ע"י ב"כ עוה"ד סירין עאסי – אסחאק

1. מר אסעיד מחמד שנאן ז"ל נפטר בעקבות תאונת דרכים. הנתבעת – ביטחה את רכבו, בו נהג בעת התאונה, בביטוח חובה. בפני תביעת עזבונו לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בעקבות התאונה.

2. המנוח נולד ביום 3.1.1950. הוא היה בן 60 שנים בעת התאונה ביום 23.3.2010. הוא אושפז מאותו יום עד יום פטירתו ביום 30.4.2010. בעת התאונה המנוח היה נשוי לכרימה עלי שנאן, עקרת בית שנולדה ביום 20.1.1957 והיה אב לשמונה ילדים, כאשר אחת מהם היתה בעת התאונה והפטירה קטינה בת 17 (תאריך לידתה 24.10.1993).

הכנסות המנוח

גמלה ממשרד החינוך

3. המנוח השתכר בעת התאונה מגמלה ממשרד החינוך בסך 6530 ₪ (נטו) לחודש.

הכנסות בלתי מדווחות

4. לטענת התובעים המנוח השתכר בעת התאונה, בנוסף, מהדרכת תיירים. אין בידי לקבל את הטענה.

5. אלמנת המנוח הצהירה בתצהיר העדות הראשית שלה כי "... בעלי המנוח ובהיותו מורה היה מדריך טיולים" וכי לאחר שיצא לגמלאות החל לארגן טיולים לקבוצות תוך קבלת "טיפים" גבוהים, שהגיעו לאלפי שקלים בחודש (פס' 13). כן הצהירה האלמנה כי התובע היה מרוויח "טיפים" משיעורים פרטיים. בנו של המנוח, בשאר שנאן, ובת המנוח, נסרין שנאן, הצהירו אף הם כי המנוח עבד כמדריך טיולים והעביר שיעורים פרטיים מהם קיבל "טיפים" (פס' 13-14 לתצהירו של בשאר שנאן ותצהירה של נסרין שנאן). הבן בשאר העיד כי המנוח קיבל את התשלום בגין הדרכת הטיולים במזומן (פרוטוקול 23.12.2014 ע' 16 ש' 17). בדיון ההוכחות העידה האלמנה כי בגין הכנסות נוספות אלה המנוח לא פתח תיק מס הכנסה (פרוטוקול 23.12.2014 ע' 14 ש' 2-6), והיא לא זכרה אם המנוח שילם ביטוח לאומי בגין העבודה כמדריך תיירים (שם, ש' 8-10).

6. הנטל להוכחת הכנסות בלתי מדווחות הוא "נטל הוכחה מוגבר עד מאוד" (ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר, פס' 5 (11.11.2013)). בענייננו, כפי שיפורט להלן, גם אילו הנטל היה נטל בלתי-מוגבר, הייתי מגיע למסקנה שהוא לא הורם. התובעים לא הביאו מסמכים כלשהם או עדים (למעט חלק מהתובעים עצמם) המצביעים על הכנסות המנוח מהדרכת טיולים או משיעורים פרטיים. האלמנה העידה כי היא לא יודעת אם יש עוד אנשים שיודעים שהיה מדריך טיולים (שם, ש' 13-15). הבן בשאר העיד כי המנוח היה מדריך טיולים יחד עם אחד מהחברים, בחברה בנצרת. טענה זו לא פורטה בתצהירו; לא הוגש תצהיר של החבר הנטען; לא הובאו ראיות בענין החברה הנטענת; וגם במסגרת עדותו של בשאר לא נמסר שם החבר או שם החברה בנצרת. אוסיף, כי בשאר חזר בו מעדותו בתצהיר – תוך סתירת העדויות האחרות מטעם התובעים – והעיד כי התשלומים בגין הדרכת טיולים היו בגדר משכורת במזומן, "לא טיפים" (ע' 16 ש' 17). אוסיף כי הנוסח הזהה, בשלושת התצהירים מטעם התובעים, בענין "טיפים" מהדרכת טיולים ו"טיפים" משיעורים פרטיים (נוסח שאינו ברור מאליו בקשר לשיעורים פרטיים); בנוסף לעדותו של בשאר לפיה תצהירו היה מוכן והוא חתם עליו (לאחר שקרא אותו, ע' 16 ש' 3-11) – לא הוסיפו במאמץ התובעים לשכנע שהיו למנוח הכנסות בלתי מדווחות כנטען. אוסיף כי השימוש במונח "טיפ" לתשלום עבור שיעורים פרטיים, עשה עלי רושם כנוסח המיועד לצבוע את הטענה בענין שיעורים פרטיים בצבעים של תשלום שטבעי, כביכול, שלא ידווח. זאת ועוד: האלמנה הצהירה כי הכנסת המנוח, בצירוף ההכנסות הבלתי-מדווחות, עמדה על סך של 10,000 ₪ לחודש (פס' 17). הבן בשאר והבת נסרין, הצהירו ובתצהירהם אותה הצהרה, אך הצהירו כי הכנסתו החודשית של המנוח עמדה לא על 10,000 ₪ אלא על 12,000 ₪ לחודש (פס' 16 לתצהיריהם).

