מטעם התובע: עו"ד אלון קורל

מטעם הנתבעות: עו"ד עופר קרינסקי.

מטעם צד ג' 1: עו"ד בלה פישמן

מטעם צד ג' 2: עו"ד נתנאל סבג

1. התובע, יליד 1995, נפגע בתאריך 10/7/2005 בתאונה, בעת שהיה חניך בקייטנה אותה הפעילה הנתבעת 1, כאשר דלת הכניסה של הכיתה בה שהה נטרקה על ידו הימנית ואצבעו השנייה נשברה. הנתבעת 2, היא מבטחת הנתבעת 1.

הנתבעות, שלחו הודעת צד ג', נגד משרד החינוך האחראי לטעמן על הפיקוח והשליטה מטעם רשויות השלטון על הפעלת הקייטנה, וכנגד מר אלי תורג'מן ששמש יועץ בטיחות לנתבעת 1, ובמסגרת תפקידו אישר את מתקני הקייטנה במבדק בטיחות שערך קודם הפעלתה.

1. הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות שהובילו וגרמו להתרחשות התאונה, בשאלת האחריות וככל שתקבע אחריות בשאלת הנזק.
2. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, נשמעו עדויותיהם של התובע ואביו; מטעם הנתבעת 1, העיד מר שמעון ועקנין, מנהל מחלקת תרבות בנתבעת 1 ומנהל הקייטנה; מטעם צד ג' 1 העיד מר אלי שטרית שהיה בתקופה הרלוונטית מורשה מטעם משרד החינוך ובתוקף תפקידו חתם על אישור משרד החינוך לקיום הקייטנה ומטעם צד ג' 2, העיד מר אלי תורג'מן בעצמו. כמו כן, הוגשו מסמכים שונים לרבות אישור הבטיחות עליו חתום צד ג' 2, אישור קיום הקייטנה ממשרד החינוך, חוזרי מנכ"ל עובר לתאונה ולאחריה ודו"ח התאונה שנערך לאחר הארוע. כן הוגשו מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואיות מטעם הצדדים ומטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט שגם זומן להעיד על ידי התובע.
3. אדון תחילה בשאלת נסיבות התרחשות התאונה וסוגיית האחריות.

נסיבות התרחשות התאונה

1. התובע תאר בתצהירו, כי בעת היותו חניך בקייטנה נסגרה על אצבעו השנייה בידו הימנית דלת הכיתה בה התרחשה פעילות הקייטנה. לדבריו, הדלת אשר נסגרה על אצבעו הייתה דלת פלדה מסוג פלדלת או דומה לכך.

לתצהירו של התובע צורף דו"ח ארוע, אשר מולא על ידי מר שמעון ועקנין, על פיו בזמן שהילדים שהו בכיתות אחד מהתלמידים טרק את הדלת ללא כוונה על האצבע של התובע שהניח את האצבע במשקוף הדלת.

בעדותו, השיב התובע, כי הוא זוכר את האירוע ואת הילד שטרק את הדלת על ידו. כאשר נשאל התובע האם ניסה להביא מי מהילדים ששהו עמו לעדות, השיב כי הוא אמנם זוכר את הילדים ואף שוחח עם הילד שגרם לתאונה, אולם זה אינו זוכר מה ארע.

1. מר ועקנין, שמילא את דו"ח הארוע, פרט בתצהירו, כי מילא את הדו"ח לאחר ששמע מהתובע ומחברו של התובע, קובי כחלון, שזה טרק ללא כוונה את הדלת על האצבע של התובע, שהייתה מונחת על משקוף הדלת.

ועקנין חזר על הדברים בעדותו והסביר, כי היה בקרבת מקום, כאשר שמע את צעקת התובע ומיד בדק מה קרה, התובע אמר לו שהדלת נטרקה עליו והילדים אמרו שמישהו בלי כוונה טרק עליו את הדלת וכך גם אמר הילד קובי כחלון. מר ועקנין תיאר: "כשעשיתי את התחקיר אמרו לי שזה קובי והוא התחיל לבכות ואמר בלי כוונה טרק את הדלת. הילד הודה בעצמו שהוא טרק את הדלת" (עמ' 23 שורות 8-7). ועקנין גם הוסיף, כי בשעה שנסע עם הילד ואמו לבית החולים התקשר למדריכה של התובע שהייתה צמודה אליו וגם זו סיפרה לו מה קרה.

העד ידע לומר, כי הבין מהילדים שהתובע שם את היד במשקוף החיצוני ולא במשקוף הפנימי, דהיינו בצד של הידית להבדיל מהצירים.

בעדותו ציין מר ועקנין, כי התאונה ארעה במהלך כניסת הילדים לכיתות לאחר סיום פעילות בקייטנה, כך גם עלה מעדות התובע.

1. אבהיר כבר כאן, כי עדותו של התובע מהימנה בעיני, התובע העיד באופן קולח אודות אירוע התאונה והנזקים מהם הוא סובל וניכר שאינו מנסה להאדיר או להעצים את נזקיו. ניתן להתרשם מבחור רציני חדור מוטיבציה ולענייננו, דובר אמר.
2. לאחר שמיעת עדותו של התובע שנתמכת בעדותו של מר ועקנין שבדק את הדברים בזמן אמת ואף נוכח בזירת האירוע מיד לאחר התרחשותו (אף שלא ראה את התאונה עצמה), ניתן לקבוע בלא כל ספק של ממש, כי התאונה ארעה כפי שמתאר התובע וכפי שמתואר בדו"ח התאונה שהוציא תחת ידו מר ועקנין - דהיינו לאחר סיום פעילות בקייטנה, במהלך כניסת הילדים לכיתות, נטרקה דלת הכיתה על ידו של התובע שהייתה מונחת על המשקוף החיצוני בצד של הידית, לאחר שילד אחר בעט בדלת בלא כוונה.

עדותו של התובע היא אמנם עדות יחידה של בעל דין, אולם המדובר בעדות מהימנה שלא נסתרה, הנתמכת בעדותו של מר ועקנין שנכח במקום התאונה ובדק את נסיבות התרחשותה מייד לאחר התרחשותה עם כמה גורמים. לא מצאתי שמץ של הגיון באפשרות, כי התובע מסר נסיבות שאינן נכונות בנוגע לאופן התרחשות התאונה ודי בכך על מנת לקבוע כי כך אכן התרחשה התאונה.

1. משנקבעו נסיבות התאונה, יש לבחון האם בנסיבות אלה קמה אחריות של מי מהצדדים לתאונה.

שאלת האחריות

1. שאלת האחריות מצריכה הכרעה בשני מישורים: ראשית, האם כשל מי מן הצדדים במתן ההנחיות ובתחזוקת דלת הכתה ובדיקתה קודם להפעלת הקייטנה, דהיינו האם היה כשל מבני ושנית, גם האם ימצא שלא נפל כל ליקוי בדלת עצמה, האם היה כשל באופן ההשגחה על הילדים, הדרכתם והנחיית המשגיחים.
2. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את כל הראיות שהובאו, העדויות שנשמעו ומכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח תביעתו בשני המישורים הנדרשים. אפרט תחילה את טענות הצדדים, הראיות שהובאו וההכרעה המתבקשת.

טענות הצדדים:

1. אין מחלוקת, כי הקייטנה הופעלה על ידי הנתבעת-1, במבנה ששימש כאולפנה לתלמידי כיתות ז' ומעלה במהלך השנה. המבנה בבעלות הנתבעת 1, עובדי הקייטנה הם עובדי הנתבעת 1 וגם צד ג' 2, יועץ הבטיחות נשכר על ידי הנתבעת 1. כפי שהוברר במהלך ניהול התיק, הנחיות הבטיחות בנוגע להפעלת מוסדות חינוך בכלל זה קייטנות, לרבות לגבי אופן מיגון דלתות, ניתנות על ידי משרד החינוך.
2. לטענת התובע לו הנתבעת-1, הייתה ממלאת את חובתה ומתקינה מנגנוני בלימה תקינים בדלתות הכיתות בהן הופעלה הקייטנה, ניתן היה למנוע את התאונה. מוסיף התובע וטוען, כי הנתבעת-1 כשלה בהשגחה על התלמידים ובהנחיית מדריכי הקייטנה, דבר שנעשה רק לאחר התאונה, כפי שגם עולה מדו"ח הארוע שנכתב על ידי מר ועקנין.
3. לטענות הנתבעות 1 ו-2, התובע לא הוכיח את תביעתו, שכן לא הוכיח שלא היה מצוי גלגלון האטה על הדלת. לטענתן, דלתות הכיתות בהן התקיימה הקייטנה היו מצוידות במנגנוני בלימה בהתאם לחוזרי המנכ"ל הרלוונטיים באותה תקופה והא הראיה שצדדי ג' אישרו את הפעלת הקייטנה במבנה. עוד מוסיפות הנתבעות, כי מדובר באירוע רגעי, של הפעלת כוח על ידי ילד אחר שלא ניתן למנעו גם אם הדלת הייתה ממוגנת באמצעים נוספים, ומכל מקום ככל שתקבע אחריותן הן מפנות אצבע מאשימה כלפי צדדי ג', שנתנו את הנחיות הבטיחות ובדקו את ישומן.
4. צד ג' 1 טוען, כי התובע לא הגיש כל ראיה לעניין מצב הדלת ועל פי עדות צד ג' 2, יש לקבוע, כי מצב הדלת היה תקין. לעניין אחריותו שלו טוען צד ג' 1, כי אין לו כל חובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע, כאשר המדובר בקייטנה שהופעלה על ידי הנתבעת 1 במבנה בבעלות הנתבעת 1, בלא כל מעורבות צד ג' 1, במיוחד כך שעה שצד ג' 2, הוא יועץ בטיחות שהוזמן באופן פרטי על ידי הנתבעת 1. מכאן, בין אם סיבת התאונה היא בפגם מבני או בהעדר השגחה ראויה האחריות מוטלת על הנתבעת 1, בעלת המבנה, מארגנת הקייטנה ומעסיקת מדריכיה. עוד טוען צד ג' 1, כי האישור הניתן על ידו לפתיחת הקייטנה הוא ברמה הפדגוגית בלבד ולא הבטיחותית.
5. צד ג' 2, טוען, כי על פי הנחיות חוזר מנכ"ל הרלוונטי, נדרשת התקנת גלגלון האטה אשר היה מותקן במועד הרלוונטי והוא אכן בדק ומצא בהתאם להנחיות חוזר מנכ"ל, כי הדלת תקינה. מוסיף צד ג' 2 וטוען כי גם מתקן זה לא היה יכול למנוע טריקת דלת על אצבעות התובע אם תלמיד טורק את הדלת.

