המאשימה

פתח דבר

1. המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של בניה ושימוש ללא היתר, במקרקעין הידועים כגוש 19370 חלקה 31 (להלן: "המקרקעין"), וזאת עת הגדיל הנאשם סככה חקלאית קיימת ב כ-300 מ"ר, ללא היתר, בנה קיר בטון באורך של כ- 70 מ' וגובה כ-1.5 מ', ללא היתר בניה (להלן: "האישום הראשון").
2. כמו כן, מייחסת המאשימה לנאשם אי קיום צו בית משפט, בכך שהנאשם לא פעל בהתאם לפסק הדין אשר ניתן ביום 08.12.1993 (להלן: "פסק הדין"), בו ציווה עליו להרוס תוך 18 חודשים, במקרקעין הנ"ל, חדר שמירה אשר בנה בסטייה מהוראות היתר, סככה בשטח של כ-61 מ"ר, קירות לסגירת קומת עמודים של חדר השמירה וכן שירותים שבנה ללא היתר (להלן: "האישום השני").
3. את השימוש בגין האישום הראשון עשה הנאשם בניגוד להוראות סעיפים 145 (א) , 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: "התקנות"), כאשר אי קיום צו בית המשפט, נשוא האישום השני, הינה בניגוד להוראות סעיפים 205 ו-210 לחוק.
4. בטרם השיב לעובדות כתב האישום, העלה הנאשם טענות של- "הגנה מן הצדק", המתייחסות לאישום השני, המצדיקה, לשיטתו, ביטול אישום זה.
5. במסגרת טיעוניו לעניין ההגנה מן הצדק, טענו הנאשם והמאשימה, בין היתר, כלהלן:

טענות הנאשם

1. בבקשתו ביסס הנאשם את טענתו המקדמית של "הגנה מן הצדק" על השיהוי בהגשת כתב האישום, אשר הביא לפגיעה בהליך הוגן נגדו, דבר שיש בו כדי להביא לביטול האישום השני.
2. לטענת הנאשם, מאז ניתן פסק הדין בשנת 1993, השתהתה המאשימה, באופן בלתי סביר ומתוך רשלנות, בהגשת האישום השני נגדו, כאשר במעשיה ומחדליה הנ"ל, גרמה לכך לא להעניק לו משפט הוגן.
3. הוסיף הנאשם וטען כי, משהגישה המאשימה את האישום השני נגדו, בחלוף כ-20 שנה ממתן פסק הדין, הרי בכך פעלה שלא כדין, והתנהגותה הייתה התנהגות נפסדת, כזו המזעזעת את המצפון ופוגמת בתחושת הצדק.
4. לטענת הנאשם, בהגשת האישום השני אחרי 20 שנה, התנהגה המאשימה בחוסר תום לב קיצוני, פעלה בצורה שערורייתית, בלתי סבירה ובלתי הגיונית, וזאת לאור השיהוי הניכר בהגשת האישום השני, ועל כן, על בית המשפט להעדיף את האמת, על שיקוליה של המאשימה.

טענות המאשימה

1. בתגובתה מבקשת המאשימה לדחות את טענת הנאשם להגנה מן הצדק.
2. לטענת המאשימה, לא נפלו פגמים בהתנהלותה בהעמדת הנאשם לדין, פגמים שיש בהם משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, ובאופן שיש בו כדי להביא לביטול כתב האישום.
3. הוסיפה המאשימה וטענה כי, עסקינן בעבירה נמשכת, ואין בשיהוי באכיפת החוק כדי להכשיר בפועל את העבירה, ולמנוע ממנה ביצוע חובתה לאכיפת החוק, כאשר בהעדר האכיפה בתקופה הנ"ל, הנהנה העיקרי היה הנאשם, אשר משתמש במבנה ולא פעל להריסתו.
4. לגישת המאשימה, גם אם היה שיהוי בנקיטת הליכים כנגד הנאשם, אין בשיהוי זה כדי למנוע מהמאשימה לאכיפת החוק, אלא במקרים קיצוניים, שאינם חלים במקרה עסקינן.
5. הנאשם הגיש תשובה לתגובת המאשימה, בה חזר על טיעוניו, והפנה לפסיקה.

דיון

טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית:

1. סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי, לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן:

"10. הגשת כתב האישום, או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. טענת הגנה מן הצדק, טענה מקדמית היא במשפט הפלילי. הגנה זו אינה נטענת לעיתים קרובות, ומתקבלת היא לעיתים רחוקות ביותר, ועל כך מעידים דברי המלומדים שלגי-כהן, בספרם סדר הדין הפלילי, כך:

"עיקרה של תורה זו היא כדי לרסן את עוצמתה של הרשות כשהיא עושה שימוש פרוע, בלתי הוגן ובלתי חוקי בסמכויותיה, כגון, כאשר מי שמעמיד את הנאשם לדין, והוא שהביא לכלל מעשה העבירה".

1. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק הותוותה לראשונה בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן:"הלכת יפת"), בו הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. עיקר עניינה של דוקטרינה זו הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן.
2. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 766 (להלן: "הלכת בורוביץ"), הורחבו הטעמים וההצדקות להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים בהלכת יפת, קרי "להתנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה "לזעזע את המצפון". בהלכת בורוביץ נבחנו כלל הנסיבות מבחינה תכליתית – מהותית.
3. בהלכת בורוביץ נפסק כי:

"עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות."

עוד נפסק בהלכת בורוביץ כי :

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר".

1. ברע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל, חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו בקובעו כי:

ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע".

1. בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (פורסם במאגרים המשפטיים), נפסק כי המבחנים שנקבעו בהלכת בורוביץ ימשיכו להנחות את בתי המשפט בבואם לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט העליון שב וחזר על הלכה זו גם בפסיקה מאוחרת (ראה למשל: רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים); ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים).
2. חרף הפסיקה המאוחרת והמרחיבה את הגדרת "הגנה מן הצדק" (ראה הלכת בורוביץ; ע"פ 14/07 מדינת ישראל – משרד התעשיה המסחר והתעסוקה נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח' (טרם פורסם 26/11/2007), לא מצאתי כי עומדת לנאשם שבפנינו הגנה מן הצדק.
3. עניינה של הגנה זו הוא בבחינת מהלכי המדינה ומטרתה למנוע הגשתם של אישומים נפסדים (ראה ע"פ (י-ם) 9847/05 מ"י נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' (טרם פורסם, 9.3.2006) (להלן: "פרשת אורה מושב עובדים להתיישבות"). במקרה דנא, לא מצאתי פסול בעצם הגשת כתב האישום.
4. קיימים מספר עקרונות, ערכים ואינטרסים המתמודדים בינם לבין עצמם בזירתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", צריך למצוא את שביל הזהב בין התכלית של אכיפת החוק והבאת עבריינים על עונשם, לבין שימור ערכי יסוד, ובהם עקרון החוקיות, חזקת החפות, שמירת כבוד האשם, הגינות, שוויון וקיום הליך נאות שימנע עיוות דין.
5. על מנת שתתקבל טענת הגנה מן הצדק, על הפגיעה להיות קשה וממשית בזכות להליך הוגן. על כך עמד בימ"ש העליון ברע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל- רשות המיסים בישראל (טרם פורסם), [פורסם בנבו], בו נדחתה בקשה להחלת ההגנה מן הצדק וביטול כתב אישום בשל אי-העברת חומר חקירה לנאשמים, ונקבע כי גם אם חומר חקירה הועבר לנאשמים באיחור, הם עדיין לא הצביעו על פגיעה ממשית בזכותם להליך הוגן בשל כך. וכך נקבע:

"...בית משפט זה ציין לא פעם, כי אין די בקיומו של פגם בהליך הפלילי כדי להביא לזיכוי נאשם או ביטול הרשעתו; נדרש, כי הנאשם יצביע על פגיעה ממשית בזכותו להליך הוגן כתוצאה מאותו הפגם ... הדברים נאמרים מבלי להקל ראש בחובת התביעה למסירת חומר חקירה כדין, ומבלי להניח כי לא יהיו מקרים שבהם תתקבל טענת הגנה מן הצדק בהקשר לכך, בהגיע מים עד נפש ומחדלים עד זעקה. אך לא כן בנידון דידן, מבחינת הפגם ועוצמתו."

