פי חוות הדעת של המומחה. לגבי האפשרות שנגרמו לתובע נזקים ממוניים בעבר – יצוין תחילה כי הוא פנה לראשונה לבדיקה רפואית רק ביום 14/3/10, כשבוע לאחר הפגיעה. בא כוחו טוען כי הפניה המאוחרת היתה בשל העובדה שבסמוך לאחר התאונה הוא נאלץ לסייע לתובעת והיה טרוד בטיפול בה, אך נדמה לי שלו אכן היתה הפגיעה משמעותית, היה מוצא התובע זמן לטפל בעצמו. עוד אוסיף כי קיים תיעוד לגבי כך שהתובע אכן התלונן על כאבי גב אשר לטענתו נובעים מהתאונה, אך בבדיקות לא נמצאו ממצאים משמעותיים, אלא אך רגישות באיזור עמוד השידרה הגבי. התובע אף ביצע בתקופה מאוחרת יותר טיפולי פיזיותרפיה אך לא שוכנעתי שקיים תיעוד שמלמד על כך שמיחושי הגב אשר בעטיים הוא קיבל את טיפולי הפיזיותרפיה קשורים לתאונה בהכרח (ואם הם כן קשורים בחלקם – הפיצוי הראוי יבוא לידי ביטוי ברכיב הנזק הלא ממוני).
2. בנוסף, יש לראות כי התובע לא טען לאובדן ימי עבודה עקב האירוע או להפסדים ממוניים אחרים, כגון הוצאות, וממילא לא הוצגו כל אסמכתאות לגבי הפסדים כאמור.
3. לכן יש לפסוק לזכותו סכום מתון בגין כאב וסבל בלבד ואני מעריכה את הסכום לפיצוי בסך של 8,000 ₪.

לגבי התובעת, גב' זהבה פאר:

הנכות הרפואית -

1. הפגיעה של התובעת היתה קשה יותר והמומחה, ד"ר קליגמן קבע כי עקב התאונה היא סבלה משבר דחיסה בגובה חוליות 1L-2L (להלן: "שבר הדחיסה") אשר מקנה לה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 37(8)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). בנוסף, מצא המומחה כי קיימת נכות בגין הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון, בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)א' לתקנות המל"ל, אך מצא לייחס מחצית מנכות זו לעבר, לרבות לאור העובדה שנצפו שינויים ניווניים בחוליה 5L, אשר גורמים לחלק מההגבלה. מכאן, שעל פי המומחה הנכות המשוקללת שקשורה לתאונה הינה בשיעור של 5% בגין שבר הדחיסה + מחצית מ-10% בגין ההגבלה בתנועה = 5% ובמשוקלל – 9.75%.
2. לבקשת התובעת זומן המומחה לחקירה ולאחר ששקלתי את תשובותיו והסבריו, נחה דעתי שיש לקבל ולאמץ במלואן את קביעותיו.
3. התובעת ניסתה להצביע על ממצאים אשר יחייבו את המסקנה כי שיעור ההגבלה בגבה משמעותי יותר מאשר סבר המומחה וכי ההגבלה אינה קלה (10%) אלא בינונית (20%). טענה זו לא אוכל לקבל, לאור הבדיקות שביצע המומחה באשר לטווחי התנועות, והכל כמפורט בחוות דעתו ובחקירתו. העובדה שהפיזיותרפיסט אצלו ביקרה התובעת 4 ימים לפני שהיא נבדקה על ידי המומחה, מצא שתנועותיה "קצת יותר מוגבלות" - אין בה כדי לשנות ממסקנתי. אין כמובן להטיל ספק במקצועיותו של הפיזיותרפיסט, אך הרישום שלו לגבי ממצאיו לא היה בהכרח חד משמעי, ייתכן והוא ביצע את הבדיקה בצורה קצת אחרת, הוא עצמו לא העיד בבהמ"ש לגבי ממצאיו, בדיקותיו לא נועדו לצורך הכנת חוות דעת, הוא לא מונה על ידי ביהמ"ש - ושעה שהמומחה של ביהמ"ש ביצע בעצמו בדיקות לגבי טווח התנועות באמצעות מכשור (כפי שהוא הסביר במהלך הדיון), אני מוצאת שהממצאים של המומחה הם המחייבים ולא מצאתי כל סיבה להעדיף את התרשמותו של הפיזיותרפיסט על פני התרשמותו של המומחה.
4. טענה נוספת שבפי התובעת נוגעת לקביעתו של המומחה באשר למצבה טרם התאונה - ואף כאן לא מצאתי שיש סיבה לסטות מקביעותיו של המומחה. המומחה פירט בחוות דעתו ובחקירתו מהם המסמכים אשר עליהם הוא מבסס את מסקנתו לפיה לפני התאונה היו לתובעת מגבלות מסוימות ותשובותיו מקובלות עליי. העובדה שעובר לתאונה התובעת לא התלוננה באופן רציף ולא נעדרה מעבודתה עקב מגבלות בגב, הגיונית לאור העובדה שממילא הנכות לעבר הינה בשיעור של 5% ונכות בשיעור שכזה, אף אם גורמת להגבלה מסוימת בטווח תנועות, אינה בהכרח גורמת לכאב או לחוסר יכולת לתפקד, במיוחד בשים לב למקצועה של התובעת (מזכירה בחברה קבלנית). לכן, ייתכן בהחלט שלמרות שטווח התנועות בגב לא היה מלא עוד טרם התאונה – והתובעת סבלה מהגבלה "קלה שבקלות" (1/2 מהגבלה "קלה"), הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בהיעדרויות מהעבודה או בכאב שהצדיק טיפולים רפואיים. יש לקחת בחשבון שהתובעת משמשת מזכירה יחידה בחברה פרטית שם הוא עובדת במשך שנים, זוכה לאמון רב והערכה, והמוטיבציה שלה לעבוד ולתפקד בתפוקה מלאה ברורה ויש להעריך אותה על כך. יש עוד לזכור כי גם היום, אחרי התאונה חזרה התובעת לעבודה מלאה באותה חברה והיום שיעור נכותה הוא "כבר" 15%. לכן, אין בסיס לטענה לפיה "לא יכול להיות" שלתובעת היתה נכות בשיעור של 5% לפני התאונה "כיון שהיא עבדה ללא הפרעה ולא התלוננה".
5. עוד יש לתת משקל מכריע לכך שמההדמיות עולה חד משמעית שהמגבלה בחוליה 5L אינה קשורה לתאונה, שכן המדובר במגבלה שנובעת משינויים ניווניים ותשובותיו והסבריו של המומחה לגבי נושא זה היו ברורים ומקובלים עליי. יש לראות כי כבר בבדיקת ה-CT שבוצעה ביום התאונה (8/3/2010) נקבע כי בחוליה זו קיימת "הסתיידות" וכי בבדיקה מיום 13/3/2011 נקבע כי בחוליה זו קיימים "שינויים ניווניים". המומחה הסביר כי ממצאים שכאלו מלמדים שה"בעיה" בחוליה זו אינה יכולה להיות כתוצאה מהתאונה – ואני מאמצת את עמדתו. אם ניקח בחשבון שסך המגבלה בגב, שהיא קלה בלבד, עולה כדי 10% של נכות צמיתה, ייתכן בהחלט לייחס מחצית מהמגבלות לבעיה בחוליה 5L (בעיה ניוונית שאינה קשורה לתאונה) ומחצית לבעיה בחוליה 2L (עקב שבר הדחיסה שנגרם בתאונה). לא שוכנעתי שהבעיה ב-5L חמורה פחות (או יותר) מהבעיה ב-2L והערכתו של המומחה לגבי חלוקה "בחלקים שווים" הגיונית ומסתברת.
6. יש לזכור את מעמדו המיוחד של המומחה מטעם ביהמ"ש. המדובר במומחה מנוסה, אובייקטיבי, אשר הסביר את עמדותיו גם מעל דוכן העדים ומצאתי את הסבריו משכנעים וסבירים, וכידוע, ההלכה הינה כי –

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדין, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

ע"א 293/88 יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטירבי, מאגר תקדין (1990) וראו אף את ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בושנרו אחזקה ופיתוח, מאגר תקדין (2003).