התובעים – לא הרימו את הנטל, לא כל שכן נטל מוגבר עד מאד, להוכיח הכנסות בלתי מדווחות של המנוח. המצהירים מטעם התובעים הצהירו כי המנוח התכוון להתחיל לעבוד בשמירה, "כפי שנוהגים לעשות כל בני גילו בכפר" (סעיפים 15 ו- 16 לתצהירים). אולם, מעבר לכך שהתובעים לא הוכיחו שכך נוהגים לעשות כל בני גילו בכפר, הרי חלפו 5 שנים מאז יצא המנוח לגמלאות (ראו פרוטוקול ע' 12 ש' 18-19) ועד למותו בשנת 2010, והוא טרם התחיל לעבוד כשומר.

הפנסיה ממשרד החינוך

7. אין מחלוקת בין הצדדים שהמנוח היה נשוי ואב ל-8 ילדים, וכי בעת קרות התאונה אחת מהם היתה בת כ-17.5 (תאריך לידה 24.10.1993) וכי הילד הצעיר ביותר מבין יתר ילדיו היה בן כ-20 (תאריך לידה 25.11.1990). בהתאם לכך, אין מחלוקת על כך ש-5 הן הידות הרלוונטיות לחישוב: ידת המנוח, ידת הבית, ידת החסכון, ידת האלמנה וידת הקטינה. לטענת התובעים, תקופת הזמן שבגינה זכאי העזבון לפיצויים, ומספר הידות הרלוונטי לגבי כל תקופה, הם כדלקמן:

א. תקופה מיום פטירת המנוח ביום 30.4.2010 עד ליום הגעת הקטינה לגיל 18 (24.10.2011) – 4 ידות.

ב. תקופה מיום 24.10.2011 ועד הגיעו של המנוח לגיל 67 – 3 ידות (פס' 21-26 לסיכומי התובעים; פס' 42 לסיכומי הנתבעת).

כאן המקום לציין כי חישוב התובעים הוא נומינלי.

8. התובעים טענו כי מדובר בשתי תקופות, כמפורט לעיל. הנתבעת טענה כי מדובר בשלוש תקופות, כדלקמן, והדין עמה בקשר לפיצול התקופה לאחר הגעת הקטינה לבגרות לשתי תקופות:

א. תקופה מיום פטירת המנוח ביום 30.4.2010 עד ליום הגעת הקטינה לגיל 18 (24.10.2011) – חישוב לגבי הפסד בעבר (כאמור, התובעים תבעו בחישוב נומינלי) (להלן: התקופה הראשונה).

ב. תקופה מיום 24.10.2011 ועד היום – חישוב לגבי הפסד בעבר (התובעים תבעו בחישוב נומינלי) (להלן: התקופה השניה).

ג. תקופה מהיום ועד הגיעו של המנוח לגיל 67 (3.1.2017) – חישוב מהוון לעתיד (להלן: התקופה השלישית).

