ניתן ביום 26 מאי 2016

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח, השופטת יעל אנגלברג שהם

נציג ציבור (עובדים) מר שלום חבשוש, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד אדוארדו ווסר

בשם המשיב – עו"ד חיה שחר

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו^[1] ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בל 2447/01; השופט משה טוינה) שבה נדחתה תביעתו של המערער לתשלום קצבת נכות.

הרקע לערעור וההליך בבית הדין האזורי:

1. המערער יליד ארצות הברית בן לקהילת העבריים, שהתיישבה בדימונה בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים.
2. המערער הגיע לארץ עם אמו בהיותו בן תשע, בשנת 1970. אין מחלוקת כי כניסתו ושהייתו בארץ לא היו כדין. על פי עדותה של אמו, בתה הייתה אחת מבנות הקהילה שגורשו מהארץ עקב שהייה שלא כדין.
3. אין מחלוקת, כי מעמדו של המערער בארץ לא הוסדר עד ראשית שנות ה- 90.
4. למרבה הצער, כבר במהלך שנות השבעים, דהיינו שנים רבות לפני שהוסדר מעמדו של המערער, בהיותו בן 13 בערך, אובחן המערער כחולה במחלת הסכיזופרניה.
5. כפי העולה ממכתב המוסד מיום 12.6.2007 (ראו סעיף 11 להלן) בתקופה מיום 20.6.1996 עד יום 18.10.1999 שולמו למערער גמלאות, אם כי לא הובהר טיבן של הגמלאות ששולמו למערער.
6. ביום 21.11.00 הגיש המערער למוסד תביעה לקצבת נכות בגין ליקויים בריאותיים בתחום הנפשי (נ/1 למוצגי המוסד בבית הדין האזורי).
7. בהחלטה מיום 20.6.2001 (נ/3 למוצגי המוסד בבית הדין האזורי) הודיע המוסד למערער על דחיית התביעה לתשלום קצבת נכות, על פי סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, בנימוק ש"נכותך נוצרה בחו"ל, תביעתך נדחית בעילת אי תושבות". המערער לא הגיש ערר על החלטה זו במועד.
8. המערער הגיש תביעה נוספת לקצבת נכות ביום 19.8.2006 (נ/2 למוצגי המוסד בבית הדין האזורי).
9. במכתב המוסד מיום 25.12.2006 (נ/4 למוצגי המוסד בבית הדין האזורי) הודע למערער כי "דחייתנו מ – 20.6.01 בעינה עומדת. אין אתה זכאי לתשלום קצבת נכות כללית היות ונכותך נוצרה כאשר לא היית תושב הארץ". המערער לא הגיש במועד ערר גם על החלטה זו.
10. ביום 12.6.2007 נמסרו למערער שתי הודעות (צורפו לכתב התביעה שהוגש בבית הדין האזורי): האחת – הודעה כי לכאורה הפסיק להיות תושב ישראל בתקופה מיום 20.6.1996 עד יום 18.10.1999, וכי הוא רשאי להביא השגותיו למוסד לביטוח לאומי בעניין זה, או לערער על ההחלטה לפני בית הדין לעבודה; השנייה - הודעה שכותרתה "הפסקת משלוח הודעות בעניין חובך". לפי ההודעה האמורה, חובו של המערער למוסד לביטוח לאומי עומד על סכום של 17,424 ₪ בגין קבלת גמלאות בתקופה שמיום 20.6.1996 עד יום 18.10.1999 שבה לא היה תושב ישראל. בהודעה צוין כי אין בכוונת המוסד לביטוח לאומי לשלוח דרישות תשלום נוספות ביחס לחוב, אולם הובהר כי החוב אינו מתבטל אלא ממשיך לשאת קנסות והצמדה עד לפרעונו, וכי יש אפשרות כי עקב החוב בעתיד ייאלץ המוסד לדחות את תביעותיו לגמלאות. כמו כן, הובהר כי ככל שהמערער יפנה למוסד, הרי שהמוסד נכון להגיע עמו להסדר בעניין פרעון החוב.
