רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. ב-14/2/10 שלחה התובעת (להלן: המועצה), לטענתה, דרישת תשלום לתובע על פיו הוא נדרש לשלם סך של 1981.70 ₪ בגין היטל ביוב וכן סך של 3885.50 ₪ בגין חוב ארנונה.

הדרישה הנ"ל הוצאה בגין סקר מדידות שערכה המועצה בסוף שנת 2009 והדרישה התייחסה לשנים 2009-2010 (נספח ד' לתצהיר גב' מזל דמארי).

החוב נבע מסקר מדידות שערכה המועצה בשלהי שנת 2009 בו נקבע כי גודל הנכס של הנתבעים שגוי והוא גדול יותר ב-92 מ"ר מהגודל בגינו חויבו הנתבעים עד אותו מועד.

1. הנתבעים לא שילמו את החוב וכיוון שכך הוגשה נגדם תביעה לתשלום החוב (להלן: התביעה העיקרית).
2. הנתבעים טוענים כי אינם חייבים בתשלום החוב והם אף הגישו כתב תביעה שכנגד ע"ס 50,000 ₪ כנגד המועצה.
3. טענות הנתבעים בתביעה העיקרית הינן כדלקמן:

א. הם לא קיבלו את דרישת תשלום החוב אלא במהלך ניהול התביעה העיקרית ורק ב-5/1/11 ואז הגישו השגה כנגד החיוב.

ב. המועצה לא הגיבה להשגה תוך 60 יום ועל כן לטענת הנתבעים ההשגה התקבלה ואזי יש לבטל את החיוב.

ג. בנוסף טוענים הנתבעים כי חיוב הארנונה בגין השנים 2009 ו-2010 אשר נשלח אליהם רק ב-14/2/10 (ומבלי לגרוע מטענתם כי הם לא קיבלו את דרישת התשלום) הינו חיוב רטרואקטיבי ויש לבטלו.

ד. אשר לחיוב בגין הביוב, טוענים הנתבעים כי המועצה לא הוכיחה את תביעתה ולא די בכך, אלא שמהות החיוב לא ברורה כלל , האם אגרת ביוב כמפורט בכתב התביעה או היטל ביוב כמפורט במכתב הדרישה?

1. המועצה טוענת כי טענות הנתבעים הינן טענות שיש להעלותן בהשגה ובערר ומשנקבעו דרכים מתאימות לכך בחוק, אין לדון בהן בהליך אזרחי.
2. עוד טוענת המועצה כי די בתדפיס החוב שהגישה כדי להוכיח את תביעתה.
3. אשר לתביעה שכנגד טוענים התובעים שכנגד כי בשנת 2006, הטילה המועצה עיקול שלא כדין על חשבונן הבנק של התובע שכנגד ובכך גרמה לו נזק, עגמת נפש, פגיעה באשראי וביחס הבנק אליו. התובע שכנגד טוען כי בשל התנהלות המועצה מגיע לו פיצוי בסך של 50,000 ש"ח.
4. בנוסף טוענים התובעים שכנגד כי למרות שדין ההשגה (האמורה בסע' 4א לעיל) להתקבל, וזאת מאחר שלא ניתנה תשובה תוך פרק זמן של 60 יום, הרי שהמועצה ממשיכה לגבות כספים שלא כדין וסה"כ גבתה סך של 5803 ₪.
5. זאת ועוד, התובעים שכנגד טוענים כי בשנת 2010 פג תוקף כרטיס האשראי שלהם, ואזי הוראת הקבע לתשלום הארנונה שבכרטיס האשראי לא כובדה. כיוון שכך, המועצה גבתה מהם סך של 1295 ₪ בגין ריביות שהצטברו בפרק הזמן שעד להסדרת החוב. התובעים שכנגד טוענים כי הם לא ידעו שתוקף כרטיס האשראי שלהם פג ועל המועצה חלה חובה להפנות את תשומת ליבם לכך ומשלא עשתה כן, הרי שגביית הריביות האמורה הינה בניגוד לדין ועל המועצה להשיב הסכומים שגבתה.
6. למרות הסכומים האמורים, העמידו התובעים שכנגד תביעתם על סך של 50,000 ₪ בלבד.
7. המועצה טוענת כי לתובע שכנגד אין כל עילת תביעה נגדה וכי התביעה שכנגד לא הוכחה כלל.

