רקע וההליך שלפני

1. לפני תביעה, בסדר דין מהיר, לתשלום חוב שחייב על פי הנטען הנתבע למינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").
2. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבע חתם ביום 16.8.1995 על שטר העברת זכויות שכירות לנכס הידוע כגוש 10893 חלקה 10/8 אשר כתובת רחוב גדליהו 27 חיפה. על פי השטר הנכס נמסר לנתבע בשלמות.
3. עוד נטען כי על פי החוזה שנכרת אל מול המינהל התחייב הנתבע לשלם דמי חכירה שנתיים. בהתאם לשיעור שיקבע על ידי המינהל מעת לעת.
4. על פי הנטען בכתב התביעה על אף דרישות מטעם המינהל הנתבע לא שילם את דמי החכירה שהתחייב לשלם. עקב כך הצטבר לטענת המינהל חוב אשר הסתכם נכון ליום 8.3.2006 לסך של 3,142 ₪ (בהקשר זה נפלה טעות בכתב התביעה והמועד צריך להיות 8.3.2009). מכתב התראה שנשלח לנתבע בטרם פתיחת ההליכים לא נענה.
5. התביעה נפתחה בלשכת ההוצאה לפועל כתביעה לסכום קצוב והנתבע הגיש התנגדות.
6. בהתנגדות טוען הנתבע כי התובענה התיישנה. עוד טוען הנתבע כי הוא מכר את זכויותיו בדירה נשוא התביעה ביום 15.8.2002. לאחר רישום העברת הזכויות המינהל הגיש הודעה ללשכת רישום המקרקעין לפיה בטעות נרשם שהחכירה היא מהוונת ומדובר בטעות מאחר והחכירה אינה מהוונת. אולם בהודעה זו לא התבקש תיקון הרישום ולא דרש לבטלו.
7. עוד טוען הנתבע כי, בשטר ההעברה הקודם על שמו נרשם גם כי, החכירה מהוונת כששטר זה חתום על ידי המינהל.
8. ביום 18.3.2013 הוסכם בין הצדדים למתן פסק דין על סמך החומר הנמצא בתיק לאחר הגשת סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

טענת התיישנות

1. התביעה הוגשה ביום 11.1.2011. לכן התביעה יכולה להתייחס 7 שנים קודם למועד זה דהיינו חיובים שהחלו מיום 11.1.2004. התובעת כלל לא מצאה לנכון להתייחס לטענה זו ויש להצר על כך. למיותר לציין כי אי התייחסות לטענה מכביד על בית המשפט בביצוע מלאכתו.
2. לאחר שעיינתי בדו"ח תנועות שצורף לכתב התביעה עולה כי חלק מהתביעה התיישן.
3. על פי דו"ח התנועות החיובים בגינם נוצר החוב הנטען החלו מיום 5.10.2002. החיוב הראשון אשר לא התיישן הוא החיוב מיום 1.4.2004. על כן הסכום שבגינו יש לחייב עומד על סך של 2,602.05 ₪ נכון ליום 8.3.2009.

טענת שיהוי

1. הנתבע נזכר בסיכומיו לעלות לראשונה טענת שיהוי. טענה זו לא הועלתה כלל בהתנגדות ועל כן אני דוחה אותה מפאת הרחבת חזית.

הרישום בלשכת רישום המקרקעין

1. הנתבע טוען כי משנרשמה החכירה כחכירה מהוונת והמינהל לא ביקש לתקנה הרי הרישום מהווה ראיה חותכת לאמיתו תוכנו והמינהל לא יוכל לטעון בתביעה המונחת לפני אחרת. בהקשר זה מסתמך הנתבע על האמור בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
2. ההלכה הפסוקה קבעה כי אין להפריז במשמעות סעיף 125(א) לחוק המקרקעין אשר מתחזה למעשה יותר ממה שנאמר בו. הפסיקה קיבלה את גישתו של פרופ' ויסמן אשר הביע את דעתו כי יש לקרוא את סעיף 125(א) ביחד עם סעיף 10 לחוק המקרקעין העוסק בעסקאות נוגדות ועל ההסתמכות בהקשר זה על המרשם( ראה: י. ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 – מגמות והשגים (המכון למחקר השוואתי, תש"ל, עמ' 86 -87).
3. בע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ. חסן ואח', פ"ד מז(5) 1 בעמ' 26 נפסק כדלקמן:

"פסקי הדין, שהביאה המערערת כתימוכין לגישתה, נתנו אישור בלתי מסויג לעקרון סופיות הרישום, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 125לחוק המקרקעין. ואולם פסקי-דין אלה - כולם עניינם ערעור על נכונות המרשם, כפי שנקבע בעת הסדר הזכויות במקרקעין, תוך תקיפת הליכי ההסדר באופן זה או אחר. בבחינת שלב ההסדר - שאלת תחולתו של סעיף 10לחוק המקרקעין כלל איננה מתעוררת, שהרי סעיף זה דן ברכישת זכות במקרקעין שכבר הוסדרו. לעומת זאת, טענות המשיבים בתביעתם לא התייחסו לשלב ההסדר - שבו נרשמו הם כבעלי החלקות שבמחלוקת, כי אם לאירועים מאוחרים יותר - הלוא הם קביעת הנפקדות המוטעית והשתלשלות העסקות שבעקבותיה. בשלבים המאוחרים גם סעיף 10הוא רלוואנטי, ומתעורר הצורך ליישב בינו לבין סעיף 125, על נוסחו החד-המשמעי. פירושם של המערערת ושל המשיבים הנוספים לסעיף 125איננו מתיישב עם סעיף .10סעיף 10מתייחס, כאמור, למקרקעין מוסדרים בלבד, כך שפירוש לפיו סעיף 125מונע כל תקיפה של הרישום למעט בסייגים הקבועים בו, מייתר את סעיף 10ומרוקן אותו מתוכן. אין טעם בדרישות כגון תום-לב או תמורה, אם הרישום כשלעצמו מונע את התקיפה. ואמנם, בע"א 504/87 דרזי נ' בונה (בודביצקי) ואח' [18], פסק השופט בך כי יש לבחון את זכותו של הרוכש זכות במקרקעין מוסדרים על­פי הרישום בספרי המקרקעין, תוך יישומן המשולב של הוראות הסעיפים 10ו- 125(א) לחוק המקרקעין. לעניין זה אימץ את גישתו של פרופ' ויסמן, התוהה מדוע הופרדו סעיף 10וסעיף 125זה מזה. לדעת פרופ' ויסמן, סעיף 10דן באותה שאלה שבה עוסק סעיף 125 (א) וסמיכותו של סעיף 10לסעיף 125(א) נחוצה במיוחד בשל העובדה שהוא מסייג את תחולת סעיף 125(א) . סעיף125(א) מתחזה כאומר הרבה יותר ממה שנאמר בו למעשה, ואילו סעיף 10מבהיר כי האפשרות לסמוך באופן קונקלוסיבי על הרישום עומדת רק לקונה בתמורה ובתום-לב. ראה י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969­מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל) 86-87, ה"ש 280; כמו כן ראה לעניין זה: ע"א 371/85 פיליפ נ' ש' רוזנברג ואח' [19], בעמ' 596-597; ע"א 599/77, 605קורצפלד ואח' נ' אדלר ואח' [20]."

1. בע"א 5793/96 חיים נ. חיים, פ"ד נא(5) 625 נפסק על אותו משקל בעמ' 634:

"בסכסוך הזכויות שבפנינו אין מעורבות לצד שלישי "שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום^-לב על הרישום...", כהוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. בהתחשב בכך, ונוכח טיבו של הפגם שנפל ברישום, אין הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין עומדת למכשול לתיקון הרישום כאמור."

1. על כן, במקרה זה הרישום כוחו יפה כלפי צד שלישי ולא לאדם אשר היה צד ישיר לחוזה החכירה וידוע שהרישום היה מוטעה.
2. הנתבע ידע כי הרישום של העסקה והשטר אשר הוחתם עליו המינהל, שטר בגין עסקה מהוונת, היה שטר שגוי. ביום 15.7.1996 שלח המינהל לבא כח הנתבע מכתב (נספח ג לתצהיר המינהל) בו צוין כדלקמן:

"עקב טעות שנפלה בשטרי העברת זכות אבקש לתקן את השטר ל: גו"ח 12/8 – 10893.

כמו כן, החכירה אינה מהוונת. עד לתיקון הטעות לא נוכל לסיים לטפל בבקשתך."

ידיעת בא כוחו מהווה ידיעה של הנתבע עצמו.

