ע"י ב"כ עוה"ד מוהנד ג'בארה ואח'

1. התובעת עותרת בתביעה זו לצו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבע להיכנס לקרקע בשכונת אל-חרייב בבית חנינה שבירושלים הידועה כחלקה 170 בגוש 30605 וכן יאסור עליו לבצע במקום עבודות או כל פעילות תכנונית אחרת.
2. לטענת התובעת, אביה הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בחלקה ומשנפטר האב היא ואחיה הם יורשיו, והזכויות במגרש הן חלק מעזבונו.
3. התביעה מתייחסת למחצית מהמגרש. אין מחלוקת כי בעל הזכויות במחצית השנייה של הקרקע היה דודה המנוח של התובעת, מחרב עבדל עזיז סילמי (להלן: הדוד), וכי הדוד מכר את זכויותיו בחלקה בשנת 1964.
4. לטענת התובעת: "אביה המנוח עד פטירתו בשנת 2003 כאמור, וכן התובעת ואחיה עושים מנהג בעלים במגרש ומעולם לא נשמעה טענה אחרת מטעם צד כלשהו בעניין זה" (סעיף 8 לכתב התביעה).

עוד לטענת התובעת: "הגבול בין המגרשים ברור, ומעולם, עד לימים האחרונים (מועד הגשת כתב התביעה, ע.כ.) לא נשמעה טענה ו/או דרישה מצד הנתבע ו/או מטעם צד ג' כלשהו בקשר לזכויותיו של אביה המנוח של התובעת במגרש" (סעיף 12 לכתב התביעה).

1. לטענת ב"כ התובעת הקרקע רשומה על שם האב המנוח, ולכן על הנתבע הנטל להוכיח כי הוא רכש את הזכויות בה.
2. בכתב הגנתו העלה הנתבע מספר טענות מקדמיות והן כי אין יריבות בין התובעת לנתבע שכן אביה מכר את חלקו במגרש כבר בשנת 1964; התובעת טוענת טענת זיוף, אולם אינה מפרטת אותה; לא צורף צו ירושה של האב והתובעת לא הוכיחה קשר איתו.
3. לגופו של עניין טען הנתבע כי הוא רכש את הזכויות במגרש והוא הבעלים שלו. לטענתו, מהמסמכים המצויים ברשותו עולה כי בתאריך 7.9.64 מכרו אביה של התובעת ואחיו מחרב את החלקה לעבד אל חמיד פראג', באמצעות ייפוי כח אשר נחתם בפני הנוטריון הירדני בירושלים אשר מספרו 2020/64.

בתאריך 22.9.64 מכר עבד אלחמיד פראג' את המגרש למוסטפא עבד אלחי ערפה, על פי ייפוי כח בלתי חוזר שמספרו 2183/64.

מוסטפא עבד אלחי ערפה מכר את החלקה בתאריך 16.11.64 למוחמד סעדי אסעד ערפה וממנו קנה הנתבע את החלקה, מחציתה בשנת 1999 והמחצית השנייה בשנת 2009.

1. לטענת הנתבע, הוא מחזיק בחלקה ונוהג בה מנהג בעלים מאז שנות התשעים ואף הספיק לקחת חלק עם מוחמד סעדי ערפה בחלוקתה לשתי חלקות בתכנית חלוקה מספר 4095. עוד לטענת הנתבע, בשלב מסוים הוא נזקק לשיתוף פעולה מצד יורשיו של אבי התובעת, ואז הגיעה התובעת לישראל והחלה בהליכי התביעה בסוברה שאביה לא מכר את חלקו.
2. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה; סילמי דחיל סילמי; עראפת דחיל סילמי וננסי פראג' נג'אר (אחותה של התובעת). התובעת הגישה את תצהירו של פארס שומאן, מי שהיה המוכתר של שכונת בית חנינה משנת 1995, ובעקבות פטירתו הוגש תצהיר של בנו ג'האד שומאן. התובעת אף הגישה תצהיר של עבדל כרים מחרב סילמי – בנו של הדוד, אולם הוא לא התייצב למתן עדות.
3. מטעם הנתבע העידו רדואן סברי זעל סלמי; סאמח "מוחמד סעדי" אסעד ערפה; עו"ד אדיב מוחמד עלי והנתבע עצמו. הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור שנערכה על ידי יוסף כהן, אחראי תחום בגנזך המדינה.

דיון

1. אין מחלוקת כי הזכויות על כל הקרקע רשומות עדיין על שם האב והדוד המנוחים.
2. הנתבע הגיש ייפוי כוח נוטריוני מיום 7.9.64 עליו חתמו אביה של התובעת והדוד ולפיו הם ייפו את כוחו של עבד אלחמיד מחמוד פראג' מבית חנינה למכור את החלקה כולה לכל צד ג' שהוא. ייפוי הכוח נחתם בפני הנוטריון הציבורי, קיבל את המספר 2020/64 והופקד אצל הנוטריון הציבורי בירדן.

העתק ייפוי הכוח בצירוף תרגום לעברית צורפו לתצהיר הנתבע מיום 5.7.12 וסומנו באות ב'. תעודת עובד הציבור סומנה באות ג'.

מתעודת עובד הציבור עליה חתם יוסף כהן, אחראי תחום בגנזך המדינה עולה כי ייפוי הכוח מופקד בגנזך המדינה.

1. עוד הגיש הנתבע ייפוי כוח נוטריוני מעבד אלחמיד מחמוד פראג' למר מוסטפא עבד אלחי ערפה אשר נחתם אף הוא בפני הנוטריון הציבורי וקיבל מספר 2183/64.

ייפוי הכוח ותרגומו לעברית צורפו לתצהיר הנתבע וסומנו באות ד'.

על פי תעודת עובד הציבור שנתן יוסף כהן, גם ייפוי כוח זה מופקד בגנזך המדינה.

1. התובעת, אשר ערה לקיומם של ייפויי הכוח, הצהירה כי:

"בעקבות סדרת בדיקות שערכתי מיד עם הגיעי לישראל הגעתי למסקנות הבאות:

1. הזכויות בכל הקרקע עדיין רשומות על שם אבי ודודי המנוחים.
2. המסמכים שהוצגו לי על ידי המשיב לפיו 'רכש' את מלוא הקרקע- מזוייפים.
3. החתימה שנחזית להיות חתימת אבי מזויפת.
4. יודגש כי 'מסמכי הרכישה' הם 2:
5. 'הסכם מכר' בין מוסטפא ערפא ובין אבי ודודי המנוחים משנת 1964!!!
6. יפוי כוח נוטריוני מאותה שנה.
7. הנני חוזרת וטוענת כי מדובר במסמכים מזויפים, שאינם אמיתיים, בלשון המעטה, לרוח התקופה והם נוסחו, נוצרו ונכתבו לצורך גזל וגניבת המגרש.
8. הנתבע החליט נוכח העובדה כי אבי המנוח וכן מרבית צאצאיו מתגוררים בחו"ל לגנוב, באמצעות זיוף, תרמית והונאה, את זכויותינו במגרש.
9. בכוונתי לגשת בימים הקרובים למשטרת ישראל בעניין זה"

(התובעת, סעיף 39 לתצהיר).

1. למעמדו של ייפוי הכוח הנוטריוני אשר נחתם בפני הנוטריון הציבורי התייחס בית המשפט העליון בפרשת תעשית אבן וסיד (ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (פורסם במאגרים, 10.3.2014)).

כפי שנפסק באותו עניין:

"בשל העובדה שייפוי הכוח בענייננו נחתם בפני נוטריון ציבורי בשנת 1970 (זאת, טרם שנכנס לתוקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976) – חל עליו החוק העותומני, היינו: חוק הנוטריון הזמני מיום 15.10.1913 (להלן: חוק הנוטריון העותומאני), הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון, ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ואת רצונם (ראו: ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נגד מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (4.4.2012))."

מטעם זה נפסק כי:

"ככלל, כאשר צד מכחיש את אמיתות חתימתו על גבי מסמך בכתב, על הצד השני רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה (ראו: עניין שאול רחמים). ייפוי כוח נוטריוני הוא אחד החריגים לכלל זה, וכאשר עסקינן במסמך שנחתם בפני נוטריון, נטל ההוכחה עובר אל שכמו של הצד הטוען כי החתימה המופיעה על המסמך אינה חתימתו..." (שם).