9. להלן, לאור טענות הצדדים, החישוב בענין הגמלה ממשרד החינוך:

א. בתקופה הראשונה: 1306 ₪ (6530/5) * 4 (ידות) * 18 (חודשים) = 94,032 ₪.

ב. בתקופה השניה: 1632 ₪ (6530/4) * 3 (ידות) * 47 = 230,122.

ג. בתקופה השלישית: 1632 ₪ * 3 (ידות) * 20.4334 (מקדם היוון) = 100,042.

סה"כ בגין הפסד גמלת משרד החינוך: 424,196 ש"ח.

הפסד קצבת זקנה

10. התובעים תבעו בגין התקופה לאחר הגיעו של המנוח לגיל 67 הפסד קצבת זקנה. זאת, מיום הגיעו של המנוח לגיל 67 ולמשך 12 שנים. לטענת התובעים החישוב הוא: (1,200 ₪ * 0.7894 (מקדם היוון בגין תחילת התשלומים 8 שנים בעתיד) * 120.8041 (מקדם היוון ל-12 שנות תשלומים) * 0.3 = 34,330 ₪ (פס' 40 לסיכומי התובעים).

11. הנתבעת לא חלקה על חישוב זה כשלעצמו; אולם לטענתה יש לנכות ממנו את חלקו של המנוח בקצבת הזקנה של האלמנה. זאת, בהתאם לחישוב כדלקמן: 1500 ₪/4 = 375 ₪; 375 ₪ * 0.8374 (מקדם היוון ל-7 שנים עד הגעת האלמנה לגיל הזכאות – 65 שנים) * 180.3109 (מקדם היוון ל-20 שנות תשלומים בהתאם לתוחלת חיי האלמנה – (פס' 41 לסיכומי הנתבעת)). להבנתי התקופה הרלוונטית לחישוב ניכוי חלקו של המנוח מקצבת הזקנה של האלמנה היא עד סוף תוחלת החיים של המנוח. תוחלת החיים הצפוי למנוח בהתאם לטבלה שצורפה לסיכומי הנתבעת היא 80.8 שנים. בעוד 7 שנים מהיום (2022) המנוח (יליד 1950) היה צפוי להיות בן 72, והיה צפוי לחיות עוד כ-9 שנים. מכאן חישוב חלקו של המנוח בקצבת הזקנה של האלמנה הוא (375 ₪ * 0.8374 * 75.6813 (מקדם היוון ל-7 שנות קצבה) = (23,766 ₪).

12. מאחר ושני הצדדים חישבו בנפרד את ההפסד מהגמלה ממשרד החינוך ואת ההפסד מקצבאות הזקנה (חלף חישוב אחד הלוקח בחשבון את כל סוגי הכנסות הבית, כל סוג לפי תקופתו), לא אתערב בדרך חישובם זו.

הוצאות אבל, קבורה ומצבה

13. התובעים טוענים לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאות אבל, קבורה ומצבה. לטענת הנתבעת מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו, אלא שהתובעים לא הגישו אסמכתאות כלשהן לביסוס תביעתם בענין זה. עוד הצביעה הנתבעת על כך שהחוקר מטעמה העיד כי בתו של המנוח מסרה לו כי האלמנה קיבלה סכום כסף מהרשות המקומית בגין סיוע בהוצאות הקבורה. עוד טענה הנתבעת כי ניתן לקבל החזר הוצאות אלו מהביטוח הלאומי.

