<#2#>

המבקשת הגישה בקשה לביטול הליכי הפירוק הננקטים נגדה על פי בקשת המשיבה 1 ("העירייה").

בקשת הפירוק שהוגשה על ידי העירייה התבססה על חוב ארנונה בסכום ניכר שנטען כי המבקשת חייבת בו, ובבקשה הנוכחית (שאינה הראשונה מסוגה, יש לומר) טוענת המבקשת שתי טענות עיקריות. האחת, שהושג בינה לבין העירייה הסכם פשרה המחייב את העירייה וכי היא פרעה את הסכום המוסכם במלואו. והטענה האחרת היא שהמבקשת היא סולבנטית ומשום כך אין לנקוט נגדה הליכי פירוק.

עיינתי בכתבי הטענות ואני דוחה את הבקשה.

בכתבי הטענות משתקפת מחלוקת עובדתית בשאלה אם ובאיזה אופן נכרת הסכם הפשרה שהמבקשת טוענת לקיומו, ובגדר מחלוקת זו השתדל כל צד לשכנעני שפלוני אמר כך ואלמוני אמר אחרת ופלמוני כתב כך ומאן דהוא כתב אחרת. לכל אלה אין בעיני כל חשיבות מן הטעם הפשוט שסעיף 203(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש) מסדיר את הנושא בצורה ברורה ונקבע בו כי:

"א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבי דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר;...."

בפסיקה בנושא זה נקבע שדרישות אלה אינן פורמליסטיקה בלבד וכי הן משקפות אינטרס ציבורי חשוב ומשום כך יש להקפיד על מילוין ( ראו, למשל, רע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, (טרם פורסם, 20.12.10). המבקשת אינה טוענת שאיזה מדרישות סעיף 203 התקיימה ומכאן המסקנה ההכרחית שאין מנוס מדחיית הטענה בעניין הסכם הפשרה.

את טענת הסולבנטיות ניתן להעמיד למבחן שהוא פשוט בתכלית. הן בבקשה והן בתשובה לתשובת העירייה טוענת המבקשת שאם תידחה בקשתה היא תשלם על אתר (ותחת מחאה) את יתרת הסכום של 734,288 ₪ שהעירייה טוענת לו (סעיף 45 לתשובת העירייה). זה הוא אם כן הרגע שבו עומדת טענה למבחן ואם אכן המבקשת היא ברת פירעון, כפי שהיא טוענת, תתכבד ותשלם לעירייה את יתרת החוב הנטענת בסעיף 45 לתשובת העירייה, וככל שתשלום זה כרוך בעודף נטען כזה או אחר, תוכל המבקשת להיפרע מן העירייה בהליך נפרד ככל שתבחר לנקוט כזה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ג, 24 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי .......