1. בתיק זה נדונה תקיפה של התובע על ידי הנתבע 3 (להלן: "התוקף") בזמן שהתובע היה בג'קוזי של מלון דן אילת. התובע הגיש התביעה הנדונה נגד התוקף וכן נגד הנתבע 1 (להלן: "המלון") וכן נגד חברת הביטוח של המלון, משום שטען כי המלון התעלם מהתנהגותו של התוקף בימים שקדמו לתאונה והשאיר אותו במלון על אף שנהג שלא כשורה עוד קודם לאירוע שבו תקף את התובע.
2. אין מחלוקת כי התובע התארח במלון דן אילת עם משפחתו החל מיום 3.3.2007, כאשר באותו יום, בעת שהתובע טבל בג'קוזי של המלון הוא סבל מחבלה בכתף ובברך. התובע טען בכתב התביעה כי בהיותו בג'קוזי של המלון הוא נדחף על ידי התוקף, אשר גם דרך על כף רגלו, וכתוצאה מאותה דחיפה התובע החליק, ברך שמאל שלו הסתובבה, והוא נפל ונחבל בכתף שמאל ובברך שמאל. התובע טען, כי התוקף, שדחף אותו, רוסן בסופו של דבר על ידי הקבטי"ם של המלון שאף הזעיקו את המשטרה. בגין האירוע הוגש כנגד התוקף כתב אישום בבית משפט השלום באילת (ת.פ. 1575/07). לאחר שנשמעה עדותו של התובע בתיק הפלילי הסכים התוקף להודות בכתב אישום מתוקן, הורשע על פי הודאתו והוטלו עליו, בין היתר, שירות לטובת הציבור ותשלום פיצוי בסך של 4,000 ₪ לתובע.
3. בהתאם להסכמת הצדדים בדיון בתיק לתובע נכות בשיעור 12.5% בגין ברך שמאל וכי בגין הכתף- לא נותרה נכות (ראו עמ' 14 לפרוטוקול מיום 13.11.13). המחלוקת בין הצדדים היא לעניין נסיבות הנפילה ובסוגיית אחריות הנתבעים.

כתב האישום וההרשעה

1. כאמור כנגד התוקף הוגש כתב אישום בגין תקיפה של התובע, כאשר על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה התוקף, התוקף תקף את התובע בכך "שדחף אותו, תוך שהוא דורך על רגלו השמאלית, וזאת ללא הסכמתו ושלא כדין. כתוצאה מהתקיפה המתוארת לעיל החליק המתלונן ונגרמו לו חבלות בברך שמאל עם הגבלה בתנועה ורגישות בכתף ימין..." (ראו סעיפים 1-2 לכתב האישום המתוקן). עוד נכתב בכתב האישום: "בהמשך למתואר לעיל שהגיע למקום קב"ט המלון מורן מור (להלן: "הקב"ט") וביקש להרחיק את הנאשם, תקף הנאשם את הקב"ט בכך שהיכה אותו בחזה, מכת אגרוף ואחז את צווארו בידו. בסמוך למתואר לעיל הצטרפו אל הקב"ט אנשי בטחון נוספים עובדי המלון אייל גור, ועפו בכרייה (להלן: "הקבטים") אשר ניסו להשתלט על הנאשם, שהמשיך להשתולל ולהתפרע. בשלב זה הגיע למקום יגאל גרינברג מנהל חדר האוכל במלון, אשר הבחין בנאשם משתולל, וניגש לסייע לקב"טים, או אז תקף אותו הנאשם, שלא כדין וללא הסכמתו, בכך שנשך אותו באגודל יד שמאל וגרם לו חבלה של ממש בדמות שריטה באורך של כ-1 ס"מ. את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ביצע הנאשם כאשר היה שרוי בגילופין". (ראו סעיפים 3-6 לכתב האישום המתוקן).
2. התוקף הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן לאחר שהתובע נחקר במסגרת התיק הפלילי. בגזר הדין הוטלו על הנאשם עונש לתועלת הציבור, מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ₪ ופיצוי שהתוקף שילם לתובע בסך 4,000 ₪. ערעור שהוגש על גזר הדין – נדחה (עפ"ג 30606-03-11).
3. יש לציין כי במסגרת תיק המשטרה ניגבו הודעות מהתובע, מהתוקף וכן מהקב"ט אייל גור (להלן: "הקב"ט אייל").