1. אשר על כן, מצאתי לאמץ במלואן את קביעותיו של המומחה ואני קובעת ששיעור הנכות הרפואית של התובעת עקב התאונה הינו 9.75% ולצורך המשך הדיון – 10%.

הפסדי השתכרות לעבר –

1. התובעת טוענת כי לאחר התאונה היא נעדרה מעבודתה במשך 3 חודשים, לאחר מכן חזרה לעבוד בהיקף של שליש משרה למשך 3 חודשים נוספים, לאחר מכן עבדה בהיקף של חצי משרה למשך ארבעה חודשים נוספים, וכי ביום 1/1/11 (10 חודשים אחרי התאונה) שבה לעבוד במשרה מלאה "רגילה". עוד טוענת התובעת כי במהלך התקופה שבה נעדרה לחלוטין, כמו גם במהלך ההיעדרויות החלקיות, היא המשיכה לקבל משכורת מלאה, על חשבון ימי מחלה וימי חופשה שצברה לזכותה במהלך השנים – ולכן, למרות שמשכורתה המשיכה להשתלם כמעט במלואה – יש לפצותה בגין ניצול ימי המחלה והחופשה.
2. הנתבעת טוענת כי לא הוכחו ההיעדרויות בפועל וכי לא הוכח שאף אם היו היעדרויות, הרי שהן היו על חשבון ימי חופשה או מחלה - ומפנה בהקשר זה לכך שהתובעת היא זו אשר הנפיקה בעצמה את תלושי המשכורת ואת המסמכים הרלבנטיים שהוגשו מאת המעביד (ללא שהמעביד עצמו התייצב לחקירה).
3. במחלוקת זו מצאתי לקבל את גרסת התובעת. אינני בטוחה שיש פסול בכך שהתובעת הזינה את הנתונים לתלושי השכר (שכן זה היה תפקידה מאז ומתמיד) ובוודאי שלא מצאתי שיש מקום להניח שהיא הכינה מסמכים כוזבים והסתכנה בזיוף מסמכים (כבר בזמן אמת, כבר מהתלוש שהונפק בחודש בו ארעה התאונה). התובעת הותירה רושם אמין בכל הנוגע להסברים באשר לתקופה שבה נעדרה מהעבודה ובכל הנוגע להסברים באשר לאופן הכנת תלושי המשכורת. יש עוד לקחת בחשבון שהתובעת שימשה שכירה בחברה של אחרים ואין עסקינן בעסק שלה או של בן משפחתה. היא אמנם הזינה את הנתונים לתוכנה אשר מנפיקה את תלושי המשכורת אך המעבידה שלה, חברת הקבלנות שניידרמן זליג חברה לבניין בע"מ, היא זו ששילמה את משכורתה. את החברה ניהלו הבעלים והבן שלו והם היו אלו שאישרו בפועל את המשכורות. מכאן, שהטענה לפיה תלושי המשכורת כוללים נתונים שאינם מדויקים הינה מרחיקת לכת ויוצאת מנקודת הנחה שמצד המעביד לא היה כל פיקוח על נתוני המשכורת או על שיעור התשלומים, או שמא אף המעביד חבר לתובעת במטרה להציג תלושים "כוזבים" לצורך קבלת כספים בתובענה זו.
4. לכן, באשר לשאלה אם אכן התובעת נעדרה מהעבודה בתקופות שהיא טוענת שהיא נעדרה – הרי שלא מצאתי שיש מקום שלא לקבל את עדותה, הגם שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין. למותר לציין כי הטענות מגובות במסמכים רפואיים ואישורי מחלה (אישור מבה"ח יוספטל, אישורי מחלה לגבי שלושה חודשים, אישורים מרופאה תעסוקתית לגבי יום העבודה המקוצר ובאשר לחזרה לעבודה מלאה) - ולכן אני מאמצת מבחינה עובדתית את גרסתה של התובעת לגבי ההיעדרויות.
5. לגבי השאלה אם אכן המשכורת שהיא קיבלה כללה ניצול ימי חופשה ומחלה שעמדו לזכותה - הרי שאף כאן אני מקבלת את עדותה, על בסיס הנתונים שבתלושי המשכורת.
6. מכאן, שלגבי העבר – הפיצוי יהיה כדלקמן:

(א) המשכורת הממוצעת בארבעת החודשים עובר לתאונה : 7,672 ₪ ברוטו - 6,600 ₪ נטו.

