בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסך 83,762 ₪, שעניינה חיובי ארנונה ותשלומי חובה נוספים.

כתב התביעה הוא לאקוני, אינו מפרט את החיובים או כל דבר בקשר אליהם, ומצורף לו תדפיס לאקוני לא פחות, המבסס את סכום התביעה. כתב התביעה הוגש לפי סדר דין מקוצר, מכוח תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הבקשה, הנתמכת בתצהיר המבקש, כוללת בעיקרה טענות נגד מידת הפירוט שבכתב התביעה, ומציינת סתירות-לכאורה במדידות שונות וחיובים שונים שנעשו ושנשלחו על ידי המשיבה במרוצת השנים בקשר עם הנכס. בנוסף, טוענים המבקשים כי הגישו ערר, שטרם הוכרע.

בדיון שהתקיים בפני נמנעה המשיבה מלחקור את המצהיר, והצדדים טענו לפרוטוקול, לרבות טענות עובדתיות (עליהן לא באה כל מחאה), ועיקרם של דברים הוא, שאין מחלוקת כי הערר שהוגש נדחה, מנימוקים טכניים, ולא הוגש על כך ערעור.

בנוסף, טוענת המשיבה, כי לא ניתן להיעתר לבקשה, שכן ככל שהפירוט שבכתב התביעה לא הניח את דעת המבקשים, שומה היה עליהם לפנות למשיבה או לבאי-כוחה בדרישה למסמכים נוספים או להבהרות, ואין הם יכולים להישען על טענת אי-בהירות שבסכום התביעה כעילת הגנה, אם לא עשו כן; זאת ועוד, לשיטתה אין כל סתירה בין המסמכים השונים, וכל אותן סתירות-לכאורה ניתנות ליישוב בנקל, אילו אך יסביר את המסמכים אדם היודע איך לקוראם כהלכה.

לאחר עיון נוסף, דומני שהדין עם המשיבה, וגורלה של הבקשה – להידחות.

תקנה 202(2) הנ"ל נבדלת ממרבית חברותיה, לעניין התנאים להגשת כתב תביעה לפי סדר דין מקוצר, בכך שאין היא דורשת ראיה בכתב. משמע, הדין אינו מציב בפני התובע רף הוכחתי שעליו לעמוד בו, ובלבד שמדובר בסכום קצוב שעילתו בתשלומי חובה כמפורט שם.

ומה יעשה אדם המבקש להשיג על "קציבות" הסכום הנתבע? ובכן, עליו לעבור שני מכשולים מצטברים: ראשית, עליו להתמודד עם המשוכה שמציבות בפניו הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, ושנית, אם צלח מכשול זה, עליו להציב תשתית עובדתית ומשפטית מפורטת שיהיה בה כדי לקעקע, ולו לכאורה, את טענת התובע.

בענייננו, סבורני שהנתבעים כשלו בכל אחד משתי המשימות.

סעיף 3 הנ"ל מקים זכות הגשת השגה על חיוב ארנונה, לפני מנהל הארנונה, מנימוקים שונים, ובהם טענת טעות בחיוב, ומייחד את סמכותו של מנהל הארנונה לדון בכל אלה, למעט בטענה כי הנישום כלל אינו מחזיק בנכס, שאז נתונה הסמכות גם לבית המשפט. אמנם, בפסיקה הובעו דעות שונות בשאלה אם אכן הסמכות של בתי המשפט מוגבלת אך ורק לטענת העדר חזקה, או שמא, בנסיבות המתאימות, ובמקרים מיוחדים (למניעת עיוות דין ברור, וכיו"ב), רשאי בית המשפט להיזקק אף לטענות הנוספות המנויות בסעיף כטענות הראויות להשגה, אולם הדעה הרווחת היא כי לבטח שאין לעשות שימוש בסמכות חריגה שכזו אלא במקרים מיוחדים המצדיקים זאת.

המבקשים אינם טוענים להעדר חזקה, ולא מצאתי בבקשה שלפני יסוד לסבור, כי זהו אחד המקרים האמורים, ועל כן, לכאורה, ממילא נעדר בית משפט זה סמכות להידרש לטענות ההגנה האחרות שעלו.

עוד יש להוסיף, לאור העובדה המוסכמת, כי ערר שהוגש נדחה (ככל הנראה, כפי שניתן ללמוד מבין השיטין, מאחר שהשגה כלל לא הוגשה קודם לאותו ערר), ולא הוגש על כך ערעור, כי ממילא לא נכון היה לאפשר למבקשים לבצע מעין תקיפה עקיפה של ההחלטה בערר, על ידי בירור העניין בערכאה זו, שלא על פי סדרי הדין הקבועים לכך ושלא בערכאה המוסמכת לכך.