11. בעקבות הודעה זו הגיש המערער ביום 30.7.2007 את תביעתו לבית הדין האזורי. לתביעה צורפו מכתבי המוסד מיום 12.6.2007. אולם, הסעד שנתבקש היה תשלום קצבת נכות, ולא הועלו טענות בקשר לתושבות בתקופה מיום 20.6.1996 עד יום 18.10.1999. בכתב התביעה נתבקש המוסד לבחון מחדש את התביעה לקצבת נכות נוכח העובדה שהמערער הגיע לארץ בהיותו קטין, חי את כל חייו בארץ, וגם חלה בה.
12. על פי מכתבו של המוסד לביטוח לאומי מיום 2.8.2007 (נ/5 למוצגי המוסד בבית הדין האזורי), דהיינו לאחר הגשת התביעה, הוחלט לראות במערער כתושב ישראל מיום 20.6.1996, כך שעל פני הדברים החוב מושא המכתב מיום 12.6.2007 שצורף לכתב התביעה אינו קיים. עם זאת, נוכח העובדה שהתביעה סבה למעשה על זכאותו של המערער לקצבת נכות, ההליך הוסיף להתברר בבית הדין האזורי בשאלה זו.
13. אמו של המערער העידה בתצהירה כי המערער עלה לארץ יחד איתה ושאר בני חברי קהילת העבריים בהיותו בן תשע, והם התיישבו בדימונה יחד עם כל הקהילה; חברי הקבוצה עמה נמנתה, שהגיעה לארץ בסוף שנת 1970, לא קיבלה זכויות לאחר עלייתם, ומעמדם בארץ היה לא ברור במשך תקופה ארוכה; רק בתחילת שנות ה- 90 הכירה המדינה בתושבות, ולפי יעוץ משפטי שקיבלה, הכרה זו היא רטרואקטיבית מיום הגעתם לארץ; מאז הגעתם ארצה בשנות ה- 70 מרכז חייהם של המערער ושלה הוא בארץ, ועל פי מבחן הזיקות היא והמערער היו תושבים מאז הגעתם לארץ. נוכח האמור, נכותו של המערער נוצרה בעת היותו תושב; התושבות של המערער הוכרה בשנת 1992 או 1993, וכבר בשנת 1989 ניתן למערער מעמד של תושב ארעי, ואין זה נכון כי המערער תושב רק משנת 1996; המוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותם של כמה מחברי הקהילה למרות שזו נוצרה לפני ההכרה בתושבות. (נציין, כי אמו של המערער פירטה בתצהירה שלושה שמות של חברי הקהילה, שעל מנת לשמור על פרטיותם אנו נמנעים מלפרטם בפסק הדין).
14. בית הדין האזורי דחה את התביעה וזאת משני נימוקים:
    1. התיישנות: אמו של המערער הודתה בחקירתה הנגדית כי קיבלה לידיה את ההחלטה של המוסד לביטוח לאומי על דחיית התביעה לתשלום גמלת נכות משנת 2001; הודאה זו מבססת את טענת ההתיישנות שדי בה כדי להביא לדחיית התביעה.
    2. העדר מעמד "תושב" במועד הקובע: בהתאם לסעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי הזכאות לקצבת נכות מותנית בהיות הנכה תושב ישראל במועד גרימת אי הכושר; סעיף 324ב לחוק הביטוח הלאומי מוסיף ששוהה שלא כדין כהגדרתו בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, לא יהיה זכאי לגמלאות בעד תקופת השהייה הבלתי חוקית בארץ; על פי הוראות סעיפים 196 ו- 324ב לחוק הביטוח הלאומי דרישת התושבות צריכה להתמלא במועד היווצרות אי כושר ההשתכרות, ובעד תקופה של שהייה שלא כדין לא תשולמנה הגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי. במקרה הנדון, במועד הקובע המערער היה שוהה שלא כדין בארץ, ושהותו בפועל בארץ מבלי שהוא מחזיק בידו רישיון שהייה כדין אינה מקנה לו זכויות לפי חוק הביטוח הלאומי.

טענות הצדדים בערעור:

1. המערער טען כי אין להתעלם במקרה הנדון מייחודה של קהילת העבריים וקורותיה בארץ, קהילה אשר חיה בארץ שנים רבות ובסופו של יום חבריה הוכרו כתושבים; מעבר לכך, יש להתחשב בנסיבותיו הייחודיות של המערער, אשר הגיע לארץ בגיל 9, דהינו התגורר בה ומחלתו אובחנה בה 10 שנים תמימות טרם הגיעו לגיל 18; משרד הפנים במשך שנים ידע והכיר בנוכחות קהילת העבריים, ובסופו של יום אף העניק להם מעמד ארעי ואף מעמד קבוע, מבלי שחל כל שינוי באורח חייהם, בהתנהגותם או בכל דבר אחר; נוכח האמור, הכרה בתושבות זו היא למעשה הכרה רטרואקטיבית בתושבות מיום הגעת המערער לארץ, וכפועל יוצא מכך יש לראות בו כמי שהיה תושב בעת שאיבד את כושרו להשתכר.
2. המערער הוסיף וטען כי ניתן לתקוף את החלטות משרד הפנים תקיפה עקיפה לצורך יישום חוק הביטוח הלאומי. לעניין זה הפנה המערער לפסק דינו של בית דין זה בעניין מרים מגנון [עב"ל (ארצי) 1372/04 מגנון מרים – המוסד לביטוח לאומי (1.8.2005)], ולפסק דינו של בית דין האזורי בבאר שבע בעניין גולוצין [בל (ב"ש) 2344/07 גולוצין – המוסד לביטוח לאומי (24.5.2010)], שערעור שהוגש עליו על ידי המוסד לביטוח לאומי נמחק; במקרה הנדון, נוכח העובדה שלא חל כל שינוי בחיי הקהילה ובאורח החיים של חבריה, כמו גם לא הומצאו מסמכים חדשים, אין שום שוני בנסיבות בין שנות השבעים לבין שנות התשעים. לכן, למרות שחברי הקהילה הוכרו פרוצדוראלית רק בראשית שנות התשעים, יש לראות את המערער כתושב מאז הגיעו ארצה; בהקשר לטענה זו טען המערער כי תשובותיו של משרד הפנים לשאלות שהוצגו לו היו מתחמקות, והוא נמנע מלפרט בתשובותיו כיצד נתקבלה ההחלטה להכיר בתושבות המערער (וחברי הקהילה האחרים) ומה הביא לקבלתה. בנוסף, הפנה המערער להוראת סעיף 405 לחוק הביטוח הלאומי שעל פיה קמה למבוטח זכאות לקצבה מהמועד שבו המציא את הראיות שמכוחן ניתנו לו אשרה ורישיון קבע לישיבה בישראל והפסיקה בעניין זה [עב"ל (ארצי) 515/05 דאר סאלם אחלאם – המוסד לביטוח לאומי (17.1.2008)].

נוכח כל האמור לעיל, טען המערער כי בבחינת תושבותו של המערער לעניין זכויותיו על פי חוק הביטוח הלאומי, אין להסתמך על החלטת משרד הפנים בעניינו, אלא יש להכריע בה על יסוד זיקתו החד משמעית של המערער לישראל והיותה מרכז חייו מאז הגיעו ארצה בשנת 1970, וכפועל יוצא מכך יש לראות בו כמי שהיה תושב בעת שאיבד את כושרו להשתכר.

1. טענה נוספת שהעלה המערער היא כי עדות אמו של המערער שלפיה כמה מחברי הקהילה שנסיבותיהם זהות לאלה של המערער, דהיינו תושבותם הוכרה לאחר שמחלתם פרצה, הוכרו כנכים על ידי המוסד לביטוח לאומי - לא נסתרה. נוכח האמור, התנהלותו של המוסד נגועה באי שוויון משווע, שכן אין הצדקה להפלות בין המערער לבין נכים אלה.
2. בהתייחס לדחיית התביעה בשל התיישנות טען המערער כי נוכח נכותו הנפשית של המערער דין הטענה להידחות.
3. המוסד טען כי לכל הפחות עד שנת 1990 שהותו של המערער בארץ הייתה שלא כדין, ועל כן במועד בו איבד את כושרו להשתכר לא היה תושב ישראל, וכפועל יוצא מכך אינו זכאי לקצבת נכות, על פי הוראת סעיף 196 לחוק; אין כל ראייה לטענה שלפיה ההכרה בתושבות קהילתו של המערער הייתה רטרואקטיבית. ההיפך הוא הנכון. אף לפי עדות אמו של המערער, משנות ה- 70 עד שנות ה- 90 התגוררה המשפחה בישראל ביודעין שהשהייה שלה אינה כדין, והמשיכה בכך גם לאחר שבת המשפחה גורשה בשל שהות בלתי חוקית; מפסיקת בית המשפט העליון אליה היפנה המערער עולה כי בשנות ה- 70 וה- 80 מדיניות משרד הפנים הייתה שלא להעניק מעמד חוקי לקהילת העבריים ולגרש את חבריה, כך שלכאורה חל שינוי במדיניות בשנות התשעים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה כאילו מדובר בהכרה בדיעבד; מדיניות משרד הפנים בשנות ה- 70 וה- 80 הועמדה לביקורת שיפוטית ובית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בה; טענות המערער בעניין התושבות הן "תקיפה ישירה" של החלטות משרד הפנים ולא "תקיפה עקיפה". נוכח העובדה שמדיניות משרד הפנים בשנים הרלוונטיות אושרה על ידי בית המשפט העליון, ונוכח מורכבות השיקולים העומדים בבסיס החלטת משרד הפנים, הסמכות לדון בטענות המערער בעניין ההחלטה נתונה לבית המשפט העליון או (כיום) לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולא לבית הדין לעבודה, וכמו כן אין מקום לדון בטענות אלה בהליך שמשרד הפנים אינו צד לו; נסיבות העניין שונות מהותית מהנסיבות בעניין מגנון עליו מסתמך המערער, שבהן התברר לראשונה במהלך הדיון בערעור כי ההחלטה של הרשות המינהלית לשלול או להפקיע את רשיונה של המערערת לישיבת קבע נבעה מטעות של הרשות המנהלית, שכן גב' מגנון הייתה אזרחית ישראלית. לעומת זאת, טענות כנגד סבירות החלטות משרד הפנים אינן יכולות להתברר בפני בית הדין; בהתאם לפסיקה [דב"ע (ארצי) נג/ 20 – 04 המוסד לביטוח לאומי – ג'ברין מוחמד אבו האני, פד"ע כ"ו 122(1993)] שהותו של המערער שלא כדין בישראל אינה יכולה להצמיח לו זכויות על פי חוק הביטוח הלאומי.
4. לעניין טענת ההתיישנות טען המוסד לביטוח לאומי כי בנסיבות המקרה הנדון לא היה מקום להתחשב במצבו הנפשי של המערער, נוכח העובדה כי אמו של המערער טיפלה בכל ענייניו של המערער מול המוסד לביטוח לאומי, והיא אישרה בעדותה כי קיבלה את מכתבו של המוסד מיום 20.6.2001. בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות.
5. בטיעונה לפני המותב הוסיפה ב"כ המוסד כי החל משנת 2004 מקבל המערער גמלת הבטחת הכנסה, ששיעורה שווה לשיעור קצבת נכות כללית, ובכל מקרה אינו זכאי לכפל גמלה, כך שככל שתתקבל התביעה יהיה עליו להשיב את גמלת הבטחת הכנסה המשולמת לו מזה שנים; כמו כן, ככל שמצבו יחמיר, המערער יהיה זכאי לגמלת שירותים מיוחדים למרות שאינו זכאי לקצבת נכות כללית.

הכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.
2. סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כך:

"נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם לו בישראל בהיותו קטין תושב ישראל".

בסעיף 2א(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי –

"(ב) לענין חוק זה לא יראו כתושב ישראל, בין השאר, כל אחד מאלה:

1. שוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 בחוק הכניסה לישראל;"

ובסעיף 324ב(א) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי -

"(א) לא תשולם גמלה לשוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 בחוק הכניסה לישראל (בסעיף זה – שוהה שלא כדין) בעד תקופת שהותו כאמור."

נציין, כי תוקפן של הוראות סעיפים 2א ו- 324ב לחוק הביטוח הלאומי הוא מיום 1.1.2003, כך שהן לא עמדו בתוקפן עת הוגשה למוסד תביעתו הראשונה של המערער לקצבת נכות בשנת 2001. יחד עם זאת, הוראות אלה עמדו בתוקפן במועד בו הגיש המערער את תביעתו השנייה לקצבת נכות בשנת 2006 ואת הערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי, ולכן עלינו לפסוק לאורן. עוד נציין כי גם לפני חקיקתם של סעיפים 2א ו- 324ב לחוק נפסק כי מי ששוהה בארץ שלא כדין אינו בגדר תושב לעניין חוק הבטחת הכנסה או חוק הביטוח הלאומי [דב"ע (ארצי) נג/20-04 המוסד לביטוח לאומי – ג'ברין מוחמד אבו האני, פד"ע כ"ו 122 (1993); בל (י-ם) 2453/00 אבו מוחמיד אברהים – המוסד לביטוח לאומי (1.10.2002)].

1. כאמור, אין מחלוקת, כי המערער איבד את כושרו להשתכר כבר בשנות השבעים, בטרם הוסדר כדין מעמדו כ"תושב", ועת הוא ובני משפחתו שהו בישראל שלא כדין. יחד עם זאת, לטענת המערער יש לראות בו כ"תושב" במועד שבו איבד את כושרו להשתכר (להלן גם – המועד הקובע), וזאת משני נימוקים:
   1. האחד – משהוכר המערער כ"תושב" בראשית שנות התשעים יש ליתן להכרה זו תוקף רטרואקטיבי;
   2. השני – על בית הדין לבחון את מעמדו של המערער במועד הקובע לא על בסיס החלטות משרד הפנים, נוכח הפגמים שנפלו בהן, אלא על פי המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת תושבות, דהיינו היכן היה מרכז חייו של המערער באותו מועד. בהקשר זה נטען כי ניתן לתקוף את החלטות משרד הפנים בעניינו של המערער בהליך של "תקיפה עקיפה" במסגרת ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא להכיר במערער כנכה.
2. אין בידינו לקבל את טענותיו של המערער מנימוקים שיפורטו להלן.
3. אשר לטענה הראשונה: החלטת משרד הפנים המכירה במעמדו של המערער כ"תושב" אינה ניתנת לחלוקה בין הכרה במעמד התושבות לבין המועד ממנו חלה ההכרה במעמד התושבות. מועד הענקת המעמד של "תושב" הוא חלק מהותי מההחלטה המכירה באדם כ"תושב", ולא ניתן לומר כי המערער מוכר כ"תושב" על פי החלטת משרד הפנים, אך מועד ההכרה הוא שונה מהמועד שנקבע בהחלטה. על מהותו של רישיון לישיבת קבע נפסק בבג"צ עווד [בג"צ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מב (2) 424 (1988)] כך: ".. רישיון לישיבת קבע להבדיל ממעשה ההתאזרחות הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי המעמיד את הזכות לישיבת קבע, מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלרטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע ...". נוכח אופיו הקונסטיטוטיבי של רישיון לישיבה בארץ, בין אם מדובר ברישיון לישיבת קבע ובין אם מדובר ברישיון המקנה מעמד אחר, כגון מעמד של תושב ארעי, תוקף המעמד הוא ממועד מתן הרישיון על ידי משרד הפנים, ושהותו של אדם לפני המועד בו ניתן לו הרישיון היא שהות שלא כדין. במקרה הנדון, על פי החלטת משרד הפנים, מעמדו של המערער בארץ הוסדר רק בראשית שנות התשעים, ועל כן הוא לא היה בגדר תושב ישראל בעת שאיבד את כושרו להשתכר, במהלך שנות השבעים.
4. אשר לטענה השנייה: אכן, בעניין מגנון נפסק כך:

"אישור משרד הפנים לגבי מעמדו של אדם בישראל הינו בר – תוקף ומחייב את רשויות השלטון בישראל. עם זאת, אישור של משרד הפנים אינו סוף פסוק וניתן לטעון לגביו כי הוא שגוי או כי העובדות המונחות ביסודו שונות. טענות בדבר תוקפו של אישור משרד הפנים ניתן להעלות במסגרת של תקיפה ישירה, המכוונת אל משרד הפנים. זו דרך המלך, והסמכות לכך אינה נתונה בידי בית הדין לעבודה.

עם זאת ניתן להעלות בבית הדין לעבודה טענות של עובדה המבססות זכות מכוח חוק הביטוח הלאומי אף אם אלה אינן עולות בקנה אחד עם אישור משרד הפנים. בית הדין לעבודה מוסמך לבחון את זכאותו של אדם לפי חוק הביטוח הלאומי על יסוד קשת רחבה של טענות ואין הוא מוגבל בסמכותו זו רק בשל כך שקיים אישור כזה או אחר של גוף שלטוני. כך, אם התשתית העובדתית הנפרשת בפני בית הדין מצביעה על זכות העומדת למבוטח, אין למנוע זכות זו רק בשל כך שקיים מסמך שלטוני ממנו עולה, לכאורה, שהזכות לא קיימת. בענייננו, אין מקום להימנע מבחינת מעמדה של המערערת כ"תושב" לפני 1.9.01 רק בשל כך שהיא הוכרה כ"תושבת ארעית" ממועד זה ואילך בלבד".

בעניין מגנון, קבע בית הדין הארצי כי העובדה שהמערערת הייתה אזרחית ישראלית ואזרחותה לא בוטלה, שוללת את המסקנה כי הייתה בגדר שוהה בלתי חוקית; העובדה שהמערערת פנתה למשרד הפנים בהליך מינהלי שגוי של איחוד משפחות, שמכוחו ניתן לה מעמד של תושבת ממועד מסוים, אין בה כדי לשלול את מעמדה הבסיסי כאזרחית וליצור לה מעמד של שוהה בלתי חוקית קודם למתן האישור.