לפי פסק הדין בעניין תעשית אבן וסיד החזקה בדבר אמיתות תוכנו של המסמך הנוטריוני וכשרות פעולותיו של הנוטריון היא חזקה הניתנת לסתירה, "אלא שטענה המייחסת לנוטריון מחדל חמור בהפעלת חובתו לחקור ולברר את זהותם של הצדדים – דורשת הוכחה משכנעת ביותר, כדי לסתור את אמיתות ייפוי הכוח הנוטריוני".

1. על התובעת מוטל, אפוא, הנטל להוכיח כי אביה לא חתם על ייפוי הכוח הנוטריוני בשנת 1964.
2. אקדים ואציין כי התובעת לא עמדה בנטל זה.
3. התובעת נולדה בשנת 1972, לאחר המועד בו נחתם ייפוי הכוח.
4. התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה לכתב יד אשר תתמוך בטענתה.
5. ייפוי הכוח שעליו חתום אביה של התובעת הוא אותו ייפוי כוח שעליו חתום גם הדוד, מחרב. התובעת, כמו גם העדים מטעמה מודים כי הדוד כן מכר את חלקו בקרקע אולם לא הוצג ייפוי כוח אחר, נפרד, אשר לפיו מכר הדוד את חלקו.
6. על פי ייפוי הכוח מיום 7.9.64 עליו חתומים אביה של התובעת ודודה (בתרגום לעברית):

"בתאריך הנקוב, אנו הח"מ מוחארב ופרג' בני עבד אלעזיז חוסין סלמי, מבית חנינא השייכת לירושלים, כשאנו במלוא הכשירות הפיזית והחוקית, ייפינו את כוחו של מר עבד אלחמיד מחמוד פראג' מבית חנינא על מנת שיימכור ויעביר את הרשום על שמנו בלשכה להסדר מקרקעין בחלקה מס' 170 הנמצאת בגוש מס' 5 מאדמות בית חנינא, יהיה שטחה אשר יהיה, זהו מכר סופי ומוחלט למי שהוא חפץ ובתמורה שתיארה לו ואנו מסכימים ומסמיכים את בא כוחנו הנ"ל להודות ולהצהיר בשמנו בפני לשכת הטאבו, לשכות המס, לשכת ההסדר וכן להודות בשמנו בקבלת המחיר, יהיה ערכו אשר יהיה וכן לנקוט בהליכי המכירה וההעברה, לחתום במקומנו ולהגיש את כל המסמכים והבקשות ולפנות לכל המשרדים הרשמיים למיניהם ועל דרגותיהם השונות ורישום חלקת האדמה הנ"ל ברישום ראשון או ברשום רגיל בשמו של כל קונה בלשכת הטאבו..."

1. בייפוי הכוח הנוטריוני מיום 22.9.64 שעליו חתם עבד אלחמיד פראג' מבית חנינה, מצהיר פראג' (בתרגום לעברית):

"בתאריך הנקוב, אני הח"מ עבד אלחמיד מחמוד פראג', מבית חנינא, כשאני במלוא הכשירות הפיזית והחוקית, והואיל ויש ברשותי ייפוי כוח מה"ה מוחארב ופרג' בני עבד אל עזיז חוסין סלמי מבית חנינא אשר לפיה הוסמכתי למכור ולהעביר את הרשום בשמם בלשכת ההסדר הידוע כחלקה מס' 170 שבגוש מס' 5 מאדמות בית חנינא, יהיה שטחה אשר יהיה, לפי ייפוי כוח מיוחד המאושר בפני הנוטריון בירושלים מיום 7.9.64 שמספרו 2020/64 ובו הותר לי ליפות את כוחו של כל אדם וע"כ הנני מיפה את כוחו של מר עבד אלחי מוסטפא ערפה מירושלים בכל אשר הוזכר לעיל, וזהו מכר סופי ומוחלט למי שהוא רוצה..."

1. ייפוי הכוח מיום 22.9.64 המתייחס לחלקה כולה, למכירתה על ידי שני האחים ולייפוי הכוח מס' 2020/64 עליו חתמו שני האחים, מחזק את אמיתות ייפוי הכוח מיום 7.9.64.
2. העובדה ששני יפויי הכוח מופקדים בגנזך המדינה עד היום מחזקת את משקלם.
3. כפי שטוענת התובעת, הקרקע עדיין רשומה של שם אביה, אולם היא רשומה גם על שם הדוד, אשר אין מחלוקת שמכר את חלקו.
4. מהמסמכים שהוגשו עולה כי מוסטפא עבד אלחי ערפה, אשר רכש את הזכויות מפראג', מכר את הזכויות בחלקה בתאריך 16.11.64 למוחמד סעדי אסעד ערפה וממנו קנה הנתבע את החלקה, מחציתה בשנת 1999 והמחצית השנייה בשנת 2009.
5. מוחמד סעדי אסעד ערפה יזם וקידם בשנת 1989 תכנית בנין עיר שמספרה 4095. התכנית אושרה ביום 11.3.93 ופורסמה למתן תוקף ברשומות.

על תקנון התב"ע ותחת הרובריקה של "חתימת בעל הקרקע ומגיש התכנית" נרשם מוחמד סעדי אסעד ערפה.

התכנית התייחסה לחלקה כולה, ולא רק לחלקו של הדוד.

בתאריך 22.12.94 חתם ערפה בפני עו"ד אבו ליל על תצהיר לצרכי קידום בקשת הרישוי בחלקה. התצהיר צורף כנספח י"א לתצהיר הנתבע.

בסעיף 2 לתצהיר הצהיר מוחמד סעדי אסעד ערפה כי: "הקרקע המתוארת בתשריט הרצ"ב (גוש 30605 חלקה 170) הינה בבעלותי ואני הבעלים היחידי שלה."

1. התובעת התייחסה לתכנית זו בתצהירה כאשר הצהירה כי: "במועד מאוחר יותר ועל פי מסמכים רשמיים שבידי הקרקע שבנדון חולקה הקרקע ל- 2 מגרשים ולאחר הפקעה של עיריית ירושלים נותר כ- 700 מ"ר לבניה (להלן: "המגרשים").

המסמכים עליהם מסתמכת התובעת הם המסמכים מתב"ע 4095 אשר יזם וקידם מוחמד סעדי אסעד ערפה אשר צורפו במלואם לתצהיר הנתבע.

1. התובעת הצהירה כי: "אבי המנוח עד פטירתו בשנת 2003 כאמור ואנו לאחר פטירתו עושים מנהג בעלים במגרש ומעולם לא נשמעה טענה אחרת מטעם צד כלשהו בעניין זה" (התובעת, סעיף 20 לתצהיר).

עוד לפי תצהיר התובעת: "אין חולק וכך זה ידוע בקרב השכנים והתושבים כי אנו בעלי הזכויות במגרש" (התובעת, סעיף 21 לתצהיר).

1. מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי עד שנת 2010 היא לא הייתה כלל בישראל (עמוד 18 לפרוטוקול). מהחקירה הנגדית של אחותה של התובעת, ננסי פארג' נג'אר, המתגוררת בשטחי הרשות הפלסטינית, עלה כי בין השנים 2001–2002 היא הלכה לראות את הקרקע, לבקשת אביה (עמוד 40 לפרוטוקול מיום 18.2.13).

לשאלת בית המשפט מי טיפל בקרקע כל השנים היא השיבה: "אף אחד, הקרקע הייתה מוזנחת" (עמוד 41 לפרוטוקול).

1. התובעת הגישה את צוואתו של המנוח.

בסעיף 3 לצוואה נכתב:

"זיקה לשארית העזבון, אני נותן כל השאריות של העזבון והנכסים שלי, שהם הבית הנמצא ב 6691 ווידגווד דר' נורת אולמסטיד אוהיו 44070 לבתי גמילה פראג' גאבר והאדמה שלי הנמצאת בבית חנינא, ירושלים, ישראל, אני משאיר לילדים שלי הנ"ל הצוואה הזאת, האדמה היא החלקה מספר 170 גוש 5 הנקראת אל ח'ראיב".

התובעת מבקשת ללמוד מהצוואה כי האב לא מכר את החלקה.

1. לאור הוראת סעיף 39 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, אשר אליו אתייחס להלן, לא ניתן להיזקק לצוואה, כצוואה, אלא אם ניתן עליה צו קיום צוואה.

