גזר - דין

הרקע

1. הנאשמת הורשעה על יסוד הודאתה בעובדות כתב האישום וללא ניהול הוכחות בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בכך שביום 8.10.09 בשעה 8:00, כשנהגה ברכבה מסוג סובארו בצבע לבן בדרכה לגן הילדים ברחוב עבד אל רחמן אבאו גוש, בו עבדה כגננת, והבחינה במרחק של דקות נסיעה מהגן בילד ס.א. יליד 04' תלמיד בגן צועד בדרכו לגן, עצרה את רכבה, הציעה לילד להסיעו לגן, והילד נכנס לרכב והתיישב במושב האחורי. כעבור דקות בהגיעם לגן הילדים, החנתה הנאשמת את רכבה סמוך למדרגות המובילות לגן, יצאה מהרכב, שכחה כי אספה את הילד לרכבה ונעלה אותו ברכב, ובמשך כל יום עבודתה בגן הילדים, עד שעה 14:00, לא נזכרה שהביאה את ס.א. לגן והשאירה אותו ברכבה, על אף שהבחינה בהעדרותו מהגן. הותרת ס.א. בתוך הרכב הסגור ועליית הטמפרטורה בתוך הרכב, הביאה למותו.

בתום יום העבודה, בשעה 14:00, נכנסה הנאשמת לרכבה וכשהבחינה בס.א. ללא רוח חיים, הוציאה אותו מהרכב, תחילה השכיבה אותו על מדרכה סמוך לרכב, לאחר מכן הרימה אותו, הניחה אותו מתחת לעץ הסמוך לגן הילדים, ומיד עזבה את המקום ברכבה, בלי להודיע לרשויות על אשר אירע ומבלי להזעיק עזרה.

במעשיה גרמה הנאשמת ברשלנותה למותו של אדם, בהשאירה את המנוח נעול בתוך רכבה במשך כ-6 שעות בלי ששמה לב לכך.

1. בהסכמת הצדדים הוגש תסקיר שירות המבחן, במועד הטיעונים לעונש, העיד אבי הילד מר איבהים אשרף, והוגשה חוו"ד פסיכיאטרית מטעם הנאשמת על מצבה.