1. ממקרא טענותיו של הנאשם, לא ניתן לייחס למאשימה "התנהגות נפסדת" הפוגעת בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי, כפי שיוסבר להלן.

מן הכלל אל הפרט

1. טרם אדון לגופה של טענת ההגנה מן הצדק שהעלה הנאשם, אציין כי אין רלוונטיות בענייננו לטענת הסנגור המלומד, בדבר ציון כתובת שגויה של הנאשם בגוף כתב האישום, ככל ובסופו של יום, נמסר כתב האישום לידי הנאשם. טענה זו יפה לדוגמא בבקשות לביטול צו הבאה, ככל וזו הונפק לאחר שליחת הזימון לדיון לכתובת שגויה, כאשר אין זה המקרה שלפניניו.

טענת השיהוי

1. אין חולק, כי בענייננו, עבירת אי קיום צו בית משפט, גם אם זה ניתן בשנת 1993, הינה עבירה נמשכת של הנאשם, כאשר מאז מתן גזר הדין ועד להגשת כתב האישום, לא חדל האחרון מלעשות שימוש במבנים נשוא האישום השני, על אף שלא פעל להוצאת היתר, וכן לא הרס אותם כמצוות פסק הדין.
2. הגם שאין עסקינן בטענת התיישנות אלא בשיהוי בלבד, אך אין אלא להפנות בעניין זה לפסיקת בית המשפט העליון, בכל הקשור לטענת התיישנות בעבירה נמשכת. בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נגד מדינת ישראל נב(3) 766, קובע בימ"ש העליון כי למעשה רוב טעמיה של ההתיישנות אינם מתקיימים מקום בו מדובר בעבירה נמשכת, ומכאן הרציונל שבהארכת תקופת ההתיישנות בעניינן. וכך נקבע:

"...נמצאנו למדים כי רוב טעמי ההתיישנות אינם מתקיימים בעבירה נמשכת. אם נבדוק את הטעמים להתיישנות במרבית העבירות הנחשבות לעבירות נמשכות (אם לא אצל כולן), נראה שככל שהזמן חולף הוא אינו נע לכיוון "הסליחה והמחילה", אלא נע לכיוון החמרה נוספת של מעשה העבירה ואף זכותו של הנאשם להסרת חרב האישום מעל ראשו אינה קיימת, כשהוא מחזיק בעבירה. אין גם להעניק משקל לאינטרס של העבריין לסיום מהיר של ההליכים הפליליים נגדו, בעוד הוא לא סיים לבצע את העבירה. אמור מעתה: התחלת מירוץ ההתיישנות לפני תום ביצוע העבירה אינה תואמת את מטרות ההתיישנות."

