בפני תביעתה של גב' נועה עקרי (להלן: "התובעת") הטוענת כי הנתבעים, דיפרנט נעלים בע"מ (להלן: "הנתבעת") ומנהלה, מר יהודה אלי (להלן: "הנתבע"), ביטלו שלא כדין הסכם שהיה בין הצדדים, בחוסר תום לב ובלי שנתנו הודעה על סיומו תוך זמן סביר, ובכך גרמו לתובעת נזקים, אשר לצורכי אגרה הועמדו על סך 500,000 ₪.

הצדדים לתביעה

התובעת, הינה בעלת זכות שכירות בחנות המצויה ברחוב שינקין 9, תל-אביב.

הנתבעת, הינה חברה בע"מ, אשר הוקמה ומנוהלת ע"י הנתבע ואשר עיסוקה הינו ייבוא ושיווק כפכפים מתוצרת HAVAIANAS.

להלן טענות הצדדים:

טענות התובעת:

בחודש אוגוסט 2006, שכרה התובעת חנות ברחוב שינקין 9 בת"א, כמו כן, רכשה את מלוא הציוד והסחורה שהייתה בבעלות השוכר הקודם, וכן את זכות השימוש בשם החנות "HOOK".

החנות הייתה חנות בגדים לכל דבר ועניין ובפינת החנות עמד סטנד אחד של כפכפים מסוג HAVAIANAS שייבאה הנתבעת (להלן: "הכפכפים").

עם קבלת החזקה בחנות, פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לפנות את הסטנד מהחנות מכיוון שהיא אינה מעוניינת לשווק כפכפים, אולם שוכנעה ע"י סוכן המכירות של הנתבעת – מר אורן בן משיח (להלן: "הסוכן אורן"), להמשיך לשווק הכפכפים. הסטנד אכן נשאר בחנות, ובקיץ 2007 ביקש הסוכן אורן מהתובעת להגדיל את הסטנד ובכך להגדיל את היקף המכירות.

בחלוף הימים, עת ראו נציגי הנתבעת כי חנות התובעת משגשגת וכי היא נמצאת במקום אטרקטיבי, הם פנו לתובעת בהצעה להפוך את חנותה ל"חנות הדגל" של המותג, לשם כך להציב שלט בגודל 3.5 מטר אורך ו- 80 ס"מ רוחב, בו ירשם "אווינס הכפכפים הטובים בעולם".

בתמורה, התובעת תזכה בהנחה של 5% ובפטור מדמי הובלת הסחורה לחנותה, וכן חנות התובעת תזכה לבלעדיות לשיווק הכפכפים באיזור שינקין, כאשר הנתבעים התחייבו להימנע מלמכור כפכפים לצדדי ג' באיזור זה, ומנגד התובעת התחייבה לא למכור סחורה של מתחרים.

עוד סוכם, כי באם מחזור הרכישות בחנותה יגדל מעבר ל- 15% מהמחזור בשנה הקודמת, ייערך בחנות שיפוץ במימון הנתבעת (להלן: "ההסכם").

לאחר התלבטות, התובעת הסכימה להפיכת חנותה מחנות בגדים לחנות כפכפים, שלט החנות הקודם הוסר ושלט חדש הוצב בפתח החנות, כמוסכם.

לטענת התובעת, חנותה הפכה לחנות ראווה של הנתבעת, היא הוצגה במסעי פרסום שיווקיים ובתמונות במגזינים, ואף כאשר הגיע נציג הנתבעת מברזיל, לקחו אותו לסיור התרשמות בחנותה. חנותה שיגשגה ומתוך נאמנות לנתבעת, היא דחתה הצעות לשיווק נעליים של יצרנים אחרים.

גם הנתבעים מצידם שמרו על הבלעדיות ונמנעו מלמכור כפכפים לצדדי ג' באיזור, למעט פעם אחת בה בקשו הנתבעים את הסכמת התובעת למכור מספר מצומצם של דגמי כפכפים לחנות הנמצאת באיזור שינקין (שהיא חלק מרשת בפריסה ארצית שלה הסכם שיווק עם הנתבעת). בנסיבות אלו, סוכם כי הנתבעים יוכלו לשווק כפכפים לאותה חנות, אך יספקו לחנות דגמים שונים מאלו המשווקים בחנות התובעת.