הראיות שהובאו בעניין האחריות

1. בתצהירו פרט התובע, כי הדלת הייתה דלת פלדה מסוג "פלדלת" או דומה לכך. התובע הוסיף, כי לא ניתנו הוראות או אזהרות בנוגע למצב מעין זה של אפשרות טריקת דלת.
2. בדו"ח התאונה שערך מר ועקנין, בזמן אמת, מילא מר ועקנין במשבצת של "פעולות מתקנות", את הפעולות שנעשו לאחר התאונה, כדלקמן: "שיחה עם כל הקבוצה על המקרה ישיבת צוות עם המדריכים ושיחה בנושא עם ילדי הקייטנה". ובמשבצת של "המלצות ראשוניות" רשם, כי ביקשו מהילדים להיות יותר זהירים ולהימנע מטריקת דלת וכן כי נעשתה שיחה בנדון.
3. בעדותו אישר מר ועקנין, כי מדובר בדלת ברזל, מסיבית יותר מדלת עץ, כאשר נשאל איזה אמצעי ריסון יש על הדלת כדי למנוע את טריקתה בכוח, השיב שאינו זוכר, אולי יש אקורדיון בצד של הצירים, שלא יכניסו את היד, ורק לפני 4-5 שנים המציאו משהו שעוצר את הדלת מלמעלה. כאשר הוצג לפניו בחקירה שצד ג' 2, כותב שיש גלגלת על הדלת מלמעלה, השיב שאינו מכיר ואינו זוכר.

כאשר הוצגו לפניו תמונות מתקני בלימה אפשריים שצורפו לתצהיר צד ג' 2, השיב, כי מתקן 1, שהוא מחזיר שמן הידראולי לא היה, לגבי מתקן 2, שמוגדר כמתקן למניעת סגירה בחוזקה של אגף הדלת שמותקן על המשקוף השיב, כי זה המתקן שהיום החוק מחייב ולא היה, מתקן 3 שהוא גלגלון להאטת תנועת הדלת, השיב שאינו זוכר ובלשונו "... אני יודע שהיה אקורדיון. אני לא זוכר שהייתה גלגלת" (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 33). כאשר נשאל אם מכיר את המתקן, השיב שהיום הוא מכיר. כאשר נשאל האם הוא יודע שמחייבים להחליף את הגלגל כל כמה חודשים, השיב שאינו יודע והיום מחייבים רק בזה.

מר ועקנין נשאל על הנחיות הבטיחות שקיבלו המדריכים והשיב שיש חוברת עבה של משרד החינוך, שהוא מצלם ומכין, וכן הוא מזמן מפקחת מטעם משרד החינוך שמעבירה למדריכים את כל כללי הבטיחות. לדבריו, אף שבאותה תקופה ההדרכה של משרד החינוך לא הייתה בגדר חובה, כל שנה ביקש וקיבל הדרכות. מר ועקנין לא זכר האם הייתה בזמנו הנחיה מפורטת בחוברת על טריקת דלתות וגם לא זכר אם דיברו ספציפית עם המדריכים על הנושא של טריקת דלתות והסביר, כי כפי שצוין כבר לעיל, כי אחרי המקרה של התובע, במשך עשר שנים הם יותר מדגישים את הנושא של תפיסת אצבעות גם סמוך לידית. מר ועקנין השיב תלמידי האולפנה שלמדו במקום בשגרה במהלך שנת הלימודים, היו תלמידים מכיתה ז' ואלו תלמידי הקייטנה מסיימי א' עד ו' דהיינו 6-11. לדבריו, נתנו לילדים הוראות פשוטות להיזהר, לא לרוץ, כאשר האירוע התרחש בשעה שהילדים עמדו להיכנס לכיתות לאחר הפעילות, והמדריכים איתם.

מר ועקנין אישר, כי מדובר בקייטנת קיץ שתוכננה ואורגנה על ידי הנתבעת-1 במבנים של הנתבעת-1, כאשר את שכרו הוא מקבל מהנתבעת-1, ואת שכר המדריכים שילמה הנתבעת-1, והמדריכים עצמם התקבלו לעבודה על ידי ועדה של המועצה. כאשר נשאל האם הוא שותף ליוזמה להקים ולארגן את הקייטנה, השיב שהוא עושה הכל והוא זה שגם פנה ליועץ הבטיחות, כאשר תפקידו של יועץ הבטיחות הוא רק לבטיחות מבנים לרבות חלונות ודלתות ואילו הוא אינו מומחה בתחומים אלה.

1. מטעם משרד החינוך העיד מר שטרית שבתקופה הרלוונטית היה מורשה מטעם משרד החינוך. בתצהירו מסר מר שטרית, כי במסגרת תפקידו חתם על אישור משרד החינוך לקיום הקייטנה, כאשר משרד החינוך מסתמך על בדיקת גורם מוסמך ומוודא קיומו של אישור בטיחות מטעם אותו גורם, במקרה זה הגורם המוסמך היה צד ג'2, מר אלי תורג'מן. לתצהירו של מר שטרית, צורף חוזר המנכ"ל, שהיה תקף בשנים הרלוונטיות, עיון בחוזר מעלה, כי אין התייחסות למיגון הדלתות הנדרש במבנים בהם מתקיימת קייטנה וכן אין התייחסות לדרישות בטיחות בעת כניסה לכיתות ומכל מקום הצדדים לא הפנו להוראה ספציפית כזו.

בעדותו הבהיר מר שטרית, כי בנוסף לחתימתו יש חתימה של מפקח שבודק באופן ישיר את כל הקייטנות ורושם את ההסתייגויות שלו, הוא כאחראי מחוזי חותם שני. במקרה זה המפקח היה מר ג'יבלי שאינו עובד עוד במשרד, והוא מעריך, כי ראה את אישור הבטיחות. לדבריו לאחר האישור של משרד החינוך, הרשות, מחלקת רישוי עסקים אמורה להוציא את הרישיון הסופי והרשות המקומית היא הגורם הסופי לאישור הקייטנה, כאשר האישור של משרד החינוך הוא לתוכנית הפדגוגית בלבד ובשאלת הבטיחות התחנה הסופית היא הבעלות או רישוי עסקים.

1. צד ג' 2, מר תורג'מן פרט בתצהירו, כי הוא משמש כיועץ בטיחות למועצה האזורית שדות נגב, והוא ביצע את מבדק הבטיחות בהתאם לחוזר מנכ"ל הבטחת הבטיחות במוסדות החינוך משנת 2002 אשר היה בתוקף במועד הבדיקה. לדבריו, בבדיקתו לא מצא, כי היה ליקוי בדלת מושא התביעה ולא מצא, כי מדובר בדלת מסוכנת. הדלת הייתה תקינה, מחוברת לציריה באופן המקובל, היה מותקן בה גלגל האטה, הכל בהתאם לחוזר המנכ"ל. לטענת מר תורג'מן, במצב בו ילד טורק דלת אין כל אמצעי ששימוש בו גורם למניעה מוחלטת של התאונה.

לתצהירו צרף מר תורג'מן את ההנחיות החדשות של משרד החינוך מחודש מרץ 2006 בדבר הגנת דלתות מפני פגיעה באצבעות, המחייבות גם התקנת בולם במשקוף המאט את הדלת לקראת סוף סגירתה, אולם לדבריו גם בולם זה לא היה עוזר במאה אחוז למניעה מוחלטת של התאונה, אלא אם התובע היה מספיק להסיר את ידו.

בעדותו הבהיר מר תורג'מן, כי שני חלקי הטופס של בדיקת הבטיחות זה שבו אמורים לפרט את הליקויים, וזה שאמור להיחתם לאחר תיקון הליקויים נחתמו יחד, באשר הוא לא מצא ליקויים שצריך לתקן. הוא חתם גם על נושא הדלתות, כאשר חוזר מנכ"ל קובע שיהיו בדלת מגן וגלגלון האטה והיה. כאשר נשאל מר תורג'מן אם הוא יודע שצריך להחליף את הגומיה של הגלגלון כל כמה חודשים, השיב מר תורג'מן, כי בדק והיה תקין, הגלגלון עבד יפה. אם הגומיה נשחקת אז מחליפים, יש גלגלון שנשחק ב- 3 שנים.

לדברי מר תורג'מן, בודקים את הגלגלון באמצעות פתיחה וסגירה רואים שהגומיה עובדת, שהדלת נסגרת לאט והיא בטיחותית, במקרה הזה היה כוח פיזי, היו בעיטות של 3 ילדים כפי שסיפרו לו ואלו הגלגלון מיועד לסגירת רוח והמתקנים לא אמורים לעמוד נגד ילדים שמשתובבים. העד הבהיר, כי הוא לא נותן הנחיות בטיחות למנהלי הקייטנה או למדריכים אלא תפקידו לבדוק רק ליקויים במבנה והוסיף, כי אם הוא רואה ליקוי גם כזה שלא מופיע בחוזר המנכ"ל, הוא מתריע על הליקוי. העד עוד הבהיר, כי כניסה לתוקף של חוזרי המנכ"ל הוא בפרק זמן של 5 שנים, קדימה.

1. לבית המשפט הוגשו שני חוזרי המנכ"ל העוסקים במיגון דלתות במוסדות חינוך, האחד הקודם לתאונה מ- 2002, שהוגש רק בחלקו והשני מ- 2006, שפורסם כחצי שנה לאחר התאונה.

בחוזר מ- 2002, מופיעה ההוראה הבאה הרלוונטית לענייננו –

"הדלתות תצוידנה באבזר שיאפשר את בלימתן בעת הסגירה והפתיחה ואת קביעתן לקיר בסיום מהלך פתיחתן. האבזר יותקן על הקיר בגובה כנף הדלת או בכל מקום אחר שלא יהיה מכשול לתנועת הילדים".

ההנחיה מ- 2006, באה להרחיב ולעדכן את ההנחיות ואמצעי המיגון, והיא פותחת במילים הבאות:

"כללי: פגיעת אצבעות של תלמידים מאגפי דלתות שנטרקות ונסגרות על אצבעותיהם, היא אחת מסוגי התאונות השכיחות והקשות ביותר שהצבענו עליהם בשנים האחרונות במוסדות חינוך. בנתונים המופיעים אצלנו מצאנו מאות תלמידים שנפגעו במהלך השנים האחרונות מדלתות שלא מוגנו כהלכה, חלקם איבדו את אצבעותיהם וחלקם נפגעו קשה. במקרים אלו, מוסד החינוך והרשות נכשלו בטיפול הנדרש לעניין זה".

