לפניי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח עקב אירוע פריצה.

רקע כללי מוסכם –

1. שתי התובעות הינן חברות בבעלות אותם הבעלים ועוסקות בשיווק סיטונאי של מזון ומשקאות חריפים ובייצור ערק (להלן ביחד: "התובעות"). עד תחילת 2010 ניהלו התובעות את עסקיהן במבנה באזור התעשייה בנצרת עלית (להלן: "המבנה הישן"). לתובעות היה "ביטוח בתי עסק" של הראל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת 1 (להלן: "המבטחת"), שנערך באמצעות סוכן הביטוח מר סוהיל עיסאוי, הנתבע 2 (להלן: "הסוכן").
2. במסגרת הרחבת הפעילות העסקית של התובעות, התכוונו התובעות להעביר את עסקיהן למבנה חדש באזור התעשייה "ציפורית" בנצרת (להלן: "המבנה החדש" או "המפעל"). התובעות פנו לסוכן וביקשו ממנו לפעול לעריכת פוליסת ביטוח מעודכנת אצל המבטחת, לקראת המעבר.
3. בין התובעות לבין הסוכן לבין המבטחת הוחלפו מספר רב של מסמכים אשר הצדדים חלוקים באשר למשמעותם, אך אין מחלוקת כי בין היתר הוחלפו הצעות ביטוח, דוחות של סוקר שביקר במבנה החדש, מסמכים באשר לאמצעי מיגון ותכתובות רבות נוספות.
4. התובעות החלו את פעילותן במבנה החדש בחודש מרץ 2010.
5. בסוף חודש אוגוסט 2010 פרצו אלמונים למבנה החדש, גרמו לו נזקים ונטלו סחורה (לעיל ולהלן: "הפריצה"). הצדדים חלוקים לגבי שאלות כגון מתי בדיוק ארעה הפריצה ומתי גילו התובעות את הפריצה – ביום 29.8.10 (שהיה יום א' בשבוע) או ביום 30.8.10 (יום ב') – ועל כך עוד נרחיב בהמשך, אך העובדה שהפריצה אכן התרחשה אינה שנויה במחלוקת.

טענות הצדדים –

1. התובעות טוענות כי המשמעות המצטברת של מכלול המסמכים שהוחלפו בין הצדדים הינה כי בינן לבין המבטחת נכרת חוזה ביטוח לגבי המבנה החדש ומכאן שעל המבטחת לשלם להן תגמולי ביטוח בשל הנזקים עקב הפריצה. לחילופין, טוענות התובעות כי אם ייקבע שלא נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח, אזי שהדבר נובע מרשלנותם של הסוכן והמבטחת וממצגי שווא שהם הציגו בפני התובעות – ולכן יש לחייבם לפצות את התובעות בגין נזקיהן.
2. באשר לגובה הנזק – טוענות התובעות כי המדובר בסך של כ-870,000 ₪ בגין עלות הסחורה שנגנבה ונזק לתשתיות ולמבנה, סך של כ-250,000 ₪ בגין נזקים ממוניים ולא-ממוניים הנובעים מהפרת חוזה הביטוח, וריבית מיוחדת בשיעור המקסימאלי בהתאם לסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). סך התביעה – למעלה מ-1,120,000 ₪.
3. המבטחת והסוכן הגישו כתב הגנה משותף. טענת ההגנה העיקרית היתה כי אמנם הועברו הצעות ביטוח מטעם התובעות לגבי המבנה החדש, אך התגבשותו של חוזה ביטוח היתה מותנית בקיום מספר רב של תנאי מיגון אשר לא מולאו ולכן מעולם לא נכרת חוזה ביטוח ולא הונפקה פוליסת ביטוח. בנוסף, נטען כי הפריצה ארעה לפנות בוקר ביום 29.8.10, וכי התובעות ידעו על כך באותו יום, אך פעלו בחוסר תום לב ותוך ניסיון מרמה, עת ניסו במהלך יום זה להשיג אישורים שהיו חסרים לצורך השתכללותו של חוזה הביטוח, והודיעו למבטחת באמצעות הסוכן שהפריצה התגלתה רק ביום 30.8.10. לחילופין, טוענת המבטחת כי התובעות לא התקינו את אמצעי המיגון הנדרשים ובכך לא הקטינו את הסיכון מפני פריצה כגון זו שאירעה.
4. באשר לגובה הנזק – מוכחש האמור בחוות הדעת מטעם התובעות, ולחילופין – נטען שמכל סכום שייפסק, ככל שייפסק, יש לקזז את דמי הפרמיה לגבי הפוליסה הנטענת (שמעולם לא שולמו) ואת ההשתתפות העצמית שהיתה נקבעת בפוליסה כגון זו אשר לקיומה נטען.

המסכת הראייתית –

1. מטעם התביעה העידו מר עלאא קעואר (אחד ממנהלי התובעות, להלן: "עלאא", לגבי תצהירו ת/1); מר ענאן קעואר (אחיו של עלאא ובעלים נוסף של התובעות, להלן: "ענאן", לגבי תצהירו ת/2); מר סעיד סאלם (המנהל האדמיניסטרטיבי של התובעות ומנכ"ל התובעת 2, להלן: "סאלם", לגבי תצהירו ת/3); מר ערן אייזיק (מומחה בתחום מערכות אבטחה ומיגון, להלן: "אייזיק", לגבי חוות דעתו ת/6); ומר אבי אייזיק (שמאי מטעם התביעה, להלן: "שמאי התביעה", לגבי חוות דעתו ת/7). עלאא, ענאן וסאלם יחדיו יכונו להלן: "מנהלי התובעות".
2. מטעם ההגנה העידו מר קונסטנטין מילנסקי (הסייר של חברת האבטחה, להלן: "הסייר", בעדות ראשית); גב' ביאן זועבי (ממשרדו של הסוכן, להלן: "זועבי", לגבי תצהירה נ/9); הסוכן (לגבי תצהירו נ/10); מר גיל קלר (סוקר סיכוני הביטוח מטעם המבטחת, להלן: "קלר", לגבי תצהירו נ/11); מר שבתאי עזר (מומחה בתחום מערכות אבטחה ומיגון מטעם המבטחת, להלן: "עזר" לגבי שתי חוות דעת מטעמו – נ/12 ו-נ/13); הגב' ליזי חזק (חתמת אצל המבטחת, להלן: "חזק", לגבי תצהירה נ/14); ורו"ח אלי זיתוני (להלן: "זיתוני", לגבי חוות דעתו נ/16).

דיון והכרעה –

1. לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. לשיטתי לא הוכח כי נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים ואין חבות במישור החוזי, אך הדבר נובע מרשלנותם של כל הצדדים המעורבים בפרשה ויש ברשלנות מצד הסוכן והמבטחת כדי לחייבם בתשלום חלקי במישור הנזיקי - והכל מחמת הנימוקים אשר יפורטו להלן.

העובדות שהוכחו לגבי השתלשלות האירועים –

1. נסקור את הנתונים שהוכחו לגבי רצף האירועים כרונולוגית, בתמצית ככל שניתן, כאשר יש לבצע אבחנה בין האירועים לפני קרות מקרה הביטוח (הפריצה) לבין האירועים לאחר מכן.

האירועים עד מועד הפריצה –

1. מוסכם כי כבר במחצית 2009, החלו עבודות ההכנה במבנה החדש והיתה פניה מצד התובעות להמשיך את הביטוח הקיים במבנה החדש. הסוקר קלר נשלח מטעם המבטחת למבנה החדש והכין דו"ח סקר סיכונים ראשון, ביולי 2009, בטרם אוכלס המבנה (להלן: "הסקר הראשון").
2. ביום 3.3.2010 נחתמה הצעת הביטוח הראשונה מצד התובעות ונמסרה למבטחת באמצעות הסוכן (להלן: "הצעת הביטוח הראשונה"). בהצעה זו "המבוטח" כלל את שתי התובעות יחדיו. ביום זה, שלח הסוכן לנציגת המבטחת, הגב' ענבל בן חמו (להלן: "בן חמו") דוא"ל ובו ציין כי כל דרישות המיגון שבסקר הראשון מולאו חוץ מסעיף 11 שבסקר, שאותו יש לשנות, והסביר כי הוא מבקש להתחיל את הביטוח מידית כיון שרוב הסחורה כבר עברה למפעל החדש. עונה לו בן חמו שלא ניתן להתחיל את הביטוח מידית וכי עליה לשלוח את קלר לבדיקה חוזרת.
3. ביום 4.3.2010 פונה שוב הסוכן לבן חמו וטוען כי "אנחנו חושפים את המבוטח שלנו לסיכון מיותר", וכי לפחות בכל הנוגע לכיסוי כנגד שריפות ניתן להתחיל את הביטוח מידית כי קיימים כל האישורים. בנוסף, הוא מבקש שהסוקר ישלח לבדיקה החוזרת מוקדם ככל האפשר.
4. ביום 7.3.2010 מסבירה בן חמו לסוכן שעד שקלר לא יבדוק את האישורים "לא יהיה ביטוח", והסוכן משיב לה: "עד מתי ישאר ללא כיסוי? ההליך צריך להיות מהיר ביותר". אין כל ראיה לכך שהסוכן עדכן את מנהלי התובעות לגבי התכתובות המפורטות מעלה ומשמעותן.
5. ביום 11.3.2010, הגיע קלר שנית למבנה החדש, כאשר בשלב הזה כבר החלה שם הפעילות העסקית. קלר הכין דו"ח סקר סיכונים נוסף (להלן: "הסקר השני") אשר כלל שורה של דרישות מיגון לגבי סיכוני אש וסיכוני פריצה (להלן: "דרישות המיגון שבסקר השני").
6. ביום 16.3.2010 כותבת בן חמו לסוכן כי המבטחת לא מעוניינת לבטח את מפעל הערק בכלל, לאור סיכון אש והתפוצצות גבוה, וכי לגבי המפעל הסיטונאי, המיגונים במפעל החדש אינם כפי שהסוקר דרש והסוכן מתבקש להודיע אם לבטל את הפוליסה שהיתה לגבי המפעל הישן. למחרת עונה הסוכן לבן חמו כדלקמן (מוצג ת/9):

"שתי החברות מבוטחות בהראל באמצעותי ... את הסיטונות מעבירים לבניין חדש ובקומה העליונה של הבניין הקימו מפעל למשקאות חריפים. אני ביקשתי להעביר את הכתובת של הסיטונות למשכנם החדש ולהרחיב את פוליסת הבניין ולבטח את מפעל המשקאות החריפים. סוקר היה במקום לפני ששה חודשים. את דרישותיו הקפדניות קיימנו והיה לו ביקור חדש לפני כמה ימים ונשלחו אלי דרישות חדשות ומוגזמות למיגון פריצה (למרות שהותקנו אמצעי מיגון יותר ממה שביקש הסוקר והשמאי) והתחלתי לדבר איתו על התוספות. אתמול קיבלתי מייל מוזר ביותר. ... אני מבקש עזרתך ... העסק כבר עובד ועשרה ימים אין להם כיסוי ביטוחי אפילו בפוליסות הקיימות. זה מצב בלתי תקין ובלתי נסבל ומעמיד אותי בסיכון תביעה משפטית במידה וחו"ח יקרה משהו. תודה.".