בשנת 2008, בעקבות שיווק אגרסיבי של התובעת, מחזור המכירות גדל וכפי שסוכם, הנתבעת שיפצה את החנות על חשבונה, והחנות הפכה לחנות כפכפים לכל דבר ועניין, למעט סטנד אחד של בגדים.

ב-2009 היתה חנות התובעת החנות בעלת מחזור מכירות הכפכפים הגדול בארץ, ובד בבד, הפכה מחנות בגדים, לחנות כפכפים עונתית, שעיקר מכירותיה בעונת הקיץ, ואיבדה כליל את זהותה ואת כלל לקוחותיה מתקופת מכירת הביגוד.

באוגוסט 2009 התובעת הוזמנה לתערוכה במשרדי הנתבעים, ע"מ לבחור כפכפים לעונת הקיץ הבאה. התובעת הגיעה לתערוכה בנובמבר 2009 והזמינה כמות נכבדה של סחורה. בתום ביצוע ההזמנה, הסוכן אורן ציין, כי בסוף חודש ינואר 2010 הסחורה הנקובה בהזמנה תימסר לתובעת.

בדצמבר 2009, חודש ימים לאחר התערוכה, הגיע לפתע הסוכן אורן בליווי סוכן נוסף – אבי, לחנות התובעת, והודיעו לתובעת בע"פ, כי לא תקבל את הסחורה הנקובה בהזמנה וכי ההסכם עימה הופסק לאלתר, חד צדדית. כמו כן, הודיע לה הסוכן אורן, על הקמת "חנות דגל" אחרת של הנתבעת בסמוך לחנות הקיימת של התובעת.

לטענת התובעת, ביטול ההסכם היה בחוסר תום לב בבחינת ה"כושי עשה את שלו, הכושי ילך". ההסכם בוטל על ידי הנתבעים שלא כדין, ההסכם בוטל שלא תוך מתן הודעה סבירה – מתן זמן סביר להתארגן ולהקים חנות חדשה.

כמו כן, פתיחת החנות החדשה ע"י הנתבעים, וודאי שלא הייתה "החלטה של רגע", והזמנתה של התובעת לתערוכה היתה רק לצורכי "ריגול תעשייתי". בתוך כך, נאלצה התובעת לשנות שוב את אופי חנותה לחנות רב עונתית ומוכרת כיום בגדים, נעליים ועוד.

בכתב התביעה טענה התובעת כי על הנתבעים לפצות אותה בסך 1.6 מיליון ₪, לפי הפירוט הבא:

1. 150,000 ₪ - הפסד השקעה ראשונית – בחנות "הוק".
2. 1,000,000 ₪ - פיצוי עבור אובדן והפסד הכנסות של 3 עונות.
3. 150,000 ₪ - הוצאות עבור שינוי החנות – מחנות כפכפים לחנות בגדים.
4. 200,000 ₪ - פגיעה בשם ובמוניטין ושיקום של שם אחר לחנותה.
5. 100,000 ₪ - עוגמת נפש.

יחד עם זאת, ולצרכי אגרה, העמידה התובעת את תביעתה ע"ס 500,000 ₪.

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבע, מאחר שהוא רק בעל מניות בנתבעת ואינו חב אישית כלפי התובעת.

בנוסף, הנתבעים מכחישים קיומו של הסכם בלעדיות, וטוענים כי הנתבעת מכרה לתובעת את הכפכפים בקונסיגנציה, ולאור וויכוחים רבים עם התובעת במהלך ההתקשרות, החליטה הנתבעת לפתוח חנות מכירה משלה.

הנתבעים מציינים כי המותג מוכר בעולם מאז 1962, ולא התובעת היא זו שהחדירה את המוצר לשוק וקידמה את מכירתו.

הנתבעת קבלה הזיכיון לכפכפים ומקדמת את מכירתו בהצלחה בכל הארץ, בלי קשר לתובעת.