בהנחייה מ- 2006 החדש, ההגנה על הדלתות מחויבת בשלושה רכיבים: א. התקנה של רכיב גמיש בצד הצירים, ב. רכיב להאטת האגף שיכלול את אחד המנגנונים הבאים – מחזיר שמן הידרואלי, גלגל להאטת תנועת האגף בזמן תנועתו, בולם במשקוף, המאיט את הדלת לקראת סוף סגירתה, ג. תפס קפיצי (מעצור דלת) התופס את כנף הדלת בסוף תנועת הפתיחה.

בסופו של הנוהל, מוספת הערה כדלקמן:

"אנו מדגישים כי עורכי מבדק במוסדות חינוך, ברשויות, בבעלויות ובסקטור הפרטי, ייתנו את דעתם לנושא זה ויתייחסו להגנת דלתות בסדר קדימויות גבוהה".

1. משנפרסו ראיות הצדדים, אפנה לדיון בסוגיית האחריות.

המצב הנורמטיבי, דיון והכרעה

1. כפי שנפסק לא פעם ונדמה שהדבר אינו יכול להיות מצוי במחלוקת, על המוסד החינוכי והגורמים המופקדים עליו, לנקוט באמצעים למניעת תאונות, כאשר האמצעים בהם יש לנקוט הינם פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו (ראה ע"א (ת"א) 1719/03 מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות נ' ביבר דניאלה (27.3.06) (להלן: "עניין ביבר")]. בעניין ביבר קבע בית המשפט שאין להטיל על בית הספר חבות בנזיקין מאחר ובנסיבות המקרה נמצא, כי הוא נקט באמצעי בטיחות מספיקים: הותקנו הנחיות בטיחות שפורסמו במסדרונות בית הספר ובכיתות שמטרתן הייתה אזהרת התלמידים מפני הסכנה שבהשתוללות, נקבעה תורנות סידור הכיתה והמורות בדקו שהתורנות אכן מתבצעת וכן נקבע נוהל לפיו יש ללוות את התלמידים במעברם מכיתה לכיתה.

באשר למידת הזהירות ההשגחה והפיקוח הנדרשים מהאחראי – מנהל בית הספר, המשגיח, או לענייננו מנהל הקייטנה, נפסק, כי מידת ההשגחה הנדרשת היא כמידת ההשגחה שמקיים אב זהיר כלפי בנו (ראו: ע"א 324/77 רבי נ' סמרה, פ"ד לב (2) 445, בעמ' 446, 447; (להלן - "עניין רבי")).

עוד בע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך (1.3.93) (להלן: "עניין מרצלי") נפסק, כי מידת ההשגחה הנדרשת, נגזרת, בין היתר, מגילו של הקטין ומתכונותיו:

"חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית על חובת הזהירות של אב כלפי בנו. חובה זו היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. החובה מושתתת על כך שהקטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו. כן יש להתחשב בגופו החלש של הקטין, החושף אותו לפגעי העולם הסובב אותו, ובתכונותיו של הקטין כגון שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה...

...יש להתחשב בגילו של הקטין. ככל שהילד קטן יותר, כך חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיסית, וכך גם מנגנוני ההגנה והבקרה בשלים פחות" (פסקה 811).

בעניין מרצלי הוטלה על בית הספר חבות בנזיקין מאחר ונקבע, כי די היה בנוכחות מורה במקום התאונה בכדי למנוע את קרות הנזק.

עקרון זה, לפיו היעדר אמצעי בטיחות נאותים, לצד העדר פיקוח והשגחה על התלמידים כנדרש הוביל להטלת אחריות בנזיקין, על מוסדות החינוך והגורמים האחראים לתפעולם (כך למשל ראה לעניין טריקת דלת בשטח מוסד חינוכי: ת"א 18286-01-10 פלוני נ' בית הספר "ישורון" (29/1/2014) (להלן: "עניין ישורון"), ת"א 2168/05 אבו חמידה מוחמד (קטין) נ' עיריית מעלות תרשיחא (2/12/2007); ת"א 14291-06 שרעבי שילה נ' קרית חינוך מבשרת ציון (13/6/10); ת"א 63393 פן ליבנת ואח' נ' בית הספר "ציפורי" בבת ים ואח' (10/1/13) אציין, כי לא נעלמו מעיני פסקי הדין בהם נדחו תביעות דומות בת"א 4549/02 חשאן גאדה נ' מדינת ישראל משרד החינוך (22/4/2002), בת.א. 5492/03 לוי ניר נ' עיריית ירושלים (6/8/06)), ואולם הנסיבות בענייננו שונות הן מבחינת המועד בו ארע הארוע והנחיות המנכ"ל שהיו בתוקף והן מבחינת הנסיבות הספציפיות של המקרה).

1. לטעמי, יישום ההלכות שנקבעו בפסיקה על המקרה שלפנינו מוביל מסקנה, כי יש להטיל על הנתבעת-1 אחריות לעצם קרות התאונה משני טעמים מצטברים – האחד בשל מיגון לקוי של הדלת והאחר בשל העדר הדרכה והשגחה נאותה. ואפרט.
2. בנוגע למיגון הדלת, כמפורט לעיל, בחוזר מ- 2002, שלא היתה מחלוקת לגבי תחולתו בעת התאונה, נדרשו התקנת אביזרים שיאפשרו את בלימת הדלת בעת הסגירה והפתיחה ואת קביעתן לקיר בסיום מהלך פתיחתן. בנוהל שהוצג לבית המשפט לא ניתן פירוט לגבי סוג האביזרים הנדרשים, פרט לכך שצוין, כי האבזר יותקן על הקיר, בגובה כנף הדלת או בכל מקום אחר שלא יהיה מכשול לתנועת הילדים.

הוראה זו משמעה, כי על הדלת אמור היה להיות מותקן אביזר תקין שימנע את טריקתה. עצם העובדה שהדלת נטרקה על ידו של התובע מלמדת, כי לא היה אביזר תקין כזה. גם אם אקבל בדוחק את עדותו של צד ג' 2, כי הכוונה בחוזר המנכ"ל הייתה לגלגלת שהייתה מותקנת, אין אלא להסיק מעצם קרות התאונה, כי הגלגלת, שדורשת טיפול תדיר והחלפת גומיה, לא הייתה תקינה, שהרי מדובר באמצעי בלימה שנועד בדיוק למטרה זו למנוע את טריקת הדלת. בעניין זה הדברים בהם פתח משרד החינוך את חוזר המנכ"ל מ- 2006 מדברים בעד עצמם, מטרת אמצעי המיגון היא למנוע טריקת דלתות (מכל סיבה שהיא) על ידי תלמידים.

הדעת נותנת, כי אביזר שנועד למנוע את בלימת הדלת, כשמו כן הוא, נועד למנוע בלימה פתאומית של הדלת, בין בשל רוח ובין בשל הפעלת כוח חיצוני. לא מקובלת עלי טענת צד ג' 2, שלא נתמכה בדבר, כי מדובר באביזר שמיועד אך ורק לבלימת רוח ואינו יכול למנוע טריקת דלת בשל בעיטה של ילד בן 10, כפי שהיה במקרה דנן.

צד ג' 2, בתפקידו כיועץ בטיחות, אמון על המנגנונים השונים ועל פעולתם, וככל שכך הם הדברים, ניתן היה לצפות שיביא ראיה לתמיכה בגרסתו, לפיה אכן מנגנון בלימה אינו יכול למגן מפני הפעלת כוח על הדלת, על ידי ילד בן 10. גם אם המנגנון לא היה אמור למנוע לחלוטין את סגירת הדלת, ניתן היה לצפות שיאט את סגירתה, דבר שהיה מאפשר לתובע להזיז את ידו.

זאת ועוד, לא בכדי ציינתי, כי רק בדוחק ניתן לקבל את הגרסה בנוגע להמצאותה של גלגלת על הדלת בה מדובר, שכן מר ועקנין, שנכח בעת הארוע, שלבטח בחן את מצבה של הדלת לאחר הארוע, שמכיר את בית הספר ואת הקיטנה, השיב חזור והשב, כי אינו זוכר הימצאות של מנגנון כזה, לעומת זאת זכר היטב קיומו של אקורדיון בסמוך לצירים. מאופן עדותו ותשובותיו בהקשר זה ניתן להסיק באופן די ברור, כי למיטב זכרונו לא היה מנגנון כזה, אלא שמר ועקנין לא אמר את הדברים באופן מוחלט על מנת שלא לסתור את טענת צד ג' 2.

בנסיבות שהובררו, ניתן היה לצפות, שלו היה מנגנון שאמור למנוע את טריקת הדלת, מר ועקנין היה מציין זאת בדו"ח שערך מייד לאחר התאונה והיה פועל לבדיקת תקינות המנגנון. דבר שלא נעשה, שכן ככל הנראה לא היה כל מנגנון.

בהקשר לאחריות הנתבעת-1 בנסיבות, ראוי להפנות לדברים שנפסקו בעניין ישורון, שגם בו התייחס בית המשפט לנוהל משנת 2002 ולחובה שהוא מטיל על הרשויות לפעול למיגון דלתות, בקובעו, כי למן פרסום ההוראות קיימת צפיות של המוסד החינוכי והגורמים הרלוונטים הנוספים לארוע התרחשות בו טריקת דלת תגרום נזק לתלמידים ומשכך, קיימת חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע התרחשות כזו. הדברים הם קל וחומר בענייננו, שעה שמדובר בדלת ברזל הכבדה מדלתות עץ, ומשכך מקימה סכנה גדולה יותר.

1. בנוסף לאמור לעיל, באתי לידי מסקנה, כי היה כשל גם בהשגחה ובהדרכה של התלמידים והמדריכים. האפשרות של פגיעה מדלת בעת כניסה ויציאה מכיתות, היא אפשרות סבירה שאמורה להיות בצפיות של הגורמים האחראיים ובין היתר מנהל הקייטנה, המדריכים והתלמידים כאחד. ניתן לצפות, כי בעת מעבר מפעילות לתוך הכיתות וכניסה של הילדים לכיתה, תהא הדלת פתוחה לרווחה וקבועה לקיר במנגנון שגם הוא חייב היה להיות מותקן בהתאם לנוהל משנת 2002. חובת המדריכים שליוו את הילדים לכיתות הייתה לוודא, כי התלמידים נכנסים לכתה ולא מתעכבים ליד הדלת. כאשר מדובר בשני מדריכים המלווים את התלמידים, כך לדברי מר ועקנין, לא היה אמור להיות כל קושי ליישם זאת.