התסקיר

1. הנאשמת בת 54 נשואה אם ל-7 ילדים בגילאי 21-32, אינה עובדת וללא עבר פלילי. מהתסקיר עולה כי משך 16 שנה עבדה כמורה בבי"ס יסודי באבו גוש, ולאחר מכן 16 שנים נוספות כגננת בכפר אבו-גוש, היא היתה אמורה לפרוש לגמלאות כשנה לאחר האירוע, אך בעקבות העבירה הופסקה עבודתה באופן מיידי, נמנעו ממנה התנאים המועדפים שצברה לקראת פרישתה במשרד החינוך, והיא זכאית רק לגמלה בסיסית. חוות דעת המפקחת עליה היתה חיובית, כגננת מסורה מאד לעבודתה, מוערכת ע"י תושבי הכפר ואהודה על כלל ההורים בישוב.
2. כתוצאה מהעבירה חלה הידרדרות במצבה הנפשי של הנאשמת, שהתבטאה בנטייה להסתגרות, לביטול עצמי, התפרצויות בכי מרובות וממושכות, אובדן תאבון, הפרעות שינה, נקיטה בפעולות של סגפנות ופגיעה עצמית מתוך צורך לכפר על מעשיה, חרטה, כאב, אובדן ואבל על אורח חייה בטרם העבירה, ונזקקות לסיוע ולתמיכה במסגרת הליך הטיפולי בו השתלבה. ביום ביצוע העבירה היא אושפזה בבית חולים הדסה עין כרם בגין אירוע לבבי, כשלהתרשמות הרופא המטפל הוא קשור למצב הדחק של הנאשמת, על רקע תוצאות העבירה והחקירה המשטרתית, ובאבחון פסיכיאטרי לפני כחצי שנה נמצא כי היא סובלת מתסמונת פוסט-טראומטית המלווה במרכיב דכאוני מז'ורי וחרדתי בולטים, ולחצים סביבתיים כבדים כגורם להחמרה נפשית נוספת. פגיעתה הנפשית מתבטאת בהיזכרות חוזרת באירוע (פלאש-בק), הפרעות שינה, סיוטי לילה, עצבנות, פחדים, מצב רוח ירוד, חוסר תאבון, עיסוק אובססיבי בפגיעה עצמית, תפילות ממושכות, והומלץ על הליך טיפול פרטני ופסיכיאטרי. הפסיכולוגית שליוותה אותה התרשמה ממנה כשברירית, חלשה, וחווה סבל רב ומתמשך בגין העבירה, והביעה חשש להתנהגות אובדנית אם יוטל עליה עונש מאסר בפועל.
3. הנאשמת לקחה על עצמה אחריות מלאה לביצוע העבירה, הביעה צער וכאב רב, ועל אף תפיסתה את עצמה כאדם אחראי, הבהירה כי באופן לא מובן לה ובהיסח הדעת, שכחה את המנוח שאספה ברכבה. את הימנעותה לדווח מיד לרשויות נימק ב"כ בבהלתה ובפחדה עד שהגיעה אח"כ למשטרה עם בעלה ודווחה על שאירע. לאחר האירוע נערכה סולחה בסיוע מועצת הכפר, בה הוחלט כי משפחת הנאשמת תפצה כספית את משפחת המנוח, ובמסגרת פשרה בהליך גישור בביהמ"ש המחוזי בירושלים, נקבע הסכום בסך של 800,000 ₪ ששילמה המשפחה, ובנוסף שילמה גם הנאשמת 75,000 ₪ להורי הילד.
4. שירות המבחן התרשם כי גם כיום הנאשמת עדיין זקוקה לסיוע ותמיכה במסגרת ההליך הטיפולי, על רקע תופעות פוסט-טראומטיות קשות שעשויות להפוך לכרוניות. לאור החשש כי עונש מאסר בפועל עלול להביא לרגרסיה נוספת במצבה הנפשי, והחשש שהביעה הפסיכולוגית ביחס לסיכון להתנהגות אובדנית, חרף חומרת העבירה, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשמת עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

טיעוני המאשימה לעונש

1. מדובר במעשה רשלנות חמור, שהוא בבחינת חלום בלהות לכל הורה השולח את ילדו לגן, וסומך ידיו על הגורמים המטפלים בו, בהפקידו בידיהם את היקר להורה מכל. לא די שהנאשמת שכחה את הילד ברכבה, אלא גם הבחינה שהילד לא הגיע לגן, היא לא נזכרה כי נשאר ברכב, וגם כשגילתה אותו בסוף יום עבודתה חסר חיים ברכב, לא פעלה כאדם נורמטיבי, כשנמנעה מלהזעיק את כוחות ההצלה, הורי הילד, או אדם אחר בסביבה, אלא הוציאה את הילד מרכבה, הניחה אותו על המדרכה, לאחר מכן הפקירה אותו תחת עץ סמוך לגן הילדים, ועזבה מיד את המקום בלי להודיע לרשויות ולהזעיק עזרה, עד שהילד התגלה ע"י אדם אחר, מתחת לעץ.
2. אמנם תסקיר שירות המבחן חיובי, אך עבירת הרשלנות עוסקת ככלל באנשים נורמטיביים, ואין גם מקום לאור התסקיר לייחס את הצתת רכבי הנאשמת לאירוע, כמו גם את האירוע הלבבי שעברה, מה עוד שלא מדובר בהתקף לב, אלא במצב דחק שסביר שיקרה לאדם בסיטואציה מעין זו. כך גם לעניין החשש להתנהגותה אבדנית במידה ותיכלא, עפ"י חווה"ד הפסיכולוגית, שהיא אמירה בעלמא. בנוסף, מחווה"ד הפסיכיאטרית עולה כי כשהנאשמת ראתה את הילד המנוח ברכבה, הדבר הראשון שממנו חששה, היה כי בני משפחת הילד יכו אותה וישברו את רכבה, מחשבה המלמדת פעם נוספת על העדר התנהגות נורמטיבית.
3. כשמדובר ברשלנות מצד הורה כלפי ילדו, הרי שמערכת השיקולים שונה הן לעניין העמדה לדין והן ולענין עונש מאסר בביצוע גרם מוות ע"י גורם חיצוני. בת"פ 2142/01, ביהמ"ש השלום תל אביב, בענין חריזי, הוטלה על נהג הסעות ששכח ילדה ברכב והיא נפטרה, שנת מאסר בפועל, כשפסה"ד סוקר את אחריותו וחובותיו של נהג הסעות בסריקת הרכב וכו', שאינה חלה באופן זה על הנאשמת, אך מאחר והנאשמת אספה את הילד, והתנדבה להסיעו כמבוגר אחראי עליו ממילא עד סוף היום בגן, מחובתה היה לדאוג לו מרגע שלקחה אותו תחת אחריותה. בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסה"ד חריזי לביהמ"ש העליון -נדחתה.