1. ואכן, בעקבות הפסיקה של בית דין זה בעניין מגנון, היו מקרים בהם בתי הדין האזוריים קבעו כי למבוטח (או לתלויים בו) מעמד של "תושב" במועד שונה מהמועד שנקבע בהחלטת משרד הפנים. ראו: עניין גולוצין, עליו מסתמך המערער; המוסד לביטוח לאומי חזר בו מערעור שהגיש על פסק הדין, נוכח העובדה שהמדינה לא הגישה עמדה או ערעור על פסק הדין, למרות שלגישת המוסד קביעתו של בית הדין האזורי ניתנה בחריגה מסמכותו העניינית של בית הדין (עב"ל 8273-10-10); עניין קולמקוב [ב"ל (ת"א) 3743/07 קולמקוב מיכאל – המוסד לביטוח לאומי (25.01.2010)]; המוסד לביטוח לאומי לא ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי, ובבית דין זה נדון ערעור המבוטח, שנדחה, על התקופה בה זכאי המבוטח לתוספת תלויים נוכח הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (עב"ל 35985-08-10).
2. למרות הנפסק בעניין מגנון, אנו סבורים כי במקרה הנדון אין מקום לדון בטענות המערער בעניין תושבותו קודם לראשית שנות התשעים בהליך של "תקיפה עקיפה".

במקרה הנדון, כפי שהודה בהגינותו ב"כ המערער, אין מדובר בתקיפה עקיפה של החלטה פרטנית בעניינו של המערער תוך בחינת נתוניו האישיים והתשתית העובדתית הרלוונטית, וזאת בתוך פרק זמן סביר לאחר מתן ההחלטה, אלא מדובר בתקיפה עקיפה של המדיניות הכוללת של משרד הפנים בעניינה של קהילת העבריים בדימונה שנהגה לפני עשרות שנים, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. יתר על כן. מדיניות זו של משרד הפנים הועמדה מספר פעמים לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון, עת נדחו עתירות שהוגשו כנגד גירוש בני הקהילה [בג"צ 100/85 גדעון בן ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (2) 45 (1985); בג"צ 458/85 רחמליה בת ישראל נ' שר הפנים, פ"ד לט(3) 701 (1985); בג"צ 269/86 בן ישראל גולדשוב ו- 46 אח' נ' שר הפנים, פ"ד מ(3) 337 (1986)]. משההחלטה על המועד שבו הוכרה תושבותו של המערער הייתה פרי מדיניות כוללת כלפי בני קהילת העבריים שהמדינה נהגה לפיה לפני עשרות שנים, ומשמדיניות זו אושרה בפסיקתו של בית המשפט העליון, לא ניתן לתקוף אותה כיום בהליך של תקיפה עקיפה במסגרת דיון בבית דין זה בנוגע לזכויותיו של המערער על פי חוק הביטוח הלאומי.

1. בהתייחס לטענת המערער כי המוסד הכיר בנכים בני הקהילה שנסיבותיהם דומות לנסיבותיו, אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המוסד בבית הדין האזורי שלפיה טענה זו נזנחה, משלא עמד המערער על קבלת פרטים ונתונים מהמוסד בנוגע אליהם. מעבר לכך, אין די בטענתה של אמו של המערער בתצהירה כי נכותם הרפואית נוצרה לפני קבלת המעמד של תושב, שכן השאלה הרלוונטית לעניין תחולת סעיף 196 לחוק היא שאלת מועד היווצרות אי הכושר להשתכר, ובכל מקרה העובדות כפי שהועלו בתצהיר האם הן כלליות ולא מפורטות, וגם מטעם זה דין הטענה להידחות.
2. כללו של דבר: נוכח כל האמור, דין הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בו כ"נכה" הזכאי לקצבת נכות כללית להידחות. נוכח האמור, אין לנו צורך להידרש לטענת ההתיישנות שהעלה המוסד לביטוח לאומי.
3. סוף דבר – הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ו (26 מאי 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. על פי החלטה מיום 23.5.2016 מונה נציג הציבור מר אמנון גדעון במקום נציג הציבור מר דני בר סלע שסיים את כהונתו, ופסק הדין ניתן על יסוד מכלול החומר שבתיק. ↑