מעדותו של מר ועקנין, כמו גם מדוח התאונה שמילא מייד לאחר הארוע, עלה, כי הנושא של האפשרות לפגיעה מדלת שנטרקת לא עלה כלל על סדר היום ולא הייתה כל הדרכה ספציפית למשגיחים בנושא הסכנות הגלומות מהדלתות בכיתות. נושא זה הועלה על סדר היום רק לאחר התאונה. כן עלה, כי לא הייתה כל הדרכה והכוונה לתלמידים על מנת להביא למודעותם את הסכנה שבשהייה ליד הדלת בעת הכניסה לכיתות בכלל ושימת אצבעות וידיים על המשקוף בפרט.

לטעמי, מאחר והתובע וחבריו היו אז בני עשר בסך הכל, היה מקום להדריכם ולהזהירם מפני הסכנות הגלומות במגע עם הדלת בעת הכניסה לכיתות, במיוחד כאשר כאשר הוברר, כי מדובר בדלת ברזל הכבדה יותר מדלתות העץ המקובלות היום.

בהינתן כל האמור, אני קובעת, שלו הייתה מתבצעת הדרכה או שהיה מתבצע פיקוח בדבר אופן כניסת הילדים לכיתה ומצב הדלת בעת כניסתם, ניתן היה למנוע את הנזק שנגרם לתובע.

סיכום ביניים: ביחס לאחריות הנתבעת-1

1. בהנתן העובדה שהמבנה בו הופעלה הקייטנה הינו בבעלות הנתבעת 1, מנהל הקייטנה ועובדיה היו עובדי הנתבעת-1 והנתבעת-1 הייתה אמונה על בטיחות המבנה, פיקוח ומתן הנחיות בטיחות, נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך, שהנתבעת-1 כבעלים של המבנה, כבעלת המקרקעין, כמפעילת הקייטנה וכמעסיקת המנהל והמדריכים בה, חבה בחובת זהירות מושגית לתובע (ראה ע"א 1786/10 חנוכייב נ' בית ספר אורים (27.2.12); ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.10)).

בענייננו, משהוכח, כי לא היה פיקוח נאות על מעבר התלמידים מהפעילות לתוך הכיתה, כי לא ניתנה הדרכה ואזהרה לתלמידים כמו גם למדריכים בנושא זה, ובהנתן העובדה שעצם התרחשות התאונה מלמד שהמנגנון שהותקן על הדלת, ככל שהיה כזה, לא היה כשיר לבצע את תפקידו (כאמור, הנתבעות וצדדי ג', לא הביאו כל ראיה שמנגנון מסוג זה אינו מיועד למנוע תאונות הנובעות מסגירת הדלת על ידי בעיטה של ילד בן 10, הכל כמפורט לעיל) אני קובעת שהתובע הרים את הנטל והוכיח כי הנתבעת-1, אחראית לנזק שנגרם לו.

לטעמי וכפי שעולה מנסיבות המקרה, הנתבעת הייתה יכולה לצפות את המקרה, ואף למנוע אותו ומכאן אחריותה.

1. כמפורט לעיל, הנתבעת-1, הגישה הודעת צד ג', כנגד משרד החינוך ויועץ הבטיחות בטענה, ככל שתמצא אחראית, הרי שעליהם לשפותה, משכך יש לבחון את אחריותם של צדדי ג'.

אחריות צד ג' 1 – משרד החינוך

1. משרד החינוך, טען, כי הלכה למעשה הוא ביצע בעיקר פיקוח פדגוגי בלבד על תוכנית הפעלת הקייטנה וזו מטרת העברת התוכנית לאישור.
2. נדמה שקשה לחלוק, כי אחריות משרד החינוך אינה מתמצית בפיקוח הפדגוגי ורובצת עליו אחריות גם בתחום הבטיחות. כך עולה באופן ברור מחוזר המנכ"ל שצורף לתצהירו של העד מר שטרית הכולל הוראות ברורות בנושא הבטיחות (ראה בהקשר זה, גם פסק הדין בתא (פ"ת) 48173-11-13 פלוני נ' מדינת ישראל (10/4/15)).
3. נפסק לא פעם, כי משרד החינוך חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי תלמידי בית ספר ותלמידי החינוך החברתי והבלתי פורמלי, גם כאשר המדובר במוסדות המנוהלים על ידי גורמים פרטיים או הרשויות המקומיות. משרד החינוך מפקח פיקוח-על על הפעלת הקייטנות מתווה את הוראות הבטיחות שינהגו במקום בהתאם לחוזרי מנכ"ל ומפעילי הקייטנות חייבים לעמוד בכללים שקובע משרד החינוך. בהקשר זה ראה דבריה של כב' השופטת צור בת"א (מחוזי-י-ם) 2074/00 ש. קטין נ' בית הספר כנסת יהודה ומשרד החינוך (19.5.03): "...חובתו של משרד החינוך כלפי ציבור התלמידים נגזרת מהזכות לחינוך ועל משרד החינוך לדאוג כי התלמידים ילמדו במוסדות בטוחים ובטיחותיים".
4. כפי שעולה מחוזר המנכ"ל שצורף לתצהירו של מר שטרית, הנחיית משרד החינוך מגיעות כדי הנחיות פרטניות היורדות לפרטי פרטים באשר להתנהלות בקייטנה ובנוגע לבטיחות החניכים ואולם נפקדו מנוהל זה הוראות לעניין בטיחות דלתות בין בהקשר של מנגנוני בטיחות ובין בהקשר של התנהלות בעת הכניסה לכיתות, אף כי הנוהל העמיד דרישה של שני מבדקי בטיחות טרם קיום הקייטנה - מבדק ראשון, בו מצויינים ליקויים, מבדק שני לאחר תיקונם, כאשר המבדק מתייחס גם ל"דלתות".

מעדותו של של מר תורג'מן, עלה כי שני המבדקים נעשו בו ביום שכן, לטענתו, לא היו ליקויים שהיה צריך לתקן.

ממבדק הבטיחות שצורף לתצהירו של מר ועקנין, נעדרה הצהרת מנהל הקייטנה אודות ידיעתו על הנהלים והתחייבותו לשמרם ואולם בכל זאת הקייטנה אושרה בכפוף לאישור בטחון ובטיחות בכפוף לחוזר מנכ"ל, מבלי שהוברר האם אכן עיין הגורם המאשר, שהינו מפקח אחר מטעם משרד החינוך שלא העיד, במבדק הבטיחות אם לאו.

1. מקובלת עלי טענת משרד החינוך, כי במוסד חינוכי ובכלל זה בקייטנה המתנהלת במבנה שהוא בבעלות הרשות המקומית ומנוהלת על ידי עובדי הרשות המקומית עיקר האחריות לבטיחות ובטחון התלמידים מוטלת על הרשות. כמו כן, מקובלת עלי הטענה, כי משרד החינוך אינו מבטח-על, שאמור לשאת בכל נזק באשר הוא במוסד החינוך ואולם למשרד החינוך האחריות כגורם המפקח להנחות בהתאם לידע הנצבר אצלו, בין ברמת הבטיחות ובין ברמת ההתנהלות בעניינים שעשויים לסכן את התלמידים.

מחוזר המנכ"ל משנת 2006 אנו למדים, כי משרד החינוך יודע מזה שנים על בעיה של פגיעת ידיהם של תלמידים מדלתות שלא מוגנו כהלכה, ובלשון הנוהל: "פגיעת אצבעות של תלמידים מאגפי דלתות שנטרקות ונסגרות על אצבעותיהם, היא אחת מסוגי התאונות השכיחות והקשות ביותר שהצבענו עליהם בשנים האחרונות במוסדות חינוך... במקרים אלה, מוסד החינוך והרשות נכשלו בטיפול הנדרש לעניין" ואולם רק בשנת 2006, נדרשו עורכי המבדק במוסדות החינוך להידרש לנושא הגנת הדלתות בסדר קדימות גבוה.

נדמה שמשרד החינוך שמעיד על עצמו, בנוהל שהוא עצמו הוציא, חצי שנה לאחר הארוע, על ידיעתו הברורה אודות הסכנה בטיחותית הקיימת במוסדות החינוך "בשנים האחרונות" כתוצאה מטריקת דלתות, היה חייב לנקוט בפעולות פיקוח אכיפה והסברה משמעותיות הרבה יותר עוד קודם לשנת 2006, לרבות הוספת הוראות מפורשות בחוזר המנכ"ל הספציפי לגבי הפעלת קייטנות והעמדת דרישות לפני מפקחי הבטיחות לוודא בטיחותן של דלתות, כפי שנעשה בנוהל מ- 2006.

אחריות משרד החינוך במקרה זה היא אחריות שמקורה בפיקוח-על, כאשר הפעולות שכן ננקטו בשנת 2006 מלמדות על הפעולות שניתן היה וראוי היה לנקוט גם קודם.

לא זו אף זו, כשם שמשרד החינוך הנחה בדבר אופן המיגון בדלתות (אף שהוראה זו לא נכללה בחוזר המנכ"ל הרלוונטי לקייטנות), ראוי היה שיכלול הנחיה לגבי התנהלות התלמידים בעת כניסתם לכיתות לאחר סיום פעילות, בפרט כאשר מדובר בתלמידים המצויים בגיל בית ספר יסודי, שוב הכל בשים לב לידע שנצבר אצלו עד לאותה תקופה, כפי שהוא עצמו העיד על עצמו בנוהל מ- 2006. מתן הוראה ברורה, כי בעת כניסת תלמידים לכיתות אמורה הדלת להיות מקובעת לקיר באמצעות מתקן החייב ממילא להיות מותקן, הייתה מונעת את התאונה.