10. אשר על כן באיזון שבין התנהגות ומעשי הנאשמת והשלכות האירוע על מצבה, לבין חומרת העבירה ותוצאותיה הקשות, עותרת המאשימה כי ביהמ"ש יגזור על הנאשמת מאסר בפועל ממש ולא בעבודות שירות, ובנוסף מאסר על תנאי, ופיצוי מסוים להורים, כרכיב עונשי פלילי נוסף, גם אם שולמו להורים סכומים ופיצויים במסגרת ההליך האזרחי, שכן אין סכום שיוכל לפצות על אובדן בנם המנוח, ומדובר כעת בהליך פלילי.

טיעוני ב"כ הנאשם לעונש

11. חומרת המעשה היא בשכחת הנאשמת את הילד ברכב, ללא כוונה לתוצאה החמורה של מותו. בגלותה את המנוח ברכבה, נכנסה הנאשמת להלם ופחד, התקשרה לבעלה, יחד עמו הגיעה לתחנת המשטרה לאחר 20 דקות, ובחקירה סיפרה את שאירע, התמוטטה והובהלה לביה"ח הדסה עין כרם, שם עברה צינתור, מהלחץ בו היתה, דבר המלמד על פחדה, הפאניקה שנתקפה, ושחרב עליה עולמה.

12. הנאשמת עובדת כגננת, ולא כנהגת הסעות, אך התנדבה לעזור לילד בהסעתו לגן, בינה לבין למשפחת המנוח יש קשר חזק, ומשפחתה התייצבה בימים הראשונים לאירוע, לקחה אחריות, התחייבה לשלם פיצוי, ובמסגרת תיק אזרחי שנוהל, קיבלו ההורים מהנאשמת פיצויים, בנוסף לפיצויים מחברת הביטוח או המדינה. כן נערכה סולחה בבית משפחת המנוח בנוכחות נכבדי הכפר.

13. מאז האירוע חלפו 3 שנים, במהלכן הנאשמת אינה עובדת וקיבלה משכורת מביטוח לאומי, כשמשרד החינוך מסרב לתת לה מכתב פיטורין, ולהיעתר לבקשתה לפנסיה מוקדמת, אלא ממתין לסיום ההליך. מנגד אבי המנוח אישר שקיבל את מלוא סכום פיצויים, עפ"י הסכם הגישור ופיצויים שהנאשמת חלק ממנו.

1. בעבירות גרימת מוות ברשלנות, במקרי תאונות דרכים או עבודה, כשהמעשה שגרם כשלעצמו אינו חמור או מלווה בעבירה נוספת, כגון לפי פקודת התעבורה, הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. בת"פ 17633-05-10 מ"י נ' אמיר יצחק בביהמ"ש השלום ברמלה בגז"ד מיום 4.7.11 אימץ ביהמ"ש הסדר טיעון בו הוסכם כי הנאשמים ירצו 3 חודשי עבודות שירות לאחר תשלום פיצוי של 330,000 ₪ למשפחת המנוח. בתיק תאונת דרכים, ת"ד 30938/07 פרקליטות נ' שולמן בבימ"ש השלום בחיפה, בו דרס הנאשם בנסיעה אחורנית הולכות רגל, שאחת מהן נפטרה כעבור זמן עקב סיבוכים, הטיל ביהמ"ש ביום 12.7.11 250 שעות של"צ ומע"ת בשל מותה מסיבוכים. בת"פ 6749/05 מ"י נ' גולדבסקי מיום 19.9.07 הנאשם בעל מוסד חינוכי שברשותו היתה סככה מסוכנת, וילד שטיפס עליה הביא לשבירתה ונפל מגובה רב, וכעבור שבוע נפטר, ביהמ"ש גזר על הנאשם 3 חודשי מאסר בעבודות שירות. ב-ת"פ 1854/08 מ"י נ' חכשורי בימ"ש השלום ברחובות מיום 2.11.09, נער כבן 16 שהועסק באתר בניה ללא הכשרה מתאימה, פגעה בו בטעות ערימת ברזלים שהועלתה באמצעות עגורן, גרמה לנפילתו וגם נפלה עליו, והוא נפטר במקום, גזר ביהמ"ש 3 חודשי עבודות שירות ופיצוי בסך כ-30,000 ₪. בת"פ 5679/01 מ"י נ' נסיר בימ"ש השלום ב"ש, פועל נפל מגובה רב אל מותו בתאונת עבודה שנגרמה עקב רשלנות. ביהמ"ש גזר על הנאשם ביום 26.5.05- 300 שעות של"צ ופיצוי וקנס בשווי 5,000 ₪. בת"פ 4881/01 מ"י נ' חנה בת ידידיה חיים בימ"ש השלום ב"ש מיום 17.10.02, גזר ביהמ"ש 6 חודשי עבודות שירות על גננת ששכחה פעוטה ברכב בשכונת נחל עשן בבאר שבע, לאחר שנפטרה כעבור מספר ימים. מקרים אלה הובאו ע"י הסניגור, אך אציין כבר עתה, כי אין הם דומים לענייננו, בו מדובר באחריות של גננת על ילד.

15. בהתחשב בכך שגם בענייננו התסקיר ממליץ על עונש מאסר בעבודות שירות, שאינו עונש קל בנוסף לפיצוי, עותר הסניגור לאמץ את המלצת התסקיר, ולגזור על הנאשמת 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

דיון

1. סבורני כי למעט המקרה האחרון בת"פ 4881/01 בסעיף 14 דלעיל, כל שאר המקרים אליהם הפנה הסניגור, אינם מתאימים לענייננו, שכן רק האחרון מתייחס לאחריות גננת ששכחה ילד ברכב, והאחרים מתייחסים למקרים של נפילה ממבנים או תאונת דרכים.

עיון בפסיקה מלמד בעבירת גרם מוות ברשלנות, על טווח ענישה שנע בין 6 חודשי מאסר בעבודות שירות עד שנה וחצי מאסר, כקרוב למקרה שלפנינו, כפי שיפורט.

בת"פ 3171/99 מ"י נ' בוחבוט גזר ביהמ"ש השלום בירושלים ביום 16.3.04 על כל אחד מהנאשמים: מנהלת בית הספר במשרד החינוך, מנהל בדק הבית וסגן מנהל מינהל החינוך בעירית ירושלים, עונש של 3 חודשי מאסר בעבודות שירות, בגין עבירה של גרם מוות ברשלנות - בשל נפילת ילדה בת 9 אל מותה מחלון הקומה השניה בבית הספר בירושלים. בערעור לביהמ"ש המחוזי זוכו המנהלת וסגן מנהל מינהל החינוך, וברע"פ 1007/05 מ"י נ' בוחבוט (לא פורסם) מיום 1.9.08 הותיר ביהמ"ש העליון את הרשעת ועונשו של מנהל בדק הבית בעיריית ירושלים בעינם, הרשיע שוב את מנהלת בית הספר, שהיתה מודעת לבעיית החלון והתריעה על-כך, אולם לא עשתה די לוודא תיקונו, והשית עליה 30 שעות של"צ. ואולם גם מקרה זה אינו מספיק דומה לענייננו, לא כל שכן הפסיקה הנוגעת למקרי-מוות שארעו לאחר שילד יצא מרכב, לאחר שהנהג או המורה המלווה, לא טרחו לבדוק כי הילד הגיע למקום מוגן ובטוח, או לגבי ילדים שנפגעו בתאונות שנגרמו בשבריר שניה.

חמורים בעיניי יותר מעשי הנאשמת בענייננו, שהתרשלה בכך שלא דאגה להוצאת הילד מהרכב אך יותר מזה - לא זכרה כי נשאר ברכבה, על אף שהיתה ערה להיעדרו מהגן, שהרי במשך שעות רבות אלה היתה יכולה לתקן את המעוות, מה גם שהקטין המנוח סבל ממיתה אכזרית וממושכת.

ב-ת"ד (י-ם) 2342/05 מ"י נ' עטיה אברהם מיום 30.7.07 התייחס בימ"ש השלום בירושלים, לאחריותם של נהג הסעות ומורה מלווה שלא שמו לב כי לאחר עזיבת הילד את רכב ההסעות, נתקע שרוך מעילו בדלת, והוא נגרר לאורך עשרות מטרים אחר הרכב, ומצא את מותו. בית המשפט הרשיע אותם בעבירת גרם מוות ברשלנות כשהמורה המלווה, היה אמור לוודא כי התלמיד הגיע למקום מבטחים, היינו לידי אדם מבוגר, דן כל אחד מהם לשנת מאסר מאחורי סורג ובריח, וקבע כי כשמדובר בילדים קטנים בגילאי 3-5, קיימת חובה מוגברת על מורים ומחנכים לוודא הגעתם למקום מבטחים, יותר מאשר כלפי ילדים בגילאים מבוגרים יותר, באזכרו את ע"פ 450/74 ראיק נעים ג'לי נ' מ"י פד(1) 214, 217, בו גזר בימ"ש העליון 3 חודשי מאסר בפועל על נהג שדרס ילד בן 4.5 שנים.

בענייננו, חובת הנאשמת אינה נופלת מחובתו של מורה מלווה, לוודא הגעת הילד ליעדו בבטחה, ויפים לכאן דברי כב' השופט מאיר שמגר נשיא ביהמ"ש העליון, ברע"פ 185/94 בת-שבע סיבוני נ' מדינת ישראל תק-על 94(1) 386 בעמ' 387:

"בהורדת ילדים מן הרכב שהוביל אותם, היתה המלווה חייבת לנהוג כרועה טובה המקבצת את כל הנתונים לאחריותה...מי שאינו מסוגל לכך, אל ישמש מלווה לקטינים. אולם מי שנטל על עצמו אחריות לשלום הקטינים, חייב לקיים חובתו כנאות ובאופן מלא, והדבר הוא בר ביצוע".

1. מאידך, יש לאבחן בין המקרה שלפנינו, לבין חובתם של מורים, נהגים ושאר בעלי מקצוע כלפי ילדים הנתונים למשמרתם. מבעלי מקצוע אלה, הנוטלים שכר עבור שירותם, מהם מצופה חובת זהירות מוגברת, בהיותם מבצעים פעולה זו מדי יום ביומו, נתונים לביקורת וחלים עליהם הוראות מפורשות כמו הוראות בטיחות "מדריך הסעות" הנזכרות באתר ממשרד החינוך http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Owl/Hebrew/madrech/Hasahot.htm אחת מהם: "הנהג יבדוק את הרכב בתום ההסעה כדי לוודא שלא נשאר בו ילד או חפץ". לרוב הנסיבות הטרגיות נובעות מאי-ציות לכללים ולהנחיות. לעומת זאת בענייננו, רצונה הטוב של הנאשמת להקל על הילד בהסעתו, הכשיר את הקרקע לארוע והובילה לעבר פי פחת, ואת הקטין למותו האכזרי. גם העובדה שלא מדובר בפעולה תדירה, אלא בארוע נדיר, הביאה לשכחתה מהימצאות הילד ברכב. מנגד מדובר ברשלנות חמורה, שכן הנאשמת הבחינה במהלך כל היום בהעדר הילד מהגן, אך לא היתה ערה לרשלנותה באשר להשארתו ברכבה משך כל היום. חוסר עירנותה ואדישותה להעדרו מהגן, הינם נדבך רשלנות נוסף לשכחתה אותו ברכב.
2. הפסיקה מחמירה בענישה על השארת אדם ברכב ביום חם. בגזה"ד בתפ"ח 971/03 מ"י נ' בוכמן בימ"ש מחוזי ב"ש (לא פורסם) שניתן ביום 24.1.06, המתייחס לנאשם שסימם את חברו השיכור על מנת לגנוב ממנו, השאירו ברכב ביום קיץ בערד, ובכך הביא למותו, הורשע הנאשם בעבירת גרם מוות ברשלנות בנוסף לעבירת של החזקת רכוש גנוב, שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה, גניבה, שיבוש הליכי משפט, ידיעות כוזבות, ונגזרו עליו 10 שנות מאסר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון בע"פ 2456/06 בוכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), זיכה ביהמ"ש את הנאשם מעבירת גרם מוות ברשלנות, וכתוצאה מכך, הפחית באופן יחסי שנה וחצי מהעונש המקורי של 10 שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, בהותירו את יתר רכיבי העונש הותיר על כנם, כך שביהמ"ש ייחס לעבירה זו עונש של שנה וחצי מאסר. עם זאת יש לאבחן בין עניין בוכמן לענייננו, שכן לנאשמת יוחסה עבירה זו בלבד ולא היתה מצדה כוונה ורצון בהשארת הקטין ברכב, בעוד לבוכמן יוחסו עבירות נוספות וחמורות, ומתוך כוונה.
3. כללו של דבר טווח הענישה בענייננו, נע בין 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, הנזכר בעניין ידידה חיים לשנה וחצי מאסר בפועל כפי שנקבע בעניין בוכמן.
4. מדובר במעשה קשה שכאבו משליך לכל צד. אבי המנוח העיד לפני בכאב נוגע ללב, בסערת רגשות, רעד, ובכי על אובדן ילדו הקט, בתארו כיצד מזה 3 שנים לו ולאשתו אין מנוח, הם אינם ישנים, מתקשים להמשיך בחיי השיגרה בבית, בימי חול או חג, שילדם אינו מש מזכרונם, חפציו בבית מעלים זכרו (האב שמירר בבכי הביא עמו ילקוט ונעל של הילד), וכאבם ללא נחמה. לטענת האב, אביו של האב (הסבא) שהתנער ממנו, עזבו מזה שנים, ואינו מכיר את ילדיו, הסדיר את הסולחה, שאין בה כדי לכפר במאומה על המעשה הקשה ועל האובדן, וכדבריו: "כל הכסף שבעולם לא יחזיר לי את הילד". אין ספק כי אין מרפא ונחמה לשברון הלב ומצוקת ההורים, ואין להשוות את כאב ההורים ומצוקתם לכאבה או מצוקת הנאשמת. האב ביקש מביהמ"ש לעשות צדק ולהטיל על הנאשמת 3 שנות מאסר, ולא כסף.
5. מול כאבם המר של הורים שאיבדו את היקר להם מכל – ילדם שהלך לגן, בשל רשלנות חמורה מצד הגננת ששכחה אותו ברכבה, עומד לפני גם כאבה של הנאשמת, על המעשה החמור, אובדן חייו של ילד בגן שהאחריות והקושי לאחר 32 שנות הוראה בביה"ס ובגן, להתמודד עם מעשה הרשלנות הקשה מצדה, נוכח התוצאה הקשה והבלתי נסבלת של מות הילד מהחום ברכבה, העולה אך ורק משכחתה, וזאת חרף העובדה שהגננת הבחינה כי הילד שהסיעה ברכבה לא הגיע לגן. לא רק רשלנות הנאשמת עומדת לפני, אלא גם העדר שיקול דעתה כאחראית על הקטין, בעת שמצאה את הילד ללא רוח חיים ברכבה, אך הותירה אותו מחוץ לרכבה תחת עץ ונעלמה בלי להודיע דבר, חרף היותה הגננת האחראית על הילד. אין ספק שהקרבן האמיתי למעשיה הם הורי הילד.
6. הנאשמת לקחה אחריות על המעשה החמור, הגם שאין בכך מחילה ותשובה להורי הילד, ואין בפיצוי הכספי כדי לרפא את פצעם המדמם ושברון לבם למשך כל חייהם, הנאשמת מבקשת כי לא יוטל עליה מאסר ממש.
7. איני סבורה כי הטענה שהנאשמת עלולה להיות אבדנית אם יוטל עליה מאסר, הינה טענה המצדיקה הימנעות מעונש זה, שכן הערכות מעין אלה ניתנו גם במקרים אחרים, כשמנגד על מכלול שיקולי הענישה הרלבנטיים והערכיים, יקבעו את גזר הדין.
8. לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין, ובשים לב לטענות הצדדים, לתסקיר שירות המבחן, ולחווה"ד הפסיכיאטרית, לאור חומרת האירוע מחד ומאידך נתוני הנאשמת, איני סבורה כי יש בעונש מאסר בעבודות שירות כדי לבטא את העונש ההולם את מכלול הנסיבות, אלא יש להטיל עונש מאסר שיהלום באופן מאוזן את מכלול שיקולי הענישה, נתוני הנאשמת, המעשה שביצעה ותוצאתו הקשה של קיפוח חיי ילד. בנסיבות המקרה ולאחר ששולם להורים פיצוי כספי, איני מוצאת לראוי להורות על פינוי נוסף או קנס.
9. בהתחשב במתחם הענישה שקבעתי, בנסיבות ביצוע העבירה, בנסיבותיה של הנאשמת ובמכלול שיקולי הענישה, אני מוצאת כי באיזון השיקולים והערך העליון של קדושת חיי אדם, העונש הראוי הינו עונש מאסר ממש, שיבטא את ערך החיים מול קטילתם, אף שנגרמו ברשלנות ולא מתוך כוונה. יפים לענייננו דברי ביהמ"ש בת.פ.1854/08 מ"י נ. יובל הכשורי ואח' בימ"ש השלום ברחובות (במקרה בו הנאשם הפעיל עגורן באופן רשלני שגרם למות אדם, בשל אי הקפדה על ביצוע תקנות והוראות בטיחות), שאמר:

"בעבירות שתוצאתן קיפוד חיי אדם, מחובת ביהמ"ש ליתן משקל בכורה למיקומו של ארך קדושת החיים, ברף העליון של מדרג הערכים החברתיים המוגנים, וזאת ביתן היתר באמצעות ענישה הולמת.

יחד עם זאת בעבירות רשלנות, העונש הוא פועל יוצא ביל היתר של מידת הרשלנות והיקפה בחד עם נסיבותיו האישיות של הנאשם ויתר שיקולי הענישה המקובלים. אין בתוצאה כשלעצמה כדי להצדיק ענישה מחמירה במנותק מעוצמת הרשלנות"

בענייננו כאמור מדובר במות ילד בן 5 שנים, לגביו אחריות הגננת האחראית עליו מוגברת, גם אם כוונתה להסיעו ברכבה נועדה להקל על הילד, שכן היא שהובילה למותו.

26. אשר על כן אני גוזרת על הנאשמת:

א. מאסר לתקופה של 4 חודשים.

ב. מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים, והנאשמת לא תרצה עונש זה, אלא אם תעבור תוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורה מהכלא, כל עבירה של גרם מוות ברשלנות.

27. המזכירות תשלח עותק מגזר הדין לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום י"ב חשון תשע"ג (26.11.12), בנוכחות ב"כ המאשימה, עו"ד גיאת זהר, הנאשם וב"כ עו"ד עיזאת עותמאן.