1. במכתב תשובה מיום 22.7.1996 כותב בא כח הנתבע למינהל כדלקמן:

"רצ"ב 6 העתקים של שטר העברת זכות מתוקנים לפי בקשתכם.

הדירה מועברת בין בני הזוג על פי הסכם גירושין ולכן לא חילם דמי הסכמה."

1. על פי תצהיר המינהל, בתיק המינהל אין את אותם שטרות מתוקנים. יחד עם זאת, אין כל התייחסות לבקשה כי השטרות יהיו של חכירה לא מהוונת ועל כן ניתן להסיק כי השטרות המתוקנים הם של חכירה לא מהוונת כפי שביקש המינהל במכתב מיום 15.7.1996. למרות זאת, בפועל רשם עו"ד אולמן את החכירה כמהוונת. מדובר במעשה אשר נעשה בשם הנתבע. מעשה זה הינו מעשה חמור נגוע בחוסר תום לב ואף גובל במרמה. הנתבע כעת מבקש להנות ולקצור את פירות מעשיו ולכך בית משפט לא יתן יד.
2. לכן אני סבור כי הרישום במרשם המקרקעין לפיו החכירה מהוונת אינה משמש הגנה לנתבע.

העברת הזכויות בשנת 2002

1. הטענה האחרונה אשר יש בדעתי להתייחס אליה היא האם העברת הזכויות בשנת 2002 על ידי הנתבע לצד ג' משפיעה על חיוב הנתבע ומפקיעה את היריבות בין הצדדים?
2. הנתבע קיבל תחילה בשנת 1991 מחצית מהזכויות בנכס מאשתו לשעבר. עם הגירושין הועברו מלוא הזכויות על שמו של הנתבע, כאמור בשנת 1996, כאשר עקב טעות חתם המינהל על שטר העברת זכויות מהוונות. כאשר הועברו מחצית הזכויות וכן הזכויות במלואן על שם הנתבע נרשם בשטר ההעברה כי הנתבע מקבל את הזכויות על פי הסכם החכירה. הסכם חכירה נחתם בזמנו בין אשתו לשעבר של הנתבע לבין המינהל. בסעיף 9 לתנאי ההסכם הוסכם כדלקמן:

"9. א. החוכר אינו רשאי להעביר את זכויותיו לפי שטר זה כולן או מקצתן.....אולם החוכר יהיה רשאי להעביר זכויותיו בתנאי מוקדם שיקבל לכך הסכמה מראש ובכתב מאת המחכיר."

.

.

. ב. המחכיר יתן הסכמתו להעברת זכויות אם נתמלאו כח התנאים הבאים:

1. שולמו במלואם דמי החכירה עד לתאריך מתן ההסכמה...."

1. ממקרא סעיף זה אני למד שכל עוד לא התקבלה הסכמת המינהל לעסקת ההעברה חייב החוכר המדווח אצל המינהל לשלם את דמי החכירה. זו היא ההסכמה החוזית השרירה וקיימת בין הצדדים. לכן גם אם הועברו הזכויות לצד ג' ללא הסכמת המינהל יישא החוכר הרשום בספרי המינהל בדמי החכירה.
2. בשנת 2002 העביר הנתבע את הזכויות לצד ג' ללא שקיבל את הסכמת המינהל ואף ניצל את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, לפיו החכירה מהוונת, על מנת להעביר את זכויות בלשכה ללא צורך בהסכמת המינהל.
3. בשים לב לכך, חייב הנתבע לשלם דמי חכירה כח עוד לא דווח על העיסקה ויקבל את הסכמת המינהל.
4. למעלה מהצורך אציין כי תוצאה זו אף הוגנת כלפי צד ג'. סביר להניח כי צד ג' קנה את הזכויות בהסתמכו על המרשם לפיו החכירה מהוונת. גם אם היה אמור צד ג' לשלם דמי חכירה בהיותו מחזיק בנכס בפועל הרי בסופו ש לדבר עלות עשויה להתגלגל לשכמי הנתבע כאשר צד ג' יבוא אליו בטענות כי הטעה אותו בעת הרכישה.

התוצאה

1. בשים לב לכך, אני מחייב את הנתבע לשלם למינהל סך של 2,602.05 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.3.2009 ועד התשלום במלא בפועל.
2. כן יישא הנתבע בהוצאות המינהל בסך של 2000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים

ניתן היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים.