לפני בקשת הנתבעות למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

כללי

1. בתיק מתנהלת תביעת שיבוב בגין גמלאות ששולמו ותשולמנה לגב' תמר אלי (להלן: "הנפגעת"), אשר נפגעה בתאונת דרכים ביום 25.4.02 כנוסעת ברכב. השימוש ברכב היה מבוטח כדין על ידי הנתבעות. כתב התביעה המתוקן מבוסס על ההסכם שנכרת בין התובע ובין הנתבעות. בהתאם לתנאי ההסכם על הנתבעות לשפות התובע בשיעור השווה ל – 80% מסכום הגמלאות ששילם וישלם התובע לנפגעת, בתוספת ריבית הסכמית. לנפגעת נקבעה נכות צמיתה על ידי ועדות התובע הן בענף נפגעי עבודה והן בענף נכות כללית, בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי. התביעה היא לתשלום גמלאות ששולמו וישולמו לנפגעת בשני הענפים.

ההליך

1. מדובר בגלגול שני של בקשת הנתבעות. עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעות בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי. הבקשה התבססה על הטענה, שתביעת הנפגעת היא חלק מפרשת הונאה הידועה בשם "חלוק לבן". נטען, כי מדובר בפרשת הונאה בה חברו יחדיו מבוטחים ורופאים, לרבות מומחים אשר משמשים כמומחים בוועדות התובע, להוציא כספים במרמה, הן מהנתבעות והן מהתובע. נטען, כי הנפגעת לא נבדקה כדין על ידי רופאי התובע. היא נבדקה, כנטען, על ידי רופאים, אשר סייעו בידה בתביעת המרמה והנפיקו עבורה תיעוד רפואי כוזב. כל אלו, נטען, מביאים למסקנה שאין לתת תוקף לקביעת הוועדות הרפואיות של התובע בשל פגם מהותי, אשר נפל בפעולתן. בהחלטה מיום 15.4.12 נדחתה הבקשה. נקבע כי מעבר לטענות, השערות וחשדות, בדבר מרמה וכזב, אין בסיס ראייתי מספק על מנת לקבוע, כי נפל פגם חמור בעבודת ועדות התובע. נקבע, כי בהעדר ראיות ברורות וחד משמעיות המצדיקות סטייה מההסכם, יש לפעול על פיו ועל פי כוונת הצדדים ויש להימנע מהתדיינויות פרטניות בדבר שיעור הנכות בכל תיק ותיק.
2. הנתבעות הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתי זו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.1.13 נדחתה בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לטענת הנתבעות, כי נמצא פגם חמור בעבודת התובע, על בסיס תרמית וחשדות לפלילים, אשר מצדיק מינוי מומחים רפואיים. נקבע, כי קביעות רופאי ועדות התובע מחייבות ואין מדובר בחריג, המצדיק סטייה מההסכם. עם זאת, הנתבעות העלו בפני ערכאת הערעור טענה נוספת, אותה לא העלו בפני בית משפט זה. הטענה היא, כי קיים פער משמעותי בין הנכויות שנקבעו לנפגעת בענף נפגעי עבודה ובין אלו שנקבעו בענף נכות כללית ופער זה, לכשעצמו, מצדיק מינוי מומחים רפואיים מטעם בית משפט במסגרת תובענה זו. בית המשפט המחוזי קבע, כי אין בהחלטה נשוא הערעור התייחסות לטענה זו והיא הוחזרה לדיון בפני. בהתאם לכך, הגישו כעת הצדדים טענותיהם בנושא זה.
3. יאמר מיד, כי, כאמור, צודק התובע בטענתו, על פיה טענת הנתבעות, העומדת לדיון כעת, כלל לא הועלתה בפני בית משפט זה טרם העלאתה בפני ערכאת הערעור. הטענה, כטענה עצמאית, במנותק מהטענות בדבר הונאה ותרמית, הועלתה לראשונה רק בפני ערכאת הערעור. הנתבעות לא היו רשאיות לטעון טענה זו במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישו. עם זאת, נראה שהתובע לא טען למניעות זו בפני ערכאת הערעור ובהתאם להחלטת ערכאת הערעור, יש לדון כעת בטענה לגופה.