האם יש לחייב את הנתבעים בתשלום ארנונה אשר הוטלה עליהם באופן רטרואקטיבי?

1. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) קובע בסעיף 3 כי ניתן להשיג על חיוב בארנונה לפני מנהל הארנונה, ומי שרואה עצמו מקופח מתשובת המנהל, רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לפני בית-המשפט לעניינים מנהליים. בעקבות תיקון חוק הערר בשנת 1994, מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה.

פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה.

1. בעניין ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2), 773 נידונה בין היתר השאלה, מתי יש לאפשר לנישום להעלות טענות מתחום הארנונה אשר דרך המלך הינה תקיפתן במסלול התקיפה הייחודי המיועד להן בחוק הערר ונקבע כי:

"בנושאים עובדתיים וטכניים הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות"

ובהמשך נקבע במפורש כי:

"טענת המערערת כנגד חיובה הרטרואקטיבי בתשלומי ארנונה היא טענה משפטית שהיא בעלת אופי עקרוני וראויה לבירור בבית-המשפט האזרחי".

1. הנה כי כן שאלת החיוב הרטרואקטיבי של הנתבעים יכולה ואף צריכה (בהתאם לפסה"ד בעניין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ) להתברר בהליך דנן.
2. אשר למהות החיוב נקבע בפסק דין של ביהמ"ש העליון בעניין עע"מ 4451/08 עירית גבעת שמואל ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' כי לא ניתן לחייב רטרואקטיבית בעבור שנים קודמות ואף לא בעבור אותה שנה שבה הוציאו את השומה הרטרואקטיבית:

" הוצאת שומה מתקנת אשר מבקשת לשנות למפרע את החיובים שהושתו על הנישום בשומה המקורית היא רטרואקטיבית במהותה- וזאת בין אם היא מופקת במהלך שנת הכספים ובין אם לאחריה"

ביהמ"ש הוסיף וקבע כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה לחייב רטרואקטיבית כאשר יש "אשם" מצד הנישום:

"רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות- "תיפתח" ידו של ביהמ"ש ויותר החיוב".

1. בפרשת עע"מ 11280/10 מעונות מכבי נגד עירית רמת גן קבע ביהמ"ש בשאלת החיוב הרטרואקטיבי בגין הפרשי שטחים שנתגלו כי כשאין הוכחה ודאית לכך שהנישום ידע על קיומם של הפרשי השטחים או יצר אותם ע"י בניה נוספת, אין לחייבו רטרואקטיבית בגינם:

"אין בפנינו ...כל ראיה לכך שההסבר לפערי המדידה הוא דווקא עבודות בניה שלא דווחו. הסבר אלטרנטיבי לפערי המדידה כגון שגיאה באחת המדידות, או שיקול דעת שונה בסיווג שטחים מסוימים כשטחים בנויים או כשטחים פתוחים לא היה מצדיק חיוב רטרואקטיבי. משלא הוכח כי נעשתה תוספת בניה בפרק הזמן שבין שתי המדידות, ולמעשה לא הוצג כל הסבר ביחס לפער שבין המדידות, אין סיבה להניח כי המערערות התנהלו בחוסר תום לב ונמנעו מלדווח לעיריה על שינויים שחלו בשטחם... הסתמכותה של המשיבה על הפער המספרי בין המדידות ועליו לבדו, אומרת דרשני. אשר על כן, איננו מוצאים כי מתקיימים במקרה זה, הטעמים המיוחדים אשר מצדיקים חיוב רטרואקטיבי בארנונה. לפיכך דינו של החיוב הרטרואקטיבי להתבטל".