14. בתי המשפט פוסקים פיצוי בגין הוצאות קבורה ואבל על דרך האומדנה, וזאת גם כאשר מועלית הטענה בענין זכות להחזר מהביטוח הלאומי (ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח נעים ז"ל נ' קיינר, פס' 38 (18.11.2009); ת"א (מחוזי ת"א) 2071/01 עזבון דוד ז"ל נ' שירותי בריאות כללית (29.1.2008)). בענייננו עדות החוקר מטעם הנתבעת לפיה שמע מפי קותר, בתה של האלמנה, שהאלמנה קיבלה סכום מהרשות המקומית (ע' 18 ש' 13-15), אינה אלא עדות מפי השמועה. לו ביקשה הנתבעת להוכיח כי האלמנה קיבלה סכום מהרשות המקומית, דבר לא מנע מבעדה לפנות לבית המשפט בבקשה לצו אשר יורה לרשות המקומית להגיש תעודת עובד ציבור בשאלה אם היא העבירה למשפחת המנוח סיוע להוצאות קבורה אם לאו. הנתבעת נמנעה מלבקש להעיד את הבת קותר לשם עימותה עם עדות החוקר. ממילא לא פירטה הנתבעת מהו הסכום שלטענתה הועבר לידי האלמנה בענין זה. הנני פוסק לתובעים פיצוי גלובלי בגין רכיבים אלה בסך 20,000 ₪ (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 48708-11-11 עזבון לוי ז"ל נ' קיבוץ שפיים אגודה שיתופית בע"מ, פס' 10 (8.9.2014); ת"א (מחוזי חי') 506/06 עזבון המנוח גלטשטיין ז"ל שנ' הפניקס הישראלי בע"מ – חברה לביטוח (11.5.2015); ת"א (מחוזי נצ') 11828-01-11 עזבון נג'וא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פס' 36 (19.10.2014)).

כאב וסבל

15. התובעים טוענים לזכאות לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי. עוד טוענים הם כי יש להוסיף ל-25% מהסכום המקסימלי פיצוי בגין ימי האשפוז של המנוח בעקבות התאונה, לפני מותו.

16. לטענת הנתבעת, הזכאות מסתכמת ב-25% מהסכום המחושב לפי תקנות 3 ו-2(א)(2) לתקנות אלה, קרי – 25% מהסכום לאחר הפחתה עקב גילו של המנוח בעת התאונה.

17. הדין הוא כי התובעים זכאים לפיצוי בגין כאבו וסבלו של המנוח בשיעור של 25% מהסכום המקסימלי, לא פחות – ולא יותר (ע"א 116/81 עיזבון המנוח אהרון קנאפו נ' תוסיה כהן, פ"ד לו(4) 580, 584 (1982)). באותו פסק דין עמד השופט א' ברק על תכליות הדין. אוסיף, כי גם לשון התקנות תומכת באותה פרשנות.

תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 קובעת:

"הסכום המקסימלי" מוגדר בתקנה 1 לתקנות אלה כ"סכום המקסימלי שנקבע בסעיף 4(א)(2) לחוק או כפי שהוא הוגדל, צמוד למדד המחירים לצרכן".

התקנה שעניינה הפחתת פיצוי בגין גיל היא תקנה 3, הקובעת:

עינינו הרואות כי על-פי לשונה, תקנה 3 אינה חלה על האמור בתקנה 4. הרי לא נקבע בתקנה 3 כי "יוקטן סכום הפיצויים" בגין גיל ותו לא, אלא, כי יוקטן סכום הפיצויים "לפי תקנה 2(א)(2)" בגין גיל, ואולם הפיצויים לנפגע שמת אינם לפי תקנה 2(א)(2), אלא לפי תקנה 4 והם נגזרים במישרין מה"סכום המקסימלי" (25% ממנו).

אוסיף, כי גם לשון תקנה 2 לתקנות אלה תומכת בפרשנות לפיה הפיצוי לנפגע שמת נקבע בתקנה 4 לבדה. תקנה 2 קובעת:

ודוק: תקנה 2(א) רישא קובעת נוסחת חישוב ל"סכום הפיצויים" (אשר לוקח בחשבון ימי אשפוז וגיל). היא אינה קובעת נוסחת חישוב ל"סכום המקסימלי". סכום המקסימלי נותר כפי שהוא – כפי שהוא נקבע בהגדרה המצוטטת בתקנה 1 לתקנות אלה (והוא משמש במסגרת נוסחת החישוב בתקנה 2). כאמור, הפיצויים במות הניזוק נגזרים בתקנה 4 במישרין מ"הסכום המקסימלי", כך שאין בתקנה 2, אשר אינה מתיימרת להפחית את "הסכום המקסימלי" בעקבות גיל או להגדיל אותו מפאת ימי אשפוז, כדי להשפיע עליהם. לפיכך, כאשר מדובר בנפגע שמת, אין בתקנה 2 כדי להוסיף פיצוי בגין ימי אישפוז, ואין בה כדי לגרוע פיצוי בגין גיל.

18. בענייננו, הסכום המשוערך המגיע לתובעים בגין 25% מ"הסכום המקסימלי" בגין תאונה מיום 30.4.2010 הוא 46,687 ₪.

אבדן שירותי אב ובן זוג

19. לטענת התובעים המנוח ז"ל היה אב מסור ובעל מסור, אדם חרוץ, תמך וסייע רבות בעבודות הבית וכל עבודה במשק הבית, היה מסדיר בעצמו תקלות שונות כמו חשמל ואינסטלציה, ביצע בעצמו את הקניות לבית, סידורים בבנק, היה יוצא עם משפחתו בכל יום שבת לטיול במקומות שונים בארץ, והיה אדם מעריך ובעל אוהב. נטען, כי אין צל של ספק כי אובדן המנוח ז"ל הותיר את אשתו וילדיו במצב קשה עד מאוד. האבדן לאלמנה נפל כרעם בהיר, ענין המתמשך עד היום אשר גרם לסבל ולנזק נפשי עמוק וקשה מנשוא. התובעים הפנו את תשומת לב בית המשפט לכך שמדובר במשפחה עם שתי בנות חרשות-אילמות (בגירות) ולאופן המסור בו טיפל בהן המנוח עובר לתאונה. התובעים טוענים לפיצוי בסך 400,000 ₪ בגין אבדן שירותי אב ובן זוג.

20. לטענת הנתבעת, מבלי להמעיט במותו המצער של המנוח, נכון למדוד ראש נזק זה בהתחשב במכלול הנסיבות המאפיינות חיי המשפחה ביום-יום עובר לתאונה ובעקבות השירותים שאבדו לאחריה, אם בכלל. הנתבעת מצביעה על כך כי עובר לפטירתו היה המנוח בן 60, בתו הקטינה היחידה היתה בת 17 שנים, ואלמנתו היתה מאז ומעולם עקרת בית וסביר כי ניהלה בכוחות עצמה את משק הבית ואת הסידורים בבית ומחוצה לו. הנתבעת מצטטת מעדות האלמנה, בה אישרה כי טיפלה בשמונה ילדים כשהבעל היה יוצא לעבודה. לטענת הנתבעת יש לפסוק בגין אבדן שירותי אב ובן זוג סך של 50,000 ₪.

21. מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – נעה בסכומים שבין 200,000 ₪ ל-300,000 ₪ (ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש ז"ל נ' ד"ר אילנה שליזנגר, פס' 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (30.5.2010); ע"א 4574/11 עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פס' 7 (19.5.2013)). ובין סכומים אלה המטוטלת תעצור בהתאם לנסיבות הענין בענייננו, כאשר בעת התאונה היתה למנוח רק ילדה קטינה אחת, שהיתה כבר מעל גיל 17, ותוך התחשבות בכך שמבין הילדים הבגירים היו שתי בנות בגירות חרשות-אילמות ונטען כי המנוח נהג להשקיע את זמנו גם בצרכיהן, הנני מעמיד את הפיצוי בגין אבדן שירותי בן זוג ואב על סך 220,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל, סך הפיצוי בכל הרכיבים, לפני ניכויים, עומד על 721,447 ₪.

ניכויים

21. חוות דעת האקטואר מיום 14.9.2011 שהגישה הנתבעת בתחשיב נזק מטעמה, בגין הסכום שיש לנכות מהפיצוי בגין זכאות לכספים מהביטוח הלאומי – 425,000 ₪ (לא כולל ריבית) – אמונה על התובעים (פס' 41 לסיכומי התובעים, המפנה לחוות דעת אקטואר מטעם הנתבעת – ראו נספח ד' לתחשיב הנזק מטעם הנתבעת מיום 28.9.2014). הסכום העדכני, לפי חוות דעת אקטואר שהגישה הנתבעת ביום 1.1.2015 הוא 479,355 ₪ (כולל ריבית).

22. בענין ניכוי בגין גמלה ממשרד החינוך, מפנים התובעים לחוות דעת אקטואר של הנתבעת מיום 14.9.2011, שצורפה אף היא על ידה לתחשיב נזק, בסך 1,459,261 ₪ (לא כולל ריבית – פס' 57 לסיכומי התובעים). דא עקא, חוות דעת זו הוגשה במסגרת תחשיבי נזק בניסיון לסיים את התיק בפשרה. במסגרת ההוכחות הוגש בהסכמת התובעים (ראו ע' 1 לפרוטוקול) תיק המוצגים של הנתבעת, ובו תלושים של גמלא נוספת בגין המנוח, בנוסף לגמלת משרד החינוך – היא גמלת המועצה המקומית חורפיש. ודוק: התובעים לא טענו להכנסה נוספת זו בתקופת חיי המנוח. על-פי חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת ביום 1.1.2015, הניכוי בגין גמלה ממשרד החינוך עומד על 1,724,909 ₪ (כולל ריבית) והניכוי בגין גמלה מהמועצה המקומית חורפיש עומד על 891,030 ₪ (כולל ריבית).

שיטת הניכוי

23. אין מחלוקת בענייננו כי חל על תביעה זו סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. מחלוקת ניטשת בין הצדדים בשאלה כיצד יש לחשב את הניכויים בגין כספי הביטוח הלאומי וכספי הגמלאות במסגרת סעיף זה, בדרכנו לקביעת זכאות התובעים ל-25% מ"סך כל הפיצויים" להם זכאים התובעים לפי סעיף 330(ג) הנזכר. לטענת התובעים, יש לנכות את כספי המוסד לביטוח הלאומי וכספי הגמלאות באופן יחסי. לטענת הנתבעים, יש לנכות באופן מלא הן את כספי הביטוח הלאומי, הן את כספי הגמלאות.

24. ב-ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל, פ"ד מו(1) 133, 147 (1991) נקבע לענין זה:

"עיון בסעיף 60(א) לחוק הגמלאות [חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], [התש"ל-1970 – ד"ק], על פיו מוקנית לאוצר המדינה עילה לתבוע מהמזיק את הגימלאות ששילם וישלם לניזוק על-פי הוראות החוק הנ"ל, ובסעיף 152(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] [התשכ"ח-1968 – ד"ק], המקנה זכות דומה למוסד כלפי המזיק לגבי גימלאות ששילם המוסד או שעתיד הוא לשלם, מלמד על נוסח דומה לזכות ההשבה של כל אחד מהשניים – אוצר המדינה והמוסד. אין בהוראות כל אחד משני החוקים כל קביעה, שיש בה ללמד על העדפה של זכות ההשבה של האחד על פני משנהו. בנסיבות אלה, ובאין כל נימוק שיצדיק העדפת זכות ההשבה של אחד מהשניים, היה מקום להורות, על-מנת לעשות 'צדק' עם כל אחד מהשניים, שאם סכום הפיצויים המגיע מהמזיק אין בו לכסות את המגיע לאוצר המדינה ולמוסד, ייקבע המגיע לכל אחד מהם מתוך סכום הפיצויים באופן יחסי לסכום המגיע לכל אחד מהם מהמזיק".

תוכן הוראת תת-סעיף 152(א) הנזכר, אשר הופיע בנוסח המשולב של חוק הביטוח הלאומי משנת התשכ"ח, מופיע היום, לאחר תיקונים, בסעיף 328 לנוסח המשולב העדכני משנת התשנ"ה. גם מסעיף 328 כנוסחו היום לא עולה הוראה בענין העדפה בין המוסד לביטוח לאומי לבין גוף אחר בעל זכות חזרה אל המזיק. בענייננו, הכלל המצוטט לעיל מפסק דין פורמן רלוונטי, למצער, לכספי הביטוח הלאומי ולגמלה ממשרד החינוך.

25. בענין הגמלה הנוספת מהמועצה המקומית: כאמור, הראיות בענין גמלה נוספת זו הוגשו בהסכמת התובעים במעמד דיון ההוכחות. בסיכומיהם, דומה כי התובעים התעלמו מהן, והם ממילא לא טענו כי על הגמלה הנוספת שבנדון חל חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], או כי חל על גמלה זו הוראת חוק אחרת המקנה למי שמשלם אותה זכות לתבוע השבה מהמזיק (ראו והשוו, בענין גמלאי מחלקה לשירותי כבאות ברשות מקומית – סעיף 105 לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], אשר תוקן בחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב-2012 והמחיל הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] על הגמלאות של עובדים אלה). הנתבעת טענה כי יש לנכות את מלוא הגמלה מהרשות המקומית, והתובעים לא הגישו סיכומי תשובה. לאור האמור קובע אני כי לא הוכח בפני בתיק זה כי למשלם הגמלה מהרשות המקומית בענייננו זכות לתבוע את המזיק תביעת השבה. על כן – בשונה מהגמלה ממשרד החינוך, אשר נושאת על גבה זכות חזרה למזיק, את הגמלה מהרשות המקומית יש לנכות במלואו כדי להגיע ל"סך כל הפיציים". הכלל בהלכת פורמן עוסקת בניכוי יחסי בגין גופים בעלי זכות לחזור אל המזיק לצורך הצדק בינם לבין עצמם. על כן, בענייננו, לפי הכלל בפסק דין פורמן רק לאחר ניכוי מלוא הגמלה מהרשות המקומית (לגביה לא הוכח קיומה של זכות השבה מהמזיק) יש לבצע, בקשר לכספי הביטוח הלאומי וכספי הגמלה ממשרד החינוך, ניכוי באופן יחסי .

26. מכאן שחישוב הפיצויים הוא כדלקמן:

פיצויים: 721,447 ₪

ניכוי הגמלה מהרשות המקומית: (891,030)

התביעה נבלעת, עוד לפני ניכוי כספי המל"ל או גמלה ממשרד החינוך.

27. אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך: הנתבעת טענה כי התובעים ציטטו באופן חלקי מפסק דין פורמן. קריאת סיכומי הצדדים מעלה כי דווקא הנתבעת לקתה בציטוט חלקי. היא ציטטה את החלקים מפסק דין פורמן שבהם מתואר החישוב כאשר ניכוי מלא של כספי מל"ל וכספי גמלה מאוצר המדינה אינו עולה על הפיצויים. אלו דברים המופיעים בפסק הדין לפני הצגת המצב שבו כספי המל"ל וכספי גמלה עולים על הפיצויים, והמצוטט לעיל מתוך פסק הדין בעניין ניכוי יחסי הוא הכלל שנקבע למצב אחרון זה. אמנם, בספרו, אליעזר ריבלין הביע דעה לפיה אין לראות בפסק דין פורמן משום סוף פסוק בסוגיית חישוב ניכויים בגין כספי מל"ל וכספי גמלה מאוצר המדינה, והצביע על פרשנות אחרת של לשון סעיף 330 המובילה לחישוב אחר (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים 1036 (מהדורה רביעית, 2012)). מאחר והתובעים בענייננו לא טענו וממילא לא ביססו טענה לפיה למשלם הגמלה מהרשות המקומית זכות השבה מהמזיק, וכתוצאה מכך התביעה נבלעה עוד טרם הניכוי בגין כספי המל"ל או כספי הגמלה ממשרד החינוך – אינני נדרש להכריע בין הגישות בקשר להלכת פורמן.

28. התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 4000 ₪.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ה, 07 יוני 2015, בהעדר הצדדים.