נסיבות האירוע

1. בסיכומים מטעם התובע תואר האירוע כך: "התובע התארח במלון דן אילת עם משפחתו. ביום הגעתו 3.3.07 טבל התובע בג'קוזי כאשר הנתבע 3 קפץ ראש לבריכה. התובע העיר לו על הסיכון שבכך כלפי השוהים בג'קוזי וכלפי עצמו, ואז החל הנתבע 3 להשתולל ולהשפריץ מים, לקלל ודחף את התובע בעודו דורך על כף רגלו נפל נחבל בברך שמאל ובכתף."
2. תיאור דומה מסר התובע בהודעתו במשטרה (המצורפת לתצהירו) וכך אף בכתב האישום המתוקן, שהוגש כנגד התוקף, שהודה בעובדות המפורטות בו והורשע בגין הודעתו.
3. בהודעה במשטרה של התובע (נ/7) הוא תיאר את האירוע כך: "אתמול 3.3.2007 בסביבות שעה 14.00 ישבנו בג'קוזי. בא בחור וקפץ ראש מאיזה 3 מ'. אמרתי לו שזה מסוכן כך לקפוץ. הוא היה כמו שיכור - מסומם כזה. הוא התחיל להשפריץ לשלוח ידיים ולירוק. היו יחד איתי עוד אנשים בג'קוזי וביקשתי ממנו לצאת מהג'קוזי. הוא דחף אותי ודרך לי על הרגל ואז נקרעה לי רצועה נפלתי למטה ונחבלתי מאבנים בג'קוזי כתוצאה מהדחיפה ומהבעיטה שלו. נחבלתי בשתי בירכיים..." בהמשך כאשר נשאל על ידי החוקר המשטרתי למה החשוד תקף אותו הוא ענה: "כי ביקשתי ממנו לא להתנהג כך ולצאת מהג'קוזי". אחר כך הוא נשאל האם יכול להיות שהחשוד דחף אותו ודרך עליו כי הוא החליק והוא ענה:"לא, הוא דחף אותי ובעט בי בכוונה והיה לו מבט של רצח בעיניים". בהמשך הוא נשאל איך בדיוק החשוד דחף אותו ובעט בו והוא ענה: "עמדנו בתוך המים של ג'קוזי חיצוני והחשוד עם פנים אליי דחף אותי בגוף עם שתי ידיים שלו ודרך עם כף רגל שלו בכף רגל שמאל שלי וסובב אותי תוך כדי דחיפה ואז נפלתי בג'קוזי לאחורה". בהמשך הוא נשאל האם ראה מה קרה בין החשוד לקבט"ים וענה: "הוא התפרע שלף ידיים לצדדים, ניסה לתקוף קבט"ים בזמן שניסו להרגיע אותו ואז הקבטים השתלטו עליו והשכיבו אותו על הרצפה".

ראיות הצדדים

1. מטעם התובע – העיד התובע בלבד.
2. הנתבע לא העיד כלל. מטעם המלון העיד הקב"ט מר מורן מור (להלן: "הקב"ט") ומר דני שניידר, מנכ"ל המלון בעת הרלוונטית (להלן: "המנכ"ל"). חשוב לציין כי העד שמסר הודעה מפורטת במשטרה, הקב"ט אייל, ואף מסר תצהיר מטעם המלון בתיק זה, אך לא הגיע לעדות ותצהירו נמשך מהתיק. באשר לכך ארחיב בהמשך.
3. ב"כ התובע מבקשת להסתמך על האמור בתיק המשטרה שהוגש כולו ובמיוחד על הודעתו של הקב"ט אייל במשטרה. על פי דיני הראיות הודעה במשטרה אינה יכולה להיות מוגשת ללא מי שערך אותה או ללא האדם שמסר את ההודעה, דהיינו הקב"ט אייל, אשר במקרה זה לא הגיע לעדות (ראו גם קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 1999, עמ' 483).