עוד טענו, כי מיד בסיום ההתקשרות עם הנתבעת, התובעת החלה במכירת כפכפים מתחרים, ורק לאחר שכשלה, העלתה את טענות ההפרה.

לגרסת הנתבעים, החנות מעולם לא היתה "חנות הדגל", כדברי התובעת, וכמו חנויות רבות, גם לחנות התובעת סופקה הסחורה.

התובעת מעולם לא קבלה בלעדיות באזור שינקין.

כמו כן, לטענתם, חנות התובעת לא היתה החנות שמכרה הכי הרבה כפכפים. הנתבעת מודה כי אסרה על התובעת למכור כפכפים מתחרים.

לאחר קשיים רבים מצידה של התובעת, הוחלט לא להמשיך ולספק לה סחורה, ולפתוח חנות במקום.

עוד טענו הנתבעים, כי קודם לפרידה, איימה התובעת, לא אחת, להפסיק למכור את הכפכפים, ובחודש פברואר 2010 כבר החלה למכור כפכפים מתחרים, הזהים כמעט לאלו של הנתבעת.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, שתוכנם זהה לאמור בכתבי הטענות הנ"ל בשינויים קלים.

התובעת צירפה תצהירי עדות ראשית של אילן נורי – בן זוגה ומנהל חנות סמוכה,

תצהיר של הסוכן אורן – שימש כסוכן מכירות של הנתבעת עד ל- 1.1.10.

בנוסף, הגישה התובעת חוות דעת מומחה מטעמה, של גב' עופרה מורלי - חשבונאית ויועצת מס (להלן: "גב' מורלי").

הנתבעים צירפו תצהירי עדות ראשית של אברהם בנין – סוכן מכירות של הנתבעת,

וכן תצהיר של הסוכן אורן, ששימש בעבר סוכן מכירות אצל הנתבעת (תצהיר הסוכן אורן לנתבעים קודם בזמן לתצהיר שנתן לתמיכה בגירסת התובעת).

דיון

ההסכם בין התובעת לנתבעת:

מהראיות שהניחו בפני שני הצדדים, עולה כי בין הצדדים אכן היה הסכם, על פיו הנתבעים התחייבו לא למכור כפכפים למתחרים של התובעת באותו אזור (ראה עדות הנתבע בעמ' 35 ש' 7-8, וכן עמ' 38 ש' 28), ואילו התובעת התחייבה שלא למכור בחנותה כפכפים של פירמות מתחרות.

ההסכמה על הבלעדיות ההדדית אף יושמה הלכה למעשה במשך למעלה משלוש שנים, במהלכן התובעת פיתחה את העסק שבחנותה והרחיבה את היקף המכירות באופן משמעותי.

כמו כן, הנתבע אישר כי חנות התובעת היא אחת החנויות הפרטיות (בשונה מרשתות גדולות שלכולן ניתנה הנחה משמעותית) היחידות שזכו להנחה של 5%, והחנות היחידה שזכתה לשיפוץ במימון הנתבעת.

ביטול ההסכם:

הנתבע בעדותו אישר (עמ' 38 ש' 21) כי ההחלטה על ביטול ההסכם, התגבשה אצלו כבר במאי 2009 ואף על פי כן, לא נשלחה לתובעת הודעה על כך.

באוגוסט 2009 נשלחה לתובעת הזמנה לתערוכה של קולקציית 2010 שהייתה אמורה להיערך באוקטובר 2009. התובעת ביקרה בתערוכה במהלך דצמבר 2009 (ראה עדות הנתבע עמ' 40 ש' 6-9) בליווי מנהלת חנותה והסוכן אורן.

בשלב זה, כבר היה בידי הנתבעים הסכם חתום לשכירת חנות אחרת ברחוב שינקין, סמוך לחנותה של התובעת (ראה הסכם שכירות שנחתם בנובמבר 2009 - הוגש וסומן נ/5).

רק בדצמבר 2009, לאחר שתובעת ביקרה בתערוכה וביצעה הזמנה, הודיע לה הסוכן אורן על ביטול ההסכם עמה.

