1. השאלה העומדת לדיון בתובענה זו היא האם התיישנה עילת התביעה מכוחה עותר התובע להכיר באירוע מיום 29.5.00 כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק" או "חוק הביטוח הלאומי").

2. רקע עובדתי

א. ביום 27.6.00 פנה התובע לנתבע בתביעה בגין פגיעה בעבודה מיום 29.5.00. תביעתו לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות מיום 18.12.00.

ב. בגין החלטה זו של פקיד התביעות, ביום 17.6.01, התובע הגיש תביעה לבית הדין באמצעות עו"ד ערן אלבר בבל 2969/01 (להלן: "התביעה הראשונה").

ג. בתביעה הראשונה הוחלט על מינוי מומחה/יועץ רפואי מטעם בית הדין, והוא אף הגיש חוות דעת רפואית. בהמשך התקיים דיון בבקשות הצדדים להפניית שאלות הבהרה. מעיון במסמכים מתוך התביעה הראשונה (אשר צורפו לכתב התביעה), עולה כי ביום 2.10.03 ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בתיק. לאחר מכן, התקיים דיון נוסף ביום 4.5.04, שבו הצהיר ב"כ התובע דאז כי יודיע לבית הדין תוך 30 יום כיצד בכוונתו להמשיך בטיפול בתיק.

ד. משלא התקבלה כל הודעה מהתובע, ביום 30.6.04 נמחקה התביעה הראשונה מחוסר מעש.

ה. ביום 7.12.10 הוגשה תביעה זו, באמצעות עו"ד אבו ורדה, בה נטען כי חוות הדעת שניתנה בעניינו של התובע בתביעה הראשונה היא לטובת התובע ויש לחדש את הדיון בתביעה מהמקום בו הופסקה התביעה הראשונה, ולאפשר הפניית שאלות הבהרה למומחה.

3. תמצית טענות התובע

א. מחיקת התביעה הראשונה מחוסר מעש נגרמה שלא בעטיו, כאשר הוא נהג לפנות לבא כוחו הקודם, עו"ד אלבר על מנת לברר לגבי התיק, ובכל פעם נאמר לו ש"התיק בטיפול". בסופו של דבר החליט התובע למשוך את התיק מעו"ד אלבר ולהעבירו לבא כוחו הנוכחי.

ב. חוות הדעת שניתנה בעניינו של התובע בתביעה הראשונה מתיישבת עם טענות התובע ומצדיקה מתן פסק דין לטובתו.

ג. התובע לא היה חייב להגיש שאלות הבהרה למומחה והיה זכאי לפסק דין לטובתו על יסוד חוות הדעת בלבד. לפיכך החלטת המחיקה מחוסר מעש ניתנה שלא כדין. בנסיבות העניין מתקיימים התנאים המצדיקים ביטולה של החלטת המחיקה מחוסר מעשה.

ד. מדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי ואין לגרוע מזכויותיו של התובע מטעמים פרוצדוראליים.

4. תמצית טענות הנתבע

א. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, וזאת אף אם יילקח בחשבון פרק הזמן שבין הגשת התביעה הראשונה ועד למחיקתה מחוסר מעש.

ב. פרק הזמן שחלף מאז האירוע הנטען כתאונת עבודה, יקשה על ניהול התיק.

ג. ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בתביעה הראשונה אינן מחייבות את הנתבע בתביעה זו.

דיון והכרעה

5. בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל – 1969, בנוסח אשר היה בתוקף בעת מתן החלטת פקיד התביעות בעניינו של התובע, נקבע:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשתן של תובענות, לפי תקנה 1(ב) לתקנות (עב"ל 387/07 אמראדאת - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 2.4.08); עב"ל 31/98 סולן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 488 (1999)).

בנושא המועדים להגשת התביעה הן לנתבע והן לבית הדין, נפסק כך:

"אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה" (דב"ע מט/0-170 פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132 (1989)).

בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) נקבע:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

בסעיף 16 לחוק ההתיישנות נקבע:

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."

6. התובע לא ביקש לבטל את פסק הדין שמחק את התביעה הראשונה, אלא הגיש תביעה חדשה, היא התובענה שבפנינו, אשר הוגשה ביום 7.12.10 ועניינה החלטת פקיד התביעות מיום 18.12.00. לפיכך, בהתאם לכל הוראות הדין אשר פורטו לעיל, עילת התביעה התיישנה במועד הגשתה. זאת אף בהתחשב בהוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות בדבר עצירת מירוץ ההתיישנות במהלך ניהול תביעה שנדחתה. גם לאחר ניכוי התקופות הנ"ל יוצא שהתביעה הוגשה כשש שנים לאחר שניתנה החלטת פקיד התביעות, כאשר על פי הדין, היה עליו להגיש תביעה לבית הדין לא יאוחר מששה חודשים לאחר שהתקבלה החלטת פקיד התביעות.

7. התובע לא הציג כל הסבר המניח את הדעת לאיחור הרב בהגשת התביעה החדשה. התובע העיד שלקח את התיק מעו"ד אלבר "לפני 4, 3 שנים" (עמוד 3 לפרוטוקול, שורה 13). כלומר אף לשיטתו של התובע לכל המאוחר בתחילת שנת 2009 יכול היה לדעת שהתביעה הראשונה נמחקה.

התובע הוסיף והעיד שפנה עם התיק לבא כוחו הנוכחי "לפני שנה בערך" (שם בשורה 16), כלומר בסמוך למועד הגשת תביעה זו. המסקנה מעדות זו שלגירסת התובע, במשך שנתיים התיק היה אצלו, מבלי שטיפל בו באופן כלשהו, ובמילותיו של התובע (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 1):

"לא עשיתי איתו שום דבר. היה לי בבית את התיק ולא עשיתי עם זה כלום."

מעדותו זו של התובע עולה כי במשך שנתיים הוא למעשה זנח את התביעה. בנסיבות אלה, כאשר התובע למעשה ישן על זכויותיו במשך תקופה של למעלה משש שנים (ולשיטתו לפחות שנתיים), אף מבלי שתילקח בחשבון התקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה ועד למחיקתה מחוסר מעש, אין כל הצדקה לעצירת מירוץ ההתיישנות במהלך תקופה זו באופן שיגרום להארכת המועד הקבוע בתקנות להגשת התביעה בגין החלטת פקיד התביעות.

8. התובע טען בסיכומיו טענות שונות שמקומן יפה לבקשות לביטול פסק דין. ברם, ההליך שבפנינו אינו בקשה לביטול פסק הדין מיום 30.6.04, אלא תובענה חדשה. למרות שהתובע היה מיוצג בכל ההליכים בבית הדין, התובע לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה (ולפיו נמחקה התביעה מחוסר מעש) ואף לא הגיש ערעור על פסק הדין. לפיכך פסק הדין שמחק את התביעה הראשונה הוא חלוט. מסיבה זו גם לא ניתן להמשיך את ההליך החדש מהנקודה בה הופסק ההליך הקודם, תוך התעלמות מפסק הדין מיום 30.6.04.

אין מקומן של הטענות אשר לשיטתו של התובע מצדיקות את ביטול החלטת המחיקה מחוסר מעש, במסגרת התביעה החדשה כנגד החלטת פקיד התביעות. טענות כגון "ביטול מטעמי צדק" או "ביטול על פי שיקול דעת" וכן טיעונים בנושא סיכויי הצלחת התביעה, מקומן בבקשה לביטול פסק דין, אך אין זה ההליך בו התובע נקט.

9. גם לגופן של טענות, דינן להידחות. הטענה לפיה החלטת המחיקה מחוסר מעש ניתנה שלא כדין, בנימוק שהתובע לא היה חייב להגיש שאלות הבהרה, נעדרת בסיס. כפי שפורט לעיל, ההחלטה בדבר מחיקת התביעה הראשונה מחוסר מעש ניתנה לאחר שב"כ התובע הצהיר כי יודיע לבית הדין על כוונותיו לגבי המשך ההליך, והוא לא עשה כן. מקום בו התובע אינו פועל על פי החלטות בית הדין הוא אחד המקרים בהם מוסמך בית הדין למחוק את ההליך מחוסר מעש.

מעבר לכך וכפי שפורט לעיל, לא הוצג הסבר סביר לזניחת הטיפול בתיק על ידי התובע למשך תקופה ארוכה שבין החלטת המחיקה ועד להגשת התביעה החדשה.

10. אין מקום לקבל את התביעה, באופן שיחייה מחדש את התביעה הראשונה, רק משום שמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, כפי שהתובע טוען.

בענייננו, כפי שפורט לעיל, לא נותר ספק בנוגע להתיישנות בנושא הגשת תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות. בנוסף, חלוף הזמן מאז התאונה הנטענת והחלטת פקיד התביעות בעניינו של התובע, פועל לחובת התובע ואינו יכול לשמש נימוק לחידוש הדיון בעניינו. על פי הפסיקה, דווקא בתביעות מכח חוק הביטוח הלאומי, נקבעו תקופות התיישנות קצרות למימוש זכויות שמקורן בדיני הביטחון הסוציאלי. הרציונל מאחורי קביעת תקופות התיישנות קצרות בתחום זה הוא כי גמלאות הביטוח הלאומי נועדו בעיקרו של דבר לקיום השוטף. האפשרות לצוברן עד לעת שיחפוץ התובע להגיש תביעה לגביהן נוגדת את תכלית תשלומן (עב"ל (ארצי) 27/03 המוסד לביטוח לאומי – חזן, (פורסם בנבו, 2.6.04); דב"ע נז/ 0-150 מוזס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102 (1999); עב"ל (ארצי 655/07 רוסו – המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 7.2.10)). מעבר לכך, שאלת זכאות המבוטח לקבלת הגמלה מבוססת על בדיקת נתונים ופרטים למתן גמלה כאשר חלוף הזמן עלול להכביד על בירור זה (עב"ל (ארצי) 681/08 אבו רמוז - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 25.6.09).

11. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ג, (19 דצמבר 2012), בהעדר הצדדים.