1. מכל מקום, אף אם היה שיהוי בהגשת כתב האישום על ידי המאשימה, בגין אי קיום צו בית המשפט, הרי שאין בכך כדי להקים הגנה מן הצדק כלפי הנאשם. כפי שנפסק ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(3) 595, עמ' 604, שיהוי אומנם הוכר כפגם מהותי בפסיקת בתי המשפט, אך כשהוא לבדו ובהעדר נסיבות מיוחדות המעצימות את חומרתו, הוא אינו יכול להיחשב כפגם חמור, אשר יש בו כדי לרפא או להכשיר אי קיום הצו במועדו.
2. מלבד טיעוניו של הנאשם כי השיהוי בהגשת כתב האישום מקנה את ביטולו, ככל והינה פוגעת בזכותו של הנאשם להליך הוגן, לא הציג הנאשם בפניי נסיבות מיוחדות שיש בהם כדי להעצים את חומרתו של השיהוי בהגשת כתב האישום. כך למשל, לא טען הנאשם לפעולות של המאשימה, שנעשו טרם הגשת האישום השני, שיש בהם כדי לטעת בלבו את המחשבה שאינו מחויב בביצוע ההריסה, ו/או המאפשרות את דחייתה. משניתן פסק דין המצווה עליו להרוס את המבנים, ובהעדר כל הוראה ו/או הבטחה אחרת של המאשימה, היה על הנאשם לפעול להריסת המבנה. הסתמכותו על השיהוי באכיפת פסק הדין, אינה יכולה לבוא לטובתו, וככל ובחר ביודעין להפר צו של בית המשפט, אשר כאמור ניתן בנוכחותו.
3. איני סבורה כי במקרה עסקינן, השיהוי בהגשת כתבי האישום מהווה פגם מהותי, שיש בו כדי להביא לביטולו. גם אם אלך בדרכו של הנאשם ואקבל את גרסתו, לפיה חל עיכוב באכיפת החוק עליו, אין בכך משום התעמרות הזועקת לשמיים, באופן שאין הדעת סובלת את המשך ההליכים הפליליים.
4. עסקינן באישום של אי קיום צו בית המשפט, אשר נסיבותיו ידועות היטב לנאשם, ואין המדובר בהגשת אישום על הליכים שנסיבותיהם החלו לפני 20 שנה, והגשת כתב האישום כיום, יקשה על הנאשם להתגונן בפני הליכים אלו. כאמור, אין בהגשת אישום זה כיום על ידי המאשימה, כדי לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, ככל ונסיבותיה של העבירה ידועות לנאשם, ולא טען האחרון לנסיבות אחרות שאין בכוחו להציגם, מפאת הזמן שחלף, שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
5. בעניין הזה אציין כי, טענת הנאשם בסעיף 11 לבקשתו, לקושי בהכשרת הבנייה לאור גילו כיום, כבן 82, אינה נסיבה המצדיקה ביטול האישום בגין אי קיום צו בית המשפט , וזאת לאור העובדה כי פסק הדין להריסת המבנים נשוא האישום, ניתן בנוכחות של הנאשם, והיה עליו לעשות מאמצים להכשרת המבנים ו/או השימוש בהם, בסמוך למועד מתן פסק הדין. הנאשם לא הצביע על פעולות ו/או התנהגות כלשהי של המאשימה, אשר יש בה כדי לטעת בליבו את המחשבה, שאינו מחויב בהריסת המבנים ו/או בהוצאת היתר להם.
6. מצב זה, בו מחד, כנראה לא פעל הנאשם להריסת המבנים כמצוות פסק הדין, ולחילופין לא הוצא על ידו היתר למבנים, כאשר מנגד, המשיך הוא לעשות שימוש בהם, ללא הגשת הליך פלילי נגדו, פעלה לטובתו של הנאשם.

סיכומם של דברים

1. לאור כל המקובץ לעיל, לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בנקיטת ההליך הפלילי נגד הנאשם על ידי המאשימה המחייב את המסקנה כי, דינו של האישום השני להתבטל. לנאשם אסור היה מלכתחילה להשאיר את המצב על כנו, בניגוד לפסיקת בית המשפט, והשתהות המאשימה, במקרה דנן, אינה צריכה לפעול לטובתו.
2. כך גם קובעת אני כי התנהלותה של המאשימה בנסיבות המקרה שבפניי, אינה עונה על ההגדרה של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות". דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה לפטור אדם מאחריות פלילית, באותם מקרים נדירים בהם נגוע האישום בהתעמרות שלטונית, ומשכך אפוא הוכרה החלת הדוקטרינה כמהלך קיצוני שבית המשפט יזדקק לו, רק במקרים נדירים ביותר, כאשר קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק. הכלל הוא כי בית המשפט יעשה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, רק כאשר פעולות הרשות חורגות מהנורמה המקובלת, ממידת הסבירות, ההגינות ותום הלב, במידה שכל בר דעת היה זועק כנגד פעולתה של הרשות, ובלבד שיישום הדוקטרינה לא יהווה כלי להכשרת פעולות בלתי חוקיות של הפרט.
3. איני סבורה כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה.

סוף דבר

1. לאור האמור, אני מורה על דחיית טענתו של הנאשם, להגנה מן הצדק.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.