1. בתובענה זו פוצל הדיון באופן שפס"ד חלקי זה יכריע בשתי שאלות:

א. האם הארוע התאונתי נשוא התובענה, שיתואר להלן, הוא בגדר "תאונת דרכים עפ"י דין" אם לאו?

ב. בהנחה שאין מדובר בתאונת דרכים עפ"י דין, האם הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), אחראית בנזיקין לנזקי התובע בתאונת העבודה שארעה לו?

2. התובע, יליד שנת 1975, עבד ביום התאונה נשוא תובענה זו, כנהג חלוקה שכיר אצל הנתבעת.

3. במועד התאונה ביצע התובע את עבודתו כנהג חלוקה אצל הנתבעת, כשהוא נוהג במשאית בעלת מספר רישוי 18-314-13 (להלן: "המשאית").

4. במועד התאונה הנתבעת 1, חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את המשאית בביטוח חובה.

5. במועד התאונה, הנתבעת 3, חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת (מעבידתו של התובע), בפוליסת ביטוח המכסה חבות מעבידים.

לנתבעות 2 ו- 3 נקרא להלן: "הנתבעות".

התאונה הנטענת והוכחת נסיבותיה ע"י התובע

6. התובע בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) תיאר את התאונה כדלקמן:

א. בתאריך 11.6.08 הוא הגיע למחסני הנתבעת בישוב קדימה, שם הועמסה המשאית במשטחי סחורות, אותם היה אמור התובע לחלק ללקוחות במהלך היום.

ב. נקודת הפיזור הראשונה היתה בסניף שופר סל בעפולה (להלן: "המזמין").

ג. כשהגיע התובע עם המשאית למקום החלוקה הראשון, הוריד את דלת ארגז המשאית (שהינה הידראולית) בכיוון אופקי אל הקרקע, על מנת שתשמש גם כרמפה לצורך הפריקה (להלן: "הרמפה").

ד. לאחר שהרמפה ירדה אל הקרקע הוא עלה אליה, והתרומם עמה עד שהגיע לגובה ארגז המשאית, שם נעצרה הרמפה. במצב זה רצפת הרמפה נראתה כהמשך רציף של רצפת ארגז המשאית, ללא הפרשי גובה ביניהם.

ה. בשלב זה הוא נטל מארגז המשאית מלגזה חשמלית שהיתה מועמסת יחד עם משטחי הסחורה על ארגז המשאית (בת/1, סעיף 14, נרשם כי התובע הרים את המלגזה החשמלית יחד עמו על הרמפה עובר לפריקה, ומכאן משתמע לכאורה כי המלגזה החשמלית לא היתה על ארגז המשאית עובר לפריקת הסחורות. אולם התובע תיקן את האמור בתצהירו ובחקירתו הנגדית, וציין כי המלגזה החשמלית היתה בתוך המשאית מלכתחילה, עובר לפריקה - עמ' 11 לפרו' ש' 8-12) והתקדם עמה לעבר המשטח המיועד למזמין. הוא הכניס את שיני המלגזה החשמלית מתחת למשטח העמוס, וצעד עם המלגזה העמוסה במשטח לאחור במטרה להגיע אל שטח הרמפה, ומשם לרדת באמצעות הרמפה אל הקרקע.

ו. תוך כדי פסיעה לאחור לא הצליח להתייצב מאחורי המלגזה העמוסה על משטח הרמפה, מעד ונפל מרום הרמפה אל עבר הקרקע, ונחבל חבלות גוף.

ז. לארוע המתואר בס"ק (א-ו) נקראה להלן "התאונה".

7. לא היו עדים לארוע התאונה. היו עדים שהגיעו סמוך לאחר התאונה, אשר הם "מחסנאי בשם חמודי ועוד ספק שאני לא זוכר את שמו... הם ראו אותי שרוע על הכביש כבר" (עדותו של התובע, עמ' 8 לפרו' ש' 18-20).