טענות הצדדים

1. הנתבעות עותרות למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי וממקדות טענותיהן בתחום זה. הנתבעות טוענות, כי בענף נפגעי עבודה לא נקבעה לנפגעת נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי עקב התאונה, בעוד שבענף נכות כללית נקבעה נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 50% עקב התאונה. נטען, כי שתי הקביעות התקבלו בסמיכות זמנים. הפסיכיאטר שבדק את הנפגעת בענף נפגעי עבודה התרשם מחוסר אמינות. גם מבחנים נוירופסיכולוגים אליהם הופנתה הנפגעת במסגרת ענף נפגעי עבודה העלו הגזמה וחוסר אמינות. הנפגעת לא הופנתה למבחנים נוירופסיכולוגיים במסגרת ענף נכות כללית. מדובר בפער מהותי בין החלטות הועדות בשני הענפים ופער זה, לבדו, מצדיק מינוי מומחה רפואי, על מנת לאפשר גילוי האמת ובירור מעמיק של הנכות שנותרה לנפגעת עקב התאונה. הנתבעות טוענות עוד, כי בקביעת הועדות הרפואיות בענף נכות כללית אין קביעה מפורשת ומובהקת, כי נכותה הנפשית של הנפגעת מיוחסת לתאונה נשוא התובענה, בעוד הועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה שללה כל נכות נפשית אצל הנפגעת, הנובעת מהתאונה. נטען, כי התובע מושתק מלטעון טענות סותרות בדבר נכותה של הנפגעת. הנתבעות מוסיפות וטוענות, כי בענף נכות כללית הנפגעת הייתה מיוצגת בעת הדיון בועדות וכי קביעת הנכות הנפשית מתבססת כולה על חוות דעת פרטית של ד"ר ברק, שאינה מבוססת.
2. התובע טוען כי מדובר בתביעה על פי ההסכם, אשר מטרתו היא מניעת התדיינות. מינוי מומחים בתביעות על פי ההסכם יסכל את מטרתו. ההלכה היא, כי התובע אינו מוגבל בתביעת השיבוב שלו והוא זכאי לתבוע שיבוב הן בגין תגמולים המשולמים בענף נכות כללית והן בגין תגמולים המשולמים בענף נפגעי עבודה. אף אם קיימים הבדלים בין הנכויות שנקבעו בכל ענף, אין בכך כדי לפגוע בזכות השיבוב של המוסד, אשר נגזרת מן הגמלאות ששילם כדין. מחלוקת בין מומחים רפואיים בשאלת דרגת הנכות היא חזון נפרץ. קיומו של פער בין שיעור הנכות שנקבע לנפגעת בענף נפגעי עבודה ובין זה שנקבע בענף נכות כללית אינו שולל את זכות השיבוב בגין סכומים ששולמו במסגרת שני הענפים, כל עוד הוכח קשר סיבתי בין הגמלאות לתאונה. במקרים דומים למקרה העומד בפנינו קבעו בתי המשפט כי יש לקבל תביעת השיבוב של התובע. הפסיקה אליה הפנו הנתבעות אינה מתייחסת לתביעות על פי ההסכם. עיון בפרוטוקולי הועדות מלמד, כי אף אחד מבין הרופאים אשר ישבו כפוסקים בועדות הרפואיות ואשר בדקו את הנפגעת לא נחקר בחשד למעורבות בפרשת ההונאה לה טוענות הנתבעות וממילא לא הורשע. ד"ר ברק, הפסיכיאטר אשר ערך חוות דעת פרטית בעניינה של הנפגעת, אמנם נחקר במשטרה אך לא הוגש כנגדו כתב אישום בחשד למעורבות בהונאה כלשהי. התובע מוסיף וטוען, כי הועדות הרפואיות הן גופים עצמאיים מעין שיפוטיים. הן אמנם מופעלות על ידי התובע מהבחינה הארגונית והתקציבית, אך הן נהנות משקול דעת עצמאי. לא התובע הוא שקובע את דרגת הנכות אלא הפוסקים הרפואיים ולא ניתן לייחס לתובע חוסר תום לב בקשר לקביעות הועדות הרפואיות. עיון בפרוטוקולי הועדות הרפואיות של ענף נכות כללית מעלה, כי הנפגעת לוותה לועדות על ידי בעלה ולא על ידי עו"ד. בנוסף, קביעות הועדות הרפואיות בענף זה לא נעשו רק על סמך חוות דעתו של ד"ר ברק. בפני הועדות עמדו מסמכים רפואיים נוספים. בהתאם לעילה החוזית, על פיה מתבררת התביעה, על התובע רק להוכיח הקשר הסיבתי בין הגמלאות המשולמות על ידו ובין התאונה, על סמך המסמכים שבתיק הנפגעת, ללא כל הגשת חוות דעת מטעמו או מטעם בית המשפט. בהתאם למסמכים אלו קיים קשר סיבתי.

תביעה על פי ההסכם: הלכות יסוד

1. התביעה שלפני היא תביעה חוזית. היא נסמכת על ההסכמים שנחתמו בין חברות הביטוח לבין התובע, אשר באו להסדיר באופן כולל ולטווח ארוך את מערך היחסים בין צדדים אלו בכל הנוגע ליישום הוראת 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995. התובע וחברות הביטוח ראו לנכון לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי, אשר יבוא תחת התדיינויות בכל תביעה ותביעה בנפרד. נקבע כי ההסכם "משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והוויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שייתכנו מקרים שבעם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא את הנסיבות הפרטניות. לעיתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעיתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח, פ"ד ס(4) 132 [2006]). לאור תכלית זו של ההסכם וכוונת הצדדים בעת עריכתו, כך נקבע, יש להכריע במחלוקות המתעוררות בין הצדדים, במהלך יישום ההסכם. בהקשר זה יוער, כי הפסיקה אליה מפנות הנתבעות ואשר אינה עוסקת בתביעות על פי ההסכם, אינה רלוונטית לענייננו.