(ב) המשכורת הממוצעת בעשרת החודשים בהם שהתה התובעת באי-כושר מלא או חלקי היתה 6,764 ₪ ברוטו - 5,820 ₪ נטו. משמע, שלמרות שהיא קיבלה משכורת שמרביתה התבססה על ניצול ימי חופשה ומחלה – עדין השכר היה נמוך מעט מאשר השכר לפני התאונה, וההפרש היה 6,600 פחות 5,820 ₪ = 780 ₪ לכל חודש. לגבי התקופה בת עשרת החודשים – ההפסד הינו 7,800 ₪.

(ג) בנוסף, יש לראות מהם הסכומים מתוך ה"ברוטו" ששולמו על חשבון ניצול ימי חופשה או מחלה, על פי תלושי המשכורת במהלך עשרת החודשים בהם עסקינן. לגבי ימי המחלה, נוצלו 106.72 ימי מחלה (מרץ – 16, אפריל – 22, מאי – 22, יוני – 11, יולי – 10, אוגוסט – 10, ספט' – 4, אוק' – 8.5, נוב' – 3.22 והתעלמתי מדצמבר שכן הנתון שם הינו שלילי). לגבי ימי חופשה, יש לראות כי במרץ נוצלו שלושה ימים, אך סביר שזו היתה החופשה באילת במהלכה ארעה התאונה, בספטמבר היו 4 ימים ובאוקטובר 7 ימים – אך הואיל ועסקינן בתקופת חגי תשרי, לא שוכנעתי כי ימים אלו נוצלו בשל התאונה דווקא. לגבי נוב' ודצמ' – נוצלו 14 ימים ואניח כי הם נוצלו על מנת "לקבל משכורת מלאה" למרות שבמהלך חודשים אלו עדיין חלה על התובעת מגבלה של חצי משרה בלבד. אם כך, עסקינן ב-107 ימי מחלה (במעוגל) ו-14 ימי חופשה שנוצלו עקב התאונה = 121 ימים. התעריף לכל יום הינו 295 ₪ "ברוטו", ויצוין כי זה התעריף שצוין באישור המעביד, והוא מצוין מפורשות גם בתלושים מהתקופה שעובר לתאונה, ומכאן שהוכח לטעמי כי אכן זהו התעריף האמיתי ליום עבודה לגבי התובעת, ולא תעריף "שהוכן" לצורך התביעה. משמע, שההפסד הינו בסך של 121 X 295 = 35,695 ₪ ברוטו ו-30,700 ₪ נטו.

(ד) מכאן שההפסד לעבר, במהלך החודשים של העבודה החלקית הינו 7,800 + 30,700 = 38,500 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון להיום - כ-42,000 ₪.

1. לאחר ששבה התובעת לעבודה במשרה מלאה (ביום 1/1/11), לא היו לה כל הפסדים מה גם שהיא קיבלה העלאה משמעותית במשכורת (ממשכורת בסיס של 6,490 ₪ לחודש למשכורת בסיס של 7,350 ₪ לחודש + 100 ₪ השתתפות בהוצאות טלפון). לכן לגבי התקופה שהחלה בנובמבר 2011 ועד היום, אין מקום לפסוק פיצוי.