אחריות התוקף

1. אחריות התוקף היא ברורה ועולה מתוך כתב האישום, ההודאה בו וההרשעה.
2. על פי סעיף 42א' (א) לפקודת הראיות קבילים מימצאי פסק הדין הפלילי כאשר התוקף אף לא ביקש להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי ולכן יש לקבל את עובדות כתב האישום.
3. יתר על כן, טענות התוקף בסיכומים מטעמו לעניין שינויי גרסה של התובע לאירוע, אינם משמעותיים לטעמי, משום שמדובר בשינויים מינוריים, כאשר לעניין השמטת המילה "דחף" בתצהיר התובע הסבירה ב"כ התובע כי מדובר בהשמטה בלבד (סעיף 1 לסיכומי התובע).
4. לפיכך אני קובעת כי התוקף תקף את התובע כפי שתואר על ידי התובע ועל ידי התוקף עצמו ולפיכך אחראי לנזק הגוף שנגרם לתובע.

אחריות המלון

1. התובע טוען בסיכומיו כי התוקף היה ידוע למלון כמי שיש עימו בעיות ובכל זאת המלון לא עשה דבר כדי למנוע את התקיפה בג'קוזי.
2. המלון טען כי לא התרשל ולא יכול היה למנוע את האירוע. לטענתו מדובר היה באירוע נקודתי וחריג ביותר, אשר למלון לא הייתה כל דרך בעולם למנעו.
3. אחריות מלון, כמחזיק המקרקעין וכמי שהזמין אורחים לשהות בו בתשלום, לשלמותם של האורחים במקרה של תקיפה - נדונה במספר פסקי דין. נזכיר לעניין זה את פסק הדין בעניין ת.א. 14751/05 (שלום ת"א) ורדקביץ נ' מלון גרנד נירוונה (כב' השופטת ח. וינבאום-וולצקי- 4.9.07), שבו נמצא המלון אחראי בגין נזק שנגרם לאורח המלון שנדחף לבריכה במסגרת מסיבה שערכו עובדי המלון. לעומת זאת, ולהבדיל אלפי הבדלות, כב' השופטת ד. פלפל לא מצאה אחריות של מלון הילטון טאבה לפשע של התפוצצות מכונית תופת בפתח המלון (ת.א. (ת"א) 2152/08 צ'רלי שריקי ואח' נ' Hilton international corp. (27.8.12) (להלן: "פסק הדין שריקי"), אולם מציינת בסקירת המצב המשפטי בדבר אחריות מלון לאורחיו, כי יחסי בית מלון ואורחיו מוסדרים בשני מישורים חוקיים: בית המלון יכול להיות הבעלים/או המחזיק/או המפעיל בפועל את הבנין ושטחו, ומכאן שאחריותו היא כאחריות בעל מקרקעין לאורחיו ובנוסף לכך, בסעיף 12 לחוק השומרים התשכ"ז – 1967 הטיל המחוקק אחריות על בית מלון לנזקי רכוש. לאחר ניתוח הפסיקה בעניין סעיף 12 הנ"ל קובעת כב' השופטת פלפל כי יש לפרשו פרשנות מרחיבה- דהיינו "בעל בית המלון אחראי לשלמות גופו ונכסיו של הבא בשעריו" (עמ' 4 לפסק הדין שריקי). עוד מציינת כב' השופטת פלפל כי: "אין מחלוקת, שהמחזיק/בעלים של בית המלון חב בחובת זהירות מושגית כלפי אורחיו, ויש הסוברים גם, שחובת הזהירות היא רחבה יותר מאשר חובת הזהירות של בעלי מקרקעין כלפי בר רשות." (שם, שם).
4. האם בעל בית המלון חב כלפי אורחיו אחריות למה שמכונה "מניעת מעשה עברייני" כלפיהם? גם לכך ענתה הפסיקה בחיוב, כאשר בפסק הדין בעניין ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגודה שיתופית לתחבורה ישראל פ"ד נה(5) 826, בו נדון המקרה בו הותקף התובע בזמן שהמתין לאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים, קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט האמריקני הכיר בחובתו של נתבע לנקוט אמצעי זהירות כנגד מעשים עברייניים המבוצעים על ידי צד שלישי כאשר אופי היחסים שבין התובע לבין הנתבע מצדיקים זאת. נקבע כי בין היחסים המטילים אחריות שכזו גם יחסי בעל מלון ואורח (עמ' 836 מול האות ז'). בית המשפט העליון סיכם את ההלכה בעניין זה כך:

"כללו של דבר: בבואנו לבחון את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של הנתבע מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על-ידי צד שלישי כלפי התובע, נדרשים אנו לבדיקת שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע העברייני – אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי שבין הפרתה של החובה לבין התוצאה המזיקה.

סקירת הפסיקה של בתי-המשפט, בארץ ובארצות-הברית מלמדת על נטייה להטיל אחריות נזיקית באותם מקרים שבהם נתקיימו בין המעורבים באירוע (תובע-נתבע או נתבע-צד שלישי) יחסים מיוחדים, ובאותם מקרים שבהם המעשה העברייני היה בגדר סיכון צפוי שנוצר עקב התנהגותו של הנתבע (ראו Englard supra [30], at p. 176)." (עמ' 840 מול האותיות א'-ב').

1. בית המשפט בפסק הדין שריקי מביא שלושה פסקי דין מארה"ב שבהם נקבעה אחריות על מלון במקרים של התנהגות עבריינית של צד שלישי (דקירה במגרש חניה של מלון, שוד תכשיטים בדרך הגישה למלון ועוד (ראו עמ' 5 לפסק הדין שריקי). בפסק הדין שריקי סיכמה כב' השופטת פלפל את ההלכה בעניין חבותו של מלון כך:

"הדין הישראלי מכיר בכך שבית מלון חב חבות מושגית וחבות קונקרטית כלפי אורחיו. חבות זו הינה הן לגבי נזקי רכוש והן לגבי נזקי גוף. חובת הזהירות כלפי אורחי המלון הינה לא רק בהקשר לאורחים השוהים בחדרים, אלא לגבי אורחים השוהים במתחם בית המלון ובמתקניו: הבריכה, החניון ושבילי הגישה. החבות קיימת גם במקרים של מניעת פשע לרבות ע"י צד ג', מכח היחסים המיוחדים הנוצרים בין בעל המלון לאורחיו שמתבטאים בכך שהוא חייב לספק לאורחיו, מקום בטוח לגופם ולרכושם. חבות זו תופעל בזהירות. איך מספקים מקום בטוח? אמת מידה כללית שעולה מפסה"ד לעיל היא – שהמלון אמור לצפות אירועים שעלולים לגרום לנזקי גוף ורכוש, ובאופן סביר להתגונן נגדם." (עמ' 6 לפסק הדין).

1. להשלמת התמונה, ראו לעניין זה גם את פסק הדין בע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.13), בו נקבעה אחריות מושגית של קיבוץ לאי מניעת פעילות עבריינית כלפי אחד מחבריו על ידי חבר אחר, אך לא אחריות קונקרטית, וכן את פסק הדין בת.א. (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ (7.10.10) בו נקבעה אחריות מושגית וקונקרטית לרצח המנוחה בידי עובד ביתילי בשטח החנות.
2. אזכיר עוד כי בע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מ"י נקבע כי הטלת אחריות נזיקית בגין אי מניעת מעשה עברייני יש לבחנה בזהירות בכל מקרה על פי נסיבותיו כאשר "אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה, תוך בחינת צפיותו של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו, והקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם בפועל".
3. מכאן שעלי לבחון האם בנסיבות כפי שהיו במקרה זה הייתה מוטלת על המלון החבות לצפות את התנהגותו של הנתבע.
4. אתחיל דווקא בעובדה שעד הנתבעת, הרב"ט אייל, לא התייצב לחקירה על תצהירו ולכן אין אפשרות להסתמך על תצהירו ולא ניתן היה להגיש את הודעתו במשטרה, אשר ממנה ניתן היה להבין כי התוקף היווה בעיה ידועה כבר בימים שקדמו לאירוע. אציין כי העובדה שהקב"ט אייל לא יגיע לדיון ההוכחות, שנקבע לשמיעת כל העדים (למעט הקב"ט שנשמע יומיים קודם), משום שהוא מצוי בחו"ל ולא ברור מתי יגיע לארץ, נמסרה רק לאחר שמיעת כל החקירות באותו יום (עמ' 126 שורות 1-13), ולכן החקירה הנגדית של מנכ"ל המלון נערכה תחת ההנחה שהקב"ט אייל יהיה העד שלאחריו וניתן יהיה לאמת אותו עם ההודעה שמסר ופרטיה.
5. מעדות מנכ"ל המלון עולה כי המלון ידע שיום קודם לאירוע בו מדובר הגיע התוקף עם אדם נוסף לטרקלין קומת האורחים, כשהוא שיכור, הפר סדר במקום, האחראית קראה לבטחון והקב"ט אייל, נאלץ לקרוא למשטרה על מנת להרגיע אותו. בסופו של דבר התוקף, כששמע שהוזמנה משטרה התפנה מרצונו (ראו עמ' 118 לפרוטוקול). מחקירתו הנגדית של מנכ"ל המלון עולה כי למרבה ההפתעה דיווח על אירועים חריגים והתנהלות חריגה המהווה סכנה לאורחי המלון לא הגיע כלל לידיעתו (ראו עמ' 118 שורה 20-22) והוא אף אומר בפירוש שדו"ח על התנהגות חריגה, שממלא קב"ט נשאר במחלקת הבטחון. מעדותו אף עלה שלא קיים נוהל המחייב שדו"ח כזה יגיע לידיו (עובדה שלטענתו הדו"ח של הקב"ט במקרה זה לא הגיע לידיעתו). כך שלמעשה אין כל מעקב והיערכות של המלון לטיפול באורחים העלולים לסכן את שלום הציבור והאורחים האחרים.
6. מנכ"ל המלון ניסה להצדיק את ההתנהלות בכך שמדובר היה בתקופת הקיץ שבה המלון מלא באורחים ישראלים, שהתנהגותם יותר "עממית", כדבריו (עמ' 120 שורות 5-11). אולם האירוע לא אירע כלל בתקופת הקיץ, אלא בחודש מרץ, שהיא תקופת החורף.
7. אציין גם כי מעדות מנהל המלון לא הוברר כי אכן התוקף היה אורח, ששילם עבור חדר במלון ויש סבירות גבוהה כי כלל לא שילם בגין החדר ובכל זאת ניסה להיכנס לכל מתקני המלון, לרבות לטרקלין העסקים ולג'קוזי וככזה רשאי היה המלון לנהוג בו כפולש ולסלקו. במיוחד כאשר היו תלונות לגבי התנהגותו. (ראו עמ' 120 שורה 22 עד עמ' 123 שורה 23).
8. לטעמי, היה על המלון לדרוש מהתוקף לעזוב את המלון, כאשר התנהג בצורה אלימה ומסוכנת עוד קודם ליום האירוע או למצער לדווח על הסכנה הטמונה בו לכלל המאבטחים והעובדים במלון, שיעקבו אחר התנהלותו בשטחים הציבוריים. דבר זה לא נעשה והמלון הניח לאדם שברור היה שהוא בעל פוטנציאל אלים ותוקפני הנוהג להשתכר, להישאר במלון, להשתמש במתקנים הציבוריים ובכך להוות סכנה לציבור הנופשים השלו אשר שילם במיטב כספו בתמורה לשהות במלון.
9. אני מוצאת כי לו היו המאבטחים ושאר עובדי המלון (מנקים, מלצרים, חדרנים, אחראים על מגבות, עובדי בריכה וג'קוזי ועוד) ערים לכך שקיים אורח בעל פוטנציאל בעייתי הרי שיכלו לעקוב אחר התנהלותו בשטחים הציבוריים של המלון ובכך למנוע את התקיפה. התקיפה לא אירעה ללא שקדמה לה התנהגות בלתי אחראית בג'קוזי בצורת קפיצת ראש שביצע התוקף לתוך מי הג'קוזי שלאחריו החל להשפריץ מים, לירוק ולשלוח ידיים, כפי שהעיד התובע בהודעתו במשטרה. מעשה המעיד על חוסר שיקול דעת מוחלט. זה היה השלב בו מצופה היה מעובדי המלון, לו היו מודעים ועוקבים תוך כדי עבודתם אחר אורח המוגדר "בעייתי " להתערב ולמנוע התפתחות של מהלכים נוספים כגון התקיפה שאירעה בסופו של דבר.
10. לפיכך, אני מוצאת כי המלון יכול היה לצפות את התנהגות התוקף ואף למנוע אותה באמצעות מתן התראה לעובדיו ומאבטחיו ולכן אחראי ברשלנות לתקיפה ממנה סבל התובע.

