התובעים בתביעה זו, בני זוג לשעבר, היו במועדים הרלוונטיים חייבים בתיק הוצאה לפועל אשר פתח הנתבע מס' 1 (להלן: "הזוכה") בגין חוב משכנתא.

את הזוכה יצג במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנתבע מס' 2 (להלן: "הכונס") והוא מונה על פי החלטת רשם הוצאה לפועל ככונס נכסים על דירת המגורים הממושכנת של התובעים.

לאחר מימוש הדירה על ידי הוכנס וכיסוי חוב המשכנתה נותרה יתרה אשר אין חולק כי מגיעה לתובעים. על פי הנטען בכתב התביעה הכונס נמנע מלהעביר את היתרה והיתרה בסך של כ- 300,000 ₪ הופקדה בקופת בית המשפט רק בחודש דצמבר 2012 על פי החלטה שניתנה על ידי. תביעת התובעים אשר הוגשה בשנת 2010 היא לתשלום היתרה.

משהועברה יתרת הכספים כאמור לעיל כל שנותר לדון בהוצאות בית המשפט. על מנת להכריע בסוגיה אם התובעים זכאים להוצאות משפט מהכונס יש להכריע בשאלה האם עיכוב הכספים בידיו היה כדין אם לאו.

על פי הסכם הגירושין שנחתם בין התובע לתובעת ביום 7.11.2006 הורה בית הדין הרבני לכונס להעביר מתוך כספי היתרה סך של 215,000 ₪.

על פי חומר הראיות שהונח לפני ביום 6.6.2010 הוגשה לתיק ההוצאה לפועל הסכמה של התובעים לפיה על הכונס להעביר את יתרת הכספים לידי באי כח התובעים ואלה יקבעו את דרך חלוקת הכספים. ביום 7.6.2010 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל כי על הכונס להעביר את הכספים לידיהם הנאמנות של באי כח התובעים ואלה יקבעו את אופן חלוקת הכספים. למרות זאת הכונס לא העביר את הכספים.

הכונס מביא בסיכומיו את השתלשלות העניינים בבית הדין הרבני בין התובעים. הכונס פנה בבקשה לרשם ההוצאה לפועל למתן הוראות והלה קבע ביום 12.5.2010 כי על התובעים לפנות לבית הדין הרבני על מנת שזה יקבע מה חלקו של כל אחד ביתרת הכספים. הכונס טוען כי מעולם לא קיבל החלטת בית הדין הרבני בעניין זה.

עוד מוסיף הכונס וטוען כי בהחלטה של רשם ההוצאה לפועל מיום 11.12.2012 לפיה יש להמתין לקבלת החלטתי בנושא חלוקת הכספים ולאחר מאחר לעדכן את ראש ההוצאה לפועל.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הכונס עיכב כספים בידיו שלא כדין. הכונס במסגרת תצהירו וסיכומיו מתעלם לחלוטין מהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 7.6.2010 במסגרתה הוחלט כדלקמן:

"נוכח הסכמת הצדדים, אני מורה לכונס הנכסים להעביר הכספים המצויים בידיו בהקשר לתיק דנן, לידיהם הנאמנות של ב"ח הצדדים במשותף והללו יקבעו ביניהם על דרך ההסכמה את אופן חלוקת הכספים."

למרות החלטה זו הכונס לא פעל על פיה והתעקש לקבל החלטת בית הדין הרבני באשר לאופן חלוקת הכספים. החלטה זו של רשם ההוצאה לפועל לא בוטלה או שונתה ואין כל הסבר או התייחסות בפי הכונס מדוע לא מילא אחריה. הנימוק של הכונס לפיו הוא חשש מתביעות של מי מהתובעים לאו נימוק הוא שכן בהחלטת בית הדין הרבני עוד מיום 7.11.2006 הורה כדלקמן:

"ביה"ד מורה בזה לכונס הנכסים להעביר לבעל מחלקה של האשה את הסכום האמור בסעיף א' (סך של 215,000 ₪ - ההערה שלי א.כ.) ...."

עוד הוחלט המסגרת אותה החלטה כי מעבר לסכום זו אין עוד טענות לצדדים בעתיד. והרי לך החלטה על חלוקת כספים כפי שביקש הכונס. אך משום מה הכונס מתעלם גם מהחלטה זו. בנוסף משהוסכם כי סכום היתרה יועבר בנאמנות לבאי כח התובעים ואלו ידאגו לחלוקתם ברי כי בכך עוברת האחריות לחלוקת הכספים בהסכמת התובעים לבאי כחם אשר לאחריה לא תהיה אחריות כלשהי לכונס. לכן לא הייתה כל סיבה בדין לעיכוב הכספים בידי הכונס לאחר 7.6.2010.