הפסד השתכרות בעתיד –

1. אזכיר שוב כי התובעת משמשת מזכירה מאז שנת 1998 בחברה קבלנית וכי למעשה ההנהלה של אותה חברה כוללת רק את הבעלים, הבן של הבעלים ואותה. בעדותה היא הסבירה שהיא אחראית על מגוון רב של פעולות - לרבות מענה על טלפונים, ניהול יומן פגישות, מגע עם לקוחות, הנפקת חשבוניות וקבלות, הוצאת שיקים, ניהול הנהלת החשבונות, הפקדת מסמכים בבנק, בדואר וכיו"ב פעולות. היא אף הסבירה שמעבידה מרוצה ממנה, כי היא זוכה לאמונו ולהערכתו וכי בתקופה שבה נעדרה המעביד חש בחסרונה עד כדי שכאשר שבה לעבודה, קיבלה את ההעלאה בשכר הנ"ל. כיום, ממשיכה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה ולא נטען שיש כרגע סיבה לסבור שיש חשש לאותו מקום עבודה.
2. התובעת, ילידת פברואר 1960, כבת 52 היום, ונשאלת השאלה מה הסיכוי שהיא תסיים את עבודתה אצל המעביד הנוכחי ואם כך יהיה, איך תשפיע המגבלה שלה על האפשרות שתמצא מקום עבודה אחר ועל השכר שתקבל באותו מקום עבודה חדש. אין נתונים באשר לאפשרות שהתובעת תעזוב את מקום העבודה הנוכחי ויחד עם זאת, כידוע "לא לעולם חוסן" ולצערנו, תיתכנה נסיבות אשר יחייבו את סיום העבודה.
3. התובעת טוענת שיש לפסוק פיצוי לעתיד בשיעור של למעלה מ-150,000 ₪ כאשר היא מבצעת חישוב אריתמטי ביחס למשכורתה, החל מ"מחר", ביחס ל-13 שנים (עד גיל 65) ובהתייחס לנכות תפקודית בשיעור של 14.5% (שכן היא טוענת שאין לנכות חלק מהנכות בגין העבר).
4. הנתבעת, לעומתה טוענת כי אין כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדים לעתיד וכי האפשרות שייגרם לה נזק בעתיד הינה אפשרות "היפותטית גרידא".
5. נדמה לי יש מקום להעריך את ההפסד לעתיד בדרך של אומדנה ולפסוק פיצוי גלובאלי ואפנה בהקשר זה לרע"א 4577/11 פלוני נ' מדינת ישראל, מאגר נבו (2012), וכך נפסק –

"אין חולק כי הערכת פיצויים בנזיקין לגבי תקופה שבעתיד – למשל, בגין ראש הנזק של אובדן כושר השתכרות או בגין ראש הנזק של השנים האבודות – מבוססת פעמים רבות על תחזיות ואומדנים, אשר לא אחת מצויים על גבול הספקולציה (ראו: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 25 (2005)). מציאות זו היא שהביאה בית משפט זה לומר כי "בחישוב פיצויים... לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 824 (1993)). אף-על-פי-כן, מציאות זו אינה יכולה להרתיע את בית המשפט מלתת סעד. על בית המשפט לעשות כמיטב יכולתו, ולהעריך – באמצעות הכלים העומדים לרשותו – את הנזק שנגרם לניזוק; וכאשר הראיות דלות ואי-הוודאות גדולה – עליו לקבוע, תחת זאת, סכום פיצויים גלובאלי, בהתבסס על כל השיקולים הרלוונטיים לעניין (ראו: שם, בעמ' 825-824; ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, 792 (1981))."

1. אני מעריכה את הפיצוי הראוי בסך של 25,000 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים –

1. אין חולק כי במקום עבודתה נהנית זהבה מהפרשות סוציאליות ואני מעריכה את הפיצוי לגבי התקופה לעבר שלגביה הוענק פיצוי ולגבי העתיד כמפורט מעלה, בסכום כולל של כ-7,000 ₪ (ואעיר כי בחישובי התובעת היא לא לקחה בחשבון את ההפרשות שהיא עצמה צריכה להפריש מהשכר על מנת שתקום לה הזכאות לקבל את הסכומים הנדונים).