אשם תורם

1. טוענים הנתבעים כי יש להטיל על התובע אשם תורם כיוון שהוא שיזם מגע עם התוקף ובחר להתעמת עמו במקום לפנות לעובדי המלון ו/או למאבטחים המוסמכים לטפל בנושא.
2. לעניין זה, אני מסכימה עם הנתבעים כי מן הראוי היה שהתובע, שראה היטב כי התנהגותו של התוקף בלתי סבירה ומסוכנת (קפץ ראש לתוך ג'קוזי, השפריץ מים, ירק, שלח ידיים לאנשים בג'קוזי) לא יתעמת עימו, אלא יקרא למאבטחים, על מנת שיטפלו בהתנהלות כזו בצורה מקצועית ומבלי שיסכן את עצמו. לפיכך אני קובעת כי אשמו התורם של התובע לאירוע 25%.

חלוקת הפיצוי בין הנתבעים

1. הלכה היא, כי מקום בו היו שניים אחראים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ישאו הם יחד ולחוד באחריות למלוא הנזק, אך ביחסים בינם לבין עצמם תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי לניזוק, ממידת תרומתו של המזיק לנזק (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר ואח', פ"ד מד(2) 89, 97; ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 796).
2. חלוקת האחריות בין הנתבעים הנ"ל, לבין עצמם, היא כדלקמן: הנתבע 3, שהינו האחראי העיקרי לנזק שנגרם לתובע, יישא בתשלום 75% מהפיצוי הנפסק בתיק זה וזאת בנוסף לתשלום הפיצויים העונשיים שנפסקו לטובת התובע בתיק הפלילי. הנתבעים 1-2 יישאו בתשלום 25% מהפיצוי בתיק זה.

הנזק

1. להוכחת הנכות הרפואית צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת בתחום האורטופדי של פרופ' יעקב נרובאי מיום 25.3.08, במסגרתה נקבעה לתובע 15% נכות בגין פגיעה בברך לפי סעיף 48(2)ב, וכן 10% נכות בגין פגיעה בכתף לפי סעיף 35 (1) ב. סה"כ נכות משוקללת 23.5%.
2. הנתבעים 1-2 הגישו חוות דעת מטעם של ד"ר מנחם יצחקי מיום 24.1.12 אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך שמאל. עוד ציין ד"ר יצחקי כי הפגיעה בכתף איננה כתוצאה מהאירוע הנדון.
3. בהתאם להסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 13.11.13 הנכות בגין הפגיעה בברך תעמוד על 12.5% כאשר כל צד יוכל לטעון לעניין הנכות התפקודית. עוד הסכימו הצדדים כי אין נכות בגין הכתף.

הנכות התפקודית והפסד השתכרות לעתיד

1. לטענת התובע בתצהירו לאחר התאונה היה באי כושר למשך 64 יום והתנייד בתקופה זאת עם קביים. כמו כן בהתאם לאישורים הרפואיים שהיו לו היה מנוע מלבצע פעילות גופנית 5 חודשים. עוד טען התובע כי הוא אינו יכול לרוץ, לעשות סקי, לשחק בטניס וכי הוא חש כאבים. כמו כן אינו יכול ללכת הרבה ובזמן חילופי עונות יש לו כאבים עזים. לטענת התובע עבודתו כמוכר תכשיטים מצריכה הליכה ממקום למקום עם מזוודת טרולי מלאה בתכשיטים, וכי קשה לו לבצע את העבודה. בסיכומיו עתר התובע לקבוע כי נכותו התפקודית עומדת על 50% וכי עם השנים הפגיעה תלך ותחמיר. בגין רכיב זה עתר התובע לפסוק לו סך של 800,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד.
2. מנגד טענו הנתבעים כי לאחר התאונה התובע חזר לעבודתו והוא עבד באותו מתכונת של שעות ושכרו לא נפגע כלל, לא חלה כל פגיעה בכושר השתכרותו ועל כן יש לדחות תביעתו בגין רכיב זה. לחילופין בלבד הציעו הנתבעים לפצותו בסך של 10,000 ₪.
3. מעדותו של התובע עלה כי התובע ממשיך בעבודתו ללא עזרה (ראו עדותו עמוד 83 לפרוטוקול), כמו כן התובע מתאמן בחדר כושר. כאשר לעניין זה העיד התובע כי האימון בחדר הכושר הוא חלק מהפיזיותרפיה לכתפיים שלו (עמודים 82-83 לפרוטוקול).
4. בנוסף לאמור לעיל עולה מדוחות השומה שהוגשו על ידי התובע כי לאחר התאונה המשיך התובע בעבודתו וכי הכנסתו אף עלתה (לעניין זה ראו דוחות השומה ודוחות המע"מ שצורפו לתצהיר התובע וכן לסיכומים מטעמו).
5. בנסיבות העניין מהן עולה כי במשך שנים התובע ממשיך לעבוד כרגיל אינני מוצאת לקבל את טענתו של התובע כי הנכות התפקודית בגין הפגיעה בברך זהה לנכות הרפואית ואף גבוהה ממנה שכן בפועל עולה כי התובע המשיך בעבודתו והכנסתו אף עלתה (בחלק מן השנים ר' דוחות שומה לשנים 2010 ו- 2011), לעניין זה ראו דוחות השומה שצורפו על ידי התובע.
6. על אף האמור, ובהנחה שמצבו של התובע יחמיר עם השנים והתקדמות גילו, ניתן לפצות אותו על נכותו וסיכוייה לפגוע בו בצורה גלובאלית, וזאת בהתחשב בשכרו של התובע (בממוצתע רב שנתי מאז האירוע ועד שנת 2012 בסך של כ- 7,000 ₪) ובגילו של התובע (התובע כיום בן 45 ו- 7 חודשים) בסך הגלובאלי של 95,000 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. בתצהירו טען התובע כי בשל התאונה היה במשך חודשיים בבית ולא יכול היה להתנייד. עוד טען המערער כי הוא עוסק לפרנסתו בשיווק תכשיטים לצורך כך מתנייד עם מזוודת טרולי ממקום למקום ומציג את מרכולתו. לטענתו כיום קשה לו לבצע את העבודה הוא סובל מכאבים עזים ונזקק למנוחה. לטענת התובע בגין אי כושר עבודה לתקופה של 60 יום נגרם לו הפסד של 20,000 ₪.
2. לעניין זה טענה הנתבעת כי טענתו של התובע כי לא עבד אינה מתיישבת עם דוח המע"מ לשנת 2007 ממנו עלה כי התובע דיווח על עסקאות בסך של 11,338 ₪ לחודשי אי הכושר הנטענים. בעדותו ציין התובע לעניין זה כי הוא אינו יכול להסביר זאת אלא רק לאחר שישוחח עם רואה החשבון שלו (עמוד 77 לפרוטוקול שורות 17-20). עוד טען התובע בעדותו כי אם לקוח היה מגיע אליו לביתו הוא היה מוכר לו תכשיטים וכי המדובר במקרה או שניים (עמוד 74 לפרוטוקול) לעניין זה הוסיף התובע בסיכומיו כי לפעמים לקוחה ותיקה התקשרה אליו ואז הוא מכר לה בביתו אך אלו היו מקרים זניחים. עוד טען התובע בעדותו כי המדובר במחזור עסקאות ולא רווח (עמוד 68 לפרוטוקול). בסיכומיו הוסיף התובע כי כעצמאי הוא אינו מרוויח משכורת חודשית אלא מגלגל מחזור עסקי ולעתים הכנסות בחודש מסוים הן ממכר של חודשים קודמים כך שאין לראות בהכנסה שלכאורה היו לו בחודשים שלא עבד כאילו עבד.
3. דין התביעה בגין רכיב זה להדחות. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי נגרמה לו ירידה בשכר בעקבות התאונה. התובע צירף לסיכומיו דוח שומה של שנת 2007, שנת התאונה, אך לא צירף דוחות שומה של שנים קודמות לתאונה, על מנת להוכיח כי חלה ירידה בשכרו לאחר התאונה. כמו כן וכפי שטענה הנתבעת עולה מדוחות המע"מ של התובע כי התובע דיווח על הכנסות בחודשי אי הכושר, דיווח אשר אינו מתיישב עם טענתו כי לא עבד באותה התקופה. בהתייחס לטענת התובע לעניין גלגול המחזור העסקי וכן לטענה כי לעיתים ההכנסות בחודש מסוים הן ממכר של חודשים קודמים, המדובר בטענה עובדתית אשר לא נטענה בתצהירו, ואשר לא גובתה באסמכתה מטעמו (כגון מסמך מרואה חשבון) ועל כן אינני מוצאת להידרש אליה.