אעיר במאמר מוסגר, כי סעיף 3 הנ"ל (והחוק כולו) דן בחיובי ארנונה בלבד, והתביעה שבפני כוללת גם חיובים נוספים, כאמור לעיל, אולם לא ראיתי כי הבקשה כוללת טענות המכוונות כלפי חיובים אלה, במנותק מהטענות כלפי חיוב בארנונה, וממילא מדובר, לכאורה, בסכומים המצטברים לסך הנמוך משיעור 1% מסכום התביעה הכולל. לפיכך איני רואה מקום להרחיב בעניין או לראות באותן טענות, במשתמע, כטענות הגנה הראויות להתברר בנפרד.

אף אם תאמר, כי יש להידרש לטענות ההגנה, הרי שכאמור, דעתי היא שלא עלה בידי המבקשים לדלג מעל המשוכה השניה. כבר אמרנו, שאין על התובעת חובה לצרף מסמך כלשהו, ולבטח שלא מסמך שקריאתו ברורה לכל דכפין, ועל כן בעצם הטענה כי מדובר במסמך לאקוני ולא ברור – אין די.

לעניין המסמכים האחרים שצרפו המבקשים, הרי שבעניין זה ההלכה ידועה, ומקורה בתביעות בנקים (שגם בהם, לרוב, דפי החשבון ורזי הצטברות החוב מובנים בעיקר ליודעי ח"ן), ולפיה על המבקש רשות להתגונן לפרט היטב את הגנתו, וכך נקבע, במקרה בו הוגשה בקשת רשות להתגונן כשהיא נתמכת בתצהיר שכלל מכתבי רואה-חשבון התומכים בטענה כי חוב מסוים נפרע או אינו נכון, כי ככלל, לא רק שיש לפרט טענות חשבונאיות ויש לתומכן במסמכים, אלא שמן הראוי שגם חוות-דעת מומחה תוגש בצירוף תצהיר, באופן שהמומחה עצמו יעמוד לחקירה, וזאת כבר בבקשת הרשות להתגונן (ר' רע"א 564/89 בנק לאומי נ. מלקולם, פ"ד מ"ד (1) 485, בעמ' 488.

ניתן להשליך מהתם להכא, ולקבוע כי על המבקש לטעון נגד חישובי עירייה להיכבד ולצרף חוות-דעת מומחה, שתיערך על סמך מדידות וחישובים, ותוגש באופן ברור ומפורט, תוך העמדת הדברים לחקירה. במקרה דנן, בו לא זו בלבד שלא צורפה חוות-דעת, אלא שאף לא היתה התייחסות לכך שאיש-מקצוע בחן את הדברים, בכלל (למעט טענה אודות מדידה שנעשתה מטעם המבקשים) – הדברים נכונים על אחת כמה וכמה.

לעניין המסמכים הסותרים לכאורה, יש ללמוד מהלכה שנאמרה בנסיבות קצת שונות, אולם כזו שניתן להשליך ממנה על המקרה שבפנינו, וכך נכתב: "...במקרה זה לא יוכל המערער להיאחז בטענה שהיעדר הפירוט נובע מחוסר אפשרות להשיג מסמכים מהבנק, שכן כאן לא עמד המערער בדרישה המקדמית לבקש את המסמכים מן הבנק. אילו עמד בכך, והבנק היה מסרב ליתן או להציג לו את המסמכים החיוניים, כי אז היה מקום ליתן לו רשות להתגונן חרף הצגת העובדות החלקית בשל היעדר מסמכים..." (ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי פ"ד מ"ה (1) 66, עמוד 71).

ההשלכה לענייננו, כמובן, היא שבמקרה כזה, אם היו המבקשים מציגים ראיה לכך שדרשו הסברים והבהרות מהמשיבה או ב"כ, ואלה מאנו להסביר ולהבהיר – כי אז יתכן שבכך היה די לשם מתן רשות להתגונן (בהנחה שהיינו קובעים כי בית המשפט מוסמך לדון בטענות אלה מדעיקרא). ברם, לא הוצגו ראיות כאמור, ועל כן גם מוצא זה נסתם ונאטם.

הבקשה נדחית, איפוא, וניתן בזה פסק-דין על פי העתירות שבכתב התביעה.

המבקשים ישאו גם בהוצאות המשיבה בעבור הדיון והבקשה בסך של 1,800 ₪.

ב"כ המשיבה רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ג, 29 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.