1. התובעת השכירה ביום 23.7.80 להוריה של הנתבעת, סעדה ציון ואסתר ז"ל, דירה מספר 4 בבית 1270, לפי רישומי התובעת, הנמצא ברחוב גדעון מספר 6 באשקלון. בפועל הושכרה גם יחידת הדיור הצמודה, מספר 5, והמנוחים גרו בבית המאוחד, המהווה שתי יחידות דיור נפרדות לפי רישומי התובעת (להלן - הדירה).

הנתבעת, גרושה עם חמישה ילדים, בתם של הדיירים החוזיים, גרה בדירה עם ילדיה. בנובמבר 2008 נפטרה האם וביום 7.6.10 נפטר אביה של הנתבעת. האם רכשה הנתבעת זכויות של דייר ממשיך המקנות לה את הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה עם ילדיה?

רקע וטענות הצדדים

2. הדירה הושכרה למנוחים ביום 23.7.80. לטענת התובעת, לאחר פטירת האב הסתבר כי הנתבעת עם ילדיה גרים בדירה וטוענים לזכויות של דייר ממשיך.

מביקורי מעגל שערך רכז השכונה מר שלמה פרץ, להלן - הרכז, בימים 21.5.07 ו- 18.10.09 נמצא כי הנתבעת לא גרה בדירה. בנוסף גם בחקירת משרד הבינוי והשיכון מיום 14.12.07 לא נמצאה עדות למגוריה בדירה.

מעבר לטענה להעדר רצף מגורים מספיק בדירה, טוענת התובעת כי הנתבעת אינה זכאית להיות מוכרת כדייר ממשיך נוכח העובדה כי אינה עומדת בתנאי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, להלן – החוק, מאחר והינה בעלת דירה פרטית ברחוב השופטים 6/2 אשקלון, להלן – הדירה הנוספת, ולא שילמה את דמי השכירות בגין תקופת החזקתה בדירה.

ועדת חריגים מטעם התובעת, בהחלטה מיום 4.10.10, דחתה את בקשתה של הנתבעת להכרה במעמד של דייר ממשיך.

3. טענות הנתבעת נסמכות על תצהיריה, תצהיר מטפלת באביה המנוח ושלושה מכרים/שכנים נוספים. לשיטתה משנת 2007, בתאריך אשר לא צויין במדויק, גרה הנתבעת וילדיה בדירה. תחילה עברה לטפל באמה שחלתה ועם התדרדרות מצבה גרה עמה מתחילת שנת 2008. עוד נטען כי מחמת אלימות מצד בעלה לשעבר, נמלטה מהדירה הנוספת בשנת 2008 למגורים בדירה. נטען כי במהלך שנת 2008 נפטרה אמה ואף חלה אביה והנתבעת המשיכה לטפל בו, תוך מגורים בדירה, עד למועד פטירתו ביום 7.6.10.

ביחס לעובדת קיומה של דירה אחרת הרשומה על שם הנתבעת טענה כי הדירה נרשמה על שמה על ידי בעלה, לצורך קבלת משכנתא ומעולם לא היו לה בה זכויות. עוד נטען כי מבחינה מהותית אין לה אפשרויות דיור אחרות ונוכח מצבה האישי והכלכלי יש להחיל עליה את התכלית הסוציאלית של החוק ולהכיר בה כדיירת ממשיכה.

דיון והכרעה

4. אביה המנוח של הנתבעת נפטר ביום 7.6.10 ויש לקבוע את המועד ממנו יש לבחון האם התגוררה הנתבעת בדירה פרק זמן מספיק לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך. אמנם החוק עדיין מגדיר דייר ממשיך כמי שהתגורר עם הזכאי שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו, אולם בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק כפי שתוקן בתיקון מספר 3, תשס"ט – 2009, לא יהיה דייר ממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית עם קרוביו והוא יפנה את הדירה תוך 9 חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה ממשרד הבינוי והשיכון כי אינו זכאי לדירה ציבורית לפי הכללים.

