בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים מיום 3/9/2009. על פי הנטען בכתב התביעה, עת עמד הרכב המבוטח על-ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בחניה מותרת פגע רכב הנתבע באחת מדלתות הרכב וגרם לו נזקים.

במהלך הדיון הסתבר, כי אין המדובר ברכב שעמד לתומו בחניה, אלא נהג התובעת חנה את רכבו בחניה מותרת ברח' צר בתל-אביב, וניגש לדלת אחורית, פתח אותה, לטענתו, בזוית של בערך 45 מעלות, על מנת להוציא או להכניס את בתו שישבה בכסא בטיחות. לדבריו, ככל הנראה ניסה הנתבע לעבור עם רכבו וגרר איתו את הדלת עם המראה של רכבו. בחקירה הנגדית, השיב התובע לשאלות הנתבע, כי הדלת הייתה פתוחה כל העת באותה הזוית. ולשאלה מדוע לא הוציא את הילדה מצד ימין, הסביר, כי המכוניות ברחוב הזה עולות על המדרכות על מנת לחנות, הייתה חסימה, עמוד או אופניים, ולכן היה מוכרך לגשת מצד שמאל.

הנתבע, נהג מונית שמתגורר במקום מזה 30 שנה, כפר באחריותו הן בכתב ההגנה והן בעדותו. לדבריו, נהג התובעת עמד על הכביש כשדלת מכוניתו פתוחה ועסק בדבר מה בתוך הרכב. הנתבע טען, כי הגיע בנסיעה איטית ביותר, והחליט לעבור את מכוניתו של נהג התובעת, שכן היה מקום מעבר. בשלב מסוים, בהיותו במהלך מעבר המכונית, החליט נהג התובעת לפתוח את הדלת שהייתה צמודה לגופו על ידי הדיפתה לכיוון הכביש ואז פגעה המראה הימנית של רכבו בדלת. לטענתו, נהג התובעת היה מודע לעובדה שהוא בתהליך נסיעה ועובר ליד רכבו ואם היה נשאר במצב ההתחלתי לא היה נגרם שום נזק ולא היה נוצר מגע בין הרכבים. הנתבע טען, כי הציע לנהג התובעת שכל אחד מהם ישא בנזקיו, אולם נהג התובעת לא הסכים והעביר את העניין לחברת הביטוח. בעדותו, הבהיר הנתבע, כי כשהחל לעבור, הדלת נשענה לנהג התובעת על הגב, לדבריו, צפר לו מתוך הנחה שהוא קלט אותו, ועבר לאט לאט. לטענתו, הוא אינו אשם כי נהג התובעת הוא זה שדחף את הדלת. בחקירה הנגדית השיב, כי ראה את הדלת ממרחק של 50 מטר, ולאחר מכן תיקן ל- 20 מטר וכי לא היה בשום שלב בעצירה מוחלטת. לדבריו, עבר מן הרכב במרחק 20-30 סנטימטר ועובדה ש- 50% מהרכב עבר בשלום.

בתמונות שהוצגו בדיון, נראה, כי אכן מדובר ברחוב צר בו חונות מכוניות משני הצדדים, וכי בצד אחד חונות המכוניות כששני גלגלים על המדרכה, על מנת להותיר מספיק מעבר בכביש. כן הוצגו תמונות וחוות דעת שמאי של רכב התובעת, על פיו הנזק היה רק לדלת, שנמשכה בכיוון נסיעת המונית, ככל הנראה כתוצאה מפגיעה במראה של המונית.

דיון והכרעה

לא יכולה להיות מחלוקת שנטל ההוכחה על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". גם לא יכולה להיות מחלוקת שתקנות התעבורה מטילות נטל כבד על נהג המבקש לפתוח את דלת רכבו. כך תקנה 80 (א) לתקנות התעבורה, קובעת: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". הגדרת "עובר דרך" בתקנה 1 לתקנות הנ"ל כוללת את המשתמש בדרך לנסיעה.

זירת המחלוקת בין הצדדים נטושה בשאלה, האם הנתבע הוא זה שפגע בדלת מכוניתו של נהג התובעת, כאשר דלת זו נפתחה מקודם, נותרה והייתה כל העת באותו מצב בבחינת "נתון בכביש" עוד לפני שהגיע הנתבע בסמוך לרכבו של נהג התובעת והנתבע נטל סיכון בלתי סביר שעה שהחליט לעבור את הרכב חרף הדלת הפתוחה, תוך שהוא כושל בהערכת המרחק; או שמא לשיטתו של הנתבע, המדובר בפגיעת פתאום שלא היה יכול היה למנוע, ואירעה שעה שנהג התובעת שינה את מצב פתיחת הדלת כאשר הנתבע היה כבר במקביל לרכבו של נהג התובעת.

יושם אל לב, שגם אם לשיטתו של נהג התובעת אשעה, יש לו מידה לא מבוטלת של אחריות שעה שיצר מפגע מתמשך, כשהוא מותיר את דלת מכוניתו פתוחה פרק זמן לא מבוטל, לכיוון הכביש, מקום שאין מחלוקת שהיה צריך להסדיר כל שהיה צריך במכוניתו מכיוון המדרכה ולא מכוון הכביש. פתיחת דלת לכיוון הכביש והשארתה פתוחה יוצרת סיכון ממשי. הכלל הוא שאין לפתוח דלת הפונה לכיוון הכביש כלל אלא אם הנהג מבקש לרדת מהרכב או לעלות עליו, כך גם מורות תקנות התעבורה. למותר לציין, את הסכנה הכרוכה בהוצאת תינוק ובהכנסת תינוק לרכב מכיוון הכביש.

במקרה דנן, לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות ובמסמכים האחרים שצורפו לכתב התביעה אני מגיעה למסקנה, כי שני הנהגים אחראים לקרות התאונה ובהתאם לנסיבות, אני מחליטה לחלק אחריות וקובעת כי עיקר האחריות רובצת על נהג התובעת, וחלקה על הנתבע, כך שלנהג התובעת 70% אחריות לקרות התאונה ולנתבע 30% אחריות, הכל התאם לנימוקים המפורטים להלן –

א. תקנה 80 לתקנות התעבורה מחייבת, כאמור, באחריות את פותח הדלת. מדובר באחריות קפידה.

התקנה אינה מבחינה בין פתיחת דלת פתאומית או פתיחת דלת הנמשכת לאורך זמן. המבחן על פי התקנה הנ"ל הוא שפתיחת הדלת לא תפריע לתנועה בכביש ושהפתיחה תהא לאחר הבטחת שלומם של עוברי דרך, מכאן שהאחריות לנקיטת אמצעי זהירות מתאימים חלה בראש ובראשונה על פותח הדלת. נהג התובעת העיד, כי פתח את הדלת, התעסק בכסא הבטיחות וכלל לא הבחין בנתבע, עיניו היו נתונות לפנים הרכב ולא אל הנעשה מחוץ לרכב ולרכבים אשר נוסעים באותה עת בדרך, אף שהיה ברור לו שהוא יצר מפגע מתמשך, שכן מדובר ברחוב צר ואין אפשרות מעבר.

אכן, מעדות נהג התובעת עצמו עולה, כי כלל לא הבחין במעבר הרכב ובכך חטא נהג התובעת בשניים, לא רק שיצר סיכון בעצם פתיחת הדלת והותרתה פתוחה משך זמן לא סביר דבר שאילץ את הרכבים לתמרן את המעבר, אלא שלא היה קשוב למה שקורה בכביש, שכן אם היה מבחין נהג התובעת ברכב המנסה לעבור היה יכול להדק עוד את הדלת דבר שעשוי היה למנוע את התאונה.

ב. דפוסי הפגיעה בשני כלי הרכב, כפי שעולה מן מעדויות הצדדים והתמונות שהוצגו, מאשרים את גירסת הנתבע, כי היה מקום מעבר לגוף הרכב, וכי בהחלט אפשרית גירסתו כי דלת הרכב שינתה את המנח עת כבר חלפה המכונית על פני רכבו של נהג התובעת. מכל מקום, התובע שעליו הנטל להוכיח תביעתו, לא עמד במאזן ההסתברויות להוכחת הטענה כי הדלת הייתה באותו מנח כל עת מעבר הרכב.

יצויין, כי אם הדברים היו כפי שטוען להם נהג התובעת, כך שהדלת צמודה לגופו, בהחלט אפשר כי נהג התובעת היה נפגע מעצמת המכה בדלת, דבר שאין מחלוקת כי לא ארע. הנסיבות יכולות בהחלט להתיישב עם גירסת הנתבע ולאו דווקא עם גירסת התובע. לכן, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שהדלת לא שינתה את המנח, כל עת מעבר נסיעתו של הנתבע על פני רכבו.

ג. יחד עם זאת, לאור הנסיבות ומדברי הנתבע, עולה שגם הוא לא נהג בזהירות הדרושה, בהתקרבו יתר על המידה לרכבו החונה של התובע, רכב בו הדלת הייתה פתוחה והיה נהג מאחורי הדלת, סיטואציה המצביעה על כך שהדלת עשויה לשנות את מצבה בכל רגע ורגע ושאין המדובר ברכב הנמצא במצב סטטי. חובת הנתבע הייתה לוודא, כי המעבר בטוח, כי נהג התובעת שמע והבחין במכוניתו, ונקט באמצעים הדרושים כדי להבטיח מעבר פתוח, שאם לא כן היה עליו להמתין עד שיוכל לעבור. הנתבע טען, כי צפצף לנהג התובעת והיה בטוח כי הלה הבחין בו, אך הודה כי נהג התובעת לא הגיב לצפצוף ולא ניתן לו כל סימן כי אכן נהג התובעת הבחין בו.

לפיכך ולאור האמור לעיל, הרי שככל שהדבר נוגע לשאלת האחריות, הרי שמחד גיסא, יש לייחס את עיקר האחריות לנהג התובעת, אשר היה טרוד בעיסוק בילדתו ולא שם לב לנעשה בדרך, ומאידך גיסא, יש להטיל גם על הנתבע רשלנות תורמת, כאמור.

לא רק שהנתבע, נסע קרוב מדי לרכב החונה של התובע שבו הייתה הדלת פתוחה, אלא שלא דאג קודם למעבר לוודא כי נהג התובעת הבחין בו וינקוט באמצעים שימנעו פגיעה בין הרכבים.

סוף דבר, אני קובעת, כי הנתבע אחראי בשיעור של 30% לקרות התאונה, ומשכך ישלם הנתבע לתובעת שיעור זה מכלל הנזקים.

התובעת טענת לנזק ישיר לרכב בצירוף שכ"ט שמאי בסך 1440 ₪, ומשכך על הנתבע לשלם לתובעת סך של 432 ₪ צמוד מיום הגשת התביעה. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, נוכח העובדה שעיקר אחריות התאונה היא על נהג התובעת, ומשקבעתי כי הגירסה העובדתית של נהג התובעת לא הוכחה, ושמלכתחילה דרשה התובעת מן הנתבע את מלוא הנזק ולא בדקה אפשרות להתפשר עם הנתבע לגבי חלקו, אף שהנתבע הביע נכונות לשלם "משהו" וזאת גם במהלך הדיון עצמו, אני רואה לחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום של 400 ₪ בלבד.

ניתן היום, ב' תשרי תשע"ג, 18 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.