1. הדברים מדברים בעד עצמם, ולמותר לציין כי עדיין אין כל ראיה לכך שהסוכן הסביר למנהלי התובעות מהי עמדת המבטחת, או שהיא מסרבת להעניק כיסוי למפעל הערק, או שאין בינתיים כיסוי לשאר הפעילות, ולשיטתי היה עליו להבהיר את כל שלוש הנקודות הללו, והוא בוודאי שלא עדכן אותם לגבי תוכן מכתבו לבן חמו.
2. בהמשך, התובעות ביצעו חלק מדרישות המיגון שבסקר השני וסיפקו למבטחת אישורים, אך ביום 4.5.10, פנתה נציגת המבטחת חזק לסוכן ומסרה כי אין ביטוח למפעל, נוכח אי קיום כל דרישות המיגון וביקשה ממנו "לידע את המבוטחים כי אין להם כיסוי ביטוחי בהראל". שוב, אין כל אינדיקציה כי הסוכן העביר "את המסר" למנהלי התובעות.
3. ביום 20.5.10 פנה הסוכן לחזק במכתב אליו צירף אישור מותנה של שירותי כיבוי האש להוצאת רשיון עסק לגבי שנת 2010 (להלן: "האישור המותנה"). עוד הוא כותב כי דרישות המיגון הושלמו למעט התקנת מצלמות "שיותקנו בשבוע הבא" ומוסיף כי "בזה קיימנו את כל הדרוש". הסוכן מבקש לתת בינתיים כיסוי כנגד סיכוני אש ולהתנות את הכיסוי לגבי פריצה בהשלמת התקנת המצלמות.
4. ביום 25.5.10, משיבה חזק לסוכן וכותבת כי "עדיין חסרים לא מעט אישורים" וכי רק לאחר שתקבל את כל הנדרש תטפל בבקשה לכיסוי ביטוחי. במקביל, קלר נשלח לבדיקת חוזרת.
5. ביום 20.6.10, בחלוף חודש, בוצע ביקור שלישי של קלר במפעל והוכן דו"ח אחרון (להלן: "הסקר השלישי"). מסקנותיו של קלר בדו"ח זה היו כי טרם הושלמו כל דרישות המיגון, כאשר מבחינת מיגון הפריצה נדרשה בעיקר השלמת התקנתם של גלאים נוספים במבנה נוסף על הגלאים שכבר הותקנו (להלן: "דרישות המיגון שבסקר השלישי"). יוער כבר עתה כי עיון קפדני והשוואה בין הסקר השני לבין הסקר השלישי מעלה כי דרישות המיגון שבסקר השלישי כוללות רכיבים שלא היו בדרישות המיגון שבסקר השני.
6. ביום 29.7.10, לאחר שהומצא למבטחת הסקר השלישי, פנה הסוכן למר שלמה מנור, המשנה למנהל מחוז הצפון של המבטחת, שם הוא מציין כי התובעות קיבלו הצעת מחיר מחברת הביטוח המתחרה "מגדל" (אותה הוא מצרף למכתב, באמצעות רמות סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "רמות")). הסוכן מבקש במכתב לבדוק אם המבטחת יכולה לעמוד באותם תנאי מחיר ומוסיף ומציין בזו הלשון: "כל דרישות המיגון קויימו וחייבים לבטח". גם לאחר פנייה זו לא השתנתה עמדת המבטחת. כלומר, שגם לאחר הסקר השלישי עמדתה של המבטחת היתה כי לא ניתן לתת לתובעות כיסוי ביטוחי, בטרם יושלמו מכלול דרישות המיגון שבסקר השלישי – אך לא הוכח שהסוכן הסביר למנהלי התובעות את מצב הדברים, אף לא בשלב זה (וראו כי עלאא וענאן הצהירו והעידו שהסוכן לא הסביר להם מה המצב ולא עדכן אותם לגבי הסטטוס של הצעת הביטוח אצל המבטחת ואף הסוכן לא הצהיר (וממילא לא הוכיח) שבנקודת זמן זו או אחרת הוא הסביר למנהלי התובעות את המצב לאשורו, ובוודאי שאין כל מכתב רלבנטי שנשלח לתובעות מאת הסוכן או מאת המבטחת).
7. ביום 3.8.10 התקיים אירוע חנוכת המפעל, בנוכחות אורחים ומוזמנים רבים (הגם שהפעילות במקום החלה עוד לפני מועד זה). לטענת מנהלי התובעות, עובר לאירוע הסוכן אישר שקיים כיסוי ביטוחי למפעל החדש. הסוכן הכחיש כי כך אמר.
8. ביום 19.8.10 הגיע לתובעות מכתב מבנק דיסקונט (אשר שם התבקשה הלוואה מטעמן) ובו צוין כי לא ניתן להעניק את ההלוואה עד שלא ישלח לבנק העתק מפוליסת ביטוח תקפה. או אז, לטענת התובעות אשר לא נסתרה, הן פנו בדחיפות לסוכן לברר מדוע טרם הונפקה פוליסת ביטוח. הסוכן לא השיב לתובעות בשלב זה כי אין פוליסת ביטוח כיון שלא הושלמו דרישות המיגון ולמעשה הוא לא הסביר מה השיב לתובעות במועד זה, לאחר פנייתן המתוארת מעלה.
9. ביום 21.8.10 (יום שבת) מולאו על ידי הסוכן שתי הצעות ביטוח חדשות, אחת לכל תובעת (להלן: "הצעות הביטוח החדשות", מוצג ת/8), ונחתמו על ידי אחד ממנהלי התובעות. הרקע להמצאת הצעות הביטוח החדשות למבטחת דווקא במועד האמור לא הובהר במהלך שמיעת הראיות, אך סביר כי היה זה לאור ה"לחץ" שהפעילו מנהלי התובעות על רקע המכתב הנ"ל מהבנק. יודגש כי מהראיות עולה שהסוכן ידע על כך שהמבטחת דורשת שיוכנו שתי הצעות ביטוח, לכל תובעת בנפרד, עוד במרץ 2010 ולא הוכח כי הוא פנה לתובעות אי פעם מאז בבקשה לחתום על שתי הצעות חדשות. לשיטת מנהלי התובעות, הסוכן מסר להם כי הצורך בהכנת הצעות הביטוח החדשות היה מטעמים "פורמליים"/"טכניים" של המבטחת (עמ' 31 שורה 23) – וטענה זו לא נסתרה. בכל אופן, החשוב הוא כי על אחת ההצעות, בחלק בו יש לפרט את אמצעי המיגון נגד פריצה, מצוין כי "כל דרישות הסוקר קוימו" וכי "אישורים נשלחו לחברת הביטוח הראל" ועל השניה מצוין כי "מרבית דרישות המיגון בוצעו" – והמדובר בכתב ידו של הסוכן.
10. ביום 22.8.10, יום לאחר מכן, משיבה חזק לסוכן כי היא עדיין לא קיבלה את כל אישורי המיגון, כי היא מבקשת לדעת למה אישור מכבי האש הינו "אישור מותנה" ומורה לו "לידע את המבוטחים שעדיין אין כיסוי ביטוחי".
11. אלא שביום 22.8.10 נסע הסוכן לחו"ל, והוא לא הבהיר למי ממנהלי התובעות את תמונת המצב העדכנית טרם נסיעתו. ביומיים-שלושה הבאים ישנה תכתובת בין המבטחת לבין זועבי, הפקידה של הסוכן, לגבי העברת מסמכים נוספים שקשורים למיגון. אחרי העברת מסמך נוסף, מודיעה שוב המבטחת לזועבי כי לא קוימו כל דרישות המיגון ועל כן לא ניתן לתת לתובעות כיסוי ביטוחי – ושוב, לא הוכח שזועבי העבירה למי ממנהלי התובעות את עמדת המבטחת - וראו כי זועבי טענה שהיא אמרה לענאן שאין ביטוח ושצריך להשיג אישורים נוספים אך ענאן מכחיש זאת מכל וכל (עמ' 16 שורה 4). הייתי מצפה לתיעוד בכתב לגבי אמירות כה מהותיות שכאלו – ובהעדרן, לא אוכל להעדיף את עדותה של זועבי על פני עדותו של ענאן.
12. ביום 27.8.10, יום שישי, חזר הסוכן מחו"ל.
13. ביום 28.8.10, יום שבת, התנהלה העבודה כסדרה במפעל (באשר יום המנוחה השבועי של מנהלי התובעות והעובדים הינו יום ראשון בשבוע). בסיומו של יום העבודה, סמוך לשעה 18:00, עזבו העובדים את המקום ומערכת האזעקה "נדרכה" – כלומר הופעלה.
14. ביום 29.8.10, יום ראשון, בשעה 04:05 לפנות בוקר, מערכת האזעקה הופעלה. הרישום שנערך במוקד של חברת האבטחה (להלן: "מוקד 007" או "חברת האבטחה") מעלה כי הסייר (העד מילנסקי) נשלח למקום ודיווח כדלקמן: "רואה 3 מצלמות שבורות + דלת משרד לא נעולה" (וראו את היומן המבצעי של חברת האבטחה מיום האירוע – מוצג נ/7). בשלב זה נעשו ניסיונות לאתר טלפונית את ענאן. היות והוא לא ענה - הושארה לו הודעה במשיבון הסלולרי לגבי כך שהופעלה האזעקה, נשלח סייר וממצאיו. בשעה 05:05 עזב הסייר את המקום. מצילומי מצלמות האבטחה, עולה כי שבעה אלמונים צולמו במצלמות האבטחה לראשונה כבר בשעה 00:31, וכי הם הסיטו את המצלמות השונות שהותקנו בחזית הבניין. אותם אלמונים שהו מחוץ לבניין במשך זמן ממושך (ולא ברור מה בדיוק עשו) ורק בשעה 04:05 הם נראים לראשונה במצלמות הפנימיות בתוך המבנה. בשלב זה הופעלה האזעקה (כמתואר מעלה). כאשר האלמונים נצפו לראשונה בתוך המבנה – היה זה כשהם יוצאים מכיוון הממ"ד (שם אוחסנו המשקאות האלכוהוליים היקרים) לחלל המבנה. לאחר 20 דקות לערך קרסה המערכת כולה, ככל הנראה עקב ניתוק כל החוטים. עוד הוכח כי הסחורה שנגנבה הוצאה מהמבנה דרך פתח עיקרי אשר היה סגור עם תריס גלילה רחב (להלן: "תריס הגלילה"), אשר נעקר ממקומו.
15. כלומר, הפורצים הגיעו לשטח המפעל בסמוך לשעה 00:31 והאזעקה הופעלה בשעה 04:05. היכן נמצאו הפורצים כאשר הגיע הסייר וכיצד הוא לא הבחין בהם? לשאלה זו אין מענה. מתי נעקר תריס הגלילה וכיצד הובלה הסחורה הגנובה? אף לשאלות אלו אין מענה, ואצא מנקודת ההנחה שכאשר הסייר היה במקום הוא לא ראה שתריס הגלילה נעקר ממקומו ולא ראה שמוציאים סחורה מהמפעל – שאחרת לא היה מסתפק בדיווח שהעביר כמתואר מעלה. אין נתונים נוספים חד משמעיים לגבי "תהליך" הפריצה והגניבה.