2. בהתאם לתנאי ההסכם, על חברות הביטוח לפצות התובע בכל מקרה בו "שילם או משלם המוסד – על פי הוראות החוק - גמלאות לנפגע בתאונת דרכים", ובלבד שהגמלאות משולמות בגין תאונה בה מעורב רכב, אשר השימוש בו מבוטח בפוליסה שהוציאו חברות הביטוח. אין חשיבות באיזה ענף שולמו הגמלאות: "חובת השיפוי של חברות הביטוח קמה בין אם שילם המוסד גמלאות לנפגע בכח החלטה של ועדה רפואית בענף נפגעי עבודה, ובין אם שילם הוא גמלאות בענף נכות כללית". עצם תשלום הגמלאות לנפגע, ככל שמדובר בגמלאות הקשורות לתאונה, מקים את חובת השיפוי לתובע בהתאם להסכם (רע"א 7025/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 21.8.10; רע"א 5123/10 ילנה זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, 21.8.12). שניים בלבד, אם כן, הם התנאים אותם על התובע להוכיח במסגרת תביעת השיבוב המבוססת על ההסכם: האחד, כי שילמו או משולמות לנפגע גמלאות "על פי חוק", עקב הנכות שגרמה לו תאונת הדרכים, השני, כי חברת הביטוח היא המבטחת כדין של השימוש בכלי הרכב, שהיה מעורב בתאונה.
3. ההלכה היא, כי, כדי לא לסכל את ייעודו של ההסכם, לחסוך בהתדיינויות ולקצר הליכים, אין להתיר לפתוח בכל מקרה פרטני התדיינות בשאלת שיעור הנכות של הנפגע ובשאלת הקשר הסיבתי בינה ובין תאונת הדרכים. "המל"ל יוצא כדי חובת הוכחת זכותו החוזית כלפי חברת הביטוח בהראותו כי הוא שילם ומשלם תגמולים לנפגע בתאונה, בהתאם לקביעה רפואית שניתנה כדין על ידי רופא מוסמך או ועדה רפואית הפועלים במסגרת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 והתקנות שהוצאו מכוחו. המל"ל אינו נדרש להוכיח את צדקת קביעתו המקצועית של הגורם הרפואי המוסמך מטעמו, ומנגד - חברת הביטוח אינה רשאית להתעמת עם קביעה זו ולהביא ראיות לשם סתירתה. זהו אחד מ"מחיריה" של ההנחה המשמעותית שהוענקה לחברות הביטוח בהסכם בנוגע להיקף חובת השיפוי כלפי המל"ל בהשוואה לשיפוי המלא בו היו מחויבות אלמלא ההסכם, בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי" (ע"א (מחוזי – י-ם) 11316/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 9.8.09).
4. הכלל הוא, שקביעות רופאי התובע, גם בענף נכות כללית, מחייבות במסגרת ההסכם, הן בעניין שיעור הנכות והן בעניין הקשר הסיבתי בין הנכות ובין התאונה נשוא התביעה. מקום בו קשרו רופאי התובע סיבתית את הנכות לתאונת הדרכים, גוברת קביעתם על כל קביעה אחרת. לקביעה זו יהיה מעמד סופי ומחייב לצורך ההסכם ולא ניתן יהיה להביא ראיות לסתרה, גם לא חוות דעת של רופא, אשר התמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתביעת הנפגע כנגד המזיק (ע"א (מחוזי י-ם) 3052/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 26.5.09; ע"א (מחוזי י-ם); 11316/07 הנ"ל והפסיקה המאוזכרת שם). הוכחת הקשר הסיבתי אינה טעונה דווקא אמירה מפורשת לקיומו. ניתן לקבוע הוכחת הקשר הסיבתי גם מקום בו הדברים לא נאמרו במפורש, אלא ניתן להסיק זאת מהמסמכים בתיקי התובע (ת"א (שלום – י-ם) 8590/05 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, 29.10.06; ת"א (שלום – י-ם) 4296/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, 19.4.12).
5. עוד נקבע, כי זכות התובע לשיבוב בגין התגמולים ששילם וישלם עקב התאונה אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש, הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק. לפיכך, נקבע, אין נפקא מינה אם בית המשפט אף קבע, במסגרת תביעתו של הנפגע, כי קביעת התובע נסתרה, כי הנכות היא בשיעור נמוך יותר וכי רק חלק ממנה נגרם בשל התאונה. התובע, בהתאם להסכם, זכאי לשיפוי על מלוא הגמלאות ששילם וישלם עקב התאונה, ובלבד שיוכיח את שני התנאים האמורים לעיל (רע"א 8244/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 17.3.09; רע"א 5123/10 הנ"ל).

1. חוות הדעת של רופאי התובע דוחה, אם כן, כל ראיה אחרת. עם זאת, נקבע, ייתכנו מקרים מעטים ונדירים, בהם ניתן יהיה לדחות חוות דעת זו. נקבע, כי על חוות דעת רופאי המוסד לעמוד "בתנאים מינימליים של הגינות ותאימות לנתוני המקרה. בית המשפט לא יבחן את תבונת חוות הדעת מבחינת שיקול הדעת המקצועי של רופא המל"ל שערך אותה, ולא יאזין לטענות שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה בהסקת המסקנות הרפואיות מן העובדות, הן במישור של דרגת הנכות והן במישור הקשר שלה אל תאונת הדרכים. בה בעת, ועל מנת להבטיח כי חברת הביטוח לא תידרש לשלם למל"ל עבור פגימות שאינן קשורות לתאונה, יוודא בית המשפט כי חוות הדעת של רופא המל"ל התייחסה לנפגע הנכון ולנתוני הבסיס שלו המשליכים על שאלת הקשר הסיבתי. דומה שלא יהיה מי שיפקפק בכך שקביעה של רופא מטעם המל"ל בדבר קיומו של קשר סיבתי לא תוכל לעמוד אם וכאשר יתחוור למפרע כי אותו רופא בדק אדם מתחזה ולא את מי שאכן נפגע בתאונת הדרכים. אין שוני אמיתי בין מצב כזה לבין מצב בו ברור וגלוי על פני הדברים כי רופא המל"ל לא היה מודע לתיעוד רפואי חד משמעי בדבר קיומה טרם התאונה של הפגימה אשר בגינה הוכרה נכותו של הנפגע במל"ל. בשני המצבים, דבקותו של המל"ל בקביעת הרופא מטעמו גם לאחר שהתבררו לאשורן העובדות השומטות את הקרקע מתחת לאותה קביעה, עולה כדי עמידה בחוסר תום לב על העובדות השומטות את הקרקע מתחת לאותה קביעה, עולה כדי עמידה בחוסר תום לב על זכות הנובעת מחוזה" (ע"א (מחוזי י-ם) 11316/07 הנ"ל). "במקרים מובהקים של פער בין העובדות לבין ההסדר, בשני הכיוונים, יהא זה אך מן המידה כי הצדדים, מל"ל וחברת הביטוח, יגיעו להבנה ספציפית על החריגה" (ד"נ 10114/03 הנ"ל). כך, במקרה בו התברר, שהמסמכים הרפואיים שעמדו בפני ועדות התובע היו מזויפים, נקבע כי התובע לא הוכיח זכותו לשיבוב על פי ההסכם (ע"א (י-ם) 39721/06/11 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 21.3.12).

הקביעות בעניינה של הנפגעת

1. לאור הכללים האמורים, אשר הותוו בפסיקה, יש להכריע בטענות הנתבעות בענייננו. לצורך כך נפנה לבחון את התיעוד הרלוונטי המצוי בתיקי הנפגעת אצל התובע.
2. הנפגעת, כאמור, נפגעה, כנוסעת ברכב, בתאונת דרכים, המהווה גם תאונת עבודה, ביום 25.4.02. אין חולק כי השימוש ברכב בו נסעה היה מבוטח כדין על ידי הנתבעות. הנתבעות אף שילמו לנפגעת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.
