האם אירוע שבו רוכב אופניים נפל מאופניו לאחר שראה בשעות החשיכה רכב שאורותיו כבויים מגיע לעברו, ובשל כך בלם בפתאומיות, כל זאת כאשר אין מגע בין הרכב ובין האופניים מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן:- "החוק"), זוהי השאלה הטעונה הכרעה בתובענה שלפניי.

רקע ועובדות:

1. ביום 4.10.06, בשעה 21:30 לערך, רכב התובע על אופניו ברחוב אשכולי פז באשקלון. בהצטלבות הרחובות אשכולי פז- סייפן קיימת כיכר. התובע ביקש לפנות בכיכר שמאלה לכיוון רחוב הסייפן, אלא שאז ראה, כי מתוך הרחוב יוצא רכב גדול, ללא אורות. התובע נבהל, בלם את אופניו וכתוצאה מבלימת החירום נפל מאופניו ונפגע (האירוע האמור יכונה להלן:- "אירוע התאונה").

2. הנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת") הינה נהגת הרכב בזמן אירוע התאונה ואילו הנתבעת 2 הינה מי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לכיסוי נזקי הגוף העלולים להיגרם כתוצאה מאירוע התאונה.

3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבותיה המדוייקות של התרחשות התאונה, כמו למשל בשאלה היכן היה ממוקם הרכב בזמן שהבחין בו התובע וכן חלוקים בשאלה האם אירוע התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

4. בהתאם להסכמת הצדדים ולהחלטת בית המשפט, פוצל הדיון בין שאלת החבות ובין שאלת הנזק, כך שככל שבית המשפט יכריע כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, כבר אין צורך לדון בשאלת הנזק.

דיון והכרעה:

5. שתי שאלות עיקריות עולות לדיון בהליך שלפניי. הראשונה הינה השאלה העובדתית ולפיה יש לקבוע, האם נסיבות התאונה התרחשו בהתאם לתיאור שניתן על ידי התובע לרבות, האם נפל כתוצאה מהשימוש ברכב הנתבעת. ואולם, במתן תשובה לשאלה זו אין די, יש לבחון שאלה נוספת והיא שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין האירוע ובין הגדרתו כתאונת דרכים, שכן אין די בכך שהתובע נפל כתוצאה מאותה בהלה שנבהל בשל הימצאותו של רכב בסביבה, יש לבחון, האם מבחינה משפטית אנו מוכנים להכיר באירוע כאמור, כפי תיאורו על ידי התובע כאירוע המוכר כתאונת דרכים, זאת בפרט על רקע העובדה שאינה שנויה במחלוקת ולפיה לא היה מגע בין רכב הנתבעת ובין התובע והתובע נפל כתוצאה מבלימת חירום של אופניו לאחר שנבהל מנוכחות רכב הנתבעת בסביבה.

6. נסיבות התאונה- המבחן העובדתי.

בתצהיר העדות הראשית מטעמו מתאר התובע את אירוע התאונה באופן כדלקמן:

"...רכבתי על אופניי בשכונת המגורים בה אני מתגורר "אשכולי פז" באשקלון. פניתי לאחד הרחובות הקטנים בתוך השכונה (רח' סייפן), לפתע הגיח רכב מדגם "שברולט סוואנה" שנסע ללא אורות לכיווני, על מנת למנוע התנגשות לחצתי על שני הברקסים של האופניים והועפתי מהאופניים קדימה".

בתעודת חדר מיון של בית החולים "ברזילי" באשקלון, שניתנה זמן קצר לאחר אירוע התאונה, זאת לאחר שהתובע פונה באמבולנס ממקום התאונה לבית החולים צויין: "לדבריו נפל מאופניים...".

התובע פנה למחרת לקופת החולים ושם צויין:

"לגבריו (הטעות במקור- ס.כ.) אתמול נפל מאופניים ונחבל במרפק ימין...".

בסיכום האשפוז מבית החולים "אסף הרופא", שאליו פנה התובע יום למחרת התאונה מצויין:

"לדבריו בערב לפני קבלתו נפצע בתאונת דרכים בה היה מעורב כנוסע אופניים כנגד רכב."