האירועים אחרי מועד הפריצה –

1. עד כאן – עיקר הנתונים שנסקרו לא היו שנויים במחלוקת ואם היתה מחלוקת – אזי שהראיות שהביאו אותי לקבוע את הממצאים כמפורט מעלה היו ראיות חד משמעיות, לרבות כאלו שמגובות במסמכים. עתה אמשיך בסקירת האירועים לגביהם המחלוקות מרובות יותר, ואקדים ואומר כבר עתה שלשיטתי יש להעדיף את עמדת המבטחת לגבי מרבית מהשאלות בהיבט העובדתי, ועם זאת – אינני מייחסת לאותן עובדות את המשמעות המשפטית שמבקשת המבטחת לייחס להן.
2. בעקרון, עמדת מנהלי התובעות הינה כי הם הגיעו למפעל ביום ראשון בבוקר, 29.8.2010, וראו כי השער החיצוני פתוח וכי אחת ממצלמות האבטחה שבורה. לטענתם, הם ביקשו מהסוכן לפגוש אותם במפעל באותו הבוקר על מנת לסייע להם להמשיך ולקדם את שליחת האישורים שהמבטחת דרשה (היות ובמהלך השבוע הקודם הוא היה בחו"ל), והוא אף הסכים להתלוות אל עלאא בנסיעה לתחנה של שירותי כיבוי האש בעפולה על מנת לקבל שם אישור מעודכן לגבי המבנה. לטענתם, באותו הבוקר, הם לא ראו שהיתה פריצה, לא ראו שתריס הגלילה נעקר ממקומו או שנגנבה סחורה – וסברו כי המצלמה השבורה מלמדת על כך שהיא נפגעה על ידי נהג של אחת מהמשאיות או שהמדובר בפגיעה מכוונת שנועדה לאפשר פריצה עתידית. לטענתם, הם לא נכנסו לתוך המבנה באותו היום ולא ראו מה המצב בתוך המבנה – כלומר, שלא ראו כי כבר בוצעה הגניבה. לטענתם, רק ביום שני בבוקר, 30.8.2010, הם גילו את הגניבה, הזעיקו את המשטרה ועדכנו את הסוכן.
3. מנגד, עמדת המבטחת היא כי מנהלי התובעות גילו את דבר הגניבה כבר ביום 29.8 אך הבינו מיד כי הם "בבעיה" כיון שאין בידם פוליסת ביטוח. או אז, הם החלו ב"מירוץ" להשגת כל האישורים החסרים על מנת שיעמדו בדרישות המיגון שבסקר השלישי, העבירו אותם לסוכן – וביקשו ממנו להסדיר את הביטוח עוד ביום ראשון, 29.8. לטענת המבטחת, מנהלי התובעות העבירו עוד שני מסמכים ביום ראשון, קיוו כי בכך הושלמה מלאכת כריתת חוזה הביטוח – ודיווחו על הפריצה ביום שני בבוקר, 30.8.
4. אם נזכור את שנקבע לעיל לגבי מועד הפריצה – השאלה המרכזית היא האם יתכן שכאשר הגיעו מנהלי התובעות למפעל ביום ראשון בבוקר הם לא ראו את הפריצה והאם יתכן שהם גילו אותה רק ביום שני בבוקר. גרסת התביעה היא שכך בדיוק היה. גרסת המבטחת היא שהפריצה התגלתה כבר ביום ראשון בבוקר. אני סבורה כי גרסת המבטחת מסתברת יותר מגרסת התובעות, ושוכנעתי כי מנהלי התובעות הבינו שקרה דבר מה כבר ביום ראשון בבוקר – הם והסוכן עמם. כלומר, ששלושת מנהלי התובעות (עלאא, ענאן וסאלם) הבינו מה קרה וניסו לחשוב על המשמעות של המצב וכי הסוכן שיתף עמם פעולה – באופן שההתנהלות של כל הארבעה ביום ראשון בבוקר היתה משותפת ומתואמת. אפרט את נימוקיי.
5. ראשית, אינני מקבלת את טענת התביעה לפיה עלאא, ענאן וסאלם הגיעו למפעל ביום ראשון בבוקר, יום השבתון שלהם, כך סתם. אני סבורה כי מסתברת יותר הגרסה לפיה הם הגיעו כיון שהבינו שיש בעיה חמורה. עלאא מסר כי הגיע למפעל בבוקר יום ראשון בסביבות 09:30-10:00, על מנת להאכיל כלב שלטענתו הם גידלו במקום. לדבריו, כאשר הגיע מצא את השער החיצוני פתוח ואת אחת מהמצלמות בחזית הבניין שבורה (עמ' 8 שורות 28-31). או אז, ניסה להשיג טלפונית את ענאן, שלא היה זמין, והתקשר לסאלם לעדכן אותו. מתדפיס שיחות הטלפון הנייד של עלאא עולה כי התקשר לסאלם כבר בשעה 08:15 ולכן, יש לקבוע כי עלאא הגיע לראשונה למפעל סביב השעה 08:00, ולא ב-09:30 כפי שמסר. יש עוד לראות כי ענאן העיד שעלאא הגיע לביתו בשעה 09:00 (עמ' 16 שורה 27), והיות ומוסכם כי היה זה לאחר שסאלם הגיע למפעל, מתחזקת המסקנה כי עלאא הגיע בסביבות 08:00, התקשר והזמין את סאלם להגיע, ניסה להזמין את ענאן – אך כיון שהוא לא ענה, נסע אליו והביא אותו למפעל. כך, שלושתם היו במפעל בשעה 09:30 לערך, בבוקר יום ראשון. כאשר נשאל סאלם מדוע הגיע למפעל בבוקר השיב שזה היה "כי אכפת לו" (עמ' 32 שורות 31-32), אך אין זה סביר שכך יתנהלו עלאא, ענאן וסאלם בבוקר המוקדם של יום המנוחה השבועי אלמלא היתה סיבה מיוחדת להגעתם למפעל.
6. שנית, יש לתת את הדעת להודעה שהושארה לענאן בתא הקולי של הטלפון הנייד שלו. הודעה זו של מוקד 007 – כוללת את המידע לפיו בשעה 04:05 הופעלה האזעקה, כי סייר הגיע למקום וכי הוא ראה מצלמות שבורות או תלושות ודלת פנימית פתוחה. שלוש מצלמות שבורות, או אף שתיים, חייבות לעורר חשד ולא סביר שמשאית זו או אחרת בנסיעתה תשבור שתי מצלמות. בנוסף, יש שוני מהותי בין שער חיצוני פתוח (למרות שאמור להיות סגור) לבין דלת פנימית פתוחה (למרות שאמורה להיות סגורה). התיאור שהתקבל מאת הסייר היה הרבה יותר "מטריד" מאשר התיאור של נציגי התובעת – ויש לכך השלכה בכל הנוגע לסבירות הגרסה לפיה הם לא ראו את הפריצה ביום ראשון בבוקר. עוד אעיר לגבי נושא זה כי עלאא בעדותו מסר שרק כאשר הגיע לביתו של ענאן הקשיב זה האחרון למשיבון הסלולרי שלו ורק אז התברר לו כי מוקד 007 השאיר את ההודעה – אך גרסה זו לא היתה נכונה והוכח כי ענאן שמע את ההודעה עוד קודם לכן, לפני שעלאא הגיע אליו, וניסה להתקשר לעלאא מיד לאחר ששמע את ההודעה. נתון זה מתווסף למסקנה דלעיל לפיה השלושה הגיעו למפעל כשידעו שמוקד 007 התריע על הפעילות בשעה 04:05 והם כבר ידעו מה היו ממצאי ביקורו של הסייר.
7. שלישית, אינני מקבלת את טענת התביעה לפיה הסוכן הגיע למקום אף הוא ביום ראשון בבוקר, יום אחרי שנחת מנסיעה לחו"ל, רק בשל שהוא "חבר טוב". עלאא מספר כי הוא התקשר לסוכן וביקש שיגיע למפעל לבקשת סאלם (עמ' 7 שורות 20-22) ולא נראה לי הגיוני שהם יזעיקו את סוכן הביטוח רק כדי שיראה במו עיניו מצלמה שבורה או יארח להם חברה.
8. כנגזר מכך - לא יתכן שהם ראו רק מצלמה אחת שבורה (כיון שנשברו או נתלשו שלוש) ולא יתכן שמצב המצלמות והשער הפתוח (שכולם ראו) לא "הדליקו" אור אדום אשר גרם למי מהם להיכנס לבדוק מה קורה בתוך המפעל או לסייר סביב המפעל. אף לא הוכח היכן בדיוק מאכילים את הכלב, ואני סבורה כי האפשרות לפיה הם גם ראו שתריס הגלילה נעקר ממקומו – הינה אפשרות סבירה ביותר.
9. רביעית, יש לראות כי ענאן טוען שסאלם והסוכן העלו את האפשרות ששבירת המצלמות הינה "הכנה לפריצה" (עמ' 19 שורות 18 ו-21), אך מאשר שאף לא אחד מבין ארבעת הנוכחים חשב שיש מקום להודיע על ההתרחשויות לגרום זה או אחר (עמ' 19 שורה 24). לא הגיוני כי לו היתה אכן עולה אפשרות כזו – הם לא היו פונים למשטרה או לחברת השמירה או לחברת הביטוח. היעלה על הדעת שסוכן הביטוח סבור כי הוחמר משמעותי הסיכון מפני פריצה והוא לא יעשה דבר – במיוחד שעה שהוא חרד לשלום העסק של המבוטחות וחבר אישי קרוב של הבעלים?
10. חמישית, לא אוכל לקבל את הטענה כי הנסיעה של עלאא והסוכן לתחנת כיבוי האש היתה אקראית ובמקרה נסעו השניים דווקא ביום זה בבוקר להשיג את אישור שירותי כבאות האש הנדרש. בנקודה זו אבהיר כי עוד קודם למועד זה היה בידי התובעות אישור של שירותי כיבוי האש אך הוא היה "אישור מותנה" ואילו בנסיעה זו הם הצליחו לקבל לידיהם אישור המכונה "אישור בלתי מותנה" (להלן: "אישור מכבי האש"). עמדתי דומה לגבי השגת האישור מחברת האבטחה יוניברס סקיוריטי (להלן: "אישור סקיוריטי") – אשר אף הוא התקבל ביום זה אחרי שענאן התקשר אל אדם בשם נועם מחברת סקיוריטי בשעות הבוקר (עמ' 18 שורות 9-11). עוד הוכח כי במקביל להתקשרות לסקיוריטי, התקשר ענאן כמה פעמים גם למר אורי אקנין מחברת גלנט תקשורת (להלן: "גלנט תקשורת") – וזאת בשעה 08:28 ואילך. משמע, שבשעות הבוקר המוקדמות ביותר, בסמוך לשמיעת ההודעה ממוקד 007 ובסמוך לביקור במפעל – פועל ענאן הן מול חברת סקיוריטי והן מול חברת גלנט תקשורת, ביום מנוחתו השבועי, וכאשר הוא נשאל אם יתכן שפנה אליהם בניסיון להשיג מהם בדחיפות אישורים שהיו חסרים להשלמת דרישות המיגון אישר כי "יכול להיות שכך היה" (עמ' 20 שורות 11-17). בהקשר זה עוד הוכח כי לאחר ששבו מתחנת שירותי הכיבוי, נסעו הסוכן וענאן למשרדו של הסוכן, שם שלחו בפקס' למבטחת את אישור מכבי האש ואת אישור סקיוריטי. לא סביר שהסוכן החליט לזרז את הטיפול דווקא ביום ראשון בבוקר, יום המנוחה אחרי הגעתו מחו"ל, אלא אם היתה חשיבות עליונה לברר מה המצב בכל הנוגע לאישורים שהיו אמורים להגיע לחברת הביטוח. עוד יש לראות כי הוכח שבאותה העת ממש התקשר עלאא גם לרמות – אם כי קשה להניח שהוא חשב שיוכל לקיים שם ביטוח חלופי. למותר לציין כי עלאא הכחיש את ביצוע אותן השיחות ורק לאחר שהופנה לתדפיס שיחות של הטלפון הנייד שלו נאלץ להודות שביצע את השיחות והסבריו לגבי "השכחה" היו רחוקים מלהניח את הדעת.
11. ששית, אפנה לכך שלא הוגש לעיוני תיק המשטרה ולא הוגשה מטעם מי מהצדדים בקשה לראות את תיק המשטרה (הגם שמוסכם כי המשטרה הוזעקה למקום ביום שני ונגבו עדויות מחלק מהצדדים הרלבנטיים). נדמה לי שעיון בהודעות שנמסרו במשטרה ובשאר הממצאים שבתיק יכול היה להועיל לבירור האמת והיה על התובעות לנסות ולהציג מסמכים אלו, שהיו יכולים לתמוך בגרסתן לגבי מועד גילוי הפריצה וכיוצ"ב נתונים.
12. לכן, שוכנעתי כי אם יש להכריע על פי מאזן ההסתברויות האזרחי בין האפשרות לפיה מנהלי התובעות והסוכן הגיעו למפעל ביום ראשון בבוקר, לא הבינו שהתרחשה פריצה וגילו אותה רק ביום שני, לבין האפשרות לפיה הם גילו את הפריצה כבר ביום ראשון – אזי שהאפשרות השנייה מסתברת יותר ובעלת זיקה חזקה יותר לראיות. עוד אציין כי מסקנתי זו אינה תלויה בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה, אך היות והוכחת מועד גילוי הפריצה ומועד הדיווח הינה משימה שמוטלת על שכם התביעה – יתכן וממילא היה מקום להגיע למסקנה דלעיל גם אם כפות המאזניים שעליהן מונחות הגרסאות השונות היו מעויינות.

