מונחת בפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין אירוע תאונתי מיום 11.10.07. לטענת הנתבעת, האירוע הנטען אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

השאלות העיקריות העומדות לדיון הן:

1. מהן נסיבות פגיעתו של התובע והאם אותן הנסיבות הן בגדר "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים.

2. אם התשובה לשאלה האחרונה חיובית, מהו סכום הפיצויים לו זכאי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה?

הואיל ובסופו של יום מצאתי כי התובע לא הוכיח את תביעתו והוא לא נפגע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, הרי פסק הדין יתייחס לשאלת החבות בלבד.

רקע:

התובע, יליד 1953, היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו הנהג והמשתמש במשאית, אשר על הארגז שלה היה מותקן מנוף לאיסוף גזם (להלן: "המשאית").

הנתבעת הינה חברת ביטוח הפועלת כחוק בישראל ובכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו, ביטחה את השימוש במשאית בביטוח חובה על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970. על פי כתב התביעה, ביום 11.10.07, נפגע התובע בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה.

נסיבות האירוע וטענות הצדדים:

להוכחת אירוע תאונת הדרכים הגיש התובע שני תצהירי עדות ראשית מטעמו וכן צירף מסמכים רפואיים שונים ואף את טפסי התביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

התובע צירף לתיק המוצגים מטעמו טופס ב.ל. 250 מהמל"ל למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה, חתום על ידו (ת/1), אשר מולא למחרת התאונה. על פי תיאור התאונה בטופס ב.ל. 250, כפי שנמסר על ידי התובע, התאונה ארעה תוך כדי עבודה, בעת שהתובע עלה על ארגז המשאית בכדי לתקן צינור של המנוף, אשר השפריץ שמן ותוך כדי עליה לארגז, החליק התובע, נפל על הקנט של הארגז ונפגע בגב התחתון.

הואיל והנתבעת טוענת כי אין המדובר ב"תאונת דרכים", אביא להלן את גרסתו של התובע, בהתייחס לנסיבות התאונה, כפי שהן עולות מתצהירי עדותו הראשית.

בתצהיר עדותו הראשון, מיום 15.11.10, תיאר התובע נסיבות נפילתו כדלקמן:

"ביום 11.10.07 בשעה 15:00 לערך ברחוב הרצל בראשון לציון, תוך כדי עבודה של איסוף גזם באמצעות המנוף של המשאית, שמתי לב שצינור שמן של המנוף נקרע ושמן נוזל ממנו, אני עצרתי בצד הדרך ברחוב הרצל, שהוא רחוב ראשי בראשון לציון ועליתי לארגז של המשאית כדי לתקן ולהחליף את הצינור של המנוף שהתפוצץ ונקרע ותוך כדי עליה לארגז של המשאית החלקתי ונתקלתי בקנט של הארגז ונפלתי על הגב ונחבלתי בגב התחתון". (להלן: "אירוע התאונה").

בתצהיר השני, מיום 22.10.12, תיאר התובע את נסיבות התאונה, תוך התייחסות להכחשת הנתבעת את אירוע התאונה בכתב ההגנה. התובע הצהיר כדלקמן:

"אני מדגיש בזה כי התאונה אירעה תוך כדי עליה לארגז המשאית והחלקתי תוך כדי עליה לארגז ונפלתי על ה"קנט" של הארגז ונחבלתי בגב התחתון ואני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעת כי החלקתי על ארגז המשאית ללא קשר לשימוש.

המדובר במשאית + מנוף הנמצא מאחורי הקבינה של המשאית והוא מותקן כחלק אינטגראלי של המשאית והוא שימש אותי להרמת הגזם ותוך כדי עבודה (איסוף גזם) ראיתי שצינור שמן של המנוף התפוצץ והוא דולף כי הוא נקרע ובצורה כזאת ואם השמן דולף ו"בורח" אין אפשרות לעבוד עם המנוף...וכאשר עליתי לארגז כדי להחליף את הצינור...ותוך כדי עליה לארגז החלקתי ונפלתי על הקנט של הארגז ונפגעתי בגב התחתון".

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי נסיבות התאונה שונות מהמתואר בתביעה ואינן מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

עדות יחידה של בעל דין

בכל הנוגע לנסיבות האירוע דנא, כפי שטוען להן התובע, נשמעה עדותו של התובע בלבד.

סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971, קובע:

"54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי

פסק בית המשפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלו המקרים,

(1)...

(2) העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל הדין;

(3)..."

נשאלת השאלה, בהיעדר סיוע לעדותו היחידה של התובע, האם קיימים במקרה הזה נימוקים ראויים, אשר יהיה בהם כדי לשכנע כי יש לקבל את גרסתו של התובע לגבי נסיבות התאונה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי התשובה לשאלה זו שלילית, ונוכח שוני בגרסאות התובע, דווקא קיימות סיבות לכך שאין להסתפק, במקרה זה, בעדות יחידה של בעל דין.

התובע טען בכתב התביעה, בתצהירי העדות הראשית ובטופס בל/250 כי האירוע הנטען התרחש עת עלה לארגז המשאית, בעוד שלחוקר מטעם הנתבעת הוא מסר שהוא נפל בעת שביקש לרדת מהמשאית, לאחר שתיקן את הצינור.

"...עלה לארגז של המשאית כדי לתקן ולהחליף את הצינור של המנוף שהתפוצץ ונקרע ותוך כדי עליה לארגז של המשאית החליק התובע...". (סעיף 3 לכתב התביעה).

בטופס בל/250 נרשם: "...כאשר עליתי על ארגז המשאית בכדי לתקן צינור שמן החלקתי...".

ובסעיף 4 לתצהיר השני מיום 22.10.12: "אני מדגיש בזה כי התאונה אירעה תוך כדי עליה לארגז המשאית והחלקתי תוך כדי עליה לארגז...".

התובע העיד בתחילת עדותו, כי האירוע התרחש בטרם תיקן את הצינור (עמ' 7 שורות 1-5 לפרוטוקול מיום 6.2.13):

" ש. תקנת או לא?

ת. לא תיקנתי לא יכולתי לזוז...

ש. ולפני שתיקנת כבר נפלת?

ת. כן עוד לא תיקנתי כלום".

לעומת זאת, לחוקר מטעם חברת הביטוח סיפר כי האירוע התרחש לאחר שסיים לתקן את הצינור (נ/2 – עמ' 9): "עצרתי בצד, בצד של הכביש ו... עליתי להחליף את ה...החלפתי את הצינור, גמרתי אותו, באתי לרדת ו...מהשמן שנשף (כך במקור) ברצפה מהפירוק של הזה, הריץ אותי...".

התובע עומת עם חוסר ההתאמה בגרסאותיו אך השיב בתשובות שלא היה בהן כדי להסביר דבר או חצי דבר. (ראה עמ' 8 שורות 10-18 לפרוטוקול מיום 6.2.13).

עוד טוענת הנתבעת ומצביעה על גרסאות סותרות של התובע באשר למועד פנייתו לקבלת טיפול רפואי:

בעדותו סיפר התובע, כי ממקום התאונה נסע לביתו ופנה לקופת החולים רק למחרת היום (עמ' 7 שורות 8-11 לפרוטוקול מיום 6.2.13), בעוד שלחוקר מטעם הנתבעת סיפר התובע, כי פנה לקופת החולים ישירות ממקום האירוע הנטען (עמ' 14 לנ/2).

חוסר ההתאמה בין גרסאותיו השונות של התובע הובילוני למסקנה, שלא רק שאין במקרה הזה נימוק למתן פסק דין על סמך עדות יחידה של בעל דין הנעדרת סיוע, אלא שקיימים נימוקים שמחייבים שלא לעשות כן.

די בקביעה דלעיל כדי להביא לדחיית התביעה. יחד עם זאת, אפילו אם הייתי קובע ממצאים עובדתיים התואמים לגרסה של התובע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתב התביעה, בתצהירים ובסיכומים, לפיה התובע החליק בשל השמן ונפל על ה"קנט" של המשאית, עת עלה על הארגז במטרה לתקן את הצינור, הרי אין המקרה בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

האם מדובר בתאונת דרכים?

ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי צינור השמן הינו חלק אינטגראלי מהשימוש במשאית ואי ביצוע פעולת התיקון, עת התפוצץ והתיז שמן לכל עבר, מהווה סיכון תעבורתי, הן לתובע והן למשתמשים האחרים בדרך.

עוד טוען התובע, כי התאונה מהווה "תיקון דרך" ולכן נכללת בהגדרה של "תאונת דרכים". לחילופין הוא טוען שהתאונה אירעה בנסיבות של ירידה או עליה לרכב וכי לכן, היא מהווה "שימוש" ברכב.

מנגד טוענת הנתבעת, כי אין המדובר ב"תאונת דרכים". לדידה, תיקון צינור השמן של המנוף איננו בבחינת פעולה הנדרשת לנסיעה של המשאית עצמה, היינו "למטרות תחבורה", מאחר והמשאית היתה תקינה ואין קשר בין תיקון הנזילה הנטענת, לבין הכשירות התחבורתית של המשאית. כן טוענת היא כי המדובר הוא בתיקון אשר נעשה על ידי איש מקצוע.

המסגרת המשפטית:

סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כך:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;

היסוד "שימוש ברכב מנועי" מוגדר אף הוא בסעיף 1 לחוק הפיצויים:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; (ההדגשה שלי – י.א).

"תיקון דרך" או "טיפול דרך":

בא כוח התובע טוען, שיש לראות את עליית התובע למשאית בגדר "תיקון דרך" או "טיפול דרך", מונחים הנופלים בגדר "שימוש ברכב מנוע" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

ברע"א 5099/08 נביל נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פרשת נביל"), ציין כב' המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, כי לאותה עת, שאלת האבחנה בין "תיקון" או טפול דרך" לבין "תיקון או "טיפול בית", טרם הוכרעה בבית המשפט העליון. הוצעו מספר מבחנים אפשריים וכב' המשנה לנשיאה ציין את המבחן הגיאוגרפי, לפיו טיפול שנעשה בבית או בחצרים של העבודה, אינו טיפול דרך. מבחן נוסף שהוצע בפסיקה הוא "מבחן הזמן", לפיו רק טיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה או במהלכה מהווים טיפול דרך. כב' המשנה לנשיאה מציין מבחן שלישי והוא מבחן המהות, אשר בוחן את סוג הטיפול שבוצע ברכב, וכאשר טיפול שנוהגים לעשות בדרך ולא נזקקים לבעלי מקצוע יחשב "טיפול דרך".

בסופו של יום נקבע בעניין נביל, כי המבחן שראוי להפעיל לצורך ההכרעה בשאלה מהו טיפול דרך, הוא מבחן אשר הוצע באמרת אגב ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נגד ינטל (להלן: "פרשת ינטל") והוא מתייחס לתיקוני פתע או טיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולהמשך המשכתה. כך, טיפול דרך הוא אך ורק טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה לאחר יציאה לדרך, ואינו יכול להיות טפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם יציאה לדרך" (פסקה 13 לפסק הדין).

מוסיף כב' המשנה לנשיאה וקובע, בפסקאות 13 ו- 14 לפס"ד נביל, את הדברים הבאים:

"ומעל לכל, נראה כי תיקון מס' 8 נועד (גם אם לא תמיד בהצלחה מלאה) להחזיר במידת האפשר את המושג 'תאונות דרכים' למשמעותו הפשוטה והיום יומית בעיני הציבור. לאמור, פגיעות המתרחשות החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. הכנסת טיפולי הדרך לגדרי 'שימוש ברכב מנועי' נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של 'הנסיעה ברכב' במובנה הרחב.

14. כאמור, נוסף על התנאי שהטיפול התרחש בדרך, קיימים לדעתי שני תנאים נוספים על מנת שהטיפול ייחשב 'טיפול דרך'. תנאי אחד הוא, כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה...התנאי הנוסף הוא, כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע...".

בענייננו, התובע נהג במשאית לשימושו התחבורתי. תוך כדי עבודתו, ולאחר שהחל בנסיעה, הבחין כי צינור השמן של המנוף התפוצץ והתיז שמן. התובע עצר בצד הכביש, עלה לארגז המשאית על מנת לתקן את התקלה ולהחליף את הצינור. בכך התמלא התנאי הראשון, דהיינו, הצורך בתיקון נולד לאחר שהחלה הנסיעה. כמו כן, הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי, בו הבחין התובע במהלך יום העבודה ולקראת סיומו. בכך מתקיים תנאי נוסף. ברם, סבורני כי התפוצצותו של הצינור איננה תקלה שחובה לתקנה על מנת שאפשר יהיה להמשיך בנסיעה. תיקון הצינור איננו חלק מהמהלך השלם של הנסיעה ברכב, במובנה הרחב. פעולתו של התובע לא נעשתה "למטרות תחבורה", כפי שגם העיד התובע לעיל, שכן אין קשר בין תיקון הנזילה הנטענת, לבין הכשירות התחבורתית של המשאית. בכך לא התקיים, למעשה, התנאי הבסיסי, לפיו על השימושים השונים להיעשות למטרה תחבורתית, כרשום ברישא של הגדרת "תאונת דרכים".

התובע נחקר על כך:

"ש. כשראית שהשמן משפריץ והזזת את המשאית למקום אחר כדי לתקן, אין בעיה שהמשאית תיסע עם הנזילה של השמן?

ת. אם מנתקים את הפרטיקוף המשאבה של המנוף לא עובדת והשמן לא ינזל.

ש. זה לא מפריע לנסיעה של המשאית?

ת. לא שייך.

(עמ' 6 שורות 10-16).

אינני מקבל את טענת התובע בסיכומיו, לפיו המשך הנסיעה כאשר הצינור לא תקין, היה מסכן את התובע ואת המשתמשים בדרך. הוברר על ידי התובע כי ניתוק ה"פרטיקוף" (הכינוי המקורי הוא: power take off) היה מפסיק את פעולת המשאבה של המנוף והשמן היה מפסיק לנזול. על כן, ברי כי התיקון או ההחלפה של הצינור לא היו למטרה תחבורתית של המשך הנסיעה. ואכן, לפי אחת הגרסאות של התובע, כך היה בפועל:

"חוקר: ...איך התפנית לקופת החולים, עם המשאית?

תובע: בטח שעם המשאית. הלכתי לאט לאט לאט בצד, שמתי אותה בצד ו...ירדתי לקופת... אני לא יכול להגיע לקופת חולים עם המשאית, אל תשכח...לא נכנסים לכבישים האלה" (עמוד 14 לנ/2).

לא זו אף זו: כאשר המדובר הוא ברכב דו ייעודי, כמו במקרה דנן, החזקה המרבה בדבר תיקון דרך אינה חלה על המטרה הלא תחבורתית (1113/01 סלימאן יאסין נגד סהר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).

לאור האמור לעיל וגם אם מתקיימים היו שאר התנאים שנקבעו בעניין נביל לעניין תיקון וטיפול דרך, הרי בהיעדר התנאי הבסיסי שעניינו "מטרה תחבורתית", אין המדובר הוא בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

כניסה לרכב/ירידה מרכב:

ברע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נא(3) עמ' 825 קבע כב' השופט אור כדלקמן:

"פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התחבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תחבורתיות. מכאן, לא כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו, תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו המטרות היו העליה לרכב או הירידה ממנו...".

כן אפנה לספרו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס), השופט אליעזר רבלין, תאונת הדרכים סדרי דין בחישוב הפיצויים, מהדורה 1999 בעמ' 166:

"...בעניין אחר נפסק כי יש להבחין בין עליה וירידה מרכב לקראת נהיגה או בתכוף לאחר תום הנסיעה (המקימים תחולה לחוק) לבין עליה או ירידה שאינם בהקשר לנהיגה ובתכוף לה, למשל ירידה מרכב בתום טעינה. מעבר הזמן בין תום הנסיעה לבין הכניסה המחודשת לרכב, הביא לדחיית התביעה במקרה שנדון בת"א 1092/94 ...

על מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים, חייב 'השימוש' של כניסה לרכב וחייב 'השימוש' של ירידה ממנו שיהיו 'למטרות תחבורה'. הדרישה כי כל אחת מדרכי השימוש תיושם 'למטרות תחבורה' היא פועל יוצא מהגדרה בסיסית הקובעת כי תאונת דרכים היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...".

בהמשך, מתייחס כב' השופט רבילין בספרו למבחנים באשר לשאלה האם כניסה לרכב או ירידה ממנו היא למטרות תחבורה בכותבו את הדברים הבאים (עמ' 169):

"מבחני עזר ששימשו בפסיקה אינם מציעים תשובה משביעת רצון במקרה גבול. השאלה אם הכניסה לרכב או הירידה ממנו באו למטרות תחבורה מעוררת גם קושי ראייתי עימו יש צורך להתמודד בשלב של ההכרעה העובדתית במשפט. הקושי המושגי נובע מחוסר בהירות שבהוראות החוק ומבחינת המחוקק שלא לאמץ את 'המבחן התעבורתי' לעיצוב מכלול המרכיבים של הגדרת 'תאונת דרכים' שבסעיף 1 לחוק הפיצויים כפי שתוקן בתיקון מס' 8...".

בענייננו, כפי שפורט לעיל, התובע העיד, כי לא הספיק להתחיל לתקן את צינור השמן, אלא נפל תוך כדי ניסיון לעלות לארגז המשאית (סעיף 4 לתצהיר תובע מיום 22.10.12 וסעיף 3 לתצהירו מיום 15.11.10). גם בעדותו בבית המשפט ציין התובע: "במקרה הזה לא הייתי בתוך הארגז, עוד לא הגעתי לארגז העברתי רגל אחת, ואז החלקתי ונפלתי על הקנט של הארגז, היה מלא שמן ולכן החלקתי. נפלתי על הגב" (עמ' 6 שורות 25-26). ובהמשך: "אני לא החלפתי צינור, אני העברתי את הרגל עם הצינור, שני מפתחות שבדי, עליתי למעלה וכשירדתי לתוך הארגז החלקתי על הקנט. הקטע הזה הוא נמוך. רואים את זה בתמונה" (עמ' 8 שורות 16-18).

במקרה דנן, מטרתו של התובע בעת שעלה אל ארגז המשאית, לא היתה תחבורתית אלא כדי לתקן חלק של המנוף. העליה לא היתה למטרות תחבורה. אין המדובר הוא בפעולה הנדרשת לנסיעה עצמה. כפי שראינו ליעל, הוברר על ידי התובע כי על ידי ניתוק ה"פרטיקוף", מופסקות פעולות המשאבה והתזת השמן, כך שאפשר בנקל להמשיך בנסיעה, גם ללא תיקון המנוף, אשר לשמו עלה התובע על המשאית.

במקרה דומה אליו הפנה ב"כ הנתבעת (ת.א 8278-06-09 (מחוזי מרכז) שוויקי ואח' נגד כלל – פורסם בנבו), נדחתה תביעה, בה נפל תובע מהמשאבה, עת עסק בחיזוק הברגים של משאבת בטון או כאשר עלה אל המשאבה כדי להוריד כלים בהם השתמש קודם לכן. נקבע, כי "עלייתו של התובע על המשאבה עובר לתאונה, לא היתה למטרות תחבורה...התובע אף לא טען, וממילא לא הוכיח, כי לולא חיזוק בורגי הזוית של המשאבה לא ניתן היה להמשיך ולנסוע במשאית וממילא אותו טיפול לא נועד למטרות תחבורה".

לאור האמור לעיל באתי לכלל דעה, כי עלייתו או ירידתו של התובע מהמשאית (תלוי לאיזו מגרסאות התובע נתייחס) לא היו למטרות תחבורה.

סוף דבר

אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט (שכ"ט עו"ד) בסכום של 9,440 ₪ (כולל מע"מ), תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור – תוך 45 יום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום, עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ד, 18 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.