3. ביוני 2002 פנתה הנפגעת לתובע בתביעה לנכות במסגרת ענף נפגעי עבודה. היא טענה לפגיעות בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי. ביום 29.12.02 היא נבדקה על ידי ד"ר גוטמן יעקב, פסיכיאטר. בפני ד"ר גוטמן עמד תיקה הרפואי מהמרכז הקהילתי לבריאות הנפש. במסגרת חוות דעתו ציין ד"ר גוטמן כי מדובר ב"תגובה נפשית הסתגלותית לאחר תאונת דרכים". נקבעה נכות זמנית בת 10% לתקופה של שנה, עד ליום 31.12.03. לבדיקה הבאה התבקש דו"ח טיפולי מעודכן. ועדה רפואית של התובע, בישיבתה מיום 20.2.03, קיבלה חוות דעת זו ואישרה הנכות הזמנית. ביום 20.1.04 נבדקה הנפגעת על ידי פסיכיאטר נוסף בענף נפגעי עבודה, ד"ר סוכנבר. בפניו עמד דו"ח הועדה הקודם וכן "כרטיסים רפואיים". בבדיקת הנפגעת נכח בעלה. באבחנה נרשם כי מדובר ב" MILD PTSD". בסיכום ומסקנות נרשם כי "הסיבות לתאונה בעלות פוטנציאל לאבדן חיים. תלונות סובייקטיביות בלבד. הועדה עיינה במכתבו של ד"ר גלמן מ 19.11.03. הועדה מתרשמת מנטיה לאגרבציה על בסיס אישיותי. מבחינה פסיכיאטרית המשך נכות זמנית בשיעור של 10% לשנה לפי סעיף 34(ב). לועדה הבאה דו"ח עדכני מבחינה נפשית מגורמים מטפלים". הועדה הרפואית אישרה המלצה זו ביום 24.2.04 וקבעה נכות זמנית בת 10% עד ליום 31.12.04. ביום 18.4.04 נערכה לנפגעת, במסגרת פרטית, חוות דעת על ידי הפסיכיאטר ד"ר יורם ברק. במסגרת חוות דעת זו קבע ד"ר ברק כי הנפגעת סובלת מנכות בת 50% בתחום הנפשי עקב התאונה. בהמשך, הנפגעת הופנתה על ידי ועדות התובע למבחנים נוירו-פסיכולוגיים אשר בוצעו על ידי ד"ר זולי זלוטוגורסקי. בדו"ח נוירו-פסיכולוגי מיום 6.7.04 צוין, כי הנפגעת מתפקדת בטווח הלקוי בכל המטלות הקוגניטיביות השונות ובמטלות האקזוקטיביות. נרשם כי "תפקודה לא משקף את תפקודה האמיתי ויש עדות ברורה שפורטה לעיל של התחזות, הגזמה והאדרת סימפטומים. במצב זה לא ניתן לעמוד על תפקודה הקוגנטיבי או נפשי באופן מהימן. במידה שגב' אלי תרצה לשתף פעולה בעתיד יש לאבחן אותה שנית". בעקבות דו"ח זה קבעה ועדה רפואית לעררים ביום 6.1.05 וביום 9.5.05 כי לנפגעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי עקב התאונה, מעבר לנכות הזמנית שנקבעה לה עד ליום 31.12.04. יוער, כי בתחום האורטופדי נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 35%.
4. בשנת 2007 פנתה הנפגעת לענף נפגעי עבודה בתביעה להחמרה בנוגע למצבה הנפשי. היא נבדקה ע"י ד"ר גרופר, פסיכיאטר, בתאריך 14.6.07, בנוכחות בעלה. ד"ר גרופר ציין כי שיתוף הפעולה בבדיקה מוגבל וכי קיימת הגזמה של קשיים קוגניטיביים ותחושה של חוסר אמינות. נרשם, כי לאור הפער בין תיאור המטפלים בתיק הרפואי ובין התרשמותו, יש מקום לחזור על המבחנים הנוירו-פסיכולוגיים עם דגש על אישיות. הנפגעת הופנתה שוב לד"ר זלוטוגורסקי לצורך בצוע מבחנים נוירו-פסיכולוגיים. בדו"ח נוירו-פסיכולוגי מיום 18.7.07 נרשם כי הנפגעת "לא השקיעה מאמץ הולם במשימות שהוטלו עליה ולא יצרה קשר טוב או אמין עם הבודק...רמת שיתוף הפעולה נשארה לקויה". נרשם כי "יש עדות ברורה להתחזות, הגזמה, האדרת סימפטומים ולכן לא ניתן לעמוד על תפקודה הקוגנטיבי או נפשי באופן מהימן ומדוייק". נרשם כי "תפקוד כה לקוי לא מאפיין מצב בתר חבלתי ולרוב מאפיין רק חולי דימנסיה וחולי אלצהיימר בשלבים מתקדמים". נרשם כי "בראיון ובתצפית הקלינית יש קווים דכאוניים, מלווים בתחושות של חוסר אונים, חוסר ישע ומדווחת על חרדות מציפות. לא ניתן לבדוק את האישיות הבסיסית באופן מהימן או מדוייק עקב אי שיתוף פעולה בסיסי....לא ניתן לעמוד על תפקודה הקוגנטיבי או נפשי באופן מהימן או מדוייק עקב האדרת סימפטומים, התחזות והגזמה". נוכח דו"ח זה קבע ד"ר גרופר ביום 23.8.07 כי "אין החמרת מצב הקשורה לתאונה הנדונה" וכי הוא דוחה את התיעוד הרפואי המעיד על החמרה כזו. ועדה רפואית אישרה מסקנה זו ביום 15.10.07.