1. אין צורך להכביר במילים נוספות שכן נראה כי העניינים שהובאו לעיל מתאימים לעניין הנידון לפני, שהרי מדובר בחיוב שנשלח במהלך שנת 2010 בגין השנים 2009-2010 ואשר התבסס על מדידת סקר חדשה, שמצאה פער ביחס למידות קודמות של הבית. אין בטעם זה לבדו כדי להצדיק חיוב רטרואקטיבי ועל כן דינו להתבטל.
2. אשר לחיוב באגרת הביוב. לא ברור מהתביעה בגין מה הוטל החיוב, האם אגרת ביוב שעניינה תחזוקה שוטפת? ואשר כך צוין בכתב התביעה, או היטל ביוב- שעניינו תשלום בגין הקמת הביוב? ואשר כך נדרש במכתב הדרישה. די בסתירות הנ"ל כדי לדחות את התביעה בהעדר הוכחה.
3. לאור האמור מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הנתבעים ביחס למועד קבלת דרישת התשלום מה-14/2/10.

האם יש לחייב המועצה בגין תשלום פיצויים לתובעים שכנגד?

1. אין ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 2006 הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע שכנגד, שלא כדין, שהרי הצדדים מסכימים כי התברר בדיעבד שהעיקול הוטל בטעות. מהמכתבים המצורפים לכתב התביעה שכנגד נראה בבירור כי ראש המועצה מתנצל בפני הנתבעים על הטעות שנעשתה.
2. יחד עם זאת, מעבר לטענה הכללית בסע' 4 לכתב התביעה שכנגד, לא טען התובע שכנגד ובוודאי לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו ודי בכך כדי לדחות רכיב זה של התביעה שכנגד.
3. טענתו של התובע שכנגד בסיכומיו כי הוא זכאי לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, כאשר הוא מבסס טיעון זה על הפניה לפסק דין שניתן על דרך הפשרה בהתאם להוראות סע' 79א לחוק בתי המשפט, התמ"ד-1984, מוטב היה שלא הייתה נטענת.
4. לא רק זאת אלא שהרושם העולה ממועד הגשת התביעה- כתביעה שכנגד, בגין נזק לכאורי שנגרם בגין עיקול שהוטל בשנת 2006! ובהתחשב בכך שאין מחלוקת כי העיקול בוטל מיד עם דרישתו של התובע שכנגד, הינו כי התביעה הוגשה לא בגין נזק אמיתי שנגרם אלא כתביעת נגד על מנת להדוף את המועצה מבירור התביעה העיקרית.
5. אשר ליתר טענת התובע שכנגד ביחס לריביות שהוטלו עליו שלא כדין, הרי שהטענות לא היו מפורטת כלל, לא הוכחו ועל כן נדחות.
6. מעבר לכך וביחס לטענה בדבר חובת המועצה להודיע לתובע שכנגד על כך שתוקף כרטיס האשראי שלו פג, הרי שהתובע לא הפנה לכל מקור חוקי המחייב מתן הודעה כזו.

אדם אחראי לפירעון חובותיו ובכלל זה לכך שאמצעי התשלום שנתן הינו בתוקף וניתן לגבות ממנו כספים, שאם לא כן ניתן להתייחס לכך כאל אי תשלום במועד ואזי מדוע לא יחויב המשלם בריביות שהצטברו עד לפרעון החוב בפועל? וזאת כאשר הריביות מצטברות בהתאם להוראות החוק.

1. לאור האמור אני דוחה את התביעה שכנגד.
2. משנדחו הן התביעה העיקרית והן התביעה שכנגד, לא מצאתי לחייב מי מהצדדים בהוצאות.
3. הכספים שהופקדו בתיק יוחזרו לידי המפקיד.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ד, 26 יוני 2014, בהעדר הצדדים.