1. על פי ההלכה הפסוקה, ראוי להטיל אחריות נזיקית על המדינה רק במקרים בהם קיימה המדינה פיקוח, מצאה ליקויים בטיחותיים ולא פיקחה אחר תיקון הליקוי. הקווים המנחים לקביעת אחריות משרד החינוך למפגעים בטיחותיים בבתי ספר הונחו בעניין בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.2010):

"אבהיר כי איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן (השוו למקרה שנדון בע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני ([פורסם בנבו], 2005) (להלן: פלוני) שם הוטלה אחריות על המדינה לאחר שהוכח כי המדינה ביקרה במכון ונתעורר חשדה לגבי הפעילות במכון)"

(סעיף 31 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית)

מכאן שהאחריות הנזיקית תחול על משרד החינוך רק במקרים בהם ידע הוא אודות מפגע בטיחותי קיים או פוטנציאלי ולא טיפל לסלקו (בנושא זה ראו גם: ע"א (מחוזי חיפה) 3699-10-09 מ"י - משרד החינוך התרבות והספורט נ' ליעד שובל (20.2.2011) וכן ראו לאחרונה, פסק הדין של כב' השופטת וילנר בת"א 11083-12-09 פלוני נ' עמל 1 - בית הספר המקיף העירוני ואח' (13/4/15)).

בענייננו, הדעת נותנת, הן בשים לב להנחיית המנכ"ל משנת 2002, והן בשים לב להנחיית המנכ"ל בשנת 2006, שאם משרד החינוך היה מנחה את ההנחיה הנדרשת, מפנה את תשומת לב מנהלי הקייטנות והמוסדות החינוכיים לסכנה המשמעותית הקיימת כתוצאה מדלתות שלא מוגנו כהלכה ומעצם שימוש בדלתות הכיתות, הרי שהדברים היו מבוצעים, שכן ניתן היה להתרשם מעדותו של מר ועקנין, כי בטיחות התלמידים הייתה חשובה לו והוא דאג להעביר את חוזר המנכ"ל הרלוונטי לידיעת המדריכים ואף דאג לזמן הדרכה של משרד החינוך קודם לקיום הקייטנה אף שהדבר לא היה חובה בעת ההיא. תוכן אותה הדרכה לא הוכח ולא הוברר האם במסגרתה ניתנה הדעת לנושא בטיחות הדלתות ואופן הכניסה לכיתות, העובדה שהנושא עלה לדיון והדרכה רק לאחר התאונה, מדברת בעד עצמה ומובילה למסקנה, כי לא ניתנה כל הוראה ספציפית לעניין.

הווה אומר, למרות שכבר בעת התאונה יודע משרד החינוך על סוג תאונות שכיח וקשה, כך לפי הצהרתו שלו בנוהל מ- 2006, לא נעשות הפעולות הנדרשות ולו בפן של הבאת הנושא למודעות הגורמים הרלוונטיים ודרישה לנקוט אמצעי זהירות מינמליים בעת הכניסה לכיתות.

לו הייתה כלולה בחוזר זה, הוראה לגבי בטיחות בכניסה לכיתות והסכנה הטמונה בטריקת דלתות, סביר שהדבר היה מועבר ומופנם גם אצל המדריכים והתלמידים.

העולה מן המקובץ, כי בהקשר זה ובשים לב לידע שנצבר אצל משרד החינוך עובר לתאונה, התנהלותו לא הייתה סבירה (ראה גם: פסק הדין בעניין ישורון, שם התייחס בית המשפט לכך לאי הסבירות הטמונה בהוראה כי יש לבצע את הוראות חוזר מנכ"ל משנת 2002, בנוגע להתקנת מחזיר הידראולי בתוך פרק זמן של 5 שנים).

1. בנסיבות שפורטו, כאשר משרד החינוך לא עשה די על מנת לקיים את חובת הפיקוח המוטלת עליו, אני סבורה שגם משרד החינוך אחראי לנזק שנגרם לתובע.

אחריות צד ג' 2 – מר תורג'מן - יועץ הבטיחות

1. ליועץ הבטיחות נתון תפקיד שלא ניתן להפחית בחשיבותו. יועץ הבטיחות שנשכר לתפקידו על ידי הרשות המקומית, חייב היה לוודא עמידת בית המשפט בתקנים ובכללים שקבע משרד החינוך והוא זה שניצב בין הרשות מפעילת הקייטנה ובין משרד החינוך בכך שהוא מאשר, כי המבנה בו מתקיימת הקייטנה בטיחותי ועומד בחוזרי המנכ"ל ותקני משרד החינוך.
2. מר תורג'מן העיד, כי בדק את הדלת הרלוונטית ומצא אותה תקינה באשר היה מותקן גלגל האטה תקין שבהתאם לחוזר המנכ"ל משנת 2002, זה האמצעי הנדרש. מכל מקום טענתו הייתה, כי קיומם של אמצעים כגון גלגל האטה ומחזיר הידרואלי אינם יכולים למנוע את התאונה שנגרמה מהפעלת כוח על הדלת אלא רק לטריקת רוח.

כמפורט לעיל, טענה אחרונה זו קשה לקבל וניתן היה לצפות ממי שהוא מומחה בתחום, כי יתמוך אותה בראיות של ממש, שכן אם מדובר בתאונה בלתי נמנעת הרי שלא ניתן להטיל אחריות בגינה. הדעת נותנת, כי אמצעים לבלימת הדלת כמו גלגל האטה והאמצעים האחרים, מיועדים למנוע טריקת דלת באשר היא, ולהחליש את עוצמת סגירת הדלת גם אשר מופעל כוח, מה גם, שטריקת רוח כשלעצמה עשויה להיות עוצמתית בנסיבות מסויימות.

מר תורג'מן שהעיד שהוא אמון על התקנת מנגנונים דומים בבתי ספר גם בעצם ימים אלה ואף הציג תמונה בפלאפון של מנגנון כזה, לא טרח להביא את המידע הנדרש אודות אופן פעולתו על מנת לבסס את הטענה שהמגנון לא נועד למצב בו הדלת נטרקת כתוצאה מבעיטה. כזכור, על פי הנוהל מ- 2006 שפרסם משרד החינוך, אמצעי המיגון מיועדים לטפל בדיוק במקרים של טריקת דלתות ולא נעשתה כל הבחנה לגבי איזה סוג טריקה מדובר.

בנוסף התייחסתי לעיל, לקושי לקבל את עדותו של מר תורג'מן בדבר קיומו של גלגל האטה, כאשר מר ועקנין כמי שהיה במקום, מכיר את מתקני בית הספר והפעיל את הקייטנה מדי יום ביומו לא היה מסוגל לזכור קיומו של גלגל האטה כזה, וכאשר ניתן היה לצפות כי לו היה מתרשם שהתאונה ארעה חרף קיומו של גלגל האטה שנועד למנוע תאונות מסוג זה, היה טורח לציין את הדבר בדו"ח התאונה, דבר שלא נעשה. בהקשר זה, הדעת נותנת כי עדותו של מר ועקנין עדיפה על עדותו של מר תורג'מן, שעה שעדותו של תורג'מן היא עדות יחידה של בעל דין ולמר ועקנין אין כל אינטרס בתביעה זו, שכן לא תוטל עליו אחריות אישית, תהא התוצאה אשר תהא.

יתירה מזו, מר תורג'מן ידע להעיד בבטחון רב, כי הוא זוכר קיומו של גלגל האטה וכי הוא זוכר בדיקת הדלת הספציפית לרבות בדיקת תקינות גלגל האטה, כאשר מני אז הארוע חלפו כ- 10 שנים ויש להניח שהספיק לבדוק מאות מבנים וכאשר לטענתו נודע לו על קיום התאונה רק שנתיים וחצי לאחר התרחשותה.

עוד כמפורט לעיל, גם בהנתן קיומו של גלגל האטה, קשה להשתכנע מתקינותו, כאשר התוצאה היא שהדלת נטרקה ופגעה קשות בידו של התובע, שעה שניתן היה להתרשם שלא הייתה לתובע הזדמנות לשלוף את ידו בטרם הפגיעה, אלא מדובר היה בארוע מהיר מיידי ופתאומי. לו היה קיים גלגל האטה תקין, כפי שטוען מר תורג'מן ניתן היה לצפות למצער להאטת סגירת הדלת ומתן הזדמנות לתובע לשלוף את היד. יצויין, כי התובע לא נשאל כלל על ידי ב"כ הנתבעות וצדדי ג', אודות אפשרות קיומו של גלגל האטה בדלת, האטת סגירת הדלת לקראת סיום הטריקה וסיכוי לשלוף את ידו.

אוסיף עוד, כי ספק רב אם האביזר אליו התכוון משרד החינוך בסעיף 7 לחוזר מנכ"ל, שהגדירו כאבזר ש"יותקן על הקיר, בגובה כנף הדלת או בכל מקום אחר שלא יהא מכשול לתנועת הילדים", הוא אכן גלגלון האטה שמותקן על הדלת עצמה, אמצעי אליו התייחס משרד החינוך בשמו בחוזר המנכ"ל משנת 2006 תוך הוספת שרטוט המסביר מהו גלגל האטה.

ככל שהייתי מתרשמת, כי אכן היה מותקן על הדלת גלגלון תקין כזה, יתכן כי בכך היה יוצא יועץ הבטיחות כדי חובתו, שכן מדובר באמצעי סביר גם אליבא דמשרד החינוך. כאמור, לא כך התרשמתי, לא סביר בעיני שגלגלון האטה תקין לא מסוגל להאט תנועת דלת כתוצאה מבעיטה של ילד בן 10 וככל שצד ג' 2, רצה לבסס טענה מסוג זה, הרי שעליו היה הנטל להוכיחה, בין היתר, באמצעות הוכחת המנגנון על פיו פועל גלגלון ההאטה, והסייגים לפעולתו על פי הוראות יצרן או כל דרך אחרת.

1. הצטברות האמור עד כאן, מביאה לידי מסקנה, כי יועץ הבטיחות לא עשה עבודתו נאמנה והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, בין משום שלא היה כלל גלגל האטה בדלת או אמצעי בטיחות אחר, בניגוד להנחיות חוזר המנכ"ל הרלוונטי ובין בשל כך שגלגל האטה שהיה מותקן בדלת לא היה תקין, ומשכך גם הוא אחראי להתרחשות התאונה.

על אף האמור, אדגיש כי אחריותו של יועץ הבטיחות מופחתת שעה שמחד ההנחיות שקיבל ממשרד החינוך היו בלתי מספקות ומאידך, אין לו כל אחריות לגבי מידת ההשגחה על התלמידים והנחיית המדריכים שגם היא סיבה משמעותית להתרחשות התאונה.

חלוקת האחריות הגורמים השונים

1. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית, כאמור בסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. החלוקה נעשית לפי מידת האשם המוסרי שאותו יש לייחס לכל אחד מהמעוולים או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.10), סעיף 40).