עזרת צד ג' –

1. התובעת מעריכה את הוצאותיה בסכומים משמעותיים הן לעבר (בסך של כ-58,000 ₪) והן לעתיד (בסך של כ-246,000 ₪). נדמה לי שבראש נזק זה הערכותיה הן על הצד הגבוה במיוחד ולא מצאתי שקיימת תשתית מספיקה על מנת להיעתר לסעד שלו היא עותרת במלואו. הטענות באשר להפסד בכל הנוגע לעזרה מטעם בני משפחה לא הוכחו ובמיוחד לא הטענות באשר לרכישת המזון וכו'.
2. יש מקום לפסוק פיצוי בגין ההסתייעות בעוזרת בית, שכן רק לגבי נושא זה הוכח שעובר לתאונה לא עבדה עוזרת בית בשכר בביתם של התובעים והגב' חג'אג'רה החלה לעבוד במרץ 2010, לאחר התאונה.
3. לגבי העבר - הפיצוי הראוי מבוסס על עדותה של חג'אג'רה, אשר העידה כי החלה לעבוד במרץ 2010 ובשלב הראשון עבדה בתדירות של פעמיים בשבוע תמורת 150 ₪ לכל יום עבודה (סעיף 5 ל-ת/1 וחקירתה בעמ' 2 לפרוטוקול). לאחר מכן, החלה חג'אג'רה לעבוד רק פעם בשבועיים (עמ' 3, שורות 1-8) כנגד 200 ₪ לכל יום עבודה. בחקירתה נשאלה חג'אג'רה מתי היא התחילה לעבוד רק פעם בשבועיים ואמרה שהדבר "התחיל לפני כשנה" (בחקירתה באפריל 2012) דהיינו, באפריל 2011 לערך. בהתאם, ההפסד יהא כדלקמן : לגבי שנה (ממרץ 2010 עד מרץ 2011) – 150 ₪ ליום X יומיים בשבוע X 52 שבועות = 15,600 ₪ ובנוסף, לגבי התקופה שמאפריל 2011 ועד היום – 200 ₪ ליום X פעמיים בחודש X 17 חודשים = 6,800 ₪, ובסך הכל (15,600 + 6,800) = 22,400 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, נכון להיום – כ-24,000 ₪.
4. לגבי העתיד – יש לקחת בחשבון שסביר להניח שמשפחה אשר נהנית מרף הכנסות מעל הממוצע (כגון משפחת התובעים), ככל שחולף הזמן נזקקת ממילא לעזרה בשכר בעבודות הבית. אמנם עם הזמן הילדים של המשפחה עשויים לעזוב את הבית ועבודות הבית פוחתות, ויחד עם זאת, הזמן עושה את שלו ובשלב מסוים סביר להניח שהמשפחה היתה נהנית מעזרה בשכר, גם ללא המיחושים שחשה התובעת ואשר מחייבים אותה להזדקק לעזרה בשכר. אני מעריכה את הפיצוי הסביר לעתיד בכל הנוגע לעזרה במשק הבית בסך של 30,000 ₪ נוספים.

הוצאות שונות, לרבות רפואיות ונסיעות –

1. הוגשו אסמכתאות חלקיות באשר לתרופות ואביזרים אורטופדיים שרכשה התובעת, כמו גם הוצאות נוספות בעבר (נספח ט' לתצהיר התובעת, אם כי חלק מהקבלות לא קשורות בהכרח להוצאות שנובעות מהתאונה, למרות התאריך). לא מצאתי כי הוכח שיש להניח שתהאנה הוצאות בעתיד, ובוודאי לא כאלו אשר חורגות מהכיסוי שניתן בקופת החולים, ע"פ חוק. אני אומדת את ההוצאות השונות, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל –

1. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לגבי נכות צמיתה של 9.75%, יומיים אשפוז ובניכוי גיל - הפיצוי הינו 14,000 ₪.

סך הנזק לתובעת –

1. מהמקובץ עולה כי סך הנזק הינו:

הפסדי השתכרות בעבר – 42,000 ₪;

הפסדי השתכרות בעתיד – 25,000 ₪;

תנאים סוציאליים – 7,000 ₪;

עזרת צד ג' בעבר – 24,000 ₪;

עזרת צד ג' בעתיד – 30,000 ₪;

הוצאות – 10,000 ₪;

נזק לא ממוני – 14,000 ₪;

ובסך הכל = 152,000 ₪.

סיכום –

1. לאור כל האמור לעיל, הרי שיש לפצות את התובע, רן, בסכום של 8,000 ₪ ויש לפצות את התובעת, זהבה, בסכום של 152,000 ₪.
2. לא מצאתי לנכות מהסכום את שכרו של המומחה שמונה בכל הנוגע לרן (ויש לזכור כי מלכתחילה שכרו הושת על הצדדים בחלקים שווים).
3. לסכומים יתווסף שכ"ט בהתאם לתקנות והחזר אגרה והם ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ב, 04 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.