5. בתביעה לענף נכות כללית פנתה הנפגעת במאי 2007. ביום 10.6.07 נבדקה על ידי פסיכיאטר, ד"ר ארי גרשון, בנוכחות בעלה. בפני המומחה עמדה חוות דעתו של ד"ר ברק וכן מסמכים רפואיים נוספים. התלונות תיארו את מצבה הנפשי בעקבות התאונה. בדו"ח האבחון נרשם כי הנפגעת "משתפת פעולה, אינה שומרת על קשר עין, דיבור תקין, שקטה פסיכומוטורית, מצב רוח ירוד,אפקט דכאוני, תואם מהלך חשיבה תקין...ללא עדות לפרודוקציה פסיכוטית. מתארת זכרונות חודרניים וההימנעויות. ללא הפרעה קוגנטיבית בולטת. הרושם הוא של PTSD וכתוצאה ירידה במצב הרוח והתנהגות רגרסיבית. אחוזי נכות יקבעו ל- 3 שנים אחרונות (התאונה דווחה ב 4/02 ע"פ מכתב מד"ר ברק)". נקבעה נכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור 50% עד ליום 31.5.08 בגין PTSD. בדיקה נוספת נערכה לנפגעת ביום 1.5.08 ע"י ד"ר גרשון, שוב, בנוכחות בעלה. התלונות, שוב, התרכזו בנושא התפקוד הלקוי לאחר התאונה. צוינו מסמכים רפואיים נוספים שעמדו בפני המומחה אשר נרשמו על ידי ד"ר דובניק אירית, רופאת משפחה; ד"ר נינה גיא, פסיכיאטרית וד"ר מלמן ילנה, פסיכיאטרית. נרשם כי הנפגעת "משתפת פעולה, דיבור תקין, שקטה פסיכומוטורית, מצב רוח ירוד, אפקט דיספורי תואם מהלך חשיבה תקין...שוללת אובדנות. מתארת re – experiencing של הטראומה בחלומות ללא עדות לפרודוקציה פסיכוטית. אין רושם של שינוי במצבה מאז הבדיקה הקודמת. עדיין יש רושם של PTSD וכתוצאה ירידה במצב הרוח ישנה התנהגות רגרסיבית בולטת". נקבעה נכות צמיתה בת 50% בגין PTSD. יוער, כי נכותה האורטופדית הועמדה על 10% בלבד.

דיון והכרעה

1. תחילה, יש לקבוע, כי מעיון בתיעוד המצוי בתיקי התובע בעניין הנפגעת עולה, כי הנכות שנקבעה לנפגעת בתחום הנפשי בענף הנכות הכללית, במלואה, נקבעה כקשורה בקשר סיבתי לתאונה. התלונות שנרשמו היו בקשר לתאונה והנכות שנקבעה היא בגין PTSD ובקשר ישיר לתאונה. לפיכך, שני התנאים בהם על התובע לעמוד על פי ההסכם: קשר סיבתי בין הנכות ובין התאונה וכיסוי ביטוחי תקף – מתקיימים. בהתאם לתנאי ההסכם, אם כן, התובע זכאי לכאורה לשיבוב בהתאם לנכויות שנקבעו הן בענף נכות כללית והן בענף נפגעי עבודה, מכוחן משולמים תגמולים לנפגעת.
2. השאלה המתעוררת היא, האם הפער, לכשעצמו, בין הנכויות שנקבעו בתחום הנפשי בענף נפגעי עבודה וענף נכות כללית מצדיק קביעה, כי מדובר במקרה חריג ונדיר, בו אין ליתן תוקף להסכמות החוזיות?
3. מקרים דומים למקרה שבפנינו נדונו בעבר בפסיקה. במקרה שנדון בתא"ק (שלום י-ם) 13697/07 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח, 30.5.10, (פסק הדין אושר בערעור, ע"א (מחוזי י-ם) 10255/09/10 אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי, 21.10.10) נקבעו, כמו בענייננו, על ידי ועדות התובע בשי הענפים קביעות שונות, בנות פער משמעותי. בענף נפגעי עבודה נקבעה נכות בת 41% ובענף נכות כללית נקבעה נכות, הקשורה לתאונה, בת 72%. יצוין כי בתחום הנפשי נקבעה נכות בת 10% בענף נפגעי עבודה ובת – 50% בענף נכות כללית. בית המשפט קבע, שיש לפעול בהתאם לתנאי ההסכם ולקבל תביעת השיבוב של התובע בגין הסכומים ששולמו, למרות הפער בנכויות שנקבעו בין הענפים. נקבע, כי בדומה להלכה, על פיה, בתביעות על פי ההסכם, קביעות המומחים בועדות התובע, לרבות בענף נכות כללית, יגברו על קביעות המומחים בתביעת הנפגע, גם אם קיים פער משמעותי, כך יש לקבוע כי אלו יגברו גם על קביעות המומחים בענף נכות מעבודה, הכל כאשר נקבע קשר סיבתי לתאונה. נקבע, כי יש לקבל טענת התובע, כי אין מדובר במומחים שלו ואף הוא לעיתים אינו שבע רצון מהחלטותיהם של מומחי הועדות וזכאי לערור על הקביעות. התובע מחויב לשלם לנפגע על בסיס קביעות המומחים בענף שבחר הנפגע, גם אם יש מחלוקת מקצועית בין מומחים בענפים שונים. משקובעת הפסיקה כי אין אנו חוקרים את תבונת המומחה שקבע את הנכות והאם שגה במסקנותיו המקצועיות ואין אנו נדרשים לטענות המתבססות על השוואה בין קביעת המומחה לקביעת מומחים אחרים, הרי שקביעת המומחה בענף מכוחו מבוצע התשלום, ובאותו מקרה הקביעה בענף נכות כללית, תגבר. בית המשפט הפנה לפסיקה נוספת שניתנה בת.א. (שלום י-ם) 12191/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 20.10.05, בה נקבע, כי אין כל נפקות אם מומחה אחד קבע כי לא נותרה נכות כלל, או קבע שנכות בשיעור נמוך יותר. די בכך שלא קיימת מחלוקת בעניין הקשר בין התלונות לתאונה כדי לחייב חברת הביטוח לשפות התובע בהתאם לנכות, אשר מכוחה משולמות הגמלאות.
4. מקרה דומה נוסף נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ע"א (מחוזי חיפה) 14951/01/09 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 3.8.10. באותו עניין קבעו ועדות התובע במסגרת ענף נפגעי עבודה נכות צמיתה בת 10% בתחום האורטופדי ולא נקבעה נכות צמיתה בתחום הנפשי. במסגרת ענף נכות כללית נקבעה נכות צמיתה בת 71%, אשר נקבע כי 28% מתוכה שייכים בקשר סיבתי לתאונה, ובכלל זה 20% בתחום הנפשי. חברות הביטוח טענו כי לא ניתן לקבל את ההנחה, שיש נכויות שונות הקשורות סיבתית לאותה תאונה, כל אחת בענף אחר, וכי התובע מוגבל בתביעתו רק לנכות שנקבעה בענף נפגעי עבודה. בית המשפט דחה טענת המבטחות. נקבע כי לשון ההסכם ברורה ויש לפעול על פיה: "משקיימת פוליסת ביטוח תקפה ומשניתן לייחס לתאונה את הגמלאות, שהמוסד משלם לנפגע, קמה חובת הפיצוי של החברות, ואחת היא אם הפיצוי הינו מכח החלטתה של ועדה רפואית מענף נפגעי עבודה או מענף נכות כללית. משהתיר החוק לנפגע להגיש תביעות לועדות רפואיות שונות, ולבחור לו את קביעתה של זו המיטיבה עמו יותר, הרי מששילם לו המוסד את הגמלאות בהן בחר, עשה כן, כלשונו של ההסכם "על פי הוראות החוק"...הנפקות היחידה, לטעמי, בקשר לעניין זה של מיהותה של הועדה הרפואית אשר קבעה את אחוזי הנכות, אשר בגינן משולמות הגמלאות, הוא לעניין הוכחת הקשר הסיבתי שבין התאונה לנכות שנקבעה...לנכות שנקבעה כנכות מעבודה אין מעמד בכורה, על פני זו שנקבעה כנכות כללית, ואף אם ועדות משני הסוגים קבעו את נכותו של הניזוק, זכות הפיצוי של המל"ל נגזרת מן הגמלאות ששילם כדין, בגין קביעת אחת מן הועדות הללו...המל"ל רשאי לטעון בפני הועדות הרפואיות ובפני בית הדין לעבודה את אשר מוצא הוא לנכון על מנת לבסס את טענותיו, אך ההחלטות שמתקבלות, בסופו של דבר, מחייבות אותו ועליו לשלם תגמולים על פיהן, ומששילם תגמולים על פי החוק רשאי הוא להיפרע מחברות הביטוח על פי תנאי ההסכם שביניהם". פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 7025/10 הנ"ל.
5. אני סבורה כי המסקנה אליה יש להגיע בענייננו היא אותה המסקנה אליה הגיעו בתי המשפט אשר דנו במקרים דומים, כמפורט לעיל. אני סבורה כי בענייננו מדובר במחלוקת מקצועית בין רופאים, אשר הובילה לקביעת נכויות בשיעורים שונים, מצב שאינו נדיר, ואין מדובר במקרה מיוחד המצדיק הפרת ההסכמות החוזיות. לא הוכחה בענייננו תרמית או הונאה. לא הוכח כי ועדות התובע בענף נכות כללית הסתמכו על מסמכים מזויפים או על חוות דעת שניתנו על ידי רופאים מושחתים. טענות הנתבעות במישור זה כבר נדחו, הן על ידי בית משפט זה והן על ידי ערכאת הערעור. גם לא נטען ולא הוכח, שקיים היה תיעוד רפואי חד משמעי מעברה של התובעת לגבי מצבה הנפשי, אשר לא הוצג בפני מומחי התובע בענף נכות כללית. הפער בין חוות דעת המומחים בשני הענפים אין מקורו במרמה או הונאה או בהעדר מידע רפואי מעברה של הנפגעת. הפער נובע מהתרשמות שונה של המומחים שבדקו את הנפגעת. בעוד שהמומחה בענף נכות מעבודה התרשם מחוסר שיתוף פעולה וחוסר אמינות בתיאור התלונות, ולכן גם הפנה את הנפגעת למבחנים נוירופסיכולוגיים, אשר גם בהם עלתה התרשמות של חוסר שיתוף פעולה והאדרת ממצאים, הרי שהמומחה בענף נכות כללית התרשם אחרת. הוא ציין כי הנפגעת משתפת פעולה, התרשם כי מדובר בתסמונת פוסט – טראומטית, בדק את הנפגעת פעמיים, עיין בתיעוד הרפואי שהוצג לו, ואין מדובר רק בחוות הדעת של ד"ר ברק, והגיע למסקנה שונה. לא עלה כל חשד לחוסר אמינות בהתייחס לתלונות הנפגעת. יש לזכור כי מדובר בפגיעה בתחום הנפשי. אין מדובר בממצאי בדיקות אובייקטיבים אלא בתלונות סובייקטיביות, כאשר התרשמות הבודק מאמינות התלונות היא המכריעה. עוד יש לזכור, כי גם בענף נפגעי עבודה נקבעו תחילה לנפגעת, על ידי שני מומחים פסיכיאטרים שונים, נכויות זמניות בתחום הנפשי בגין תסמונת פוסט – טראומטית, נכויות אשר לא נשללו לאחר מכן, כך שגם בענף זה הייתה כאמור, קביעה שבמומחיות, כי נגרמה נכות נפשית עקב התאונה. בהתאם למסמכים המצויים בתיק הנפגעת, הנפגעת טופלה טיפול פסיכיאטרי, לרבות טיפול תרופתי. עוד יש לתת את הדעת לכך, שבסופו של דבר, בענף נפגעי עבודה, הסיבה לאי קביעת נכות צמיתה הייתה חוסר שיתוף פעולה והיעדר יכולת לעמוד על מצבה האמיתי של הנפגעת. לא נקבע, באופן פוזיטיבי, כי הנפגעת אינה סובלת מנכות נפשית עקב התאונה.
6. ההלכה היא, כאמור, כי כאשר מדובר בתביעה על פי ההסכם, התובע זכאי לשיבוב כל אימת שהוא משלם תגמולים בהתאם לקביעות הועדות, הפועלות על פי חוק. תכלית ההסכם היא מניעת התדיינויות ומניעת הצורך בבדיקה פרטנית של הנכות הנקבעת לכל נפגע. בתביעה מסוג זה בית המשפט, כאמור, לא יבחן את תבונת חוות דעת מומחי התובע מבחינת שיקול הדעת המקצועי ולא יאזין לטענות, שתכליתן להצביע על טעות של רופא זה או אחר. לא ניתן להעלות טענות בדבר טעות בשיקול הדעת המקצועי, המתבססות על חוות דעת של מומחה אחר. התובע אינו צריך להוכיח את צדקת הקביעה הרפואית של הגורם הרפואי שקבע הנכות. כאמור, אף כאשר קיים פער בין קביעת מומחה בית המשפט ובין קביעת מומחי ועדות התובע, אין בכך כדי להוות הצדקה לסטות מהוראות ההסכם. דין דומה אכן צריך לחול גם במקרה של פער בין קביעות מומחים שונים בשני הענפים.
7. יש לזכור עוד, כי אין מדובר בהחלטות מקצועיות של התובע ובשקול דעת מקצועי של התובע עצמו. המומחים אינם עובדי התובע, הסרים למרותו ומחויבים לו מבחינה מקצועית. אלו הם מומחים חיצוניים עצמאיים, אשר אף התובע לעיתים אינו שלם עם קביעותיהם המקצועיות ומערער עליהן. בהתאם להוראות החוק, על התובע לשלם לנפגע בהתאם לקביעות הועדות ועל פי הענף שנבחר על ידי הנפגע, גם אם קיים פער בין הנכויות שנקבעו בענפים השונים. בהתאם להסכם – על הנתבעות להשיב לו סכומים אלו. על מנת לסטות מהוראות ההסכם יש להוכיח, כאמור, כי התובע פעל בחוסר תום לב, כי עבודת ועדותיו לא הייתה כדין ונפל פגם חמור בפעולותיהן, או כי אכיפת ההסכם תהיה מנוגדת לתקנת הציבור או לשיקולי צדק. כל אלו לא הוכחו בענייננו. עצם העובדה כי קיימת מחלוקת מקצועית בין מומחים רפואיים לעניין נכותה של הנפגעת אינה מצדיקה מסקנה כזו.
8. לאור כלל האמור, הבקשה נדחית. הנתבעות ישאו בהוצאות הבקשה בסכום כולל של 5000 ₪.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תשע"ג, 30 יוני 2013, בהעדר הצדדים.