כפי שפורט לעיל, הפרת חובות הזהירות נעשתה הן ברמת המדיניות, ההנחיה והפיקוח המצויים בתחום סמכויות משרד החינוך, הן בתחום המקומי אשר בתחומי הבקרה מצוי באחריות הרשות המקומית ובתחומי הביצוע מצוי באחריות מנהל הקייטנה ומפעילה, והן בתחום הפרטני של יועץ הבטיחות, שאמון על בדיקה פרטנית של בטיחות המבנה.

1. בנסיבות המקרה, אשמת הרשות המקומית והנהלת הקייטנה גדולה מזו של צדדי ג' 1 ו-2, היא זו בעלת הזיקה הקרובה ביותר להנחיית המדריכים והתלמידים ולווידוא קיומם של אמצעי בטיחות על הדלתות. היא זו, האחראית הישירה לאכיפת המשמעת בבית הספר להדרכת מדריכי הקייטנה ולביצוע חוזר המנכ"ל. במקרה דנן, בולט המחדל העדר ההשגחה מצד הצוות החינוכי בעת כניסת הילדים לכיתות, דבר שאמור להיות במודעות של מפעילי הקייטנה גם ללא כל הנחיות מפורטות, כאשר מדובר בדלת ברזל כבדה. כמפורט לעיל, כניסה מסודרת לכיתה כאשר הדלת מקובעת לקיר הייתה מונעת את התאונה.

בנסיבות המקרה, אחריותו של יועץ הבטיחות שהיה אמון בדיקה פרטנית של הדלת, אותה דלת שלא עמדה במבחן הטריקה, חרף קיומו של אמצעי בטיחות – כך לטענתו – תלויה בטבורה באחריות משרד החינוך שנובעת מפיקוח-על לא מספק, מבחינת העלאת הנושא למודעות המפקחים ומתן ההוראות הספציפיות למפקחי הבטיחות, כפי שנעשה חצי שנה בלבד לאחר התאונה, בחוזר המנכ"ל מ- 2006, שדרש בדיקה והתייחסות בסדר קדימות גבוהה לנושא הגנת דלתות. ניתן להניח, ברמת סבירות גבוהה שלו הייתה ניתנת הנחיה מתאימה, היה יועץ הבטיחות מתייחס לנושא ביתר רצינות ואפשר שהתוצאות היו אחרות. יתירה מזו, למשרד החינוך אחריות גם בנושא הפיקוח ומתן הנחיות לגבי התנהלות תלמידים בעת הכניסה והיציאה מן הכיתות, דבר שאינו כלל באחריותו של יועץ הבטיחות.

בהתחשב במכלול הנסיבות בנסיבות שפורטו, ביחס לחלקו של כל אחד מהגורמים, לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהוצגו, כאשר התאונה ארעה משילוב גורמים של העדר תקינות מנגנוני הבטיחות על הדלת, פיקוח-על לא מספק של משרד החינוך ובד בבד ואולי בראש ובראשונה העדר פיקוח, השגחה והדרכה של החניכים ומדריכיהם, אני מוצאת לנכון לקבל את ההודעה לצד ג' ולחלק את האחריות בין הנתבעים וצדדי ג' כדלקמן:

• הנתבעות 1 ו-2 נושאות ב- 75% מן האחריות;
• צד ג' 1 - משרד החינוך נושא ב- 15%;
• צד ג' 2 – יועץ הבטיחות נושא ב- 10%.

1. אדגיש, כי, בנסיבות המקרה, לא מצאתי להטיל על התובע אשם תורם להתרחשות התאונה. התובע היה קטין בן 10 במועד התאונה, כל חטאו התבטא בהנחת יד על משקוף הדלת. כפי שעלה מן העדויות, התובע לא הוזהר מן הסכנה של סגירת הדלת על ידו, ומשכך לא הפר כל הוראת בטיחות שניתנה לו וגם לא ניתן לטעון, כי היה צריך לצפות את הפגיעה, בשים לב לגילו ובהעדר ראיה כי הנושא הובא למודעותו.
2. משתם הדיון בשאלת האחריות יש לפנות לדיון בשאלת הנזק ואולם קודם לכך יש לדון בפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובע.

הפגיעה הרפואית והתפקודית בתובע

1. התובע טוען, לנכות רפואית ותפקודית בשיעור של 7% בהתאם לקביעת המומחה מטעמו, בשים למגבלות אותן פרט התובע בתצהירו ובעדותו ובשים לב לחקירת המומחה מטעם בית המשפט.
2. בתצהירו טען התובע, כי הוא סובל מליקויים חמורים בידו הימנית, וכי נותר עם הגבלת תנועה ועיוות הגורמים להפרעה ביכולת האחיזה, לקושי בכתיבה ולכאב עז. כמו כן, הוסיף התובע, כי נותרה לו צלקת ניתוחית אשר גרמה לו לאובדן תחושה באצבע.

בעדותו, הועמדו הדברים על מכונם, וניתן היה להתרשם, כי באופן פירוט וניסוח הדברים בתצהיר, היה משום האדרת המגבלות הקיימות. בעדותו פרט התובע, כי הוא חייל בשירות סדיר המשרת בתפקיד לוחם אש בחיל האויר, כאשר יום קודם לדיון התקדם לרמה הגבוהה ביותר במקצועו, התובע הסביר שבתפקידו כיום הוא מפקד אירוע ומחלק תפקידים מה לעשות באירוע. התובע השיב שהוא יכול לתפוס עם האצבע הפגועה, ואף הדגים זאת לבית המשפט, כן הסביר ואף הדגים, כי האצבע הפגועה לא נסגרת באגרוף עד הסוף והסביר שכך הוא בגלל הגיד שנפגע ולא בגלל הכאב. התובע הוסיף, כי סתם כך האצבע לא כואבת ואם הוא מרים דברים כבדים ומתאמץ האצבע כואבת לו, היא יותר חלשה מכל האצבעות.

לשאלת בית המשפט, השיב התובע, כי הפרופיל הצבאי שלו הוא 97 והוא לא ציין לפני הצבא, כי יש לו בעיה וגם כאשר מינו אותו לתפקיד לא דיווח על בעיה. התובע הסביר, כי המצב באצבע הפריע לו בטירונות כאשר היו מטווחים עם נשק, שכן ברגע שמכניסים את האצבע לשמורת ההדק ברובה זה מפריע ולטענתו המפקדים שלו בטירונות ראו שיש בעיה שכן כל הזמן הפסיק כיוון שהאצבע כאבה. כן הוסיף התובע, כי כיום כאשר הם עושים ניקוזים לרכבים וצריך להתאמץ עם האצבעות האלה יותר, אז זה קשה ומעצבן לפעמים. התובע השיב בכנות, כי כיום הוא כשהוא כותב הוא כותב רגיל אבל המאמץ קשה יותר. כן הוסיף והסביר, כי האצבע חלשה מכל האצבעות, ברגע שהוא ירים משהו כבד האצבע תחלש לו וירגיש כמו זרמים.

1. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר מירובסקי יגאל, אשר בדק את התובע ביום 1/5/2006, דהיינו בטרם חלפה שנה מיום קרות התאונה (1/7/2005). המומחה פרט בחוות דעתו, כי נגרם לתובע שבר רוחבי פתוח בראש הגליל המקורב באצבע שהתחבר לאחר קיבוע ממושך בסדים ואולם התובע נותר עם הגבלות תנועה ועיוות של האצבע השנייה. העיוות לטעמו, מתבטא בסיבוב קל של האצבע לכוון אולינרי וההגבלות בהעדר כיפוף ויישור סופיים במפרק הבין גלילי המקורב של האצבע. הוסיף המומחה, כי קיימת הפרעה עקב מגבלות התנועה ויכולת האחיזה עם האצבע, ואכן התובע מדווח על קושי בכתיבה ולעיתים על כאבים באזור המפרק הבין גלילי המקורב.

בנסיבות אלה קבע המומחה, כי מדובר בנכות מותאמת לקשיון נוח של האצבע המצדיק 7% נכות לפי סעיף 44 (א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות"). נכות זו לטעמו של המומחה הינה צמיתה שכן חלפה כמעט שנה מהפציעה והיא כוללת את הנכות בגין הצלקת הוולונרית והעדר תחושה באזור הצלקת.

1. מומחה הנתבעות ד"ר ביאליק, בדק התובע 5 שנים לאחר בדיקת מומחה התובעת ביום 21/5/2011. תלונותיו של התובע כפי שתועדו על ידי המומחה היו כי היד מתעייפת וכואבת לאחר כתיבה מאומצת. בחוות דעתו ציין המומחה, כי בבדיקתו מצא הגבלה ביישור המפרק הבין גלילי המקורב של 5 מעלות. שאר התנועות מלאות, לדבריו לא מצא scissoring של האצבעות בקמיצת אגרוף והצביטה נמצאה שמורה. ד"ר ביאליק ציין, כי בניגוד לקביעת מומחה התובע גם בבדיקת מומחה התובע וגם בבדיקתו לא נמצא קשיון נוח של האצבע, מה גם שבדיקת מומחה התובע נערכה פחות משנה לאחר האירוע והיה צפוי שמצב הקטין ישתפר. בנוסף, עמד המומחה על כך שמאז סיום טיפולי הפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק סמוך לאחר האירוע, התובע לא טופל באצבע השנייה תקופה של מעל לחמש שנים. בנסיבות אלה, סבר המומחה, כי על פי התקנות בדבר קביעת דרגת נכות והמבחנים הרפואיים של המוסד לביטוח לאומי, הנכות היום הינה בשיעור של 0% לפי סעיף 35 (1) א' לתקנות.
2. ד"ר ערן לין, מומחה בכירורגיית כף היד, מונה כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר לין בדק את התובע בתאריך 16/11/2011, דהיינו למעלה משש שנים לאחר התאונה. תלונות התובע לפני ד"ר לין: היו הרגשת זרמים באצבע II בכף יד ימין, רדימות של אצבע II בכף יד ימין בקימה בבוקר מהשינה, חוסר תחושה באזור הצלקת באצבע II בכף יד ימין, מתקשה בהרמת דברים כבדים ביד ימין, אצבע II בכף יד ימין נתפסת לפרקים למשך כדקה – התופעה חולפת בעיסוי, קושי בכיפוף מלא של האצבע הכפופה בכף יד ימין. בבדיקתו מצא המומחה, כי האצבע הפגועה הינה ללא עיווג, ללא סטיה או רוטציה, קיים פיגור מזערי בכיפוף האצבע, תחושה תקינה בכרית האצבע, תחושת מגע שטחי מופחתת בהיבט כפי של הגלילים המקורב והאמצעי, סימן טיל שלילי בניקוש על פני העצבים הדיגיטליים של האצבע, הזעה תקינה בכריות האצבעות בכף יד ימין, חולשה יחסית של כוח התפיסה ביד ימין, כוח אחיזה תקין וזהה לכוח אשר נמדד בשמאל, באשר לצילומי הרנטגן ציין המומחה כי מלמדים על שבר חוץ פרקי בצוואר הגליל המקורב של האצבע השניה בכף יד ימין אשר התחבר בציר תקין ללא סטיה או רוטציה, ללא הדגמה של פגיעה במפרקים, של האצבע.

בנסיבות אלה הערכת המומחה, היתה, כי לא נותרה נכות אורתופדית צמיתה, שכן ההגבלה המזערית בכיפוף האצבעות לכפל הכפי המרוחק אינה מצדיקה קביעת נכות, הוסיף המומחה, כי לא נותרה הפרעה תפקודית, נוירולוגית או אסתטית. המומחה הוסיף עוד כי אין לצפות להחמרה או לשיפור של המצב הקליני שהינו תקין וכי המומחה לא יזדקק בעתיד לטיפול כלשהו באצבע הפגועה.

באשר לחוות דעת מומחה התובע פרופ' מירובסקי, ציין מומחה בית המשפט כי זו נערכה על ידי אורתופד ללא מומחיות בכף היד, בדיקתו הייתה כ- 10 חודשים לאחר הפגיעה, ממצאי בדיקתו הקלינית היו שונים ממצאי בדיקתו שלו, לא בוצעה בדיקת כוח גס עם מכשור, כמקובל בבדיקה בכירורגיה של היד, אין התייחסות לצילומי רנטגן, ולאור ממצאי בדיקתו שלו אינו מסכים עם ממצאיו של פרופ' מירובסקי.

1. המומחה נחקר חקירה נגדית נוקבת וארוכה. במסגרת חקירתו התבקש המומחה להסביר את קביעתו בנוגע לחולשה יחסית של כוח התפיסה. המומחה הסביר, כי כוח התפיסה נמדד בעזרת מכשיר המדגים איזה כוח הנבדק הפעיל, כאשר הבדיקה נעשית מספר פעמים לגבי כל כף יד בנפרד ולאחר מכן בסירוגין במהירות מיד ליד וכשהכוונה בחולשה יחסית היא שבממצאים של הבדיקה נמצאה ירידה קלה מאוד בכוח הגס של התפיסה ביד ימין לעומת שמאל ובהנחה שבדרך כלל הכוח הגס בכף היד השלטת יהא גדול יותר מאשר בכף היד הלא שלטת, אז אפשר לומר שיש ירידה בדרגת חומרה קלה של הכוח הגס.

המומחה גם אישר, כי אצל אנשים ימניים כוח הצביטה ביד ימין בדרך כלל חזק יותר ואצל התובע, הכוח שווה בשתי הידיים. באשר לכוח האחיזה, הסביר המומחה, כי מדובר בכל דבר שאדם אמור לבצע במגע של האגודל מול האצבע השניה, באכילה, חיתוך וכל דבר, כאשר אצל אנשים ימניים נעשה שימוש יתר ביד ימין.

המומחה הוסיף, כי התובע לא התלונן לפניו על קשיים בכתיבה, אולם ככל שקיימים כאלה, ניתן לייחסם לכאב ולא לכוח האחיזה, באשר לתלונת התובע בנוגע לקושי ללחוץ על ההדק באקדח ציין, כי זה קשור לא לאחיזה אלא לתפיסה וזו תלונה סבירה לנוכח הפגיעה שנגרמה לו. המומחה הוסיף עוד, כי התלונה על העדר תחושה באזור הצלקת יכולה להיות סבירה.

באשר לכיפוף המלא, אישר המומחה את ממצאי בדיקותיו כי הכיפוף ביד ימין לא מלא והמשמעות שהאצבע תהיה קצת בולטת יחסית לאצבע השלישית ויחסית לאצבע המתאימה ביד השניה.

באשר לכוח הגס, אישר המומחה, כי כוח התפיסה ביד ימין נמוך יותר בכ- 15% מיד שמאל, וכי במצב רגיל כאשר היד השלטת היא הימנית, כוח התפיסה ביד ימין צריך להיות חזק יותר משמאל, כאשר יכול להיות אותו דבר או גדול בכ- 25% - 30% ומשכך אישר המומחה, כי לולא התאונה, כוח התפיסה הגס ביד הימנית יכל להגיע בין 45 ל- 52 ק"ג לעומת 30-35 שנמצאו בבדיקה.

כאשר נשאל המומחה האם הנורמה היא שהכוח הגס ביד השלטת גדול יותר, הסביר, כי בדרך כלל היד השלטת היא החזקה יותר מהיד הלא שלטת בכמה, זה כבר שונה מאדם לאדם – אדם שמתעסק בפעילות גופנית, עבודה עם הרמת משקולות, סביר להניח שהכוח הגס יהיה זהה, כאשר הכוח של היד השלטת מתפתח במהלך השנים.

המומחה התבקש להסביר את קביעתו, כי אין נכות רפואית למרות הפגיעה בכוח התפיסה והסביר, כי הנכות הרפואית לטעמו אינה קיימת מבחינת תקנות המוסד לביטוח לאומי בשל השבר גם בהינתן העובדה שקיימת הגבלה מזערית ביותר בכיפוף.

לטעמו של המומחה, מה שחשוב בכף היד הם שני דברים – סגירה של האצבעות עם הכרית לכף היד, שזה דבר שלא יפריע לתפוס דברים והתנועות הסיבוביות של האמה, אלה שני הדברים שדרושים לתפקוד והתובע לא עונה על אף אחד מהקריטריונים של תקנות המוסד לביטוח לאומי.

כאשר נשאל המומחה האם לא מצא לנכון למצוא סעיף מותאם, השיב, כי להערכתו לא קיימת נכות. הפגיעה התחושתית אינה בכרית האצבע ששם היא משמעותית, בכרית האצבע התחושה הייתה תקינה גם הייתה לחות והזעה תקינה. בבדיקה הקלינית לא הייתה פגיעה בעצבים הדיגטליים והפרעה תחושתית שקיימת באזור החבלה, הצלקת אינה מהווה נכות. המומחה הוסיף, כי כוח האחיזה והתפיסה גם הוא לא מהווה נכות אורטופדית ויכול להיות שגם לא הפרעה תפקודית, כאשר לא מצא לנכון להמליץ על מינוי מומחה נוסף שכן לא מצא הפרעה כזו. המומחה השיב, כי התובע היה מהימן בעת הבדיקה.

בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעות, השיב המומחה, כי רשם את כל תלונות התובע, ובנוגע לכוח הגס הסביר כי הדבר תלוי בכמה חזק לחץ התובע על המכשיר. המומחה הוסיף, כי כוח הוא דבר שניתן לעבוד עליו במכון כושר, וניתן לחזק את היד עם קפיץ המיועד לכך, כך יכול גם התובע לעשות. המומחה הסכים, כי הפגיעה החלימה והמגבלות הן מינוריות וכי הוא עומד על חוות דעתו ואינו מוצא להכניס בה שינויים.

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת חוות הדעת שהוגשו לרבות הדברים שנאמרו בחקירתו הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט, באתי לידי מסקנה, כי על אף המגבלות הקלות מהן סובל התובע, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כי אין לקבוע לו נכות רפואית עומדות בעינן, ומשכך, אני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעת מומחה התובע.
2. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).

המומחה מטעם בית המשפט, שקשה לחלוק על מומחיותו בתחום כף היד, היה הגורם האחרון שבדק את התובע, שנים לאחר בדיקתו על ידי מומחה התובע. חוות דעתו יסודית, מפרטת את תוצאות הבדיקות שערך בפרוטרוט, ואת מסקנותיו. מדובר בחוות דעת הוגנת יסודית ומשכנעת והקביעות בה מבוססות. המומחה נחקר חקירה נגדית קשה ונוקבת במסגרתה שב והסביר את מסקנותיו לנוכח תוצאות הבדיקות. אכן התובע סובל מחולשה מסויימת בכוח האחיזה והתפיסה בידו הימנית יחסית לידו השמאלית, אולם כפי שהסביר המומחה זו אינה עולה כדי נכות רפואית, ולטעמו גם לא כדי הפרעה תפקודית. כפי שעלה עוד מעדות המומחה, בידי התובע השליטה לחזק את ידו באמצעות תרגילים מתאימים.

חוות דעת המומחה מתיישבת עם עדות התובע, כאשר מעדותו עלה, כי אף שהתובע חווה קושי מסויים בפעולות מסויימות ספציפיות, כגון לחיצה על שמורת ההדק או ניקוז הרכבים, הוא עדיין מבצע פעולות אלה והלכה למעשה, אינו סובל מבעיה רפואית או מגבלה תפקודית ממשית. העובדה שהתובע לא דיווח על מגבלה כזו בצבא מדברת בעד עצמה.

בוודאי שאין מקום להעדיף את חוות דעת מומחה התובע, כפי שטוען התובע בסיכומיו. לא הוכח בשום צורה ואופן שהתובע סובל מקשיון נוח באצבע, כפי שקבע המומחה מטעמו וגם לא היה כל מקום לקבוע נכות מותאמת לסעיף זה. כפי שציין המומחה מטעם בית המשפט, מומחה התובע, אינו מומחה בכף יד, בדיקתו נעשתה 10 חודשים לאחר הפגיעה ולפני שמצבו של התובע התייצב. קשה להניח שבחלוף 6 שנים נוספות, כאשר מדובר בפגיעה שהייתה בילד קטן לא יחולו שינויים. מומחה התובע לא טרח לבצע בדיקת כוח גס עם מכשור, לא התייחס כלל לצילומי הרנטגן ומשמעותם, חוות הדעת כזו, בנסיבות המקרה הספציפי אינה מבוססת ואינה יכולה ללמד על קיומה של נכות רפואית צמיתה.

1. העולה מן המקובץ, כי במקרה דנן, לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והנסיבות, איני מוצאת הצדקה לחרוג מקביעת המומחה מטעם בית המשפט בנוגע להעדר קיומה של נכות רפואית בגין התאונה.
2. באשר לפגיעה התפקודית הרי שהלכה היא שזו נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
3. בנסיבות המקרה דנן על אף העדרה של נכות רפואית, ניתן לקבוע, בשים לב לעדותו של התובע ולחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי נותרה לתובע פגיעה תפקודית קלה מאוד, שאיני מוצאת הצדקה לכמתה באחוזי נכות.
4. משנקבעה הפגיעה התפקודית, יש לפנות לכימות שיעור הנזק.

שיעור הנזק

1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

התובע יליד: 1995.

מועד התאונה: 10/7/2005.

גיל התובע בעת התאונה: 10 שנים.

גיל התובע כיום: 20 שנים.

שיעור נכות רפואית: 0 אחוז.

שיעור נכות תפקודית: פגיעה תפקודית קלה מאוד.

הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות

1. התאונה ארעה עת היה התובע בן 10 תלמיד בית הספר. כיום התובע חייל בשירות סדיר. אין חולק, כי התובע לא עבד בעת התרחשות התאונה ולא היה צפוי לעבוד, ומשכך לא נגרמו לו הפסדי שכר, וגם התובע עצמו לא טוען להפסדים כאלה.
2. אשר לאובדן כושר ההשתכרות, התובע טוען להפסד על פי חישוב אקטוארי של 7% נכות בהתאם לקביעת המומחה מטעמו. כפי שקבעתי לעיל, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע אינה עומדת, לתובע לא נגרמה נכות רפואית בתאונה והוא סובל מפגיעה תפקודית קלה מאוד, שעיקרה בקושי בביצוע פעילויות מסויימות כגון לחיצה על שמורת ההדק, ניקוז כלי רכב, הרמת דברים כבדים ביד וכתיבה, אף שהתובע מסוגל לבצע את הפעולות ומבצע אותן כאשר נדרש לעשות כן, הדבר כהגדרתו מעצבן והאצבע לפעמים כואבת. כפי שהוכח, התובע הוא בעל פרופיל צבאי 97, ולא מצא לנכון לעדכן את מפקדיו בדבר מגבלה כלשהי, דבר שגם הוא מצביע, כי הפגיעה התפקודית הקיימת היא קטנה ביותר.
3. התובע הינו קטין, שנפגע עוד בטרם החל עבודתו וכפי שהוכח הסתגל לפגיעתו היטב במהלך השנים עד שכיום מגבלותיו קטנות ביותר. יחד עם זאת, לנוכח אופק שנות העבודה שנותרו לתובע והעובדה, כי עוד טרם החל בביסוס דרכו המקצועית, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובלי שיש בו כדי לבטא את הפגיעה הקלה מאוד בכושר השתכרותו.
4. הפסיקה הכירה בכך, שראוי לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות מסויים גם אם לא נותרה נכות תפקודית צמיתה. התייחס לכך המלומד דוד קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 196 באומרו כדלקמן:

"... אף בהעדר נכות רפואית, יש ויצדיק פסיקת פיצוי, כאשר נראה לביהמ"ש שהנפגע עשוי להיתקל בקשיים בביצוע עבודתו בעתיד, אם כי הדבר ייעשה בדרך כלל, בפסיקת סכום גלובלי. כך יהא למשל כאשר ישתכנע בה"מ כי המשך עבודתו יגרום לנפגע כאבים או יזקיק אותו למאמץ מיוחד: והרי לפנינו כאן, פאן נוסף של "אי התאמה" בין הנכות הרפואית שאינה קיימת, לנכות תפקודית".

השווה גם עא 146/87 יונתן כץ נ' רם רוזנברג פ"ד מג(3) 421, שם לא ראה בית המשפט העליון להתערב בפיצויי שניתן בגין הפסד השתכרות שנקבע, על אף שלא נקבעה נכות צמיתה בקובעו -

"הערכאה הראשונה הייתה ערה לכך, שלא נותרה למשיב נכות צמיתה, אך הזכירה את המימצאים בדבר מגבלות שנקבעו למשיב אחרי התאונה, שכללו חולשה בצד הגוף השמאלי, וכן מגבלות אחרות מהן סובל המשיב, אשר לא נשללו על-ידי המומחה הרפואי שמונה על-ידי בית המשפט.....

... נראה לי, שאין להתערב בשיקולי בית המשפט, שלאור הנתונים כאמור קבע שיש מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. המדובר בנפגע צעיר, אשר שנות עבודה רבות לפניו, וקיימת אפשרות סבירה, שעקב התאונה נפגע כושר השתכרותו, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתה שניתן לכמתה על-פי המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- .1956..."

וכן ראה: ת"א 41798-07 בשירי נ' דואר ישראל בע"מ (13/6/2010), שם פסק בית המשפט פיצויים על דרך האומדנה, כאשר לא נותרה נכות רפואית, התובע שם לא הפסיד ימי עבודה, השביח את שכרו ואת תפקידו, בקובעו, כי הכאבים שסובל התובע עשויים להשפיע על עבודתו.

בדרך דומה הלך בית המשפט גם בת"א (ת"א) 32085/04 חייט ליאת נ' זיתוני עמוס (16/03/08), שם אזכר בית המשפט פסיקה רבה ובין היתר את פסק הדין בת.א. ת.א. 602/85 (מחוזי חיפה) ארמונד רואימי נ' הפניקס – שם פסקה כב' השופט שטרסברג כהן כדלקמן -

"מאמינה אני לתובע שהוא סובל כאבים בברך מעת לעת ושהוא סבל בעבר ויש להניח שבתקופת הנכות הזמנית השליכו הכאבים על הגבלה בעבודה. לפיכך ראוי שיפסק לתובע פיצוי בגין תקופת העבר ובגין העתיד כשלפניו עוד 20 שנות עבודה"

"לתובע אין נכות על אף שמעת לעת פוקדים אותו כאבים. מתוך החשש שמא כאבים אלה עלולים להפריע בעתיד במשך תוחלת חיי העבודה של עשרים שנה אני פוסקת לו פיצוי גלובלי ..."

1. התובע דנן, נפגע בהיותו בן 10 שנים, כיום הוא בן 20 שנים ולפניו עוד 47 שנות עבודה. סבירה הסברה כי יכול ותהא למגבלה ממה הוא סובל השפעה מסויימת קלה על כושרו התעסוקתי, מה שלא כך היה אלמלא התאונה.

בנסיבות אלה, אני קובעת, כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן בסכום של 40,000 ₪. סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.

עזרת הזולת והוצאות רפואיות ואחרות

1. התובע דרש בסיכומיו סכום של 5,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ו- 25,0000 ₪ הוצאות רפואיות לעתיד. אביו של התובע מסר בתצהירו כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים, לטיפול תרופתי, למעקב במרפאה אורותופדית וכן נבדק על ידי אורתופד מומחה בתיק זה, בדיקות אשר הסבו הוצאות רבות לרבות הוצאות נסיעה וטיפולים.
2. מן המסמכים הרפואיים כמו גם מהעדויות שנשמעו לרבות עדות התובע ואביו, עולה, כי לאחר התאונה היה התובע מאושפז ארבעה ימים, במהלכם טופל באנטיביוטיקה לוריד לאחר מכן, השבר קובע לפרק זמן של חודשיים. התובע היה גם נתון למעקב אורתופדי בבית החולים וטופל בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק במשך מספר שבועות.
3. מאחר שמדובר בילד בן 10 סביר שהוריו סעדו אותו בתקופת חוליו לרבות בביצוע פעולות היום יום, שכן היד הייתה נתונה בסד, לקחו אותו למעקבים רפואיים ולטיפולים, כן סביר לקבוע, כי נגרמו להם הוצאות רפואיות ואחרות.
4. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
5. באופן דומה, בעניין ההוצאות, אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) ולמעט הוצאה בגין חוות דעת, אשר תושם בנפרד, לא הובאו לפניי כל ראיות בדבר הוצאות. אולם משהוכחה נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובשים לב לכך, כי מדובר בהוצאות עבר ביחס אליהן הגישה ליבראלית - ראוי לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).
6. בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג' בעבר, במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לסיוע אינטנסיבי ולאחר מכן נזקק לעזרה שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה ורחצה. כן ניתן לקבוע, כי נגרמו להוריו הוצאות מסוימות בגין הטיפולים הרפואיים כמו גם נסיעות.

באשר לעתיד, לא הוכחה לפני כל נזקקות באשר היא לעזרת צד ג' או סיכוי להוצאות כלשהן, הדבר גם לא עולה מחוות דעת מומחה בית המשפט.

בנסיבות העניין, אני אומדת את עזרת צד ג' של התובע והוצאותיו על סך גלובלי של 3,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. התובע לא נקב בסכום הנזק הלא ממוני שהוא עותר לו וביקש כי הסכום יקבע ויוערך על ידי בית המשפט. הנתבעות טענו לסכום של 5,000 ₪.
2. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לעובדה שהיה מאושפז ארבעה ימים, לכאבים שסבל, לעובדה שידו הייתה נתונה בסד במשך תקופה לא מבוטלת ולקשיים שפקדו אותו במהלך התקופה עד שחזר לתפקוד מלא. התובע נפגע בגיל 10 בתקופת החופש הגדול והתאונה ללא ספק קטעה את אותו חופש ותוצאותיה הגם שאינן חמורות ימשיכו ללוותו עד תום תוחלת חייו.

בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקו של התובע מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 30,000 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

אבדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה - 40,000 ₪

עזרת הזולת והוצאות בעבר ובעתיד - 3,000 ₪

נזק לא ממוני - 30,000 ₪

סה"כ פיצוי 73,000 ₪

1. 5129371בהנתן העובדה שהחיוב של כל הגורמים הוא "ביחד ולחוד" וכי התביעה הוגשה אך ורק נגד הנתבעות, הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 73,000 ₪ בצירוף האגרה כפי ששולמה בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בצירוף הוצאות שהוציא לצורך חוות דעת מטעמו והוצאותיו בגין חוות דעת מומחה בית המשפט, הכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום. כן תשאנה הנתבעות בתשלום שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ.
2. לנוכח האמור לעיל בסוגיית האחריות, הודעת צד ג' מתקבלת - צדדי ג' 1 ו- 2, ישיבו לנתבעות את החלק היחסי מן הסכום שישולם על ידי הנתבעות, כך שצד ג' 1, ישיב לנתבעות 15% מן הסכום בתוספת שכ"ט בסכום כולל של 3,000 ₪, וצד ג' 2, ישיב לנתבעות 10% מהסכום בתוספת שכ"ט בסכום כולל של 2,500 ₪. מעבר לאמור, הנתבעות וצדדי ג' יישאו כל אחד בהוצאותיו.

546הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.