אם דייר ממשיך זכאי מכח מצבו האישי להיות מוכר כבעל זכות בדירה ציבורית, רשאי הוא להמשיך ולגור בדירה כדייר ממשיך. תיקון זה, אשר תחילתו ביום 15.7.09, הקשיח את תנאי הזכאות לדיירים ממשיכים בכך שגם דייר ממשיך ייאלץ לעזוב את הדירה אם בעצמו אינו זכאי לדיור ציבורי. תיקון זה משקף את הצורך בשוויוניות בחלוקת המשאבים הדלים של הדיור הציבורי. סייג לתיקון האמור נקבע בהוראות המעבר לתיקון האמור (סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו – 2010), תשס"ט – 2009) אשר קבע כי הוראות החוק טרם התיקון ימשיכו לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות עד למועד שבו נפטר הזכאי.

פועל יוצא הוא, כי כדי שהנתבעת תוכר כדייר ממשיך אשר זכאותו אינה תלויה במצבו האישי כזכאי לדיור ציבורי, עליה להוכיח כי גרה במשך ארבע שנים רצופות עד לפטירת המנוח, יחד עימו ועם אמה המנוחה בדירה. יוער כי לו תוכח טענה זו אף הוראות החוק טרם התיקון יעמדו לנתבעת לרועץ בהיותה בעלת דירה אחרת.

מאחר והמנוח נפטר ביום 7.6.10, על הנתבעת היה להוכיח כי גרה ברציפות מיום 7.6.06 כדי שיחולו עליה הוראות החוק טרם התיקון ולפחות מיום 7.6.07 כדי שתזכה למעמד מכח הוראות החוק היום.

ככלל, הנטל על התובעת להראות כי היא הבעלים החוקיים של המקרקעין או הנכס ואז עובר הנטל לנתבע להראות שרכש זכויות בדירה. על הנתבעת הנטל להוכיח כי התגוררה ברציפות עם המנוחה עד לפטירתה ועומדת בכללים המאפשרים הכרה בזכאותה להיות דיירת ממשיכה בהתאם לחוק.

5. התובעת נסמכת על תצהיר הרכז השכונתי ועל מסמכים שהגיעו לידיה מכח בדיקות וחקירות שערכה. מכח ניהולה נכסים רבים, אין לתובעת את המשאבים לנהל ביקורות תכופות בכל דירה תחת ניהולה ומבצעת היא ביקורי מעגל תקופתיים. עצם העובדה כי במקרה הנדון לא בוצעו בדיקות שנתיות אינה פועלת לחובת התובעת, אלא רק היטיבה את מצב הנתבעת. יחד עם זאת, למרות שתדירות ביקורי המעגל אף לא היתה שנתית, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את משך המגורים הדרוש לצורך הכרה בזכאות כדייר ממשיך.

הרכז העיד אודות ביקוריו והוגשו ביקורי המעגל שערך. לא מצאתי כי הונח יסוד להטלת דופי ברכז או במהימנות דו"חות הביקורת שערך בזמן אמת. בביקור מיום 21.5.07 מפורט כי בדירה שתי נפשות ובביקור מיום 18.10.09 עדכן כי הדיירת הנוספת, אמה של הנתבעת, נפטרה. גם בביקור זה אין תיעוד אודות מגורי הנתבעת בדירה. אמנם טופס ביקור המעגל לא מולא בקפדנות ואף אינו כולל שאלון מפורש לדייר אודות הדיירים הגרים בדירה, אולם לא מצאתי מקום לגרוע ממהימנות ממצאי הרכז כפי שעודכנו מכח ביקוריו בדירה. הרכז העיד כי מכיר את הדיירים באזור עליו הוא מופקד בכלל ואת הדיירים החוזיים בדירה הנדונה בפרט ובביקוריו התרשם כי הנתבעת וילדיה אינם גרים עמם.

הניסיון לאחר מות הדיירים החוזיים לטעון כי לא חתמו הם על דו"ח ביקור המעגל לא הוכח ונותר כטענה בעלמא אל מול עדות הרכז כי מי מהם חתם בפניו. אף הניסיון לטעון כי המנוח לא ידע לדבר עברית לא צלח. הרכז השיב כי דיבר עם המנוח בעברית רהוטה ולא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותו. המנוח לא היה עולה חדש ולא הונחה תשתית עובדתית לטענה כי לא ידע לחתום שמו או לדבר עברית. הרכז גילה בקיאות במצב הדיירים החוזיים ונתן הסברים מספקים לרישומים בביקורי המעגל וגם להעדרם של רישומים אודות מצב התכנוני של הדירות המחוברות.