הנפקות המשפטית של הנתונים שהוכחו באשר להתנהלות הצדדים לפני ואחרי הפריצה –

1. עתה, משקבענו את שקבענו – ניתן על נקלה להבין את עמדת המבטחת, אשר טוענת כי המסקנה העובדתית דלעיל מחייבת גם את המסקנה העובדתית לפיה התובעות ידעו חד משמעית שאין להן ביטוח וכי המסקנה המשפטית הינה שלא נכרת חוזה ביטוח ושלא קמה מצדן כל חובה לפצות את התובעות. עוד טוענת המבטחת כי הניסיון למסור מידע שגוי באשר למועד הפריצה מהווה הפרה של חוזה הביטוח (אם קיים) ופוטר אותה מהחובה לשלם לתובעות פיצוי כלשהו.
2. אלא שכאן – אינני שותפה לעמדת המבטחת. עמדתי היא כי אכן לא נכרת חוזה ביטוח מחייב אך קמה אחריות נזיקית מצד המבטחת בשל ההתנהלות לפני הפריצה, ולכן הנפקות של ההתנהלות אחרי הפריצה אינה כפי שטוענת המבטחת. בנוסף, הגם שההתנהלות של התובעות לאחר הפריצה היתה פסולה אזי שהסוכן היה שותף לה וממילא, אין בה כשלעצמה כדי לאיין את התוצאה של המסקנה הקודמת לגבי ההתנהלות לפני האירוע. ארחיב ואנמק את עמדתי.

העילה החוזית –

1. כידוע, חוק חוזה הביטוח אינו כולל הוראות לעניין אופן כריתת חוזה הביטוח וכריתתו חוסה תחת ההוראות הכלליות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, 201, כרך ראשון (2005), להלן: "ולר"; ירון אליאס דיני ביטוח, 40, כרך א' (מהדורה שנייה, 2009) להלן: "אליאס"). עסקינן בהליך כריתת חוזה ייחודי אשר המבטחת שולטת עליו בלעדית– החל משליטה על ניסוח ההצעה (טופס הצעת הביטוח), עובר בשליטה על מצב הדברים בתקופת הביניים (תקופת הליך החיתום), וכלה בקיבול (ולר, עמ' 210-216). על כן, עלינו לבחון האם בנסיבות המקרה הנדון ניתן לומר כי נכרת חוזה, דהיינו - אם הצעות הביטוח שהועברו על ידי התובעות באמצעות הסוכן מהוות "הצעה" והאם היה "קיבול" של ההצעות, או מי מהן, מצד המבטחת – לרבות שאלות שעניינן מסוימות וגמירות דעת.
2. לשיטתי, במקרה זה, לא הוכח שנכרת בין התובעות לבין המבטחת חוזה ביטוח מחייב.
3. הטעם העיקרי לכך הינו שלא היתה גמירות דעת בין הצדדים לגבי דרישות המיגון והמשמעות של דרישותיו של הסוקר קלר. ניתן לראות כי הוכח שלאורך כל הדרך נקטה המבטחת בעמדה חד משמעית ביחס לדרישות המיגון שהציבה לתובעות – ומבחינתה, כל עוד דרישות אלו לא קוימו במלואן, לא יינתן כיסוי ביטוחי ולא ישתכלל חוזה ביטוח. במקביל, הוכח כי לאורך כל הדרך פעלו מנהלי התובעות להשלמת דרישות המיגון ככל שהועלו מעת לעת, אך לשיטתם התנאים לא היו בבחינת תנאים מתלים אשר רק בהתקיימם יחל הכיסוי הביטוחי והוכח כי הם לא קיבלו מהסוכן או מהמבטחת מידע מספק לגבי עמדת המבטחת. שעה שצד אחד למשא והמתן טוען שתנאי מסוים הינו תנאי מקדים-מתלה לכריתת החוזה ומנגד, הצד השני טוען שאותו התנאי אינו תנאי מקדים-מתלה – ברור שאין גמירות דעת בין שני הצדדים לגבי ההתקשרות. לכן, לא היה קיבול מצד המבטחת להצעות הביטוח שהועברו על ידי התובעות (בין אם הצעת הביטוח הראשונה ובין אם הצעות הביטוח החדשות).
4. באשר לשאלה אם הופקה פוליסה – הוכח שלא הופקה פוליסה מחייבת ואין חוזה ביטוח בכתב במקרה זה (הגם שכידוע ההלכה הינה שהפקת והדפסת הפוליסה או "הרשימה" אינה "חזות הכל" והמסמך המודפס אינו בהכרח ראיה לקיומו של חוזה מחייב – אליאס, עמ' 302, פסקה 8.15). בהקשר זה אתייחס עוד לשני מסמכים שהוגשו מטעם התובעות, כאשר לשיטתן הם מלמדים על קיומה של פוליסת ביטוח תקפה. לשיטתי, שניהם אינם מלמדים על קיומו של ביטוח, אך ההתנהלות לגביהם מלמדת על רשלנותם של המבטחת והסוכן - כפי שיובהר להלן.
5. המסמך הראשון, הינו תדפיס של פוליסה לגבי התקופה שכוללת את מועד הפריצה (1.8.2010 עד 31.7.2011), בה המבוטחת הינה התובעת 2 בלבד ומספרה 108-502-1339-10 (להלן: "הפוליסה של התובעת 2"). לטענת התובעות הן קיבלו את המסמך מהסוכן אחרי הפריצה (סעיף 18 לתצהיר ענאן) ולשיטתן קיומו מראה שכן היה ביטוח בתוקף במועד הפריצה. עמדתי כי הוכח כדבעי שהמסמך הונפק על מנת לחשב מה יהיו דמי הפרמיה שהמבטחת תדרוש – וזאת בשלב שבו הסוכן פנה למבטחת ואמר לה שיש סוכנות ביטוח מתחרה (רמות) אשר מעוניינת אף היא להציע לתובעות כיסוי ביטוחי לגבי המפעל החדש והוא מבקש הצעת מחיר "דחופה" כדי "לסגור את ההתקשרות". הוכח כי הפוליסה של התובעת 2 היה מסמך שהופק לבקשתו למטרה זו – וראו כי כתוב על גבי המסמך בבירור כי הוא אינו מהווה אינדיקציה לקיומו של ביטוח, כי המדובר ב"עותק לבדיקה", וכי עסקינן ב"טיוטא בלבד". לכן – לא ניתן לטעון כי טיוטת הפוליסה של התובעת 2 הינה חוזה הביטוח הנטען, אך קיומה מצטרף לעמדתי לגבי הרשלנות מצד המבטחת והסוכן בפרשה זו. הדברים מתחדדים במיוחד שעה שהוכח שביום 20.12.2010 נשלחה לתובעת 2 התראה, מאת משרד של עורך דין שמייצג את המבטחת, ובו היא נדרשה לשלם 11,577 ₪ כפרמיה שבפיגור לגבי הפוליסה של התובעת 2. עוד צוין במכתב התראה זה כי הפוליסה של התובעת 2 בוטלה ביום 25.11.2010 (נספח ח/2 לתצהיר ענאן). כלומר, שהמבטחת דורשת תשלום לגבי פוליסה שהיא טוענת שלא היתה אי פעם ועוד מצוין שהיא בוטלה במועד שמאוחר ליום הפריצה (וכידוע, לא ניתן לבטל מה שמעולם לא היה). היות ועל הפוליסה של התובעת 2 כתוב שהיא טיוטא בלבד – אני עדיין בדעה שהיא לא מלמדת על כריתת חוזה ביטוח אך בוודאי שהיא מלמדת על רשלנות ועל כך ש"יד אחת של המבטחת אינה יודעת מה יד אחרת עושה" (ונראה מיד שזו לא היתה הפעם היחידה).
6. המסמך השני אליו אתייחס הינו טיוטת של פוליסה דומה, שהוקמה לגבי התובעת 1. ובמה דברים אמורים? התברר, שמשום מה, המבטחת הגישה כנגד התובעת 1 תביעה בה היא נדרשה לשלם למבטחת פרמיה בגין פוליסת ביטוח שהוצאה לגביה (להלן: "הפוליסה של התובעת 1"), אשר מתחילה ביום 26.8.2010 (יומיים לפני הפריצה). תביעה זו הוגשה בדצמבר 2011 (בעוד התביעה דכאן מתנהלת), בלשכת ההוצל"פ חיפה לגבי פוליסה מספר 108-502-1608-10, בסך של כ-18,000 ₪ (להלן: "התביעה בהוצל"פ"), ויצוין כי גם לגבי חוב נטען זה נשלח מכתב התראה עוד בדצמבר 2010 (נספח ח/1 לתצהיר ענאן) בדומה למכתב לגבי הפוליסה של התובעת 2. משמע, שוב עסקינן בתביעה לתשלום פרמיה לגבי פוליסה שהמבטחת טוענת שמעולם לא היתה.
7. מהמסמכים שהוגשו לגבי פוליסה זו עולה כי הפוליסה של התובעת 1 הינה פוליסה "פיקטיבית" אשר הוקמה לאחר שהתובעות הגישו דרישה לפיצוי בגין הגניבה. טענת המבטחת היתה כי בעת שמוגשת תביעה לגבי אירוע ביטוחי שמתייחס לפוליסה שלא קיימת, לא ניתן לטפל בה מבחינה טכנית-מנהלתית-רישומית, ולכן מקימים פוליסה פיקטיבית ומזינים לגביה את הנתונים החיוניים - והכל רק כדי לטפל בתביעה של התובעות. אני מקבלת הסבר זה ובמיוחד שעה שעל הפוליסה של התובעת 1 כתוב בבירור שהיא פיקטיבית, ומצוין בהדגשה על המסמך כך: "למען הסר ספק, תוספת זו הינה פקטיבית בלבד לצרכי ניהול מסמכים/שמירת רזרווה". יש עוד לראות כי סכום הביטוח הינו 1 ₪ וכי קיימות תכתובות דוא"ל מהן ניתן ללמוד על השתלשלות האירועים שהביאה להקמת הפוליסה הפיקטיבית. לכן, שוכנעתי כי אף בפוליסה הפיקטיבית של התובעת 1, בדומה לטיוטת הפוליסה של התובעת 2, אין כדי לחייב את המסקנה שנכרת חוזה מחייב בין הצדדים – אך בוודאי שהדבר מלמד על רשלנות עד כדי אבסורד מצד המבטחת, שהגישה לגביה תביעה בלשכת ההוצל"פ.
8. לפיכך, מבחינה חוזית, המסקנה הינה כי לא נכרת בין הצדדים חוזה ביטוח ויש לדחות את טענתן של התובעות לפיה במועד הפריצה היה קיים חוזה ביטוח תקף בין הצדדים.

העילה הנזיקית -

1. טענתן החלופית של התובעות היתה כי אף אם לא השתכלל במועד הפריצה חוזה ביטוח בינן לבין המבטחת, עדיין יש להכיר בחובתה של המבטחת לשפותן בגין נזקיהן, הואיל והמבטחת והסוכן כשלוחה, יצרו מצג כלפי התובעות לפיו יש כיסוי ביטוחי בתוקף. לשיטת התובעות, הסוכן יצר כלפיהן מצג שווא לפיו קיים למבנה החדש (על תכולתו) ביטוח תקף, מעולם לא מסר להם כי דרישות המיגון מהוות מבחינת המבטחת תנאי מקדים (מתלה) בל יעבור לכניסת הביטוח לתוקף ולא העביר לידיעתם את עמדתה הברורה של המבטחת לפיה אין כיסוי ביטוחי לתובעות כל עוד לא הושלמו דרישות המיגון השונות. נהפוך הוא. מנהלי התובעות טוענים כי לאורך כל התקופה, החל ממועד אכלוס המבנה החדש ועד לאירוע הפריצה, מסר להם הסוכן בהזדמנויות שונות כי "אין כל בעיה", כי קיים כיסוי ביטוחי למבנה, כי אמנם יש צורך להשלים את המיגונים אך כי הביטוח החל – הן באופן אקטיבי והן על דרך המחדל, וכי היו אינדיקציות רבות שהביאו אותם לסבור שכך הם פני הדברים. לטענתם הם הסתמכו על מצגיו, ולא היו מתחילים לפעול במבנה החדש לולא האמינו שאכן יש כיסוי ביטוחי לפעילות.
2. מצאתי כי יש לקבל את עמדת התובעות בהיבט זה, עם סייגים, ושוכנעתי כי הסוכן והמבטחת התרשלו כלפי התובעות בכמה מישורים, בכל הנוגע להתנהלותם לפני אירוע הפריצה.
3. ראשית, חלוף הזמן הארוך ביותר במקרה דכאן, מתחילת הליך החיתום ועד הפריצה (מיולי 2009 עד אוגוסט 2010, משך יותר משנה), מלמד על התנהלות רשלנית, לא סבירה ולא מקצועית. בתקופה שבין מועד שליחת הצעת הביטוח הראשונה ועד אירוע הפריצה (כאשר בתווך נשלחו גם הצעות הביטוח החדשות) נמצאו התובעות בעיצומו של הליך חיתום – אשר מעמדן במהלכו בעייתי ונתון לשליטת המבטחת (ראו לעיל). כאן אפנה לכך כי המלומד ולר סבור כי מקום בו המבטחת מתעכבת עיכוב בלתי סביר במתן תשובה להצעת המבוטח הפוטנציאלי, יש הצדקה להטיל עליה אחריות בגין התנהלות זה, במיוחד במצבים בהם המבטחת, בין אם בעצמה ובין אם באמצעות סוכן מטעמה, יצרה אצל מבקש הביטוח ציפייה סבירה לקבלת כיסוי ביטוחי ממנה תוך זמן סביר (ולר, 210-212).
4. אליאס בוחן אף הוא את השאלה האם ראוי להטיל אחריות על מבטח מקום בו הוא אינו משיב להצעת הביטוח תוך זמן סביר. אליאס מציין שהפסיקה דנה בשאלה בהקשר של סעיף 16(א) לחוק חוזה הביטוח, תוך שנקבע כי בנסיבות מסוימות של עיכוב במתן התשובה להצעת הביטוח, ייתכן שתוטל חובה על המבטחים לשפות המבוטח בגין מקרה ביטוח שאירע בתקופת הביניים, חרף הוראות סעיף 16(א), לאמור:

"הפסיקה המקומית הטילה על מבטחים חובה לשפות מבוטחים בגין נזקים שאירעו במהלך תקופת הביניים שבין הגשת ההצעה לבין הקיבול המאוחר, וזאת חרף הוראת הבטלות הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. אחריות המבטח בנסיבות המתוארות עוגנה בדוקטרינה של "אשם בהתקשרות" ובכללי המניעות. נראה לכאורה כי אין מניעה להחיל את הרציונל המונח ביסוד פסיקה זו בכל מקרה שבו השתהות של המבטח בבדיקת ההצעה הסבה נזק לצד השני, בין אם בסופו של דבר נכרת חוזה מחייב ובין אם לאו ואכן, בפסיקת השנים האחרונות ניתן למצוא תימוכין לגישה המצדדת בהטלת חובה עצמאית על המבטחת להשיב להצעת הביטוח בתוך פרק זמן סביר".

(אליאס, 297-300 והאסמכתאות שבהערת שוליים 49 שם).

1. אף בפסיקה נשמעו עמדות לפיהן יש מקום להטיל על חברות הביטוח חובות מיוחדות וחובות אמון כלליות כלפי הציבור, בהינתן אופן ההתקשרות הייחודי בכל הנוגע לחוזי ביטוח (וראו ת"א (שלום-ת"א) 16318/96 חזן נ' ששון חברה לביטוח בע"מ (13.12.1998); ולמקרים בהם חויבה חברת הביטוח בתשלום תגמולים בגין מקרי ביטוח שאירעו בתקופת החיתום (טרם הומצאה פוליסה) ראו למשל ת"א (שלום-נצרת) 3805/99 מ. עדין ובניו בע"מ נ' בן עזרי (27.8.2003); ע"א (מחוזי-חיפה) 150/08 חכים נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (1.2.2009); ות"א (שלום-ת"א) 44754/08 שטרן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (15.5.2011)). נכון הוא כי עקרונית, יכולות היו התובעות בכל שלב לפנות למבטחת אחרת ולכרות עמה חוזה (והן אכן ניסו בשלב מסוים לברר עם חברת רמות אם היא יכולה להציע להן ביטוח בתנאים טובים יותר), אך שוכנעתי כי כוונתן היתה לכרות את החוזה דווקא עם המבטחת וכי היתה להן ציפייה סבירה לגבי הקמת כיסוי ביטוחי בתוך זמן סביר מפנייתן הראשונית, ואזכיר כי עסקינן בביטוח משלים וממשיך כיון ששתיהן כבר היו מבוטחות אצל המבטחת באתר הקודם של העסק.
2. באשר ל"תקופת הביניים" באופן כללי, אפנה אף לרע"א 104/08 דוד כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (02.02.2011), אשר עוסק בשאלת היקף חובות הגילוי שחלות על המבוטח במהלך התקופה, אך מזכיר את הקושי לגבי תקופת החיתום, לאמור:

"יצויין, כי הדיון בענייננו, לרבות הגדרת "תקופת הביניים", מתייחס לעניין חובת הגילוי המוטלת על המבוטח בהקשר לאופי הסיכון העתיד להיות מבוטח. אכן, שאלות בדבר מהות הקשר בין המבוטח למבטח וחובות וזכויות הצדדים במהלך התקופה בה טרם התקבלה החלטת המבטח האם לקבל את ההצעה לרכישת ביטוח, עשויות להתעורר בהקשרים שונים (כך למשל, התרחשות מקרה ביטוח לאחר מילוי ההצעה לביטוח על ידי המבוטח וטרם השלמת הליך החיתום על ידי המבטח). במקרה שלפנינו אין צורך להידרש לכל מגוון השאלות שעשויות להתעורר. אסתפק בכך שאציין כי ההכרעה בשאלות אלה צריך שתיעשה בשים לב לחוסר הבהירות המלווה תקופה זו ולציפיות, של המבטח והמבוטח גם יחד, שעשויות להיווצר כתוצאה מחוסר בהירות זו."

1. הצדדים נמצאו אם כך בתקופת ביניים, תקופת חיתום, ממושכת ביותר, במשך יותר משנה – ועצם העובדה שהמבטחת אפשרה סיטואציה חיתומית שכזו עולה לטעמי כדי רשלנות.
2. שנית, על המבטחת היה להקפיד ולהדגיש בפני התובעות – בין אם ישירות ובין אם באמצעות הסוכן – שהן נמצאות בסיכון משמעותי ומיוחד שעה שהצעת הביטוח לא התגבשה לכדי פוליסה. היה על חברת הביטוח לוודא שהתובעות מבינות את מצבן ושוכנעתי שלא רק שלא נעשו מאמצים להסביר את המצב לאשורו – אלא שהסוכן "שידר" לתובעות מצגי שווא לפיהן העניין בטיפול וכי קיים הסדר לגבי כיסוי ביטוחי. אדגיש שוב כי הוכח שהמבטחת כתבה לסוכן מספר פעמים במהלך השנה של הליך החיתום שאין ביטוח – אך לא הוכח שהיא אמרה זאת לתובעות ולא הוכח שהסוכן אמר זאת לתובעות. נהפוך הוא. ממכתביו של הסוכן למבטחת שתוארו בפירוט לעיל עולה תמונה לפיה הוא סבר שיש לתת כיסוי ביטוחי ושהדרישות מולאו – ואם הוא היה בדעה שיש כיסוי וכי "יהיה בסדר", אין לתמוה שגם התובעות שניזונו ממצגיו והסתמכו עליהם סברו בדיוק אותו דבר. עוד יודגש כי בהקשר זה העיד ענאן שהסוכן אמר לו שיש ביטוח (עמ' 13 שורות 8-12) ומעולם לא אמר שהמבטחת מסרבת לבטח אותם (עמ' 13 שורה 30). בדומה, לא נטען כי "מסר" שכזה הועבר לעלאא או לסאלם, וראו כי סאלם העיד אף הוא כי הסוכן מעולם לא אמר לו שהמבטחת מסרבת לבטח את התובעות ולא העביר לידיעתו את מכתביה של המבטחת מחודש מאי לגבי אי קיום הביטוח (עמ' 26 שורות 13 ו-22).
3. שלישית, לא הוצע לתובעות כיסוי ביניים עד השלמת הליך החיתום. כידוע, כאשר הליך החיתום מתמשך תקופה מסוימת, לרבות לאור הצורך לבצע מיגונים, ניתן להציע למבוטח הפוטנציאלי "כיסוי זמני" בתנאים אלו או אחרים. במקרה דכאן, למרות שההליך ארך שנה וחודש ולמרות שהוכנו שלושה סקרים והוחלפו עשרות מכתבים – לא הוצע לתובעות כיסוי ביניים, לא על ידי המבטחת ולא על ידי הסוכן (וראו כי בסקר השני מציין קלר שקיימת אפשרות לבטח את המפעל אם יוצב שומר, עד שיושלמו דרישות המיגון של הסקר השני). היה מקום להציע כיסוי זמני, וזאת במיוחד לאור מכתבי הסוכן בהם הוא מתריע שהתובעות וחשופות לסיכון מיותר.
4. רביעית, יש לראות כי בפועל השתלמו דמי פרמיה עבור כיסוי ביטוחי לגבי התובעת 1 לתקופה בה ארעה הפריצה – על בסיס הפוליסה שהיתה בתוקף לגבי המפעל במבנה הישן. בהקשר זה הוכח כי התובעות המשיכו לשלם את הפרמיה בגין הפוליסה שהופקה על ידי המבטחת לגבי התובעת 1 במבנה הישן (פוליסה מספר 108-500-8940-10, להלן: "הפוליסה הישנה") – וראו את מוצג ת/4 ממנו עולה כי הביטוח "הישן" עדיין היה בתוקף לגבי התקופה שמיום 1.2.2010 עד 31.1.2011 (כשהפריצה היתה באוגוסט 2010) וכי שולמו 14,751 ₪ בחודשים 2/2010 עד 9/2010 (וזאת למרות שהסוכן טען בתצהירו (סעיף 5) כי היא בוטלה). משמע, שהפוליסה הישנה מעולם לא בוטלה והתובעות עוד הוסיפו ושילמו פרמיה בחודש 9/2010, החודש שלאחר הפריצה. התשלומים ומטרתם לא היו שנויים במחלוקת, וראו כי סאלם אישר שהתשלומים היו בזיקה לפוליסה "הישנה" וכי עבור הפוליסה החדשה התשלומים היו אמורים להיות גבוהים בהרבה (עמ' 45 שורות 1-12). כלומר, שהתשלום לא יכול להעיד על קיומו של חוזה ביטוח לגבי המפעל במבנה החדש (וכבר דנתי בפן החוזי של יחסי הצדדים) אך בוודאי שיש בתשלום כדי להוסיף נדבך נוסף למסקנתי לגבי רשלנותם של המבטחת ושל הסוכן ולגבי ההסתברות של ההסתמכות על מצגי הסוכן (ונזכיר את האמור מעלה לגבי טיוטת הפוליסה של התובעת 2 והפוליסה הפיקטיבית של התובעת 1).
5. חמישית, כפי שצוין מעלה, מצאתי כי דרישות המיגון שבסקר השלישי חורגות מהדרישות שבסקר השני ונדמה לי שאף זו התנהלות בעייתית מבחינת המבטחת ותרמה אף היא למצב שבו התובעות נשארו במשך זמן כה ממושך ללא ביטוח בעודן סבורות כי יש להן כיסוי ביטוחי בשל מאמציהן להשלים את הדרישות שקבע הסוקר. ויובהר, כי הדרישות בסקר השני שונות משמעותית מהדרישות שבסקר הראשון, אך עובדה זו מוצדקת והגיונית שכן הסקר הראשון הוכן שעה שהמבנה החדש לא היה מאויש וטרם החלה בו הפעילות, ואני מקבלת את הסברו של קלר לפיו רק אחרי שביקר במפעל ה"פעיל", מצא לנכון לקבוע את הדרישות שבסקר השני. אלא שלא הצלחתי להבין מדוע אחרי שהקדישו התובעות זמן וממון בקיום דרישות המיגון של הסקר השני ניתן היה להציב דרישות מיגון נוספות או שונות מעט בסקר השלישי. אני משוכנעת שהתובעות הבינו שיש עוד פעולות לביצוע אחרי הסקר השלישי והן פעלו לביצוען – אך העלאת דרישות שכאלו ביוני 2010, כשנה אחרי הצעת הביטוח הראשונה, בוודאי שמצטרפת למסקנה לגבי אי הסבירות של הליך החיתום במקרה זה.
6. אוסיף עוד בהקשר זה, כהערה שהיא בבחינת למעלה מן הצורך, כי הוכח שחלק מדרישות המיגון (כולל אלו שהוספו בסקר השלישי) אולי היו יכולות לסייע באיתור הפורצים עוד כשהיו מחוץ למבנה, אך לעומת זאת התברר שיתכן מאוד שדרישה נוספת (חיבור מערכת האזעקה במפעל ל"מוקד רואה") ממילא לא היתה ברת ביצוע כיון שמבחינה טכנית, במועד הפריצה כלל לא היתה אפשרות לחבר את המפעל למוקד רואה, בשל העובדה כי חברות האבטחה שעבדו באותה התקופה באזור התעשייה ציפורית כלל לא יכלו לספק שירות זה. בנוסף, במהלך שמיעת הראיות הועלו ספקות משמעותיים באשר לאפשרות הריאלית של "מוקד רואה" שכזה לאתר אירוע פריצה מהסוג בו עסקינן בזמן אמת.
7. לכן, מסקנתי היא כי הסוכן והמבטחת התנהלו ברשלנות (והמבטחת אף אחראית שילוחית לרשלנותו של הסוכן לאור סעיפים 33(א) ו-36 לחוק חוזה הביטוח וסעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 – וראו לעניין אחריותה השילוחית של המבטחת את ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נעם אורים פ"ד מה(2) 811 (1991); ת"א (מחוזי-י-ם) 49202-12-11 פלוני נ' עטיה (14.11.2013); ע"א (מחוזי-מרכז) עוז והדר סוכנות לביטוח בע"מ נ' דמתי (28.3.2013); ע"א (מחוזי-ת"א) 57180-03-11 ד"ר שלמה כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (21.7.2011)). לטעמי, רשלנות זו מחייבת את הסוכן והמבטחת לפצות את התובעות בגין הנזקים שנגרמו עקב הרשלנות, דהיינו - ההפסדים עקב הפריצה שאין לגביהם פוליסת ביטוח תקפה, ואשר קשורים בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי לרשלנות כאמור.

אשם תורם –

1. בד בבד עם קביעתי לגבי רשלנות הסוכן והמבטחת, לא ניתן להתעלם מרשלנותם התורמת של מנהלי התובעות – שלא דרשו לראות פוליסה מסודרת ובתוקף, לא דאגו להסדרת התשלום בגינה, לא דרשו תשובות חד משמעיות מהסוכן ולא הציבו לוחות זמנים מלפני המבטחת והסוכן. במיוחד יפים הדברים שעה שענאן וסאלם ידעו מהם הדרישות של קלר (עמ' 14 שורות 22-28) והראיה היא שהם פנו לחברת סקיוריטי, למוקד 007 ולמכבי האש ופעלו לקיום התנאים. כלומר, אין המדובר במי שהתעלם לחלוטין מהצורך לקיים תנאים מסוימים וזלזל בצורך להשלימם אלא שמדובר בתובעות שהשקיעו אלפי שקלים בהקמת מערכת אבטחה וגילוי אש והיו נכונות לשלם את דמי הפרמיה הגבוהים. אך דווקא בשל כך, הן היו צריכות לוודא שהמאמצים אינם לשווא, שיש אישור מהמבטחת לגבי המיגון ושיש ביטוח בתוקף. במקרה זה מנהלי התובעות התרשלו אף בכך שסמכו על הסוכן, איש מקצוע ותיק וחבר אישי, ללא שעקבו באופן קפדני אחר מעשיו והזניחו את המעקב אחרי קצב השלמת הליך החיתום.
2. אני מעריכה את שיעור האשם התורם מצד התובעות – בכל הנוגע לכך שהגענו למצב שאליו הגענו – בשיעור של 33%.

התנהלות הצדדים אחרי אירוע הפריצה –

1. עד כאן נימקתי מדוע לשיטתי אין חבות חוזית אך יש חבות נזיקית כמו גם אשם תורם – ועד כאן, עמדתי סומכת על ניתוח התנהלות הצדדים לפני מקרה הביטוח. עתה יש לשאול אם ההתנהלות של מנהלי התובעות אחרי הפריצה יכולה להביא למסקנה שהחבות הנזיקית נשללת. לדעתי התשובה בשלילה.
2. תחילה, אזכיר כי שוכנעתי שהסוכן היה שותף לאותה התנהלות, וככל שה"התנהלות" מלמדת על חוסר תום לב – יש "לאזן" (או "לקזז") את התנהלות מנהלי התובעות למול התנהלות הסוכן, נציג המבטחת ושלוחה. אזכיר את שנאמר לעיל לגבי המפגש במפעל ביום ראשון בבוקר, לגבי הנסיעה הדחופה למכבי האש בעפולה ושיגור המסמכים למבטחת ואומר כי ככל שהיו ניסיונות לעכב את הדיווח על הפריצה בתקווה "להשלים חוסרים" – אזי שיש לייחס לסוכן אשמה זהה לאשמת מנהלי התובעות.
3. שנית, לא שוכנעתי כי ההתנהלות גרמה לשינוי במעמד התובעות או לשינוי במעמד המבטחת. אם בעקבות ההתנהלות היה נוצר מצב בו הסוכן היה מספיק לשלוח למבטחת מסמכים מסוימים, מספיק לגרום לכך שתופק פוליסה ותשולם הפרמיה כך שבמועד הדיווח על הפריצה היה כיסוי ביטוחי במובן החוזי – אזי שיתכן והיה מקום ליתן משקל מכריע להתנהלות אחרי הפריצה. כלומר, שאם התובעות ידעו על הפריצה יום לפני שדיווחו עליה וניסו להספיק (יחד עם הסוכן) להביא לכריתת חוזה הביטוח אחרי קרות מקרה הביטוח – אזי שבוודאי שהיו חייבות להיות לכך תוצאות במובן החוזי, והוראות חוק חוזה הביטוח ברורות בהקשר זה. דא עקא, שאותו ניסיון לכרות את חוזה הביטוח, ככל שהיה, לא צלח. אותה התנהלות, שכיניתי "פסולה", לא שינתה את המצב החוזי והמסקנה היתה ועודנה שלא נכרת חוזה מחייב.
4. לכן, שעה שעסקינן בניתוח הסיטואציה באספקלריה של דיני הנזיקין, אותה התנהלות מצד מנהלי התובעות אחרי הפריצה אינה יכולה לשלול את החבות הנזיקית בשל ההתנהלות לפני הפריצה. ויודגש כי ההתנהלות אחרי הפריצה (ואף אם היה ניסיון לטעון שהפריצה היתה יום מאוחר יותר) לא שינתה דבר לגבי גובה הנזק או יכולת הצדדים להקטין את הנזק. בנוסף, יתכן וניתן גם לראות את ההתנהלות של התובעות אחרי הפריצה כהמשך של ההתנהלות לפניה, אשר בעטיה הושת עליהם אשם תורם, משמע, ש"המחיר" של התנהלותם הוא שהתובעות לא תזכינה לפיצוי מלא.

סיכום ביניים ראשון –

1. לאור האמור מעלה מסקנתי עד כה הינה כי יש לחייב את המבטחת והסוכן לפצות את התובעות בגין 66% מנזקיהן – לאור קיומה של חבות נזיקית בניכוי 33% אשם תורם.

הנזק –

1. אזכיר כי התובעת 1 עוסקת בשיווק סיטונאי של מוצרי מזון ובעיקר שתיה חריפה ואלכוהול והתובעת 2 עוסקת בייצור ערק, וכי כל אחת מנהלת את חשבונותיה בנפרד (עמ' 10 שורה 31).
2. לטענת התביעה הנזקים בשל הפריצה כוללים שלושה רכיבים: (א) סך של 878,543 ₪ (לא כולל מע"מ) בגין גניבת סחורה ונזק למבנה, כמפורט בחוות הדעת של שמאי התביעה; (ב) פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין "נזקים ממוניים ושאינם ממוניים בגין הפרת חוזה הביטוח" (סעיף 41 לכתב התביעה); ו-(ג) ריבית מיוחדת בשיעור מקסימלי בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.
3. אתחיל בכך שיש לדחות את הדרישה לגבי פריט (ב) שכן לא היה חוזה ביטוח ולכן אין מקום לדרוש פיצוי בגין הפרתו, מה גם שלא הוכחו כל נזקים עקב הפרה פוטנציאלית זו או אחרת, בין אם ממוניים ובין אם לא ממוניים. המדובר בדרישה סתמית בעלמא וחבל שהועלתה. הוא הדין לגבי פריט (ג). לשם חיוב בריבית עונשית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, יש להוכיח שקיים חוזה ביטוח ועל המבוטח להוכיח חוסר תום לב של המבטחת. אין זה המקרה והדרישה נדחית.
4. נעבור לדון בפריט (א), שהוא העיקרי – ועמדתי כי הוא הוכח בחלקו בלבד.
5. מחוות דעתו של שמאי התביעה (ת/7), מיום 4.10.2010, עולה כי ביקר במפעל מספר ימים לאחר האירוע, ביום 3.9.2010 וכן ביום 16.9.2010. הנזקים שמפורטים בחווה"ד מתייחסים לשלושה נושאים: (1) נזקים למערכת המיגון והתשתית (מצלמות שבורות וכבלים קרועים) ונזק למבנה עצמו (החלפת תריס הגלילה שנעקר ממקומו ותיקון פתחים נוספים) – בסך 84,650 ₪ (להלן: "הנזק למיגון ולמבנה"); (2) נזק בשל גניבת משקאות מסוג ערק, המיוצרים על ידי התובעת 2 עצמה במפעל בסך 80,470 ₪ (להלן: "נזק גניבת הערק"); ו-(3) נזק בשל גניבת משקאות חריפים שאינם ערק, שאותם קונה התובעת 1 בסיטונות ומוכרת לאחרים, בסך 713,423 ₪ (להלן: "נזק גניבת המשקאות החריפים").
6. המבטחת לא שלחה שמאי למפעל לאחר הפריצה (למרות שידעה על הפריצה ביום 30.8.2010) ולא הציגה חוות דעת של שמאי – בין אם כזה שביקר במפעל ובין אם כזה שהתייחס להערכת שמאי התביעה באשר לראשי הנזק דלעיל. מטעם המבטחת הוגשה רק חוות דעתו של רו"ח זיתוני, אשר למעשה טוען כי כיון שלחוות הדעת של שמאי התביעה לא צורפו מסמכים ולא ברור על אילו נתונים היא סומכת – אזי שלא ניתן לבדוק את נאותות הנתונים הנטענים ולא ניתן לקבל את חוות דעתו של שמאי התביעה. עוד טוען זיתוני, כי פניות המבטחת לתובעות לקבל מסמכים אשר באמצעותם ניתן לבדוק את חישוביו של שמאי התביעה נותרו ללא מענה והדבר מחייב את המסקנה שהאמור בחוות הדעת לא הוכח (מסמכים כגון דו"ח יתרות המלאי המעודכן, תוצאות ספירת המלאי שנערכה לאחר הפריצה ואסמכתאות של תנועות מלאי לשנים 2009-2010). כמו כן מלין זיתוני על כך ששמאי התביעה נמנע מלבדוק את שיעורי הסטייה שהיו קיימים בתנועות המלאי אצל התובעות, שלא הוכחו העלויות לגבי מלאי הערק שנגנב וכי הנזקים הנטענים למיגון ולמבנה לא הוכחו כדבעי.
7. אבחן את הטענות לגבי כל ראש נזק במובחן.

הנזק למבנה ולמיגון –

1. לגבי רכיב זה, בראשית חוות הדעת צוין כי הוצגה לעיונו של שמאי התביעה "הצעת מחיר לשיקום נזקי תשתיות/מיגון" (להלן: "הצעת המחיר") ובסוף חוות הדעת צוין כי הנזקים למבנה ולמיגון תוקנו. כיון שהנזקים תוקנו (בין אם לפני מועד הכנת חוות הדעת ובין אם לפני מועד הגשת התצהירים וקיום ישיבת ההוכחות), יש קושי להסתפק בהפניה להצעת מחיר לגבי תיקונים אפשריים, מה גם שההצעה עצמה לא הוגשה לעיוני. היה צריך להציג חשבוניות לגבי העלויות בפועל וראו כי בחקירתו אישר השמאי כי האסמכתאות לגבי עלויות ביצוע התיקונים לא עמדו בפניו בעת עריכת חוות הדעת (עמ' 62 שורה 27). במיוחד יפים הדברים לגבי הרשימה הארוכה של רכיבי מערכת המיגון והתקשורת שלפי שמאי התביעה היה צריך להחליף על בסיס אותה הצעת מחיר – היות ואין בפני כל ראיות לגבי כך שאכן דווקא רכיבים אלו ניזוקו ושהיה צורך להחליף אותם. אני מניחה שמערכת התקשורת והחשמל תוקנה ושהמצלמות שניזוקו הוחלפו, אך לא אוכל להסתפק בהפניה של שמאי התביעה להצעת המחיר לגבי פריטים אלו. לגבי החלפת תריס הגלילה שנעקר ממקומו, תיקון וריתוך כנפי הממ"ד ותיקונים במבנה – טוען שמאי התביעה (על בסיס הצעת המחיר) כי המדובר בסך של 12,000 ₪. מצאתי כי יש לקבל את הדרישה לגבי סכום זה. אמנם, גם לגבי תיקונים אלו צריך היה להציג חשבוניות באשר לעלות בפועל, אך היות והוכח מעבר לכל ספק שהנזק נגרם ושהיתה חובה לתקן אותו, וכיון שהערכת השמאי לגבי העלות הכוללת סבירה גם ללא הפניה להצעת המחיר ואין כל הערכה נגדית של שמאי מטעם המבטחת – אפסוק ברכיב זה 12,000 ₪ (לא כולל מע"מ, נכון למועד חוות הדעת).

היקף הנזק עקב גניבת המשקאות החריפים –

1. לגבי מלאי המשקאות החריפים הכללי (ללא הערק), נטען בחוות הדעת לנזקים בסך 713,423 ₪. בחוות דעתו של שמאי התביעה פורטו המסמכים שנתקבלו אצלו לצורך בדיקת הנזק למלאי השתייה החריפה והם: דו"ח שיערוך מלאי ליום 28.8.2010 ודו"ח שיערוך מלאי ליום 16.9.2010. בסוף חוות הדעת מצוין כי מסמכים אלו אף מצורפים לחוות הדעת אך הם לא צורפו בפועל ולא הוגשו כראיה. בחקירתו, הסביר שמאי התביעה שמסמכים נוספים (המופיעים במכתב דרישת גילוי המסמכים מטעם המבטחת) עמדו לנגד עיניו בעת כתיבת חוות דעתו אך אף הם לא הוגשו לתיק ולא הועברו לעיון המבטחת למרות בקשתה. מסמכים אלו כללו מידע באשר לעלות המשקאות מבחינת התובעות.
2. באשר לאופן הבדיקה וחישוב הנזק - בפרק הבדיקה החשבונאית מציין השמאי כי אצל התובעות בוצעו רישומי תנועות מלאי מלאים, אך מטבע הדברים לא היה רישום מלאי דווקא נכון ליום הפריצה. לכן, לאחר אירוע הפריצה נערך עדכון של רשימת המלאי עובר לפריצה על בסיס רישומים של רכישות פריטי מלאי עד למועד אירוע הפריצה. לאחר ביצוע עדכון רשימת המלאי (בדיעבד) נכון ליום הפריצה, נערכה השוואה בין הנתונים שעודכנו לבין כמויות המלאי שנותרו לאחר הפריצה. ההשוואה מלמדת על החוסרים שנגנבו והמופיעים בטבלה שהכין שמאי התביעה. השמאי טוען עוד כי כי לצורך בדיקת אמיתות הנתונים בדו"ח המעודכן, הוא אף ערך "בדיקת פתע" במפעל כשבועיים לאחר ביקורו הראשוני (ביום 16.9.2010), ובדק מדגמית את כמויות המלאי הקיימות לגבי 6 סוגי פריטים. לטענתו של השמאי, בדיקה מדגמית זו העלתה כי כמויות המלאי שעודכנו לאחר האירוע לגבי התקופה שלפני האירוע, תאמו את כמויות המלאי שהיו קיימות במועד הבדיקה הנוספת, וכי לא היו סטיות בכמויות שהוצהרו (וראו כי מלאי המשקאות החריפים כלל על פי הרשימה שבחוו"ד שמאי התביעה 33 פריטים שונים). בחקירתו, מסר שמאי התביעה כי בנוסף לבדיקות שפורטו לעיל, הוא ביצע גם בדיקה של המלאי נכון לסוף שנת 2009 באמצעות מערכת הנהלת החשבונות של התובעות (אם כי יש לציין שביצועה של בדיקה כאמור לא אוזכר בחוות הדעת). לשיטתו, נתוני המלאי שנמסרו לו לגבי המועדים שעובר לפריצה תאמו את נתוני המלאי שהיו נכונים נכון לסוף שנת 2009. באשר לשאלת מידת הסטייה בנתונים הנוגעים לסוף שנת 2009 (בין נתוני המלאי לספירת המלאי שבוצעה בסוף שנת 2009) מסר השמאי כי בחלק מפריטי הסחורה לא הייתה סטייה כלל ובחלק אחר היתה סטייה של לא יותר מ- 2%, שנחשבת סטייה "רגילה" (עמ' 63 שורות 2-10, וזאת בניגוד לעמדת זיתוני אשר טוען כי שמאי התביעה התעלם מסטיות שכאלו, שקיימות כדבר שבשגרה).
3. באשר לעלויות הנטענות של פריטי הסחורה במלאי, שמאי התביעה מוסר בחוות דעתו כי העלויות הנטענות נמסרו לו על ידי חשב התובעות – אך לא הוצגו המסמכים אשר יכולים ללמד על המקור למידע כאמור.
4. בהקשר זה אומר, כי מחד גיסא, יש קושי לקבל את האמור בחוות דעת התביעה באשר להיקף גניבת המשקאות החריפים "ככתבו וכלשונו", מקום בו כל שהוצג לעיונו של בית המשפט היא טבלה שהכין השמאי עם כמות הבקבוקים שנגנבו במכפלת המחיר לגבי כל בקבוק, וזאת ללא שצורפו מסמכים ואסמכתאות כלשהן שיהיה בהן כדי לבסס את הנטען (כגון, למשל, המסמכים ששמאי התביעה מסר שעמדו לנגד עיניו או אסמכתאות על הרכישות של המשקאות החריפים שהיו יכולות ללמד אותנו על מחיר הקנייה של המוצרים). מאידך גיסא, יש לזקוף לחובתה של המבטחת את העובדה כי היא לא עשתה כל מאמץ לנסות לסתור ולהפריך את הנתונים שהציג שמאי התביעה לגופם. ראשית, מן הטעם שהמבטחת נמנעה מלשלוח שמאי מטעמה למפעל לאחר הפריצה, ולכן יש לראותה כמי שוויתרה על האפשרות לבדוק בעצמה לפחות את הנתונים באשר לכמות הסחורה אחרי הפריצה. שנית, בכל הנוגע לעלויות הנטענות של המשקאות החריפים, אני בדעה שאף אם המבטחת דרשה מסמכים מהתובעות ולא קיבלה אותם, עדיין ניתן היה להציג חוות דעת מטעם ההגנה לגבי העלויות של המשקאות החריפים (ככל שהעלויות שונות ממה שמציג שמאי התביעה). זאת לא עשתה המבטחת ובפנינו עומדים הנתונים שהציג שמאי התביעה בלבד. לכך יש להוסיף כי הוכח מעבר לכל ספק כי אכן נגנבה כמות משמעותית של סחורה, משמע – שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך שאכן נגרם נזק בפריט זה.
5. בהעדר נתונים מבוססי אסמכתאות מטעם התובעות מצד אחד, ובהעדר נתונים סותרים כלשהם מטעם המבטחת מצד שני, עמדתי היא כי אין מנוס אלא לקבוע את סכום הפיצוי על דרך האומדנא. אכן, אין מדובר בנזק אשר מעצם מהותו יש קושי ממשי להוכיחו, וההלכה היא כי על התובע להמציא את כל הנתונים שניתן באופן סביר להשיגם, על מנת לאפשר לבית המשפט לקבוע את היקף הפיצוי וכאשר נמנע התובע מהבאת הנתונים האמורים – לא יזכה בפיצויים גם אם הוכיח שנגרם לו נזק (ראו ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-810). עם זאת - יש לטעמי לייחס לשני הצדדים בנסיבות העניין אחריות להעדר הנתונים המלאים באשר לנזק, כפי שתואר לעיל וכאמור – לא יכולה להיות מחלוקת כי נזק אכן נגרם (ראו ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010), פסקה 27; ע"א 8958/96 שוסטר בע"מ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ (16.9.2001); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 69 (5.10.2006); ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 589-590 (1988); ע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל (28.6.2010); ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, פסקה ז(8) (6.2.2006); ע"א 1781/90 דרוקר זכריה, חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' פרטוש, פ"ד מז(2) 621, 627; ע"א 2688/95 פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5), 742, 746-747 – כולם באשר לפסיקת פיצויים על דרך האומדנה בהליכים אזרחיים. בנסיבות הללו, עמדתי היא יש לפסוק כי היקף גניבת המשקאות החריפים, בגינם ראוי לפסוק פיצוי לתובעות, עומד על מחצית מהסכום המפורט בגין ראש נזק זה בחוות דעת שמאי התביעה, דהיינו – סך של 356,712 ₪ (לא כולל מע"מ, נכון למועד חוות הדעת). פסיקת מחצית מהסכום משקפת לטעמי את האיזון הנכון במקרה זה בפן הראייתי ובכלל.

היקף הנזק עקב גניבת הערק –

1. באשר להיקף הנזק בגין גניבת הערק, עמדתי שונה. אני מוצאת כי לגבי פריט זה, מעבר להעדר הנתונים כפי שצוין מעלה - יש אף ממש בטיעון שהעלתה המבטחת לגבי שיטת חישוב הנזק. ואפרט. לגבי פריט זה הוצגה בחוות דעת שמאי התביעה טבלה הכוללת פירוט סוגים שונים של ערק, הכמויות שנטען כי היו במלאי ו"המחיר ליחידה". מאחר ואין מחלוקת כי מדובר בסחורה שיוצרה במפעל התובעות, עולה השאלה מה מייצג אותו "מחיר ליחידה". ברי, כי אם מדובר במחיר המכירה של הסחורה, צודקת המבטחת בטענתה (כפי שפורטה בחוו"ד זיתוני), לפיה אין זה האופן הראוי לחישוב הנזקים שנגרמו לתובעות, מאחר והנזק שנגרם לתובעות צריך לקחת בחשבון לא את מחיר המכירה אלא את עלויות הייצור. מחוו"ד התביעה לא עולה כי בוצע חישוב כאמור ולא עולה על סמך אילו נתונים הגיע שמאי התביעה לאותו "מחיר יחידה". לכן, לגבי פריטים אלו – לא רק שאין אסמכתאות לגבי המלאים (לפני ואחרי) ולא רק שאין אסמכתאות לגבי אופן חישוב "מחיר היחידה", אלא שיש מחלוקת אמיתית לגבי אופן חישוב "מחיר היחידה". שמאי התביעה לא הסביר בחוות הדעת כיצד בוצע החישוב, ויש לראות כי לגבי פריט זה, המבטחת לא היתה יכולה להביא בפני נתונים עצמאיים (בניגוד לעמדתי לגבי מחירי המשקאות החריפים האחרים). הצטברות זו של חוסרים ראייתיים מצד התובעות מחייבת את המסקנה שיש לראות את הדרישה לגבי הערק באופן אחר מאשר את הדרישה לגבי שאר המשקאות החריפים, וכאן – עמדתי כי התובעות לא הוכיחו את הנזק והדרישה נדחית (למרות שאני מניחה שנגנבו גם כמויות של בקבוקי ערק).

סיכום הנזק –

1. לכן, הנזק שהוכח למבנה הינו בסך 12,000 ₪ והנזק בגין גניבת המשקאות החריפים הינו בסך 356,712 ₪, וביחד - 368,712 ₪. מתוך סכום זה יש לפסוק לתובעות 66% = 245,783 ₪ (לא כולל מע"מ, נכון למועד חוות הדעת).

הטענות בנוגע לניכוי דמי הפרמיה וההשתתפות העצמית -

1. בטרם סיום, יש להידרש לטענת המבטחת לפיה מכל סכום שייפסק לטובת התובעות, אם ייפסק, יש לנכות את דמי הפרמיה שהיו צריכים להיות משולמים בגין הפוליסה ואת דמי ההשתתפות העצמית של התובעות (סעיף 15(ז) לכתב ההגנה). אין לקבל טענות אלו. ראשית, יש לראות את המבטחת כמי שזנחה טענות אלו, שכן אין בסיכומיה זכר לטענות. שנית, אף לגופן של הטענות לא מצאתי לקבלן, שכן הן לא הוכחו. לגבי דמי הפרמיה, המבטחת לא הוכיחה את גובהה של הפרמיה שהייתה אמורה להיגבות מהתובעות בגין הפוליסה שהיתה אמורה להיות מוקמת לגבי המפעל. בנוסף, הוכח כי המבטחת הוסיפה לגבות מהתובעות פרמיה לגבי הפוליסה הישנה והוכח כי המבטחת נקטה פעולות לגביית "דמי פרמיה" בגין הפוליסה של התובעת 1 והפוליסה של התובעת 2 (שלא כדין). בנסיבות הללו, עם כל הכבוד, לא תוכל המבטחת להשמע בטענה לגבי קיזוז פרמיה, ואולי בשל כך הטענה נזנחה בסיכומים. האמור נכון אף לגבי דמי ההשתתפות העצמית, שכן לא הוכח מה היה גובה ההשתתפות העצמית שהיו אמורות התובעות לשלם במסגרת אותה פוליסה שמעולם לא הוקמה (והשוו לרע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013) בכל הנוגע לנטל ההוכחה באשר לשיעור הפרמיה או ההשתתפות העצמית בפוליסות "תיאורטיות", אשר רובץ על שכם המבטחת).

סיכום –

1. לאור כל האמור מעלה, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לשתי התובעות, יחד, סך של 245,783 ₪ (בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן חוות הדעת של שמאי התביעה ועד היום), בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ (כולל מע"מ), ובתוספת החזר יחסי של אגרת בהמ"ש בסך 12,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ט' טבת תשע"ד, 12 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.