התובע דיווח למשטרת ישראל על אירוע התאונה (לא ברור מההודעה מתי היא דווחה, אך מתוך מספר התיק במשטרה ניתן להבין, כי דווחה בשנת 2007). בהודעתו ציין:

"... תוך כדי נסיעה הבחנתי שמרחוב סייפן יצא רכב ללא אורות (מדובר בשעות לילה)... יצא לקראתי עקב אי תמרון מספיק לא היה באפשרותי לעקוף את הרכב ולכן לחצתי על בלמי חירום באופניים..."

בישיבת יום 27.10.11 ציין התובע:

"אני הייתי בכיכר והיא יצאה מהחניה של הבית שלה בלי אורות. עד שראיתי אותה היא היתה כ- 1.5-2 מטר ממני. היא התכוונה לכיוון הכיכר אני הופתעתי... אני מגיע לכיכר רציתי לפנות שמאלה. מדובר ברחובות קטנים בתוך השכונה. אני הבחנתי שמשהו גדול בלי אורות מתקרב אלי בלמתי והתעוררתי בתוך האמבולנס."

בחקירתו הנגדית ציין הנתבע:

"היא היתה בנסיעה. היא התקרבה לכיכר ואני פניתי שמאלה, ואנחנו נפגשנו מה שנקרא בסיבוב של הכיכר."

בהמשך ציין:

"אני מסמן על התמונה איפה היא היתה בזמן שראיתי אותה לראשונה זה היה אולי קצת לפני הכיכר. אני לא טוען שהיא פגעה בי."

בחקירתו החוזרת נשאל התובע והשיב:

"ש: הרכב התקרב לכיוונך היה פיסית במצב של יציאה מחניה או נסיעה לעברך.

ת: קשה לי להגיד חד משמעית אבל הוא היה מולי זה מה שזיהיתי, לא הסתכלתי על מצב הגלגלים. קרוב לוודאי שהיא כבר יצאה מהחניה שהיא היתה ממש ברחוב הקטן הזה."

7. התובע צירף כראיה מטעמו תצהיר עדות ראשית של שכנתו, אשר לא ראתה את אירוע התאונה, אך יכולה היתה להעיד לגבי המקום שבו נפל התובע, אלא שהעדה לא התייצבה לעדות ולכן תצהירה נמשך.

8. הנתבעת לעומת זאת טוענת, כי בזמן אירוע התאונה היא טרם השלימה את היציאה מחניית ביתה, המרוחקת כ- 10-15 מטרים מהכיכר שבה נפל התובע. בתה של הנתבעת, אשר אף היא העידה מטעם הנתבעים ושהיתה ברכב בזמן אירוע התאונה טוענת לאותה גרסה שלה טוענת האם.

9. אחר ששמעתי את העדים, התרשמתי, כי התובע אמנם נפל לאחר שראה את רכב הנתבעת וככל הנראה נבהל ובלם את אופניו.

גרסתו זו של התובע היתה עקבית למן המועד הסמוך לאירוע התאונה ועד לעדותו בבית המשפט.

אמנם, בעת שביקר התובע בחדר המיון צויין על ידי רופאיו, כי לדברי התובע נפל מאופניו ולא אוזכר הרכב המעורב, אלא שיש לזכור, כי באותו שלב התובע לא היה פנוי לתאר בפרוטרוט את השתלשלות האירוע וגם לא ברור האם התובע ייחס חשיבות לשאלת היות התאונה תאונת דרכים אם לאו ואף לא ברור האם רופאיו היו ערים לעניין.

יש לזכור, כי עצם ההכרעה בתיק דנן נוגעת לשאלה האם מדובר בתאונת דרכים אם לאו, כאשר כל אחד מהצדדים אוחז בטענות משפטיות פיהן יש לקבל את טענתו, אין לפיכך לצפות לא מהתובע ולא מרופאיו, כי יערכו בעצמם את הניתוח המשפטי לשם הגדרת האירוע כתאונת דרכים.

כבר ביום שלאחר התאונה, עת אושפז התובע לשם עריכת ניתוח ציין התובע כי היה רכב מעורב באירוע. הנני סבורה, כי מרחק הזמן במקרה זה, בפרט כאשר התובע סובל משבר ביד ולפיכך עסוק בכאביו, אינו משמעותי וניתן לומר לפיכך, כי כבר בסמוך לאירוע ציין התובע את גרסתו לתאונה.

הגרסה אותה מוסר בעל דין בסמוך לאירוע ובפרט בנסיבות בהן הוא טרוד בטיפול בעצמו, הינה בדרך כלל הגרסה האותנטית, המשקפת היטב את נסיבות האירוע, כאשר במקרה דנן, מלכתחילה טען התובע, כי נפל מאופניו, כאשר את הנסיבות המדוייקות פירט כבר ביום לאחר התאונה.

יצויין בנוסף, כי התובע תיאר, כי רכב הנתבע יצא מחניית ביתה בזמן הנפילה מהאופניים והנתבעת אמנם אישרה זאת, כך שעצם נוכחותה של הנתבעת במקום מחזקת את גרסת התובע לכך שנבהל מרכב שיצא מהחניה.

10. פרט לאמור, הגם שהתובע הינו בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, התרשמתי, כי עדותו של התובע מהימנה, אמינה ואינה מתחמקת ומתחכמת.

11. ואולם, נראה, כי התובע לא דייק באחד מפרטי האירוע, לדידו, ייתכן ופרט זה אינו מהותי. לדידן של הנתבעות מדובר בפרט היורד לשורשו של עניין.

הפרט העיקרי, מן הפן העובדתי, השנוי במחלוקת בין הצדדים הינו שאלת מיקום הרכב ביחס לתובע בזמן אירוע התאונה.

בעניין זה, גרסת הנתבעת היתה גרסה עקבית, גרסתה נתמכה גם בגרסת בתה ולמעשה, הגם שהנתבעת הינה בעלת דין, הרי שאין לה כל אינטרס בתוצאות ההליך, היות ורכבה מבוטח בביטוח חובה.

12. כמו גרסת התובע עצמו, גם גרסת הנתבעת היתה מהימנה, אלא שבעוד שהתובע, מבחינתו הסובייקטיבית ידע לומר, כי נבהל מרכב, הרי שהנתבעת עצמה כלל לא הבחינה כי היתה מעורבת בתאונה. הנני סבורה, כי נקודה זו משמעותית על מנת לבחון את מיקום הרכב ביחס לאופניים.

סבורתני, כי אם הנתבעת היתה חשה בדרך כשלהי, כי היא מהווה בנהיגתה סכנה עבור הנתבע, או כי היא אשמה בדרך כלשהי לפגיעתו של התובע בתאונה, היא היתה זוכרת פרט זה ומציינת אותו.

כאמור, השתכנעתי בדבר מהימנותה של הנתבעת ואיני סבורה, בפרט כאשר עסקינן באדם שלא פגע בתובע פיזית בדרך כלשהי, כי הנתבעת או בתה היו מנסות לטשטש את הפרט האמור.

13. זאת ועוד, הגם שבמקום התקהלו אנשים רבים, לא צויין לא על ידי התובע, לא על ידי הנתבעת ובתה וגם לא בתצהיר העדות מטעם השכנה, אשר נמשך בסופו של יום, כי היה רכב המעורב בתאונה. יש להניח, כי אם רכבה של הנתבעת היה קרוב אל רכב התובע בזמן אירוע התאונה, הדבר היה בא לידי ביטוי ולו באחת מן העדויות.

14. ואם אין די בעדותה של הנתבעת, הרי שהתובע עצמו לא ידע לומר בדיוק היכן היה ממוקם רכב הנתבעת בזמן אירוע התאונה.

בעוד שבתחנת המשטרה ציין כי לא היה באפשרותו לעקוף את רכב התובעת ולכן בלם בלימת חירום, הרי שבמהלך עדותו תיאר התובע את מיקומו ביחס לרכב הנתבעת בכמה אופנים, פעם ציין, כי שני כלי הרכב היו בכיכר, פעם ציין, כי הנתבעת היתה לפני הכיכר ובפעם האחרונה, במהלך חקירתו החוזרת ציין, כי אינו בטוח היכן היה ממוקם רכב הנתבעת, לא שלל את האפשרות, כי רכבה היה בחניה, אך הניח, לאור העובדה שנבהל ממנה, כי רכבה כבר יצא אל הרחוב.

15. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביתה של הנתבעת מצוי בקצה הרחוב, כ- 15 מטרים מהכיכר. הכיכר עצמה למרות גודלו של הרחוב, אינה קטנה (התובע תיאר את גודל הכיכר, הוצגו תמונות ובית המשפט אף היה במקום), דומה, כי גם התובע מסכים, כי הנתבעת לא היתה בכיכר עצמה ומתוך הסברו של התובע עולה, כי התובע עצמו נפל בכיכר ממש.

בנסיבות אלו, מצאתי מקום, לעניין מיקום הרכב, להעדיף יותר את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע.

גרסת התובע בעניין זה אינה חד משמעית, לא נראה, כי התובע זוכר באופן וודאי היכן היה ממוקם רכב הנתבעת בזמן התאונה, בעוד שמשנתה של הנתבעת בעניין זה סדורה וחד משמעית.

16. מכאן, יש לקבוע, כי רכב הנתבעת היה סמוך לחניית ביתה בזמן התאונה, במרחק של לפחות 10 מטרים מהתובע וכשהנתבעת יוצאת מהחניה באותה עת בנסיעה איטית מאוד.

בסופו של יום, גם בסיכומיו למעשה מאשר התובע גרסה זו כגרסה המשקפת נכונה את המרחק בין כלי הרכב בזמן נפילת התובע מהאופניים.

17. מכל האמור לעיל עולה, כי בבחינת הגדרת התאונה כתאונת דרכים, הרי שלאור העובדה שקיבלתי את גרסת התובע לפיה הבחין בנתבעת ובלם בלימת חירום, במישור העובדתי ניתן לומר, כי האירוע עונה להגדרת "תאונת דרכים", בחוק. מדובר באירוע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי, כאשר בהתאם לפסיקה המהווה הרכב "כגורם בלתו אין", בשים לב לכך שלאחר שהבחין התובע ברכב ונבהל, הרי שכלי הרכב הוא זה שבגינו נגרמה התאונה.

18. הגדרת התאונה כ"תאונת דרכים"- המבחן המשפטי

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התאונה עונה להגדרה המשפטית של תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, גם בנסיבות התאונה כפי שנקבעו לעיל, כאשר בסיכומיו אף מאשר ב"כ התובע את הקביעות לעיל: "אין כל ספק כי קיים קשר סיבתי ממשי בין הבהלה של התובע למראה מכונית לבין הנפילה, דהיינו הקרבה הצדיקה את הבהלה. התובע הבחין במכונית הנתבעת 1 עת היה במרחק קצר ממנה, כ- 10-15 מטר..." .

19. בתי המשפט הכירו בקיומה של תאונת דרכים, גם מקום בו כלי הרכב לא פגע בנפגע, התובע.

כך ציין בית המשפט:

"מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור ייכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהיעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על-פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והימצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי" (רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ"ג(4) 145, 164).

20. המבחן יהיה, אם כן, הסיכון התחבורתי שמקימה הנסיעה ברכב ויש לבחון האם נסיבות העניין עונות להגדרתו של סיכון זה. הקשר הסיבתי המשפט נקבע על ידי בית המשפט ועתים הוא כולל גם שיקולים של מדיניות משפטית.

כך ציין בית המשפט:

"משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". בענייננו השאלה היא, אם אין לראות במעשהו של התובע-הניזוק מעשה, המפסיק את הקשר הסיבתי "כידוע, הקשר הסיבתי המשפטי אינו כקשר סיבתי פילוסופי שהיה זוקף את כל החטאים שבעולם לחובתו של האדם הראשון, כלשונו של השופט ויתקון בד"נ 12/63. [35] קשר סיבתי משפטי נקבע על-ידי תהליך של בחירה בתוך ה- .causa sine qua nonאלו צריכות מיון כדי לגלות מתוכן אותם הגורמים, אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות, שכן כללי הקשר הסיבתי המשפטי אינם מיועדים להסביר אירועים, כי אם לקבוע איזהו המעשה (או המחדל) הגורר אחריו אחריות". (השופט זוסמן בע"א 704/71, [36] בעמ' 747 וכן ע"פ 478/72 [37], בעמ' 626)." (ע"א 145/80 וקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 146).

21. בת.א 3509/99 גוטליב נ. קנטור, שבמסגרתו נדונה שאלה של הגדרת תאונת דרכים מקום בו לא היה מגע בין הרכבים, ציין בית המשפט, כי יש לערוך בדיקה אובייקטיבית של הנסיבות ואין די לומר, כי התובע נבהל מהרכב. כך ציין בית המשפט:

"לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'.

בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית."

22. הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה כפי שנקבעו לעיל, אינן יכולות להוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. הנני סבורה, כי לא ניתן להכיר בבהלתו של התובע מהרכב בנסיבות בהן הרכב רחוק ממנו מרחק של מספר מטרים לא מועט משום תאונת דרכים.

על פי תיאור התאונה על ידי הנתבעת ומיקום הרכב כפי שתואר על ידה וכפי שנקבע לעיל, הרי שהרכב לא היווה סיכון תעבורתי כלשהו עבור התובע. הרכב עוד טרם הספיק לצאת מהחניה, בוודאי שבמצב זה לא עלול היה לפגוע בתובע. עצם העובדה שהרכב היה ללא אורות אמנם היווה חלק מהגורמים שגרמו לתובע להפתעה, אך אין מדובר ברכב ללא אורות המתקרב אל התובע והתובע מתקשה לפיכך להתחמק ממנו שכן שלא הבחין בו בשל החושך, אלא מדובר ברכב, אשר טרם הספיק לצאת מהחניה, לדברי הנתבעת ברחוב מואר (טענה שלא הוכחשה ולא נסתרה על ידי התובע) ולפיכך, אין משמעות מהבחינה התחבורתית לעצם היות הרכב עם אורות או בלעדיהם.

בנוסף, יש לזכור, כי גם אם מדובר ברכב הנוסע עם אורות ובין אם מדובר ברכב הנוסע ללא אורות, התובע היה בדיוק לפני הפניה לרחוב, כך שגם אם היה מדובר ברכב עם אורות, חשיפתו של התובע לרכב היתה בכל מקרה ברק בעת הגיעו לרחוב והוא עלול היה להיות מופתע בכל מקרה.

23. נראה, כי המקרה דנן דומה לכך גוף אחר שהיה נגלה לתובע בהפתעה בהגיעו לרחוב וגורם לו לבהלה. באותו הקשר, ייתכן ואף היה נגלה לתובע אדם והוא היה נבהל ממנו ובולם. במקרה דנן מדובר ברחוב קטן, הנתבעת בוודאי לא יכולה היתה לנסוע במהירות, כך שההפתעה עבור התובע היתה סובייקטיבית מעצם הופעת רכב, מקום בו אולי לא ציפה לו ולא בשל הסיכון שנשקף לו מאותו כלי רכב.

24. הנני סבורה, כי הרחבה של המקרה דנן להגדרת תאונת דרכים הינה הרחבה מרחיקת לכת ויש לכלול בהגדרת תאונת דרכים מקום בו לא היה מגע עם כלי הרכב, רק מקרים בהם ישנה זיקה ממשית בין הסיכון התחבורתי העולה מהשימוש ברכב ובין הפגיעה בתאונת דרכים.

25. אציין בהקשר זה, כי במישור העובדתי, התובע נפל ממש בכיכר, שהינה גבוהה קמעא מהכביש. לא מן הנמנע, כי כטענת הנתבעות, בעת בלימתו של התובע נתקל התובע באותה שפה של הכיכר וזהו הגורם הממשי לנפילה.

26. עוד יש להעיר בעניין זה, כי בעצם השימוש באופניים ישנו סיכון, שאינו קשור ברכב עצמו. שעה שהרכב לא מהווה סיכון עבור רוכב האופניים, אך זה בולם, עצם הבלימה יכולה לגרום לנפילה, בפרט כאשר עסקינן בבלימת חירום כפי שתוארה על ידי התובע ונראה, כי הגורם העיקרי לפגיעתו של התובע במקרה דנן הוא עצם השימוש באופניים ולא הופעתו הפתאומית של רכב הנתבעת, רכבים נוסעים בכל עת בכבישים, הופעתם אינה צריכה להיות פתאומית, ולפיכך, גם לרוכב האופניים אחריות לגבי נהיגתו, אחריות אותה לא ניתן להטיל, כמדיניות, על כלי רכב המזדמנים לכביש ושאינם מהווים מבחינה כלשהי סיכון עבור רוכב האופניים.

27. לאור כל האמור, אין לראות באירוע התאונה כפי שנקבע לעיל כאירוע המהווה תאונת דרכים ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות המקרה שלפניי ולאור טיבה של מחלוקת, מצאתי מקום להורות, כי התובע ישא בהוצאות הנתבעות בסכום של 3,000 ₪.

התנצלותי לפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ג, 27 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.