כאב וסבל

1. בגין רכיב זה עתר התובע לפצותו בסך של 50,000 ₪. בנסיבות העניין ולאור הנכות המוסכמת שנקבעה לתובע ותקופת אי הכושר אני קובעת כי יש לפצות התובע בגין רכיב זה בסך של 25,000 ₪.

הוצאות ועזרת צד ג'

1. בתצהירו טען התובע כי ההוצאות הרפואיות שנגרמו לו בעקבות הפגיעה כולל רכישת מגן ברך וסד וכן בגין הוצאות חוו"ד מטעמו עומדים על הסך של 6,235. עוד עתר התובע לפצותו בסך של 5,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר. לעניין זה טען התובע כי לאחר הפגיעה אשתו סעדה אותו ונאלצה לעזור לו בטיפול אישי כגון רחצה.
2. בהתייחס לתביעת התובע לפיצוי בגין עזרת צד ג' אני קובעת כי דין רכיב זה להדחות. התובע לא צירף כל תצהיר מטעם אשתו אשר יתמוך בטענתו כי נעזר בה בתקופה שלאחר התאונה. כאשר לעניין זה ידועה ההלכה כי "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא שהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראייה, הייתה פועלת כנגדו..." (ראו למשל בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760).
3. באשר להוצאות שהוציא התובע בעבר, בהתחשב בנכותו, בטיפולים שקיבל, ובהתחשב בקבלות שצירף לתצהירו יש לפסוק לו את הסך של 3,500 ₪. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע החזר הוצאות חוות הדעת הרפואית מטעמו וזאת בהתאם לחשבונית שיציג התובע.

סוף דבר

1. הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים :

הפסד השתכרות לעתיד 95,000 ₪

כאב וסבל 25,000 ₪

הוצאות 3,500 ₪

סה"כ 123,500 ₪

1. סך הכל על הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 123,500 ₪, ולאחר הפחתת אשם תורם של התובע בשיעור 25%, על הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 92,625 ₪.
2. בנוסף הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.6% מסכום הפיצוי לאחר ניכוי האשם התורם.
3. בחלוקה בין הנתבעים, יישא הנתבע 3 בתשלום 75% מהפיצוי ובנוסף לכך, כאמור - בתשלום הפיצויים העונשיים שנפסקו לטובת התובע. הנתבעים 1-2 יישאו בתשלום 25% מהפיצוי. כמו כן חלוקת תשלום ההוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת התובע יהיו כך שהנתבע 3 יישא בתשלום 75% מסכום זה והנתבעים 1-2 יישאו בתשלום 25% מסכום זה.

ניתן היום, ד' אב תשע"ד, 31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.