העובדה שבצוואה רשומה רק החלקה נשוא התביעה בבית חנינה, למרות שלמנוח חלקות נוספות באזור מעוררת ספקות.

בחקירה הנגדית השיבה התובעת כי לאביה לא היו חלקות נוספות בבית חנינה (עמוד 22 ש' 9 לפרוטוקול) אולם בהמשך שינתה את גרסתה (עמוד 22 ש' 28 לפרוטוקול; עמוד 23 ש' 2 לפרוטוקול).

1. הנתבע הצהיר כי: "כאשר יעצו לי שעדיף לרשום את הזכות בלשכת ההסדר יצרנו קשר עם אחי התובעת בתקווה לזכות בשיתוף פעולה בהליכי הרישום; סיפקנו להם כל המסמכים שברשותנו, בהם השתמשו בתביעתם נגדנו בגין הקרקע, אולם עיוותו את העובדות" (הנתבע, סעיף 7 לתצהיר).

הדברים עולים גם מעדותה של התובעת, אשר הצהירה כי בחודש אוקטובר התקשר הנתבע לאחיה, עיסא עבדל עזיז סילמי, המתגורר בארה"ב וביקש כי יחתמו לו על תכניות בניה שבכוונתו לבצע במגרש (התובעת, סעיף 34 לתצהיר).

התנהלותו של הנתבע תומכת בכך שהנתבע לא התכוון לרמות את התובעת ואת אחיה, אלא ביקש להיעזר בהם מאחר ואביהם עדיין רשום כבעלים של החלקה.

1. הנתבע הזמין כעד מטעמו את רדואן סברי זעל סלמי, בן משפחה של המנוחים פארג' ומוחרב אשר הכיר אותם באופן אישי. השניים הם בני דודו של אביו, מצד האב (עמוד 53 לפרוטוקול מיום 29.6.14). לפי תצהירו של העד: "אני יודע מידיעה אישית כי פרג' ומוחארב הנ"ל מכרו את החלקה 170 הנ"ל, בשנות הששים, למר עבד אלחמיד מחמוד פראג' המוכר בבית חנינה כסוחר קרקעות" (רדואן סלמי, סעיף 5 לתצהיר). עוד לפי תצהירו: "ידוע לי אישית כי עבדאלחמיד הנ"ל מכר את החלקה לקונה שלא מוכרים לי פרטיו האישיים" (רדואן סלמי, סעיף 6 לתצהיר).
2. תצהירו של רדואן סלמי, בן משפחתה של התובעת, תומך בגרסת הנתבע.
3. התובעת הזמינה כעדים מטעמה את סילמי דחיל סילמי ואת בנו של המוכתאר, ג'האד שומאן.
4. סילמי דחיל סילמי יליד 1947. לפי תצהירו הוא גר בשכנות לדוד של התובעת (סילמי דחיל סילמי, סעיף 3 לתצהיר). עוד לפי תצהירו הוא זוכר שהדוד מכר את חלקו מאחר ובנו התחתן והוא היה זקוק לכסף כדי לבנות תוספת לבית קיים (סילמי דחיל סילמי, סעיף 5 לתצהיר). לפי תצהירו, רק הדוד מכר את חלקו ואילו אביה של התובעת המשיך להיות הבעלים של המחצית השנייה (סילמי דחיל סילמי, סעיף 6 לתצהיר).

סילמי דחיל סילמי עזב את ישראל בשנת 1966 (סעיף 2 לתצהיר). לפי תצהירו: "גם כאשר ביקרתי באזור ראיתי כי הקרקע 'מחולקת' וכי גדר מפרידה בין חלקיה – למיטב ידיעתי מעולם לא נטענה טענה מצד צד ג' כלשהו לבעלות בקרקע אלא רק על ידי הנתבע" (סילמי דחיל סילמי, סעיף 7 לתצהיר).

עוד לפי תצהירו של סילמי, הנתבע הציג בפניו את המסמך משנת 1964 לפיו אביה של התובעת מכר את חלקו ו -"מעיון חטוף במסמך הבנתי שמדובר במסמך מזוייף ולו מהטעם שאחד העדים, מחמוד נאג'ר, היה באותה עת מורה בערב הסעודית ואילו העד השני מחמוד חגיז כלל אינו מתגורר בבית חנינא" (סילמי דחיל סילמי, סעיף 12 לתצהיר).

1. בחקירה הנגדית אישר סילמי דחיל סילמי כי דודו מכר את חלקו בקרקע (עמוד 32 לפרוטוקול). הוא גם העיד כי אביה של התובעת לא יכול היה למכור את חלקו, שכן הוא לא היה בארץ באותה תקופה (עמוד 33 לפרוטוקול).

לשאלה האם הוא היה בקשר כלשהו עם אביה של התובעת השיב כי הפעם היחידה שהוא ראה את אביה של התובעת ודיבר איתו היה בשנת 2001 (עמוד 33 לפרוטוקול).

1. ג'האד שומאן, בנו של המנוח פארס שומאן שהיה המוכתאר של בית חנינה משנת 1985, נתן אף הוא תצהיר מטעם התובעת. לפי תצהירו, לפני שנים הגיע הנתבע לביתו של אביו והאשים את אביו כי הוא מנסה למכור ולתווך בקשר לקרקע נשוא הליך זה. עוד לפי תצהירו, המוכתאר כעס על הנתבע, וחזר וטען באוזניו כי הקרקע אינה שייכת לו, אלא ליורשיו של פארג' עבד עזיז סילמי. לפי תצהירו: "אבי אף הוסיף כי בגלל כך הוא אינו מוכן לחתום על מסמכים שונים הקשורים להיתר הבניה שביקש הנתבע להחתימו" (ג'האד שומאן, סעיף 3י"א לתצהיר).
2. עוד לפי תצהירו של ג'האד שומאן, בסיום הפגישה עם הנתבע הוא שאל את אביו במה מדובר ו- "אבי סיפר לי כי יש קרקע ששייכת לפראג' עבדל עזיז סילמי וכי הנתבע מנסה בכל דרך להשתלט עליה" (ג'האד שומאן, סעיף 3י"ג לתצהיר). "אבי אמר לי שהוא לא יתן לכך יד" (ג'האד שומאן, סעיף 3 י"ד לתצהיר).
3. במהלך חקירתו הנגדית של ג'האד שומאן התברר כי הוא לא מכיר את הנתבע. מי שהיה אצל אביו בבית היה אחיו של הנתבע (עמוד 48 לפרוטוקול).
4. התובעת הגישה תצהיר של עבדל כרים מחרב סילמי, בנו של הדוד מחרב, אולם העד לא התייצב על מנת להיחקר על תצהירו.
5. התובעת ביקשה, אמנם, להעיד את העד מוחמד הילאל, אשר לטענתה הוא אחד העדים החתומים על ייפוי הכוח מיום 7.9.64, באמצעות 'כינוס וידאו' אולם לאחר שבקשתה נדחתה היא לא הביאה אותו על מנת לתת עדות.
6. לא די בתצהירים של סילמי דחיל סילמי וג'האד שומאן כדי לסתור את ייפויי הכוח הנוטריונים אשר תוכנם נתמך בראיות הנוספות אשר הגיש הנתבע.
7. העובדה שאחיה של התובעת, המתגוררים בארה"ב, לא הגיעו על מנת לתת עדות, מבלי שניתן לכך הסבר, פועלת לחובת התובעת.
8. הנתבע העיד כי הוא קנה את החלקה בשני שלבים, בשנת 1999 רכש מחצית ממנה בייפוי כוח שנחתם בפני הנוטריון עבד עסלי, ובתאריך 10.11.09 רכש את מלוא החלקה על פי ייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם בפני הנוטריון נביל ג'ת הנושא מספר 568/2009. יפויי הכוח צורפו לתצהיר הנתבע וסומנו י"ג ו- י"ד.
9. עדותו של הנתבע לא הייתה עקבית ועוררה תמיהות לא מעטות.
10. לשאלה בכמה כסף הוא קנה בשנת 1999 חצי מהחלקה הוא השיב: "עבדתי עם ערפה, והיתה ביני לבינו התחשבנות, כי היו סחורות אצלי ואצלו, ונתן לי בשנת 1998 חלקה אחת וב -2009 חלקה שנייה" (עמוד 57 לפרוטוקול).
11. לשאלה האם בעסקה הראשונה סוכם גם על החצי השני של החלקה השיב: "כן, מזמן" (עמוד 58 לפרוטוקול). לשאלה מדוע חיכה עשר שנים השיב: "עד שנתתי לו סחורה" (עמוד 58 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד כי בשנת 1998 הוא רכש רק חלקה אחת (עמוד 59 לפרוטוקול).

בסעיף 12 לתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע כי הוא בנה את הבניין החדש על החלקה. בחקירה הנגדית הוא השיב כי ערפה התחיל את הבנייה והוא השלים (עמודים 63-62 לפרוטוקול).

הנתבע לא ידע כמה הייתה שווה הקרקע בשנת 2009 (עמוד 60 לפרוטוקול).

העסקה לא דווחה לרשויות המס (הנתבע, עמוד 61 לפרוטוקול).

1. יחד עם זאת, אין בתמיהות שעוררה עדות הנתבע כדי לפגוע בתוקפו של ייפוי הכוח שעליו חתם אביה המנוח של התובעת, שכן הנתבע נכנס לתמונה בשנת 1999 ולא העיד על העברת הזכויות מהאב. אי אפשר להתעלם גם מכך שהנתבע הגיש שני ייפויי כוח חתומים ומאושרים התומכים ברכישת הזכויות על ידו בשנים 1999 ו- 2009 (נספחים י"ג ו- י"ד לתצהיר הנתבע).
2. כפי שטוען ב"כ התובעת, לא ברור מדוע נעשו שלוש העברות בתקופה של חודשיים (7.9.64, 22.9.64 ו- 16.11.64) אולם אין בכך כדי לפגוע בתוקפו ואמינותו של ייפוי הכוח שעליו חתם אביה המנוח של התובעת.
3. לפני סיום אתייחס גם למעמדה של התובעת.
4. בסעיף 13 לכתב התביעה נטען כי עובר לפטירת אביה של התובעת, הוא העניק לה ייפוי כוח נוטריוני לטפל בענייניו, לרבות לנכס נשוא הבקשה. ייפוי הכוח הוענק באוהיו, ארה"ב ביום 25.11.02 (סעיף 13 לכתב התביעה).

עוד על פי כתב התביעה: "על פי דיני הירושה בישראל וארה"ב ומאחר ולאביה המנוח של התובעת לא הייתה צוואה צאצאיו (ילדיו בלבד מאחר ואמם נפטרה אף היא זה מכבר) הם היורשים הבלעדיים וכחלק מעזבונו קיימות הזכויות במגרש נשוא הליך זה" (סעיף 15 לכתב התביעה). לפי כתב התביעה: "לתובעת 5 אחים נוספים כאשר ארבעה מהם אזרחי ארה"ב וכולם, ללא יוצא מן הכלל עומדים מאחוריה בהגשת בקשה זו" (סעיף 14 לכתב התביעה).

1. בדיון אשר התקיים ביום 26.5.11 הודיע ב"כ התובעת כי הוא ימציא צו ירושה ותעודת פטירה לתיק בית המשפט (עמוד 4 לפרוטוקול).
2. ביום 16.6.11 הגיש ב"כ התובעת הודעה על המצאת צוואתו של המנוח, אשר אליה צורפה הצוואה.
3. צו לקיום צוואה לא הומצא עד לסיום ההליך.
4. על פי סעיף 39 לחוק הירושה, התשכ"ה–1965: "אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו-קיום לפי הוראות הפרק החמישי".

כפי שנפסק:

"...כל עוד לא ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה, אין ליורש עילת תביעה בגין נכסים שירש" (ה"פ (מחוזי ת"א) 1363/94 קידר נ' United Circle Inc (פורסם במאגרים, 12.3.2007) ופסקי הדין המאוזכרים שם).

1. אני מקבלת, אפוא, את טענתו של הנתבע לפיה כל עוד לא ניתן צו קיום צוואה, אין לתובעת ולאחיה עילת תביעה בגין החלקה נשוא התביעה.

סיכום

1. אני דוחה את התביעה.
2. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסכום של 45,000 ₪.
3. כמו כן תחזיר התובעת לנתבע את הוצאות המשפט בהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ה, 05 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.