ההחלטה אשר התקבלה על ידי רשם ההוצאה לפועל ביום 1.12.2012 אין בה כדי לסייע לכונס. החלטה זו התקבלה בעקבות הגשת דו"ח על יד הכונס כעולה מאותה החלטה ולא כתוצאה מהגשת בקשה על ידי התובעים. בהחלטה נרשם כדלקמן:

"בהמשך להחלטות קודמות, מגיש הכונס דוח ממנו עולה כדלהלן:

.

.

5. עד היום לא קיבל הכונס החלטת ביה"ד הרבני.

6. ביום 20.10.2011 הגיש החייב תביעה כנגד הכונס והבנק.

7. ביום 19.12.2012 תידון התביעה בביהמ"ש אשר יקבע כיצד תחולק יתרת הכספים.

נוכח המפורט לעיל, יגיש הכונס דוח ויעדכן בדבר החלטת ביהמ"ש לעניין חלוקת הכספים עוד 30 יום."

החלטת רשם ההוצאה לפועל מהווה למעשה ציטוט מתוך דו"ח הכונס. לצערי הכונס בעניין זה הטעה את רשם ההוצאה לפועל שכן במסגרת התביעה המונחת לפני אינני אמור לקבוע חלוקת כספים בין התובעים לבין עצמם. במסגרת התביעה לפני אני אמור לקבוע אם הכונס עיכב כספים שלא כדין ואם כן לתת הוראות להעברתם. החלוקה תעשה על ידי באי כח התובעים כפי שהצהירו והסכימו. יתרה מכך, הכונס בדו"ח שהגיש לרשם ההוצאה לפועל אינו מפנה כלל להודעת באי כח התובעים ולהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 7.6.2010 לפיהם הכספים יועברו לידיהם והם ידאגו לחלוקה. בכך שוב הכשיל הכונס את כבוד רשם ההוצאה לפועל. לכן החלטה זו אין בה ולא כלום ואינה מסייעת בידו של הכונס.

הכונס אף הודה בחובתו לשלם את כספי היתרה לאחר מתן החלטה רשם ההוצאה לפועל כאשר נשלח אליו מכתב ביום 22.6.2010 בו נדרש למלא אחר ההחלטה ובתגובה השיב הכונס במכתב מיום 24.6.2010 כדלקמן:

"כפי שהודעתי למשרדך טלפונית, נקודת היציאה הקרובה ב- 15/9/10 מועד בו יומצא השיק." (ההדגשה שלי א.כ)

בתגובה ביקשה בא כח התובע מהכונס לשבור את החיסכון לאלתר אך הוא התעלם מפניה זו. ביום 13.9.2010 פנתה בא כח התובע לכונס בכתב וביקשה ממנו כי יעביר את הכספים לאחר שאלו ישתחררו ביום 15.9.2010. בתגובה השיב הכונס:

"הריני לאשר בתודה את קבלת מכתבך שבנדון.

תשלחי נא את נציגך ביום שני הקרוב."

שליח שהגיע למשרד הכונס ביום 20.9.2010 הושב בידיים ריקות. הנה עינינו הרואות הכונס הסכים לאחר החלטת רשן ההוצאה לפועל מיום 7.6.2010 לשלם את יתרת הכספים ללא כל תנאי אך מסיבות השמורות עמו בפועל הוא לא שילם את הכספים המגיעים.

על פי דו"ח הכונס נותרו בידיו נכון ליום 3.11.2008 סך של 277,033.81 ₪. הכונס העביר לקופת בית המשפט סך של 309,000 ₪ סכום המכסה את הפירות בעבור התקופה הנידונה.

התובעים מעלים בטיעוניהם כי אין לזקוף את שכר טרחת הכונס בסך של כ- 43,000 ₪ בהתאם לדו"ח שהגיש מאחר ולא הציג קבלה. אולם טענה זו חורגת מהמסגרת הדיונית עליה הסכימו ולפיה לאחר העברת הסכום כל שנותר הוא דיון בשאלת הוצאות המשפט והפירות על הקרן. לכן אני דוחה טענה זו.

בשים לב לכך, אני מחייב את הכונס בהוצאות התובע בסך של 20,000 ₪ זאת בשים לב להתנהגותו הקלוקלת והחזקת הכספים על ידו לתקופה ממושכת שלא כדין.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ג, 24 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.