(במענה לשאלה מדוע התובעת זומנה לתערוכה בשעה שהיה ידוע כי ההסכם יבוטל, טענו הנתבע ואברהם בנין – סוכן הנתבעת, כי מכיוון שהיה לתובעת חוב של כ-60,000 ₪ שלא הוסדר, הסוכן אורן פחד להודיע לה על ביטול ההסכם, מחשש שהיא תסרב לשלם את יתרת חובה (ראה עדות מר אברהם בנין עמ' 30 ש' 1-3 וכן עדות הנתבע עמ' 40 ש' 27-29)).

המסגרת הנורמטיבית:

בין הצדדים היה הסכם בעל-פה, על פיו מכרה התובעת את הכפכפים שיובאו על ידי הנתבעת.

הסכם זה היה ללא הגבלת זמן.

מקום בו נכרת חוזה ליצירת יחסים מתמשכים, המבוסס על יחסי אמון בין הצדדים, והחוזה לא הוגבל בזמן, אין משמעותו של הדבר שלא ניתן לסיים חוזה כזה.

מעצם מהותו, חוזה ארוך טווח הוא גמיש ותלוי בנסיבות המשתנות, וההגיון המסחרי מורה לאפשר לצד מעוניין, להתנתק מהקשר החוזי.

יפים לעניין זה דברי השופט זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני הנסיעות נ. פאנל חברות התעופה:

"העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה ייווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם לדוגמה חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין הצדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן, יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד צדדי, זה מן האחיזה של זה".

אולם, גם במקרים בהם עומדת החזקה האמורה ונתונה הרשות למי מהצדדים להביא את החוזה לסיום, אין בכך בכדי לפטור אותו מהחובה הכללית המועגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, חלק כללי, ולפיה, "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

הזכות להביא חוזה בלתי מוגבל בזמן לידי סיום, היא זכות הנובעת מחוזה, וככזאת, חלה על הצד הבא לממשה, החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

הלכה כפי שנקבעה בע"א 442/85 זוהר נ. מעבדות טרבנול בע"מ (להלן: "פרשת מעבדות טרבנול") כי חוזה שלא נקצב מועד לסיומו, אינו ניתן, כעקרון, לאכיפה וכל צד רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד השני, זמן סביר מראש.

על דרך קביעת סבירותו של זמן, מתן ההודעה ותכליתו, ניתן ללמוד מדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת מעבדות טרבנול:

"כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה ועיצב שוק לקוחות. איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעיסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה... הציפייה הסבירה של המפיץ הייתה, שהחוזה יימשך זמן נוסף, שיאפשר לו למצות את פרי מאמציו. הביטוי הפורמאלי לציפיה סבירה זו, הוא בתקופת הזמן שבין מתן ההודעה על הפסקת החוזה לבין הפסקתו בפועל. בתקופה זו ימצה המפיץ את ציפייתו הסבירה, "ויאכל" את כל האפשרויות המיוחדות שהוא פיתח, ושהן פרי השקעתו בממון, בזמן ובעבודה. אכן, לעתים עשויה התרופה להפרת החוזה להיות צו אכיפה, אשר ימנע הפסקת החוזה ויאפשר לו קיום לתקופת הזמן הסבירה. במקום שאכיפה אינה באה בחשבון (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970), זכאי המפיץ לפיצוי, שיעמיד אותו באותו מצב בו היה עומד אילו החוזה היה נמשך כל אותה עת סבירה".

אם כן, משך הזמן הסביר, ובהתאם גובה הפיצויי שייפסק בהיעדר הודעה מוקדמת, ייגזר מנסיבות המקרה הספציפי ובהתאם לתכלית חובת ההודעה המוקדמת, שהינה לתת לצד השני זמן להתארגן ולמצות את הרווחים שהיה אמור להפיק מהשקעתו.

כאמור, ההחלטה על הפסקת ההתקשרות, התקבלה אצל הנתבעים זמן ניכר בטרם מסירת הודעה לתובעת. ההודעה נמסרה לתובעת רק בחודש דצמבר 2009, ולפי בקשתה של התובעת, ניתנה לה אפשרות להמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעת עד לחודש פברואר 2010.

בכתב התביעה התובעת טענה כי בנסיבות מקרה זה, ההודעה המוקדמת צריכה הייתה להימסר שלוש עונות (3 שנים) לפני הפסקת היחסים בין הצדדים.

לאחר שבחנתי את הנסיבות המיוחדות של ההתקשרות בין הצדדים שבפני ואת אופי ההתקשרות, לאחר שהנתבעת הגיעה להחלטה מגובשת על הפסקת היחסים, הרי שחיוב בהמשך ההסכם למשך שלוש עונות נוספות, כפי שטוענת התובעת, הן פרק זמן ארוך מידי, המהווה הארכה מלאכותית של החוזה יתר על המידה, דבר העומד בניגוד להלכה הפסוקה שמטרתה לאפשר למי מהצדדים להפסיק את היחסים במקרה של שינוי הנסיבות או ערעור יחסי האמון ביניהם.

יש לזכור כי התובעת לא הוכיחה בפני השקעות מהותיות שעשתה בקשר למכירת הכפכפים או הוצאות שיווק מהותיות.

כמו כן, יש לזכור כי ההתקשרות בין הצדדים לא היתה ארוכת שנים, אלא כשלוש שנים בלבד.

לא למותר לציין, כי לאחר קבלת ההודעה על הפסקת ההתקשרות, הסתפקה התובעת, מיוזמתה, באפשרות להמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעת עד חודש פברואר 2010, ולא ביקשה, בזמן אמת, תקופה ארוכה יותר ואף לא אורכה נוספת.

לכשעצמי, הייתי סבורה כי בנסיבות העניין ראוי היה שהאורכה שתינתן על ידי הנתבעים, תכלול את העונה בגינה התובעת הוזמנה לתערוכה.

אך כאשר התובעת עצמה ביקשה, בעת שהודיעו לה על סיום ההתקשרות, שברצונה באורכה של כשלושה חודשים (דצמבר 2009 – פברואר 2010), ובקשתה נענתה על ידי הנתבעים, אין אני יכולה לקבוע כי הודעת הביטול היתה לא סבירה ועלתה כדי הפרת ההסכם.

גם אם הייתי קובעת כי הנתבעים הפרו את חובת ההודעה המוקדמת, הרי שהתובעת זכאית לפיצויי ציפייה, בגובה הרווח אותו הייתה אמורה לקבל אילו התאפשר לה להמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעת, לאותה עונה אליה כיוונה התערוכה (ולא מעבר לכך).

אלא, שהתובעת לא הוכיחה כי נמנע ממנה רווח כלשהו כתוצאה מהפסקת ההתקשרות (לאור מועד מסירת ההודעה על כך).

ראשי הנזק הנתבעים:

בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים בראשי הנזק הבאים:

א. הפסד השקעה ראשונית - בחנות "הוק" - 150,000 ₪.

ב. פיצוי - אובדן הכנסות (הפסד 3 עונות) -1,000,000 ₪.

ג. הוצאות הקמת/שינוי החנות כליל- 150,000 ₪.

ד. פגיעה בשם - שיקום שם אחר/קודם - 200,000 ₪.

ה. עוגמת נפש - 100,000 ₪.

בבואנו לקבוע את שיעור הפיצוי עם ביטול ההתקשרות, יש להבחין בין הוצאות או נזקים שהינם תוצאת הסיכון שלקחו על עצמם הצדדים בעת כריתת החוזה, ובין הוצאות או נזקים שהם תוצאות הפרה.

כפי שהובהר לעיל בהרחבה, בחוזה ללא הגבלת זמן, ישנה חזקה, כי הצדדים התכוונו לאפשר למי מהם להפסיק את היחסים, בכל עת, בכפוף למתן הודעה מוקדמת.

לפיכך, בעצם כניסתם למערכת יחסים כזאת, הצדדים לקחו על עצמם את הסיכון שההסכם יבוטל בשלב כלשהו, ומשכך, ההשקעה הראשונית והוצאות ההקמה או שינוי החנות, הינם בתחום הסיכון שלקחה על עצמה התובעת בכך שבנתה את המוניטין העסקי שלה ואת שוק לקוחותיה, אך ורק על מוצרי הנתבעת, אף שידעה כי ייתכן וההסדר ביניהן ייפסק בשלב כלשהו.

לכן לא ניתן לפסוק פיצויים לתובעת בגין ראשי נזק אלו.

מנגד, אבדן ההכנסה בתקופת ההודעה המוקדמת, הפגיעה בשמה של התובעת עקב ביטול ההסכם מבלי שניתן לה, לטענתה, זמן סביר להתארגן, ועגמת הנפש שנגרמה לה עקב אי מתן הודעה מוקדמת בזמן סביר והעמדתה בפני שוקת שבורה, הינם לכאורה, תוצאה של הפרת חובת ההודעה המוקדמת ולכן התובעת היתה זכאית לפיצויי בגין ראשי נזק אלו, ככל שהייתה מוכיחה הפרה של ההסכם ונזקים מסוג זה, שנגרמו לה בפועל.

התובעת צרפה לתצהירה חוות דעת של הגב' מורלי, במסגרתה פורטו התפלגות הסחורה בחנותה של התובעת, הכנסות החנות ורווחי התובעת בין השנים 2006-2009. הנתונים המפורטים בחוות הדעת מגובים בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת ובשומת המס לשנים 2008 -2009.

יצויין, כי בניגוד לאמור בכותרת חוות הדעת, הגב' מורלי אינה רואת חשבון אלא חשבונאית ויועצת מס. בחקירתה נשאלה גב' מורלי מדוע נכתב כי היא רואת חשבון, והשיבה, שככל הנראה מדובר בטעות סופר של מי שכתב את נוסח חוות הדעת, שכן היא רק סיפקה את הנתונים וערכה את התחשיב, ואת מלאכת הניסוח ביצעו במשרדו של ב"כ התובעת.

בנוסף, בסיום אותו מסמך המכונה "חוות דעת", כותבת הגב' מורלי, כי צפי הכנסות התובעת לשלוש השנים הבאות מוערך על ידה במיליון ₪ ואין גם פירוט מהו הרווח הנגזר מהכנסות אלו.

אין גם פירוט כיצד נערך החישוב ועל סמך אילו נתונים העריכה גב' מורלי כי ההכנסות יעמדו על סך זה. יצויין, כי על פי הנתונים שסיפקה גב' מורלי, הכנסות התובעת החייבות במס בשנת 2009 הסתכמו בסך 122,010 ₪, כאשר לא מובן כלל, על סמך מה הניחה גב' מורלי כי הכנסות אלו אמורות לטפוח לכמיליון ₪ לפחות(?!) תוך שלוש שנים.

שהרי על פי הנתונים שהציגה, ההכנסות של שנת 2009 לעומת שנת 2008 עלו בכ- 30%, ולמרות שלא ניתן להסיק עליה מתמדת ברווחים של 30% כל שנה, אזי, גם כך הסכום רחוק מאד מלהגיע למיליון ₪.

גב' מורלי גם שכחה להפחית את ההכנסות שהיו לתובעת, בפועל, בשנת 2010 ואילך, ואשר נתונים לגביהם לא נמסרו לביהמ"ש.

אציין עוד שמחומר הגלם שצורף ל"חוות הדעת" עולה שמחזור המכירות בשנת 2009 דווקא ירד לעומת מחזור המכירות בשנת 2008, ואם מדובר במגמה, ייתכן שהדבר דווקא היה גורם לשחיקה בריווחיות.

לאור כל האמור, לא מצאתי ליתן משקל ראייתי של ממש למסמך הנושא שם "חוות דעת" וערוך ע"י הגב' מורלי.

לפי סעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות) "אין המפר חייב בפיצויים בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". בענייננו, חלה על התובעת חובת הקטנת הנזק ע"י שיווק מוצרים חלופיים ונסיון לייצר רווחים באמצעים סבירים אחרים.

לטענת התובעת, בחודש פברואר 2010, מיד עם סיום מכירת כפכפי הנתבעת, היא החלה לשווק כפכפים זולים יותר, של חברה מתחרה. לגרסתה, היא לא הצליחה לייצר רווח וסיימה את השנה בהפסד. כך טענו גם בן זוגה של התובעת וגב' מורלי.

דא עקא, התובעת לא הציגה אסמכתאות לטענה כי בשנים 2010-2011 לא היו לה רווחים. ל"חוות הדעת" לא צורפה כרטסת הנהלת החשבונות או שומת מס הכנסה לשנת 2010, על אף ש"חוות הדעת" של הגב' מורלי שהוגשה לביהמ"ש נערכה רק בנובמבר 2011, ואילו מתן עדותה בביהמ"ש התקיימה רק במהלך 2012, מועדים בהם היו בידיה כל הנתונים הנחוצים.

צירוף המסמכים החסרים, יכול היה, לכאורה, להבהיר בדיוק את היקף הנזק שנגרם לתובעת כתוצאת מהפרת חובת ההודעה המוקדמת מצד הנתבעים, ככל שהייתה.

לו רצתה, יכולה היתה התובעת, בקלות יתירה, לסמוך את נזקיה הנטענים באסמכאות ברורות, ודי היה לצרף אישור ממס הכנסה כי בשנת 2010 לא היו לה רווחים או לחלופין, לצרף את כרטסת הנהלת החשבונות ממנה ניתן היה ללמוד על מחזור המכירות בחנות.

משנמנעה מכך, התובעת לא עמדה בכלל הראיה הטובה ביותר.

לאור האמור ובהעדר הוכחה, אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.

ביחס לראשי הנזק בגין פגיעה בשם התובעת ועוגמת נפש –

לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות) "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".

לטענת התובעת, התנהלות הנתבעים גרמה לפגיעה אנושה בשמה הטוב של התובעת ובמוניטין שייצרה לעצמה.

לטענתה, לאחר שלוש שנים של שיווק כפכפים אגרסיבי, התובעת וחנותה היו מזוהות עם מוצר אחד בלבד- "כפכפי HAVAIANAS".

הודעתה הפתאומית של הנתבעת על ביטול ההסכם העמידה את התובעת לטענתה, במצב בו היא לא יכלה לספק לציבור לקוחותיה את המוצרים אותם הם רגילים היו לרכוש בחנותה, מה שגרם לפגיעה אנושה במוניטין העסקי של החנות.

עוד טענה התובעת, כי התנהלות הנתבעים הסבה לה עגמת נפש רבה והעמידה אותה מול שוקת שבורה, וזאת באופן פתאומי וללא הכנה מוקדמת.

טענות התובעת בעניין זה לא הוכחו, ולו בראשית ראיה.

ההיפך הוא הנכון, הוכח בפני כי התובעת, לאחר קבלת ההודעה על הפסקת ההתקשרות, ביקשה כי הנתבעים ימשיכו לספק לה את סחורתם עד חודש פברואר 2010, וכך נעשה.

הוכח כי התובעת לא ביקשה אורכות ולא הציבה כל דרישות בעניין.

הוכח כי התובעת החלה באופן מיידי במכירת כפכפים של חברה מתחרה.

בהעדר הוכחה אחרת, ומשהתובעת נמנעה מהצגת נתונים אשר בוודאות היו בידיה, הרי שהחנות המשיכה להרוויח גם בשנת 2010, ללא שינוי לעומת השנה הקודמת, שאם היה נגרם לתובעת הפסד רווחים באותה שנה, חזקה עליה שהיתה מגישה לתיק ביהמ"ש את הנתונים הרלוונטיים.

מכאן שוכנעתי כי ההודעה בדבר הפסקת ההתקשרות, נעשתה לאחר אורכה אותה ראתה התובעת כסבירה, ומכל מקום, לא הוכח בפני נזק כלשהו שנגרם לתובעת כתוצאה מהפסקת ההתקשרות.

סיכום

לפיכך, התביעה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי ונסיבות העניין, אינני מוצאת לעשות צו להוצאות ובהתאם כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ב, 03 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.