פתיח

1. לפניי תביעה נזיקית לפיצוי סטטוטורי בסך- 50,000 ש"ח על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1963 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") בשל נזקים שנגרמו, לטענת התובע, עורך דין במקצועו, לשמו הטוב נוכח הטלת הנתבעת מס' 1 עיקול שלא כדין על מיטלטליו בביתו וכן על חשבון פקדונות המנוהל לצרכי עבודתו בבנק הפועלים, עקב אי תשלום דו"ח חניה.

רקע עובדתי

1. בחודש ינואר, שנת 2004 ניתנו החלטת בית המשפט באשקלון בב"ש 5705/03 , לפיה על משטרת ישראל להעביר החזקה ברכב מסוג לנד-רובר, אשר קודם לכן נרכש ונמצא ברשות התובע , לידי הנתבעת מס' 2, חברה להשכרה ומימון רכב, אשר נמחקה מן ההליך דנן, עת במועד מאוחר לאמור שלא בחזקת התובע , ביום 21.8.04 , נעברה העבירה נשוא דו"ח החניה נשוא התובענה, בתחום שיפוטה של הנתבעת. ר' לעניין זה החלטה בב"ש 5705/03 וכן את שובר תשלום הקנס מיום 10.12.07 שנשלחה לתובע מאת הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), צורפו כנספחים א', ב' ו- ה2 לכתב התביעה ופרוט' ישיבת קדם משפט מיום 6.6.11.

3. מן המסמכים שצורפו בפני בית המשפט עולה כי הגיעו לידיעתו של התובע מספר רב של התראות לתשלום הדו"ח עובר לנקיטת הליך העיקול בדואר שאינו דואר רשום, לכל המאוחר בין חודש ספטמבר 2006 ועד לנקיטת פעולת עיקול מיטלטלין בבית התובע ביום 21.5.2009 . ר' פרוט' הדיון מיום 14.3.11 בעמ' 1 ומיום 10.9.12 בעמ' 13, ש' 25 עד 27, וכן תרשומת שבנספח ז' לכתב התביעה וטופס רישום הודעות טלפוניות שסומן כנספח ב' לתצהיר הנתבעת.

4. כמו-כן, עולה כי באף אחד מן המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים החל משנת 2005 ועד למועד צו העיקול בשנת 2009, לא נזכר בכתובים דבר הסכמת הנתבעת לעכב את הליכי הגביה, עד לבירור טענות התובע בדבר דרישתו להסב או לבטל הדו"ח על שם אחר- מחזיק הרכב בעת ביצוע עבירת החניה.

ההיפך הוא הנכון, בכולן נדרש התובע לשלם את הקנס אשר סכומו גדל עם הזמן, נוכח אי התשלום במועד, עת לעיתים התובע קיבל "תשובה רגילה לפניה" לפיה המועד הקבוע בדין להגיש בקשה להסב הקנס או להישפט חלף וכל הנרשם בתרשומות התובע על גבי מכתבי דרישה אלו הוא שהוא דיבר עם נציג זה או אחר מטעם הנתבעת וכי התובע ממתין לתשובה. פעם אחת צוין ע"י עו"ד ויסמן, המשמש כיועמ"ש חיצוני לנתבעת, כי הבהיר לתובע שהכתובת לתלונתו היא חברת הליסינג, בעלת הרכב, ולא הנתבעת. כך ר' את נספח ה'1 לכתב התביעה, טופס רישום הודעת טלפונית מטעם הנתבעת שסומן כנספח ב' לתצהיר הנתבעת וצוין בסעיף 37 לתצהיר הנתבעת.

5. אין מחלוקת בין הצדדים כי פניותיו ליועמ"ש החיצוני הנ"ל בנוגע לדו"חות אחרים שנתקבלו באותן נסיבות, בשטחן של עיריות אחרות- טבריה ורמת גן, הועברו באמצעותו לתובעים העירוניים באותן רשויות, אשר מצאו לנכון לבטלם.

בשונה, פניות התובע ליועמ"ש זה, בהקשר הדו"ח נשוא התובענה, לא הועברו כלל לעיון התובע העירוני של הנתבעת, זאת כנטען, לפי הנחיות שקיבל ובהינתן כי עסקינן לדידו במנגנון גביה רחב היקף ובשל כך שחלפו למעלה משנתיים ממועד ביצוע העבירה וכי התובע לא פנה לתובע העירוני ישירות. ר' את מכתב הנתבעת והחלטות התובעים העירונים שסומנו כנספחים ד' ו-י' לתצהיר מטעם הנתבעת. כמו-כן, ר' גם את הנאמר ע"י היועמ"ש החיצוני, עו"ד וייסמן מטעם הנתבעת בפרוט' דיון מיום 2.1.13, בע"מ 27-31 ובמיוחד את ע"מ 28, ש' 5-11 וכן ש' 16-23 . שם הסכים עו"ד וייסמן בחקירתו הנגדית כי בהתאם לסעיף 229ה' לחסד"פ , מוסמך היה התובע העירוני להורות על ביטול הדו"ח בגין נסיבות שאינן תלויות במבקש. עוד ציין בחקירתו הנגדית כי לו היתה בפנית התובע בקשה מפורשת להעביר הפניה לידי התובע העירוני, אזי היתה הפניה מועברת , על אף שחלף המועד להסבת הדו"ח או לביטולו. לשאלת התובע באם נכון כי כבר ביום 01.01.06 ניתן היה בידי הנתבעת לנקוט בהליך העיקול , השיב:" בינואר 2006? מבחינת החוק יכול להיות שכן. מכיוון שמה שנדרש זה לכל היותר משלוח שני מכתבי התראה. פה אני רואה שנשנלחו, אולי לא בינואר אבל אולי בפברואר או במרץ 2006 יכולתי לנקוט בפעולת עיקול על פי חוק. יש מדיניות לא למהר ליתן עיקול" ( הדגשה לא במקור-א.ז.), שם, ש' 9-13.

6. ביום 21.5.09 נמסרה הודעה על ביצוע בכוח של כתב הרשאה לביצוע עיקול ונמצא שחצרי ביתו של התובע סגורים, וביום 17.7.09 בבנק בו נוהל חשבון מסוג "עובר ושב" של התובע, בו כבר נרשמו עיקולים מגורמים אחרים ע"ס למעלה מ-150,000 ש"ח, עת עוקל סך- 1,164.15 ש"ח בהתאם לצו העיקול דנן וביום 19.8.09 התקבל תשלום מטעם התובע לצורך ביטול עיקול זה. ר' את ההודעה שצורפה כנספח ז' לכתב התביעה, תשובת בנק הפועלים לצו העיקול שצורפה כנספח י"א לתצהיר מטעם הנתבעת, מכתב הוראה לבנק לחיוב חשבונו מאת התובע שצורף כנספח ט' לכתב התביעה, תרשומת התובע בנספח ז' לכתב התביעה, והעתק טופס רישום הודעות שסומן כנספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעת.

7. ביום 2.10.11 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה נמחקה עתירת התובע במסגרת התובענה דנן לקבלת סעד להחזר תשלום הקנס, בהעדר סמכות עניינית. מכאן שהדיון להלן חל אך על פעולות הרשות לגביית הקנס להבדיל מעצם חיובו , דהיינו, האם בנסיבות העניין, הטלת עיקול על חשבון בנק התובע ובחצריו ידי הנתבעת, תוך הפרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כנטען הנטענות על ידו, עולים כדי פרסום לשון הרע שבגינם תחויב הנתבעת בפיצוי התובע. בנוסף יצוין כי ביום 16.1.12 נדחתה טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית בנוגע לעיקול המטלטלין בבית התובע.

עיקר טענות התובע

8. התובע נאלץ לשלם, תוך ציון הסתייגותו, דו"ח חניה בגובה 1,164 ש"ח לצורך הסרת עיקול שהוטל על ידי הנתבעת על חשבון בנק ובחצרי ביתו, שלא כדין, בנסיבות בהן הרכב בו נעברה העבירה לא היה ברשותו במועד ביצוע העבירה, וזאת חרף פניותיו לנתבעת בדבר הסבת הדו"ח על שם הגורם הרלוונטי והפרת ההסכמות שבינו לבין נציגיה בדבר דחיית מועד נקיטת ההליכים כנגדו עד תום בירור הנושא. ר' סעיפים 20, 26 ו- 30 לכתב התביעה וסעיף 33 לתצהיר התובע.

9. דבר הטלת העיקול נודע לאחרים, בין היתר לפקידי הבנק וללקוחות שונים של התובע, גרמה לפגיעה חמורה בשמו הטוב ובמשלח ידו כעורך דין אשר בידיו מופקדים בנאמנות כספיהם של אחרים, עד כדי כך שלקוחות חששו ועדיין חוששים להפקיד את כספיהם אצל התובע בנאמנות, מחשש שמא יוטלו עיקולים נוספים על החשבון. ר' סעיף 4 ו- 33 לכתב התביעה וסעיף 33 לתצהיר התובע.

10. על כן, התבקש פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמו הטוב, כמפורט לעיל ופרסום מודעת התנצלות. ר' סעיפים 47 ו- 52 לכתב התביעה.

עיקר טענות הנתבעת

11. לעניין האחריות נטען כי מעולם לא הובטח לתובע כי יעוכבו הליכי הגביה כנגדו או כי יופטר בדרך כלשהי מהחובה לשלם את חובו, מי שפרסם את המידע אודות העיקול הינו הבנק, הנתבעת פעלה על פי חובתה בדין כך שהפרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע, ולו היה חפץ התובע להביא לביטול חיובו וביטול עונש הקנס שהושת עליו, היה עליו לפנות במועד ובהליך המתאים בבית המשפט לעניינים מקומיים. ר' סעיפים 7 עד 17, 27 ו-48 לכתב ההגנה.

12. לעניין הנזק, נטען כי לא נגרמה פגיעה לשמו הטוב, לא נגרם לו בכך נזק כלשהו ואין בביצוע עיקול בסכום כה פעוט בשל חוב חניה משום פרסום לשון הרע. ר' סעיף 51 לכתב ההגנה.

דיון והכרעה

13. לאחר שעניינתי בטענות ב"כ הצדדים, כתבי הטענות על נספחיהם, עדות העדים, הראיות שהובאו בפני בית המשפט וסיכומיהם, מצאתי כי על התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

14. לצורך הדיון במקרה דנן, הסוגיות בהן על בית המשפט להכריע הינן כדלקמן:

א. הייתכן פרסום לשון הרע במשלוח הודעת עיקול מנהלי לסניף הבנק של התובע וכן עיקול במיטלטלין שבחצרי ביתו.

ב. האם העיקול הוטל כדין? והאם מדובר בפרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע.

ג. סוגיית הנזק והפיצוי לו טוען התובע.

להלן אדון בסוגיות אלו, לפי סדרן.

15. לא אחת נקבע בפסיקה, כי ניתן לראות בהוצאת צווי עיקול שפורסמו ביחס לאדם מסוים המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא יהיה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, דבר העלול לגרום לפרסום לשון הרע ואף הטלת עיקול על חשבון בנק כשפקידי הבנק יודעים על כך, ובמיוחד כשמדובר בעורך דין, עלולים לפגוע במקצועו ולגרום ללשון הרע, אף אם מדובר בדו"ח חניה בודד בסכום נמוך. הצדדים התייחסו לאמור בסיכומיהם ונראה כי אין מחלוקת עקרונית בסוגיה זו. ר' לעניין זה בע"א (י-ם) 33073-07-12 עיריית ירושלים נ' עמית אליהו שגב (פורסם ביום 6.1.13), בע"א (מרכז) 23405-02-10 בן ציון גור נ' המועצה המקומית אבן יהודה (פורסם ביום 10.12.12) ובע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים (פורסם ביום 24.3.11).

יצוין, כי התובע נמנע מלהעיד עדים אשר דבר הטלת העיקולים הגיע לידיעתם ואף נמנע מלהציג אישור כי עסקינן בחשבון פיקדונות המנוהל עבור לקוחותיו, אך עם זאת בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, די בפוטנציאל הפרסום, ככתוב "והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע." אין זה מן הנמנע, כי למצער לעניין הטלת העיקול על חשבונו, פקידי הבנק המופקדים על הטיפול בחשבונו ידעו אודות העיקול, על כל ההשלכות אשר ניתן לייחס לידיעה זו, קל וחומר ככל שעסקינן בניהול כספי לקוחותיו של התובע.

16. לעניין שאלת האחריות, נשאלת השאלה האם הוטל הקנס ע"י הנתבעת כדין, דהיינו, על פי הנדרש בדין הכללי ולפי נהליה כרשות סבירה והאם פעלה לפי התחייבויותיה הספציפיות לאותו תובע, ככל שהתחייבה לפעול כך.

על התובע הושת קנס בשל עבירת חניה מיום 21.8.04 לפי חוק עזר להרצליה (העמדת רכב וחנייתו), התשל"ח – 1978. זוהי עבירת קנס שחל עליה פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי הקנס הופך חלוט אם לא שולם תוך 90 ימים מיום המצאת הודעת הקנס ומקבל הקנס לא הודיע על רצונו להישפט על העבירה ולא הגיש בקשה לבטל הקנס בפני התובע העירוני, כך שהחל ממועד זה, רואים במקבל הקנס כמי שהורשע ונגזר דינו.

לפי סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, "קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה". קנס חלוט שגובה הרשות כמוהו אפוא כחוב פסוק וניתן לגבותו באמצעי האכיפה המנויים בפקודת המיסים (גביה), לרבות הטלת עיקולים. הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש.

רק כאשר חלף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור על החוב ורק לאחר שניתן פסק דין חלוט בתובענה בעניין, ככל שהגיש, לפי העניין, החוב היה לסופי ורק אז הרשות המקומית יכולה לפתוח בהליכי גביה על ידי משלוח מכתב הדרישה הראשון. ר' פקודת המסים (גביה) ואת הסקירה לעניין זה אשר הובאה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002 מחודש פברואר, שנת 2012.

"הגביה המנהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופייה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק... לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל...

מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו... כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו...

ככל שהפגיעה שעלולה להיגרם גדולה יותר, כך מוצדק להטיל על הפותח בהליך נטל גדול יותר לוודא כי מי שההליך ינוהל נגדו מודע להשלכותיו, וכי נמסר לו מידע מספיק לכלכל את צעדיו. אופן היידוע נדרש לשקף איזון מיטבי בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך...

נזכיר כי מכתב הדרישה נועד להתרות בחייב כי יינקטו כלפיו הליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים, וכי ניתנת לו אפשרות לשלם את החוב ולמנוע זאת."

ר' סקירת החקיקה והפסיקה לעניין זה אשר הובאה ברע"א 5255/11 ורע"א 5431/11 עיריית הרצליה ואח' נ' חנוך כרם (פורסם ביום 11.6.13) בע"מ 10-16.

פועל יוצא מכך, שנבחן האם מדובר בפרסום מותר, ב"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של הרשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור", (סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע).

17. במקרה דנן, מחד, מכתב דרישת התשלום הראשון נשלח כעבור למעלה משנה ממועד העבירה, דהיינו, ביום 5.9.05, והתובע הגיב לראשונה לדרישות התשלום אך ביום 25.5.06, לתובע ניתנו הארכות מועד לבירור, לפעול בהתאם לנדרש בדין בפניה לתובע העירוני ולתשלום הקנס במשך מספר שנים. אין מחלוקת כי התובע היה מודע להתרעות עוד משנת 2006 ולמשמעותן, כפי שהדבר עולה מעשרת מכתביה השונים של הנתבעת ותרשומות שיחות הטלפון שערכה ועד הארכה האחרונה שניתנה ביום 4.3.09 לתשלום עד יום 4.4.09, כאשר במכתב זה נכתב "...כי אם לא תמלא דרישה זו יעוקלו מיטלטלין", כאשר על פי סדר הזמנים המתואר לעיל, התובע לא מיהר להסדיר התשלום לביטול העיקולים. ר' מכתב הדרישה שצורף כנספח ו'1 לכתב התביעה, פרוט' דיון מיום 14.3.11 בע"מ 1 ומיום 10.9.12 בע"מ 14 ש' 14, תדפיס רשימת מכתבי התראה לדו"ח וטופס רישום הודעות טלפוניות אשר סומנו כנספחים א' ו-ב' לתצהיר מטעם הנתבעת והודעת העיקול שצורפה כנספח ז' לכתב התביעה.

זאת ועוד, בכתב התביעה, לא טען התובע, כי נפל פגם במשלוח מכתבי הדרישה ולהתיישנות הדו"ח, אלא רק בסיכומיו העלה טענה לפיה לא קיבל הודעה על דו"ח החניה במועד כלשהו ולא קיבל את דרישות התשלום.

בדין התנגדה הנתבעת לנטען כאמור, ואף נוסיף כי טענות כלליות אלו עומדות בסתירה למכתביו, לתרשומות השיחות שביצע בעניין זה, אשר צורפו לתיק בית המשפט, ולהודאתו אשר נכתבה בפרוט' מיום 10.9.12 בע"מ 13 בש' 25 עד 27, . מכאן כי טענתו זו נדחית.

עוד יצוין כי לא נמצאו טיעונים בסיכומי התובע לעניין הסעד למתן צו עשה לפרסום התנצלות, אלא לפסיקת פיצוי כספי בלבד ומכאן נמצא כי זנח עתירתו לסעד זה.

לעניין התחייבות הנתבעת שלא לנקוט בהליכי גביה , לא נזכר בתכתובת או תרשומת כלשהן סיכום שיחה טלפונית אצל מי מהצדדים, דבר הסכמה מפורשת כאמור בין הצדדים למתן הארכה לתובע לתשלום החוב עד תום בירור הנושא, אלא כל שצוינו באופן עקבי הן דרישות תשלום בצירוף התראות מפני הסנקציות של עיקול במידה והסכום הנדרש, לא ישולם על ידי התובע ומתן תשובה שכונתה "תשובה רגילה", לפיה כבר חלף המועד להגיש בקשה להישפט או להסב את הקנס. ר' מכתבי הדרישה, תרשומות התובע על גביהן אשר צורפו לכתב התביעה ולתצהיר מטעם הנתבעת וטופס רישום הודעות טלפוניות, אשר סומן כנספח ב' לתצהיר מטעם הנתבעת.

יתירה מכך, במקרה דנן עסקינן בתובע בעל השכלה משפטית, עורך דין בעיסוקו, אשר נמנע מנקיטת הליך בו היה עליו לנקוט, אשר אף העיד על עצמו כי אינו מסודר, לא פעל למזער נזקיו באמצעות פניה בכתב מבעוד מועד, כל זאת כפי עדותו, בשל הסכום הזניח לדידו בו מדובר ולמצער, אף לאחר שחלף המועד, באמצעות פניה לערכאה המתאימה, בחר שלא להעלות את טענותיו על הכתב בפני הנתבעת או באי כוחה ותחת זאת הסתפק בפניות טלפוניות פעמים רבות, תוך ביצוע תרשומות והמתנה מנגד להתראות הכתובות אשר נתקבלו בעקביות. ר' עדותו בפרוט' מיום 10.9.12 בע"מ 14 ש' 14, בע"מ 16 ש' 1-8 וע"מ 19 ש' 16-20. כמו-כן, ר' תכתובות ותרשומות הנזכרים מעלה.

אך בדיעבד שלח התובע מכתב מפורט לב"כ הנתבעת, ביום 23.7.09, לאחר המצאת צו העיקול ובמכתב זה צוין דבר ההסכמה הנטענת וגרימת הנזק שבעיקול נוכח עיסוקו, בין היתר, כעורך דין. ר' מכתב מיום 23.7.09 אשר צורף כנספח ח' לכתב התביעה.

מנגד - נראה כי אף אם הנתבעת לא הייתה מחויבת בדין לבטל את הדו"ח, סבורני כי היה בהתנהלות מטעמה , אשר התמשכה על פני מס' שנים , אשר אף תועדה ברישומי השיחות ע"י הנתבעת , משום מסר כפול לתובע, אשר יהא זה סביר לקבוע כי יצר ציפייה מצדו שלא יינקטו כנגדו פעולות גביה עד לבירור הסוגיה.

כאמור לעיל אישר עו"ד ויסמן בחקירתו, כי פנייתו של התובע לא הועברה לידי התובע העירוני הגם כי ניתן היה בסמכותו אותה עת לבטלו בנסיבות הפניה ( סעיף 229 לחסד"פ ) אך מהסיבה כי לא נתבקש לעשות כן במפורש , זאת בהסתמך על הנחיות הנתבעת , ככל הנראה לאור עומס הפניות. בהגינותו הובהר כי זאת בניגוד להתנהלותם מול רשויות אחרות בעניין הדוחות האחרים, אשר בסופו של יום אכן בוטלו בידי התובעים העירוניים בהן.

כמו-כן, נוכח דברי עו"ד ויסמן ואי צירוף מכתב התובע העירוני של הנתבעת, לפיו בירר את בקשת התובע ודחה אותה בעצמו, הגעתי למסקנה לפיה לא נערך בנושא הדו"ח הרלוונטי כל בירור ספציפי בידי התובע העירוני אשר כאמור ההחלטה לביטול הדו"ח היתה אותה עת בסמכותו, זאת, חרף המחלוקת רבת השנים בין הצדדים וחרף התנהלות היועמ"ש בנוגע לדו"חות האחרים אשר בוטלו כאמור. סבורני כי על אף מחדלי התובע, היה מקום לפעול כאמור ומשלא נעשה כן נמנע מהתובע מיצוי ההליך אשר עשוי היה למנוע את הטלת העיקול ותוצאתו הנטענת. בנוסף ניתן לומר כי לא הובהר לתובע באופן חד וברור כי עניינו לא התברר בפני התובע העירוני בשונה מהטיפול בדו"חות האחרים, הגם שמידע זה עשוי היה לסייע בידו . ר' פרוט' בעמ' 28 והמכתבים מיום 13.12.06 ומיום 29.10.08 בעניין ביטול הדו"חות הנ"ל בערים טבריה ורמת גן שצורפו כנספחים ד' ו-י' לתצהיר מטעם הנתבעת וכן סעיף 39 לתצהיר הנתבעת.

יתירה מזו, אף צוין ביום 20.12.07 בפני התובע, כי "יכול לפנות לחברת הליסינג אך לא לעירייה", כך שאדם מן השורה יכול להבין שהעניין התברר ודרכו לפנות לתובע העירוני חסומה וכי ההליך מוצה. ר' טופס רישום הודעות טלפוניות שצורף כנספח ב' לתצהיר מר ויסמן מטעם הנתבעת והנכתב בסעיף 37 לתצהיר זה.

18. מהאמור לעיל נמצא כי מחד לא הוכחה הסכמה או הבטחה מפורשת כלשהי מצד הנתבעת לעיכוב הליכי הגביה, הגם שבפועל עוכב ההליך במשך מס' שנים במקביל למשלוח התראות חוזרות ונשנות .

יחד עם זאת, הרשות המקומית, כרשות מנהלית היא נאמן הציבור ועליה לפעול בהגינות וביעילות. אמנם מדובר במנגנון גביה בהיקף נרחב והנתבעת לא מיהרה להוציא תחת ידיה את צו העיקול, אך שגתה במחדלה להעביר את מחאתו העיקשת של התובע ופנייתו הספציפית בעניין הדו"ח לתובע העירוני, והדבר מעלה תמיהות אף נוכח תלונותיו של התובע במשך השנים, השיהוי בו נקטה בגביה, כל זאת על רקע הידיעה בדבר ביטול הדו"ח האחר , המתייחס לאותו הרכב, באותן הנסיבות באמצעות אותו גורם המהווה בכובעו האחר, יועץ משפטי חיצוני לעיריית טבריה וקיומה של החלטת בית המשפט בב"ש 5705/03.

מכאן שחרף התראותיה הרבות, מצאתי כי בנסיבות המקרה הספציפי דנן שגתה הנתבעת בכך שלא נקטה באופן מידתי באמצעי זהירות סבירים לבדוק את תלונת התובע כשהיה באפשרותה לעשות כן, כפי שנטען והוברר שנעשה בענין דו"חות אחרים, כל זאת עובר להטלת סנקציה פוגענית כעיקול תוך אפשרות נצפית וסבירה מחד לגרימת נזק לתובע ומאידך קיום אפשרות סבירה לא פחות להחלטת התובע העירוני לביטול הדו"ח בהתאם לנסיבות בהן הרכב לא היה במועד העבירה בחזקת התובע. ר' לעניין זה האמור בפרוט' בעמ' 30 ש' 17-26, ועמ' 32 ש' 12-13 וכן ע"א 45661-12-10, בעניין עו"ד רזיאל גסלר הנ"ל ולעניין השיהוי, ר' את סעיף 5 להנחיה מס' 7.1002 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. לדעה אחרת, ר' את הנכתב למשל בתא"מ (נצ') 20484-02-13 יעקב דואק נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (פורסם ביום 14.1.14). מהאמור מצאתי כי לא מתקיימת בנסיבות המקרה דנן ההגנה הנטענת בסעיף 13(9) לחוק כנטען ע"י הנתבעת.

19. לאור האמור התוצאה המתבקשת היא כי יש לראות בהטלת העיקולים כפרסום לשון הרע ומשנקבע כאמור, יש לבחון את טענת התובע לעניין הנזק הנגרם וכן טענת הנתבעת בדבר אשם תורם ע"י התובע.

התובע עותר לתקרת הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בגובה 50,000 ש"ח.

התובע אכן לא פעל לצורך הצגת ראיה כלשהי לנזק לשמו הטוב בשל הטלת העיקול, מה גם כי הוברר מתגובת הבנק לפיה מדובר כחשבון עובר ושב בו כבר הוטל עיקול בסכומים גבוהים בהרבה מסכום העיקול דנן, כל זאת משיקולי כדאיות ע"י התובע . ר' פרוט' בע"מ 18 ש', 15-19. עם זאת ניתן להניח כי עצם פעולת העיקול עשויה לעורר תחושת חוסר ביטחון באשר לפעולות התובע ואמינותו למצער בקרב פקידי הבנק אשר נדרשו לטפל בקיומו ומימושו.

מנגד, התובע נמנע מפניה לגורמים הרלוונטיים ולערכאות במשך זמן רב ולא פעל כלל למזער את נזקיו על ידי תשלום גובה החוב בסמוך לקבלת דרישת התשלום או אפילו בסמוך להטלת העיקול, אף לא העלה את טענותיו על הכתב באופן מלא וסדור בפני הנתבעת ולו כדבריו בגין הסכום הפעוט ומאחר ואין הדבר משתלם לו כדבריו ומכאן מה לו להלין על הנתבעת.

כמו-כן, היקף סכום העיקול בגין החוב המדובר הינו מינורי, התובע בחר שלא להקטין את נזקיו בכך שלא שילם במועד את גובה הקנס הראשוני ובאותו המועד היו מעוקלים בחשבון בנק זה סכומים גבוהים אחרים ולא סופק הסבר משכנע בדבר היחס לנזק הנטען ביחס לעיקול הנדון. להוסיף לאמור כי על אף מחדלי נציגי הנתבעת, הרי שהם נהגו בתובע בסבלנות ולא חסכו מענה לפניותיו הרבות ומהלך השנים כמפורט לעיל. לפיכך מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי ככל שנגרם לתובע נזק המזכה אותו בפיצוי כספי , הרי שיש לייחס לו אשם תורם בשיעור 100% בהינתן כי מחדליו, המגיעים כדי שוויון נפש לנזק העלול להיגרם, תרמו תרומה של ממש לנזק הנטען.

סוף דבר

20. לאור האמור לעיל, התוצאה היא כי התביעה התקבלה חלקית במובן זה שנקבע כי פורסם לשון הרע בהטלת העיקול על ידי הנתבעת ואולם לאור מידת אשמו התורם של התובע לגרם הנזק כמפורט לעיל, הרי שהתביעה לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק , נדחית בזה.

לאור התוצאה איני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ה , 26 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.