עולה כי יש ליתן משקל מלא לעדות הרכז ולביקורי המעגל שערך. (לעניין מעמדם של דו"חות המעגל, גם אם יש מקום לביקורת על אופן עריכתם, כמשקפים מצב אמיתי שנבחן ב"זמן אמת" ראה, עע"ם 823/12 קליסה נ' שמעון, 8.8.13).

6. מעבר לביקורי המעגל העיד הרכז כי למיטב הבנתו יש לנתבעת דירה אחרת ואף מי מטעמו דיבר עם הדיירים שגרו בדירה הנוספת ברחוב השופטים 6/2. התובעת אף הגישה חוזה שכירות לדירה הנוספת בו נרשמה הנתבעת כמשכירה של הדירה לתקופה שמיום 23.3.11. העד אף טען כי הנתבעת הודתה בפניו כי יש לה דירה אחרת והסביר לה כי יש בעיה בבקשתה כי תוכר זכאותה בדירה. בנוסף נטען כי אי תשלום דמי שימוש עבור הדירה מהווה טעם נוסף לפינוי הנתבעת. סכום דמי השימוש במועד הגשת התביעה עמד על 5,048 ₪, עבור ארבעה חודשי שימוש מפטירת האב ועד להגשת התביעה. סכום זה עמד נכון למועד עריכת תצהיר התובעת, 14.11.12, על סך של 54,452 ₪.

בנוסף העיד הרכז על המעמד בו כתבה בפניו הנתבעת את מכתבה שמסר הוא ביום 26.9.10 לתובעת. לא מצאתי מקום לייחס לעד הכשלה מכוונת של הנתבעת בניסוח המכתב או בהכתבת תוכנו. עיון במכתב מלמד כי מכיל הוא תיאור אמין ורגשי מטעם הנתבעת של מצבה האישי והמשפחתי, תוך פניה לרחמי התובעת ואיום כי מעדיפה למות אם לא תענה בקשתה. במכתב שכתבה הנתבעת ישנה הודאת בעל דין בדבר המועד בו בפועל עברה לגור בבית אביה המנוח: "עברתי לפני כשנה בערך לאבא שלי כי לא עמדתי בתשלומים של הבית", קרי לכל המוקדם בספטמבר 2009 לערך. הודאה זו עולה בקנה אחד כי בביקור מעגל באוקטובר 2009 לא מצא הרכז כי הנתבעת גרה בדירה.

מעבר לאמור לעיל נסמכת התובעת גם על דו"ח של חברת חקירות שנשכרה על ידי משרד השיכון להתחקות אחר מצבו הכלכלי של המנוח. בדו"ח שנערך ביום 14.12.07 נרשם כי ישנם שני דיירים בדירה. אמנם עורך הדו"ח לא זומן לחקירה אולם התובעת רשאית להגיש את כל הממצאים שבידה לצורך העברת הנטל לנתבעת לסתור טענותיה. הנטל על התובעת הוא להוכיח רכיב שלילי, קרי כי הנתבעת לא גרה בדירה במועדים הקובעים. מדובר בנטל קל אשר התובעת עמדה בו ועבר הנטל לנתבעת לסתור הראיות שהצטברו לחובתה. יוער כי דרך המלך אמורה להיות עתירה של הדייר להכיר בו כדייר ממשיך ובמקרה כזה רק נבחנת סבירות החלטת התובעת תוך שמסתפקים בראיות מינהליות שנאספו. לפיכך ראוי גם בתביעת הפינוי לאפשר הגשת דו"חות חקירה כאמור המעבירים את הנטל לנתבע להפריך הנטען בהם.

התובעת אינה מטילה ספק במסירות הנתבעת להוריה המנוחים ובטיפול בהם ואף לא מקלה ראש במצבה האישי הקשה. מדובר בגרושה, אם לחמישה קטינים, כאשר הגרוש נקט כנגדה באלימות ובעדותה ציינה כי מפחדת לדרוש ממנו את תשלום המזונות אותם הוא חייב. יחד עם זאת טוענת התובעת כי נוכח אי עמידת הנתבעת בכללים אינה זכאית להכרה כדיירת ממשיכה. עוד נטען כי מהאמור לעיל עולה כי המגורים החלו בסוף שנת 2009 לכל המוקדם, למרות שיכול מאוד להיות כי הנתבעת שהתה בדירה גם במועדים מוקדמים יותר לצורך טיפול בהוריה.

7. אל מול המועדים העולים מעדויות התובעת, כל עדי הנתבעת לקו בהעדר אפשרות לאמוד מועד בו לטענתם החלה הנתבעת לגור בדירה. יש ממש בטענת התובעת בסיכומיה כי מאחר ולתובעת דירה אחרת, הסמוכה למקום הדירה נשוא התביעה, ייתכן והעדים ייחסו את עצם שהותה בדירה לצורך טיפול בהוריה כמגורים שם.

גלית ברכה, הועסקה בשנת 2009 כמטפלת באב המנוח למשך כשעתיים ביום. בתצהירה הקצר העריכה כי הנתבעת גרה בשכונה משנת 2007 וסעדה את אמה. לטענתה כאשר טיפלה באב גרה הנתבעת וילדיה שם. עוד הצהירה כי משנת 2008 גרה הנתבעת בדירה. די בבלבול בתאריכים ובאמור בתצהיר כדי ללמד כי העדה אינה יכולה לאשר את מועד מגורי הנתבעת בדירה אלא רק ממועד מסויים בשנת 2009. בחקירתה אישרה העדה כי יש לה בעיית זכרון ורשמה מועדים לפי מועד לידת ילדיה וטענה כי הנתבעת גרה בדירה משנת 2010 ואף לפני כן. לפיכך לא מצאתי כי ניתן לייחס משקל רב לעדותה וניתן לכל היותר לקבל כמהימנה עדותה כי משנת 2009 במועד מסויים גרו הנתבעת וילדיה בדירה. העדה אף לא טרחה לצרף אישורים בדבר מועדי העסקתה המדוייקים אצל המנוח.

עד נוסף אשר אף הוא לא תרם לבירור המחלוקת הינו מר שמח שלפי עדותו, עד לשנת 2009 שהה במאסר למשך כארבע עשר חודשים. בתצהיר העד טען כי משנת 2008 גרה הנתבעת בדירה אולם מחקירתו עלה כי ככל הנראה שהה במאסר בתקופה זו. העד ציין בהגינותו כי הנתבעת חברה טובה של גרושתו. יש להתייחס בזהירות לעדות מבקשי טובת הנתבעת. לא מצאתי מקום ליתן משקל לטענת העד בעדותו כי אף שש שנים טרם עדותו היתה הנתבעת בבית הוריה.

גם עדותו של מר כחלון משה אין בה כדי לסייע לנתבעת. בתצהירו נטען כי בשנת 2008 לערך עברה הנתבעת לבית הוריה. כאמור לעיל, לכל הפחות היה על הנתבעת להוכיח מגורים מיום 7.6.07 ואף גרסאותיה אינן תומכות במעד זה. העד לא היה בן בית אצל הדיירים החוזיים ותיאר ארוע מיום 4.11.08 בו סייעה לו הנתבעת במתן כסאות. אולם עדות זו אינה מלמדת על מגורים אלא רק שהות בבית ההורים ולא מצאתי לייחס משקל לתשובתו בחקירה החוזרת המנחה, כי הנתבעת גרה בדירה לפחות שנה וחצי טרם האירוע מיום 4.11.08.

תצהירו של מר כחלון מיכאל זהה בטענותיו לתצהירו של משה ועדותו אינה מוסיפה עוד משקל לטענות הנתבעת. מעדותו עלה כי לטענתו כארבעה חודשים לאחר שחלתה אמה של הנתבעת, ונוכח פירוד מבעלה, עברה הנתבעת לגור עם הוריה. עולה כי גם מעדותו לכל היותר ניתן ללמוד על מגורי הנתבעת בדירה מתחילת שנת 2008.

9. הנתבעת בתצהירה ועדותה נמנעה מהבאת ראיות או עדים שיכלו לתמוך בטענותיה ויש לזקוף לחובתה הימנעות זו. לא הובאו אף ראיות בדבר מצבם הרפואי של ההורים המנוחים ומועדי ההחמרה בו ולכן אין ליתן משקל רב למועדים בהם נקבה הנתבעת. במובנים רבים נושאים עיקריים בעדותה מהווים עדות יחידה של בעל דין, שלא מצאתי נימוקים המצדיקים להשען עליה ללא ראיות תומכות. כאמור לעיל, מתצהיר הנתבעת עצמה עולה כי לכל המוקדם עברה לגור בבית הוריה בתחילת שנת 2008. די בטעם זה כדי לשלול זכאותה להיות מוכרת כדייר ממשיך. בעדותה אישרה מספר פעמים כי רק בתחילת שנת 2008 העבירה את חפציה לבית אמה. הנתבעת ציינה כי האם חלתה בל"ג בעומר שנת 2007, (מאי 2007 לערך), וממועד זה החלה לטפל באם. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי למרות הטיפול המסור באם המנוחה עברה לגור במועד האמור בבית הוריה. מעדות הנתבעת עצמה ויתר העדים עולה כי אף לגרסתה המועד בו עברה בפועל היה לכל המוקדם תחילת שנת 2008.

אולם אין בידי לקבל גם מועד זה כמהימן, הן מאחר ואיש מהעדים לרבות הנתבעת עצמה לא ציין מועד או אירוע בו עברה הנתבעת עם חמשת ילדיה לגור בדירה. יוער כי גילאי הילדים נעים היום בין שבע לשמונה עשרה שנים ולא היתה מניעה לצרף עדות חלקם או ראיות אחרות המעידות היכן התגוררו בפועל בשנים הרלבנטיות, היכן למדו ומה היתה כתובתם במוסדות החינוך.

ראיות מהותיות נוספות אשר נמנעה הנתבעת מלהביא היו ההליכים אשר נקטה כנגד בעלה לשעבר למתן צווי הגנה. הנתבעת רק הצהירה על קיומם של הליכים כאמור אולם לא טרחה לפרט את כל הבקשות שהגישה במרוצת השנים כנגד בעלה ומה הצהירה וביקשה במסגרת הבקשות לצו הגנה. בסיכומיה הפנתה הנתבעת לפרוטוקול בה"ט 19744-07-10 אולם למרות שלא צורף הפרוטוקול, אין רבותא בהליך זה אשר ננקט לאחר פטירת האב ובשעה שאין מחלוקת כי הנתבעת התגוררה בדירה.

די בהמנעות מפירוט כל ההליכים שנקטה הנתבעת כדי ליצור חזקה כי לו היתה מביאה ראיות אלו היו פועלות הן כנגדה. מאחר והנתבעת הפנתה באופן גורף, ללא צירוף פרוטוקולים, לבקשות שהגישה כנגד בעלה לשעבר למתן צווי הגנה, ערכתי בדיקת ההליכים שהגישה ועלה כי לא בכדי נמנעה הנתבעת מהפנייה להליכים אלו. בדיון מיום 12.3.09 בבש"א 465/09 ביקשה הנתבעת הרחקת בעלה מהכתובת ברחוב השופטים 6/2, הדירה הנוספת. בדיון מיום 14.7.10 בה"ט 19744-07-10 אמנם הצהירה כי גרה בבית האם, שבמועד האמור כבר נפטרה, אולם הצהירה כי השכירו את הבית האחר בגלל חוב משכנתא. בדיון קודם מיום 3.2.10 בה"ט 6379-02-10 הצהירה כי גרה אצל אביה, מאתמול.

10. מעבר לכך, נמנעה הנתבעת אף לספק ראיות בדבר היקף בעלותה בדירה הנוספת והחזקה בה. לא הובאו ראיות בדבר מועד הגירושין, בפברואר 2011, ובנוגע להליכים והדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה ביחס לחלוקת הרכוש בין בני הזוג בכלל וביחס לדירה בפרט. גם הימנעות מהבאת ראיות אלו יוצרת חזקה כנגד הנתבעת בדבר תוכן הראיות שלא הובאו. בהחלטתי מיום 28.6.13 התרתי צירוף ראיות לסיכומים ולו סברתי כי צירופן תומך בעמדת הנתבעת הייתי מאפשר לתובעת להשלים חקירה בעניין זה. צורפה החלטה בדבר פינוי מיום 17.6.13 והודעת פינוי בתיק הוצל"פ למימוש הדירה הנוספת שמתנהל משנת 2009. הנתבעת נמנעה מלצרף ראיות בדבר המגורים בדירה ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ או הסכמי שכירות של הדירה מהם ניתן היה ללמוד ממתי פונתה בפועל על ידי בני הזוג. לבקשה האחרונה להארכת מועד להגשת סיכומי הנתבעת צורף, ללא אישור, הסכם מכר של הדירה הנוספת ברחוב השופטים 6/2. מדובר בהסכם מכר מיום 25.7.13, ללא מעורבות כונס נכסים בו באורח פלא הצהירה התובעת, כמוכרת הדירה, כי אין לה בפועל זכויות כלשהן בנכס. לא מצאתי לתת כל משקל להצהרה זו או להסכם שהוגש ללא היתר ונחזה כאילו ההצהרה בו נועדה ליצור, יש מאין, ראיות לטובת הליך זה.

יוער כי עצם הגשת ההסכם ממנו עולה כי ב"כ הנתבעת מייצג בפועל את הגרוש שלה מעלה שאלות ביחס להתנהלות ב"כ הנתבעת אשר אין מקומן להתברר בגדר הליך זה.

11. מעדות הנתבעת עלה כי אין ליתן משקל להתכחשותה לתוכן המכתב שמסרה לרכז. "הודאתה" בדיון כי שיקרה בתוכן המכתב נוכח הדרכתו של הרכז, אינה מהימנה וחסרת בסיס.

מכל האמור לעיל עולה כי אין ליתן אמון בגרסת הנתבעת ועדיה. ממכלול העדויות עולה כי רק בסוף שנת 2009, לאחר ביקור הרכז מיום 18.10.09, או תחילת שנת 2010 עברה הנתבעת לגור בדירה. גם אם אקבל את טענות הנתבעת, לכל היותר עלה בידה להוכיח כי בתחילת שנת 2008 עברה לגור בדירה. שני המועדים אינם מספיקים כדי לזכות בזכויות של דייר ממשיך. אשר על כן לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי גרה בדירה מיום 7.6.07, באופן אשר היה מאפשר לה לזכות בהכרה כדייר ממשיך לו עמדה בהראות החוק טרם תיקונו, וודאי שלא הוכיחה מגורים מיום 7.6.06 לצורך קבלת הכרה מכח הוראות החוק טרם תיקון תשס"ט.

12. טענה נוספת שהועלתה בסיכומים היא הטענה כי הדיירים החוזיים שיקרו עת הסתירו את מגורי הנתבעת במקום, כדי לזכות בהנחה בשכר הדירה. נראה כי קשה להסתיר מגורי בת וחמשת ילדיה וכאמור, לא מצאתי סיבה לפקפק הממצאים בביקורי המעגל. טענה מעין זו מוטב היה שלא היתה מועלית. לעניין דומה התייחס כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 357/13 ליחצ'וב נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, 19.5.13, פסקה י':

"אוסיף לבסוף, כי קשה בנדון דידן להלום שחוטא ייצא נשכר. כמותי כבית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש לקבל את התנהלות המבקשת שעשתה יד אחת עם המנוח להערים על המשיבה, שאחרת נמצא מערימים על קופת הציבור גם אנו. איני מתעלם מכך שהמדובר באשה אשר יתכן שיש לה זכאות כזאת או אחרת משלה לסיוע ציבורי, וכבודה במקומה. ואולם, זו לחוד וזו לחוד, והדירה הנוכחית צריך שתשוב לציבור"

שלילת זכאות הנתבעת מחמת אי עמידה בכללים

13. במקרה הנדון, אין משמעות מכרעת להוראות החוק טרם התיקון או אחריו מאחר והוראות סעיף 3(ב) לחוק מפנות לכללים של משרד הבינוי והשיכון והסיבה העיקרית בגינה לא עומדת הנתבעת בכללים היא בעלותה בדירה נוספת, תנאי שעמד בדרכה גם בהוראות החוק טרם תיקונו.

לטענת הנתבעת, יש לפרש את הוראות החוק באופן תכליתי להגשמת מטרתו הסוציאלית. מאחר ולטענתה מעולם לא היה לה מקום מגורים אחר ואין לה עניין בדירה שנרשמה על שמה, אין היא נחשבת כמי שהיתה בבעלותו דירה בחמש השנים שקדמו לפטירת הזכאי. הנתבעת נסמכת על עת"מ (מחוזי מרכז) 1835-07-11 זולדן נ' משרד הבינוי והשיכון, 12.2.12, אולם הפרשנות שם בוטלה עת בוטל פסק הדין בפשרה שהושגה בעע"מ 2097/12.

פרשנות הנתבעת סותרת את הכללים הברורים של משרד השיכון ופרשנותם בפסיקה. בנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, הוראה 8/19 של משרד הבינוי ושיכון, עוגנו התנאים הנדרשים מדייר ממשיך לרבות העדר בעלות בדירה אחרת, כאשר אף רישום פורמלי נחשב כבעלות. כן נדרש כי לא יופר החוזה הפרה יסודית בנוגע לאי תשלום דמי שכירות.

בעע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר החברה הישראלית לשיכון בישראל בע"מ, 16.12.07, פסקאות 5,7 עמד כב' השופט ע' פוגלמן על תנאי העדר הבעלות. שם לא הוכר המערער כדייר ממשיך למרות שהזכויות היו רשומות על שמו לתקופה קצרה והדירה נמכרה על ידי כונס של הבנק למשכנתאות:

"תנאי העדר הבעלות הינו בעל פרישה רחבה הן במימד הזמן, הן בהיבט החלתו על קרובי משפחתו של הדייר הממשיך. בעוד שלפי הצעת החוק סויגה הזכאות להמשיך ולהתגורר בדירה למקרה בו אין בבעלותו של הדייר הממשיך דירה או מקרקעין אחרים (סעיף 3 להצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998; ס"ח 310), מורה חוק זכויות הדייר כי יש לבחון – כתנאי לזכות להמשיך ולהתגורר בדירה – לא רק אם הדייר הוא בעלים של דירה או מקרקעין אחרים, אלא בנוסף האם היו בבעלותו דירה או מקרקעין כאמור בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד בו עבר להתגורר במוסד סיעודי. בחינה דומה יש לערוך גם בהתייחס לקרובו של הדייר ("בן זוג, לרבות הידוע בציבור כבן זוג, וכן ילד..."). ...

פרשנות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית התנאי, להבטיח כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה תוענק רק לאותם נזקקי דיור, שבשום שלב לא היו בבעלותם דירה או מקרקעין, ומשכך התגוררו בדירה הציבורית עם הזכאים "

הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות מהותיות בדבר זכויותיה בדירה והסתמכה רק על הצהרותיה כי ויתרה על כל זכות בדירה מחשש מבעלה האלים. גם אם נכונות טענותיה, ולטעמי קיים ספק רב במהימנות הצהרותיה ביחס לזכויותיה בדירה, תכלית החוק אינה להעדיף את עניינו של מי שויתר מתוך פחד על זכויותיו בדירה על פני מי שמעולם לא היו לו זכויות. יוער כי תיקון תשע"ב הכיר בזכותן של נשים מוכות לרצף מגורים אם נמלטו מהדירה בה היו להן זכויות אולם לא החיל הוראה דומה ביחס לויתור על דירה אחרת לצורך הכרה כדייר ממשיך. לפיכך הוכיחה התובעת בהגשת נסח רישום וחוזה שכירות, כי לנתבעת היתה דירה אחרת וגם אם ויתרה הנתבעת על פירות השכרת הדירה או על פירות מכירתה, אין הדבר מאיין את בעלותה בדירה באופן המונע הכרתה כדיירת ממשיכה.

14. אם לא די באמור לעיל, בנוגע לדירה חוב עמוק של דמי שימוש המהווה הפרה יסודית של החוזה המונעת הכרה בנתבעת כדיירת ממשיכה. אמנם הרכז הבהיר כי דיירים חוזיים לעיתים משלמים תעריף טרם אישור הנחה ולאחר ההחלטה מגיעים עמם להסדר תשלומים בגין העבר, אולם נוהג זה אינו חל על מי שפלש לדירה ומבקש להכריז עליו כדייר ממשיך.

תכלית החוק

15. הנתבעת מבקשת לקבוע כי מחמת מצבה האישי הקשה, מהווה היא מקרה מובהק המצדיק הענקת סיוע בדיור. אכן עלה מעדותה כי סיפור חייה קשה, בתקופה קצרה נאלצה להתמודד עם מות שני הוריה, אלימות מצד בעלה וגירושין עד שאכן נמלטה לדירת אביה, אולם זאת בראשית שנת 2010. אין חולק כי מטרת החוק הינה סוציאלית, אולם על חלוקת המשאבים להתבצע בקנה מידה אחיד ושוויוני.

עמד על כך בית המשפט העליון כי אין ללכת שולל אחר הנזקקות של מבקש הדיור אלא יש להקפיד על קיום הכללים ולא להעניק למפרי חוק יתרון על מקיימיו. כב' השופט א' רובינשטיין בעע"מ 823/12 הנ"ל, פסקאות ב', ו' לחוות דעתו, דעת הרוב בפסק הדין:

"מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב"תור" לדירות ציבוריות. משכבר הזדמן לי לציין, כי "הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא 'כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2007-2002 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות - גם בלא שהדבר כולל עולים - הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי (עמ' 253) ... אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות לזכאים" (עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (2010), בפסקה י"ט; ראו גם רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (2008), בפסקה ו(3)). מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה. בדין ציינה המדינה בסיכומיה (סעיף 72), כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבים""....

"באיזון בין נזקקותה של משפחת קליסה מזה לבין התנהלותה החמורה לאורך השנים כמפורט מעלה מזה, ידו של האחרון – במובהק – על העליונה. אין ליתן פרס למי שביזה את הרשויות במשך זמן רב כל כך. נשוב ונזכיר, כי לדיון בזכאותם של קליסה השלכות על זכאים רבים אחרים העומדים וממתינים לתורם לקבלת דיור ציבורי, אשר ניתן להניח שלרבים מהם אין ניתן לזקוף התנהלות נפסדת לאורך שנים. מבין הזכאים אין זה סביר, לגישתי, לבכר דווקא את הפולשים והמסיגים".

סוף דבר

15. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת לא הוכיחה כי התגוררה בדירה אף לא שלוש שנים טרם פטירת אביה המנוח ולכן אינה זכאית להיות מוכרת כדייר ממשיך.

בנוסף, לנתבעת היתה או ישנה דירה אחרת בניגוד לכללים ולחוק בהתאם לנוסחו הקודם. לפיכך, גם אם היתה מוכחת תקופת מגורים ארוכה דיה לא היתה הנתבעת זכאית להכרה כדיירת ממשיכה נוכח בעלותה בדירה אחרת. בנוסף מפרה הנתבעת את הסכם השכירות הפרה יסודית באי תשלום דמי שימוש במשך שנות החזקתה בדירה.

לפיכך אני מורה על סילוק ידה של הנתבעת מהדירה. הואיל ובסיכומים לא עמדה התובעת על הסעד הכספי שנתבע איני פוסק את הסכום שנתבע בגין דמי שימוש.

מאחר והנתבעת הינה גרושה ואם לחמישה ילדים, ולמרות שבאופן ניהול ההליך על ידה קנתה לה זמן נוסף של מגורים בדירה, מצאתי כי יש להעניק לנתבעת פרק זמן נוסף להתארגנות לפני ביצוע הפינוי, ולו כדי לא לפגוע בילדים במהלך שנת הלימודים. בפרק זמן זה ראוי כי תבחן האפשרות למצוא לנתבעת מקום מגורים חלופי בדיור הציבורי.

לפיכך אני מורה כי פינוי הדירה יבוצע עד ליום 1.8.2014.

מאחר ולא נסתרה טענת הנתבעת בדבר מצב כלכלי קשה ונוכח נסיבות חייה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' כ' אלול תשע"ג, 26 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.