8. התובע בחקירתו הנגדית נחקר ארוכות על נסיבות התאונה, תוך שהוא חוזר על נסיבותיה כפי שתיאר בתצהירו (וכמפורט בסעיף 6 לעיל), כדלקמן:

א. התובע אישר כי התאונה היתה במהלך פריקת סחורה, כאשר הוא הלך לאחור ונפל מהרמפה (עמ' 5 לפרו' ש' 14-20).

ב. "... אני תמיד מסתכל (לאחור - ח.ש.) ובפעם הזאת פספסתי ונפלתי" (עמ' 10 לפרו' ש' 32).

ג. "אני הולך עם העגלה החשמלית אחורה... נתתי מבט לפני שאני מגיע לסוף, ואת הסוף פספסתי ונפלתי" (עמ' 11 לפרו' ש' 2-4).

ד. "לא ראיתי את קצה הרמפה..." (עמ' 12 לפרו' ש' 9).

ה. התובע מסביר כי נפל מקצה הרמפה "כי במאית השניה האחרונה לא הסתכלתי (לאחור - ח.ש.)" - עמ' 14 לפרו' ש' 10.

ו. "הלכתי אחורה, רגל אחת היתה בקצה. לא התייצבתי ונפלתי" (עמ' 14 לפרו' ש' 12).

9. הנתבעות בכתב הגנתן ובסיכומיהן הכחישו את ארוע התאונה הנטען על נסיבותיו.

עוד ציינו הנתבעות בסיכומיהן כי התובע בחר שלא להשיב על שאלות מסוימות בשאלון (השאלון והתשובות הוגשו וסומנו נ/1), לרבות על השאלה האם היו עדים לתאונה. רק בחקירתו הנגדית גילה כי היו שני עדים שהגיעו אליו סמוך לאחר התאונה, באופן שאף ראו אותו שרוע על הכביש (עמ' 8 לפרו' ש' 16-20).

בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות, עדותו של התובע היא עדות בעל דין יחידה, שעפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, ולא ניתן להסתמך עליה.

דיון והכרעה בשאלת נסיבות התאונה

10. נתתי אמון מלא בגרסת התובע, בכל הקשור לתיאור נסיבות התאונה, כמפורט בסעיף 6 לעיל.

11. גרסתו של התובע בדבר נסיבות התאונה לא נסתרה. ההיפך, בחקירתו הנגדית חיזק התובע גרסתו זו, כפי שתיארתי בסעיף 8 לעיל.

12. הנתבעות גם לא עשו למעשה כל מאמץ לסתור גרסה זו של התובע מעבר לחקירתו הנגדית של התובע.

הנתבעות לא הגישו לי דוחות חקירה, מהם היה עולה לכאורה ספק בגרסת התובע בדבר נסיבות התאונה, וחזקה עליהם כי הפעילו חוקרי ביטוח לבירור נסיבות התאונה.

גם בתצהירי נתבעות אלה (תצהירו של מר מרדכי קארו, קצין בטיחות בתעבורה בנתבעת), ותצהירו של מר ניר גרזני (נהג חלוקה אחר בנתבעת, שהחליף את התובע בעבודתו במשאית ושנחנך על ידו בתחילת עבודתו אצל הנתבעת), לא היתה כל התייחסות לנסיבות התאונה (אישור או הכחשה), באופן שהתקבל הרושם שגם הנתבעות לא חלקו באופן נחרץ על נסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י התובע.

13. העובדה שהתובע נמנע מלהשיב על חלק משאלות השאלון, אינה פוגמת במהימנות התובע ובגרסתו בדבר נסיבות התאונה.

אני מסכים עם הנתבעות שמצופה היה מהתובע להשיב על כל השאלות שנשלחו אליו בשאלון, בהנחה שהן רלבנטיות. יחד עם זאת, ככל שהיה חשוב לנתבעות לקבל תשובות לשאלות אלה שלא נענו ע"י התובע, חזקה כי היו פונים לביהמ"ש בבקשה מתאימה לקבלת צו שהיה מחייב את התובע להשיב לשאלות אלה. משלא עשו כן, אל להן ל"נפנף" באי מתן התשובות כפוגם במהימנות גרסת התובע בנדון.

14. אכן טוב ורצוי היה אם התובע היה מביא לעדות את שני העדים שראו אותו סמוך לאחר התאונה בעודו שרוע על הכביש (ראה סעיף 7 לעיל). יחד עם זאת, משנתנו אמון מלא בגרסתו בדבר ארוע התאונה, וכשהנתבעות לא סתרו גרסתו זו ולא הביאו כל ראיה אחרת לסתור גרסה זו, לא ראיתי באי הבאת העדים הנ"ל כגורע משמעותית מהמשקל הגבוה שנתתי לעדות התובע בנדון.

15. חיזוק לגרסת התובע גם מצאתי בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 12.6.08, יום לאחר התאונה, שצורפה כנספח א' לת/1, שם נרשם ע"י הרופא (וניתן להניח שנרשם כך מפי התובע) כי גורם הפגיעה הוא "נפילה", עובדה התואמת את עדות התובע.

ידועה הפסיקה הנותנת משקל לגרסת הנפגע לגורם רפואי סמוך לאחר ארוע התאונה, טרם היה סיפק בידו לקבל יעוץ משפטי.

ראה לעניין זה דבריי בת"א (חד') 2132/05, תורג'מן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו).

16. באשר לטענת הנתבעות כי הכרעה בשאלת נסיבות התאונה בהסתמך על עדות התובע בלבד, כמוה כהסתמכות על עדות יחידה שאין לה סיוע, כהוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, סבורני כי אין בה ממש מהטעמים הבאים:

א. מצאתי סיוע לעדות התובע, ברישום הרפואי סמוך לאחר התאונה, כמפורט בסעיף 15 לעיל.

ב. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי "פסק ביהמ"ש במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן עפ"י עדות יחידה שאין לה סיוע... יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו...".

הפסיקה קובעת כי מתן אמון מלא בגרסת בעל הדין כשלעצמה יכולה להוות הנמקה מספקת לצורך סעיף 54 הנ"ל.

לעניין זה ראה:

ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פד"י מ"ו (1), 733.

רע"א 33/07, רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו).

במקרה דנן כאמור נתתי אמון מלא בגרסת התובע בדבר נסיבות התאונה.

התובע תיאר בפירוט את התרחשות התאונה בתצהירו, ואף חזר על כך בחקירתו הנגדית, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, וגרסתו בנדון לא נסתרה.

מאידך, הנתבעות לא הציגו כל עדות שתסתור או לפחות תטיל ספק בנסיבות התאונה הנטענת ע"י התובע.

בנסיבות אלה, קביעתי כי נתתי אמון מלא בגרסת התובע אודות נסיבות התאונה, די בה לצורך מילוי חובת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודת הראיות, כפי שמפורט בפסיקה שציינתי לעיל.

ארוע התאונה - "תאונת דרכים עפ"י דין" אם לאו?

17. לאחר שהכרענו בדבר נסיבות התאונה, אשר הן כמתואר בסעיף 6 לעיל, נבחן את המחלוקת הראשונה בתיק זה, שהתגלעה בעיקר בין הנתבעת 1 לנתבעות (ובעיקר הנתבעת 3). האם התאונה על נסיבותיה אמורה להיות מוכרת כתאונת דרכים עפ"י דין, במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") - אם לאו?

18. גדר המחלוקת הוא החריג הממעט שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, העוסק ב"טעינה ופריקה" ("ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"), וצמצומו בפס"ד אוסם (רע"א 418/03, אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה ואח').

בפס"ד אוסם עמד ביהמ"ש על התחרות הקיימת בין אחת מדרכי השימוש ברכב המנועי המוכרות בחוק הפלת"ד (כניסה לרכב או ירידה ממנו), לבין חריג הטעינה והפריקה, והציב את השאלה מהו כלל ההכרעה בתחרות זו?

על כך ענה ביהמ"ש כדלקמן:

"די בכך שהארוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, על מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים. עפ"י מודל זה, אין בעובדה שהארוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה, כדי לאיין את נפקות קיומו המקביל של 'שימוש ברכב מנועי' עפ"י הגדרת החוק. מודל זה נשען על תפיסה לפיה ארוע המקיים הן את הריבוי והן את ההמעטה, מגלם בתוכו, למעשה, שתי פעולות, ומתוך שאחת מהן הוכרה במפורש ע"י החוק כדרך של 'שימוש ברכב מנועי', אין להדירה מן החוק אך משום שבמקביל נתקיימה גם פעולה אחרת, שאינה מהווה שימוש כזה" (ציטוט מסעיף 17 לפס"ד אוסם).

"עפ"י מודל זה גם אם נראה בפעולת העליה לרכב או הירידה ממנו... כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה ולפריקה, גם אז, לא תישלל תחולת החוק" (סעיף 19 לפס"ד אוסם).

19. במקרה הנדון טוענות הנתבעות 1-3 כדלקמן:

הנתבעת 1 (סעיף 6 לסיכומיה)

במועד התאונה עסק התובע בפריקת סחורה מהמשאית.

פעולת הפריקה והטעינה מוחרגת מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד. במקרה דנן, נפילת התובע לא ארעה במהלך ירידה מרכב, אשר היא אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק. התובע הצהיר מפורשות כי הלך אחורנית ושעה שהגיע לקצה הרמפה לא היה לו די מקום להניח רגלו, ועל כן מעד ונפל. בנסיבות אלה אין לראות בנפילה זו משום "ירידה מרכב", ולכן אין תחולה להלכת אוסם במקרה דנן.

משכך, נותרנו עם חריג "הפריקה", באופן שלא ניתן לראות בארוע הנדון כתאונת דרכים עפ"י דין.

הנתבעות 2 ו- 3 (עמ' 11-12 לסיכומיהן)

במועד התאונה התובע היה על הרמפה לצורכי ירידה מהמשאית באמצעות הרמפה. משכך, על אף שעסק באותה עת בפריקת סחורה, הרי יחד עמה ובמקביל לה ביצע גם פעולת ירידה מהרכב שהיא שימוש מוכר עפ"י חוק הפלת"ד.

משכך, חלה בנדון הלכת אוסם וארוע התאונה דנן צריך להיות מוכר כתאונת דרכים.

20. למעשה, השאלה שבמחלוקת שבין הצדדים היא מאיזה שלב מתחילה הירידה מהמשאית? האם כבר בעת הוצאת הסחורה אל עבר הרמפה (כגרסת הנתבעות), או רק עם סיום הנחתה של הסחורה על הרמפה ולחיצה על כפתור הרמפה הקבוע במשאית במטרה להורידה אל עבר הקרקע (כגרסת הנתבעת 1)?

21. סבורני כי תשובה לשאלה זו יהיה קל יותר לקבל בצפיה בדיסק צילום שהוגש לי כראיה ע"י הנתבעות (נ/4). דיסק זה ממחיש את פעולת פריקת סחורה מהמשאית אל עבר הרמפה וממנה אל עבר הקרקע.

בדיסק זה ממחיש עובד הנתבעת ניר גרזני את פעולת הפריקה של הסחורה מהמשאית, והירידה אל עבר הקרקע עם הרמפה.

רואים בדיסק את הרמפה הפתוחה הנמצאת במשטח ישר עם רצפת ארגז המשאית.

פעולת הפריקה למעשה מתחילה עם פתיחת הרמפה.

לאחר שמשטח הרמפה נמצא בקו אחד עם רצפת ארגז המשאית, רואים כיצד מושך העובד את הסחורה הנמצאת על משטח בתוך ארגז המשאית באמצעות מלגזה חשמלית, אל עבר משטח הרמפה.

רואים בבירור כי במהלך משיכת הסחורה מתוך ארגז המשאית באמצעות המלגזה החשמלית אל עבר משטח הרמפה, טרם מתחילה הירידה אל עבר הקרקע.

רואים בדיסק כי רק לאחר שהמלגזה החשמלית נעצרת עם משטח הסחורה על משטח הרמפה, עוזב העובד את המלגזה וניגש, תוך כדי הליכה על הרמפה, אל עבר כפתור הנמצא בחלק האחורי מימין המשאית, ולוחץ עליו לצורך הורדת הרמפה אל עבר הקרקע.

לטעמי, רק ברגע הלחיצה על הכפתור לצורך הורדת הרמפה, מתחיל תהליך הירידה אל עבר הקרקע. עד לרגע הלחיצה על הכפתור מתבצע הליך פריקת הסחורה בלבד (ובכלל זה שלב הוצאת הסחורה אל עבר משטח הרמפה).

נפילת התובע ארעה, כמתואר בסעיף 6 לעיל, בזמן הוצאת הסחורה אל עבר משטח הרמפה באמצעות מלגזה חשמלית, וטרם הלחיצה על כפתור הורדת הרמפה.

התובע עצמו במענה לשאלת ב"כ הנתבעת 1, ציין כי במועד ארוע התאונה כלל לא התחיל את הירידה עם הרמפה (עמ' 14 לפרו' ש' 23-25).

משכך, יש לומר כי נפילת התובע לא היתה בעת תהליך של ירידה מהמשאית, אלא רק תוך כדי פריקת סחורה.

בנסיבות אלה, כשבזמן הפריקה לא התבצעה גם אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק (דוגמת ירידה מרכב), חל החריג של "פריקה וטעינה" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי" הקבוע בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, באופן השולל את ההכרה בתאונה דנן כ"תאונת דרכים" עפ"י דין.

22. סבורני גם כי יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה שבת"א (רח') 1725/06, ארקדי נ' נורקייט בע"מ, שצורף לסיכומי הנתבעות, ועליו בין היתר הן מסתמכות.

גם שם דובר בנפילה מרמפה בעת פריקת סחורה, וביהמ"ש הכיר בתאונה כתאונת דרכים מכל הלכת אוסם.

ההבדל בין המקרה שם למקרה כאן לטעמי נעוץ בעובדה ששם הנפילה ארעה בעת שהתובע פרק סחורה אל עבר הרמפה, נהג המשאית הוריד את הרמפה לפני שהתובע הגיע אליה עם מיכלי המזון, וכתוצאה מכך התובע נפל. היינו - הנפילה היתה בעת או תוך כדי הירידה מהמשאית (הורדת הרמפה), שהינה אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק הפלת"ד (ראה עמ' 2 לפסה"ד שם).

לעומת זאת במקרה דנן הנפילה היתה כשלא החלה עדיין פעולת הורדת הרמפה. היינו - לא החלה פעולת הירידה מהמשאית.

אבחנה זו קיימת גם בפס"ד אחר עליו נסמכות הנתבעות, אשר הוא ת.א. (ת"א) 44891/05, בן יקר אברהם נ' אף.סי. תובלה יבשתית בע"מ. גם שם התאונה ארעה תוך כדי פריקת סחורה, כשמאן דהוא הפעיל את המשטח להורדת הרמפה במהלך הפריקה (ראה סעיף 9 לפסה"ד). בגלל הורדת הרמפה תוך כדי הפריקה, נפל התובע שם ונחבל. בנסיבות אלה הכיר ביהמ"ש בתאונה כתאונת דרכים מכח הלכת אוסם, שכן תהליך הירידה מהמשאית החל.

במקרה דנן תהליך הירידה כלל לא החל, אלא ארע תוך כדי הפריקה בלבד. לכן לכאורה לא צריכה לחול במקרה הנדון הלכת אוסם, אלא החריג בלבד של "פריקה".

23. סבורני כי הפסיקה שציינה הנתבעת 1 בסיכומיה, בסעיף 6, עולה בקנה אחד עם פסיקתי בנדון ותואמת אותה.

על מנת לקצר אתייחס רק לפס"ד 1 שהוזכר ע"י הנתבעת 1 בסיכומיה, אשר הוא ע"א (חי') 1040/05, עוף טנא נ' זייף נעים (פורסם בנבו).

שם דובר על נהג חלוקה שעלה לארגז משאית כדי לוודא שהסחורה שהוטענה מסודרת כדבעי בארגז. במהלך סידור הסחורה, החליק ונפל מהארגז אל מחוץ למשאית ונחבל.

על כך ציין כב' השופט יצחק עמית (סעיף 7), ששיקף את דעת הרוב בפסה"ד, כדלקמן:

א. הלכת אוסם לא שינתה, וגם לא ביקשה לשנות, את "גבולות הגזרה" של

פעולות הפריקה והטעינה כפי שנתחמו בפסיקה, לרבות הפעולות הנלוות אליהן.

ב. במקרה הנדון איננו עוסקים בהתנגשות פנימית בין שני מרכיבי שימוש - פריקה וטעינה מול כניסה לרכב או יציאה ממנו. המשיב טרם השלים את סידור הסחורה כאשר נפגע. המשיב לא ירד מהמשאית ביוזמתו, אלא החליק מארגז המשאית החוצה, כך שאין לראותו כמי שירד מהרכב.

24. אם ניישם את דבריו של כב' השופט עמית במקרה דנן, יש לומר כי אין התנגשות בין שני מרכיבי שימוש ברכב מנועי, אשר הם פריקת סחורה אל מול ירידה מהמשאית.

במקרה דנן, בעת ארוע התאונה, התובע טרם השלים את פריקת הסחורה לעבר משטח הרמפה בעת הנפילה. היינו - הוא היה בשלב של "פריקה".

בעת ארוע התאונה התובע גם לא ירד מהמשאית ביוזמתו אלא נפל ממשטח הרמפה בנסיבות שתוארו על ידו בסעיף 6 לעיל. כך שגם לא ניתן לומר שבעת התאונה היה בשלב של ירידה מהמשאית.

על כן יש לומר כי במועד התאונה דנן לא היתה כל התנגשות פנימית בין שני מרכיבי שימוש ברכב מנועי ("פריקה" אל מול "ירידה" מהמשאית), והיה רק המרכיב של "פריקה", שהוחרג מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

25. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התאונה הנדונה אינה בגדר "תאונת דרכים" עפ"י דין.

26. משזו מסקנתי, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1, מבטחת המשאית בביטוח חובה.

אחריותה בנזיקין של הנתבעת

27. משמצאנו כי התאונה דנן אינה בגדר "תאונת דרכים", נותר לנו לבחון האם הנתבעת אחראית בנזיקין לנזקי התובע בתאונת העבודה דנן שארעה לו.

28. התובע, בתצהיר עדותו הראשית ת/1, ציין כדלקמן:

א. עובר לתחילת עבודתו בנתבעת לא קיבל כל הדרכה לגבי אופן ביצוע העבודה, למעט נסיעה קצרה עם קצין הרכב מרדכי קארו (להלן: "קארו"), שבמהלכה בחן את נהיגתו בלבד ללא התייחסות לנושא אופן ביצוע טעינת הסחורה או פריקתה מהמשאית (סעיף 6 לת/1).

ב. עם תחילת עבודתו בנתבעת הוא הצטרף לנהג אחר בשם רענן חסון, על מנת שיכיר את יעדי החלוקה (סעיף 5 לת/1).

ג. בתחילת יום העבודה הוא היה יוצא מאחד ממחסני הנתבעת (בלוד או בקדימה), כשארגז משאיתו עמוס במשטחים בצורה מקסימאלית, על מנת שיהיה ניתן לבצע חלוקת סחורות לכמות מירבית של מזמינים.

לכן כשהיה יוצא בתחילת יום העבודה עם משאית עמוסת משטחים, כמעט לא נותר מרווח בין המשטחים העמוסים לדפנות ארגז המשאית, אלא לכל היותר כ- 5 ס"מ בלבד (סעיפים 7-9 לת/1).

ד. במצב דברים זה, בתחילת פירוק הסחורה מהמשאית אצל הלקוח הראשון, אין דרך לפרוק את המשטחים אלא בהליכה לאחור, כשהגב מופנה לכיוון הירידה מהמשאית (סעיף 10 לת/1).

ה. שטח הרמפה אינו מספיק גדול. לכן כאשר המלגזה העמוסה עומדת על הרמפה, לאחר הוצאת המשטחים באמצעותה מארגז המשאית, נותר מרווח צר ביותר בין סף משטח הרמפה לאחורי המלגזה, ברוחב של כ- 20 ס"מ לכל היותר, שעליו התובע היה אמור לעמוד עם המלגזה. כאמור, הוא פספס מרווח זה בעת ההוצאה של המלגזה העמוסה משטחים כשגבו לאחור, מעד ונפל לקרקע (סעיפים 17-18 לת/1).

29. בנסיבות אלה טוען התובע בכתב התביעה, לאחריות בנזיקין של הנתבעת, שביצעה לכאורה כלפיו שתי עוולות נזיקיות, אשר הן עוולת הרשלנות ועוולת הפרת הוראה חקוקה, מטעמים כדלקמן:

א. הנהיגה שיטת עבודה לקויה ומסוכנת ו/או לא דאגה לקיומה של שיטת עבודה בטוחה.

ב. נתנה הוראות ו/או הנחיות המסכנות את העובדים, ובכללם התובע.

ג. הפרה חובתה לספק לתובע מקום עבודה בטוח.

ד. לא הדריכה את התובע כיאות.

ה. לא פיקחה פיקוח נאות על ביצוע פעולות עובדיה.

ו. הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, ואת תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות הפיקוח").

30. בחקירתו הנגדית ציין עוד התובע כדלקמן:

א. לשאלה מי חנך אותו בחודש עבודתו הראשון אצל הנתבעת, השיב:

"הייתי צמוד לנהג. אח"כ עבדתי לבד. חנכו אותי שבועיים שלושה, משהו כזה" (עמ' 7 לפרו' ש' 8-9).

ב. הוא עבד אצל התובעת עד ארוע התאונה כשנה וחצי, כשלפני כן, במקום עבודה אחר, הוא עבד עם משאית עם רמפה. אולם אז הוא לא היה צריך למשוך דברים אחורה מתוך ארגז המשאית אל עבר הרמפה, שכן הרמפה שימשה רק לצורך עליה וירידה (עמ' 7 לפרו' ש' 1-4; עמ' 8 לפרו' ש' 26-27).

ג. ביום ארוע התאונה המשאית היתה מועמסת ב- 14 משטחים, שמילאו את ארגז המשאית כמעט עד תום (עמ' 9 לפרו' ש' 18-21).

ד. לפעמים היה עובד גם עם מלגזה ידנית ולאו דווקא חשמלית (עמ' 11 לפרו' שורות 30-31).

ה. לשאלה מדוע לא הוציא את המלגזה החשמלית מהמשאית עם המשטחים המועמסים מהצד, ולא כשגבו לאחור, כפי שהנתבעת טוענת כי הודרך לעשות, השיב: "כשיש לך 14 משטחים על המשאית כמו שאני טוען, אין לך אפשרות לבוא מהצד. יש לך את השלט בצד ימין שאתה אמור להוריד את הרמפה וכשאני מושך את המשטח מצד ימין אז אני חייב ללכת אחורה ולא הצידה, כי המשטח השני מפריע לי, עד שאני מוציא את כל המשטח, ועד שאני מוציא את כל המשטח אני יכול ללכת לצד. במקרה הזה זה היה בלתי אפשרי" (עמ' 12 לפרו' ש' 16-19).

במילים אחרות - התובע מציין כי לא היתה דרך לפרוק את המשטח הראשון עובר לתאונה, אלא רק במשיכה לאחור (עמ' 12 לפרו' ש' 20-24).

ו. לשאלה מדוע לא הוציא את המשטח הראשון עם המלגזה החשמלית עד אמצע הרמפה, ואז לעבור לצד השני לעמוד מהצד ולהמשיך להוציא את המשטח עד קצה הרמפה, השיב: "... בלחץ של העבודה אתה לא מתחיל לשחק, להוציא חצי ולעבור לצד. אתה מושך אותה (את המלגזה החשמלית - ח.ש.) ומוציא עד הסוף. אתה לא משחק עם סיבובים כי יש לקוח. לחיצה יותר מדי ימינה יכולה לעלות על הרגל. ממה שלמדתי מנהגים קודמים וממה שהדריכו אותי, אתה מוציא עד הסוף" (עמ' 12 לפרו' ש' 29-33).

במילים אחרות - התובע ציין כי כשחנך אותו רענן חסון, נהג אחר של הנתבעת, מיד עם קבלתו לעבודה, הוא הדריך אותו להוציא את המלגזה כשפניו אל ארגז המשאית וגבו לאחור, תוך שהוא מושך את המלגזה החוצה. כך לפחות במשטחים הראשונים, עד שהמשאית מתרוקנת ואז אפשר לתמרן את המלגזה בתוך ארגז המשאית (ראה גם עמ' 13 לפרו' ש' 1-8).

ז. כשעומת עם גרסת הנתבעת כי בעת ארוע התאונה היו רק 11 משטחים מועמסים על ארגז המשאית, הכחיש זאת, אך הודה שאם היו מועמסים רק 11 משטחים ניתן היה להסתובב ולצאת עם הפנים לכיוון הרמפה. אולם כאמור לא זו היתה הסיטואציה בעת ארוע התאונה דנן, כשהמשאית הועמסה ב- 14 משטחים (עמ' 13 לפרו' ש' 9-15).

31. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של קארו ושל עובד נוסף בשם ניר גרזני, נהג חלוקה, אותו חנך התובע.

קארו בתצהיר עדותו הראשית נ/3 ציין כדלקמן:

א. עובר לקבלתו לעבודה ציין התובע בפניו כי עבד כ- 4 שנים על משאית עם רמפה בחלוקת סחורה, וביצע עבודתו באופן עצמאי (סעיף 2(א) לנ/3).

ב. עובר לקבלתו לעבודה הועברו לתובע הנחיות ודרישות לתפקיד, והוא הוצמד לתקופה של שבועיים שלושה לנהג חלוקה ותיק. בתקופת חניכה זו הודרך התובע ע"י הנהג הוותיק, בין היתר בדבר סדר פריקת הסחורה, אופן השימוש ברמפה והפעלתה, ואופן השימוש והפעלתה של המלגזה החשמלית (סעיף 2(ב) לת/3).

ג. מעבר לתקופת החניכה האמורה, התובע מצויד בטלפון אישי, והוא יכול להיעזר בו או בכל עובד אחר של החברה בכל שאלה הקשורה לעבודה ולמשאית. בנוסף, מועברים תדריכי בטיחות על ידו וע"י האחראי על הרמפה (סעיף 2 (ג) לנ/3).

ד. צורת העבודה שתוארה ע"י התובע בתצהירו איננה נכונה ולא כך היא התבצעה ומתבצעת עד היום ע"י נהגי הנתבעת.

פריקת סחורה באמצעות מלגזה חשמלית נעשית כאשר העובד עומד בצידי המלגזה ולא מלפניה. משלא פעל כך התובע כי אז הוא עבד בניגוד להנחיות ולשכל הישר (סעיף 2(ה) לנ/3).

32. לנ/3 צורף כנספח 4 טופס סידור העבודה ביום התאונה, ממנו עולה לכאורה כי על המשאית של התובע באותו יום הועמסו רק 11 משטחים ולא 14 משטחים כפי שטען התובע.

נשאל על כך התובע וציין כדלקמן:

א. הוא מכחיש את האמור באותו טופס ועומד על דעתו כי ביום התאונה הועמסו על המשאית 14 משטחים (עמ' 9 לפרו' ש' 9-17).

ב. זכור לו היטב כי במשאיתו הועמסו ביום התאונה 14 משטחים, שכן, הוא יצא עם משאיתו העמוסה ב- 14 משטחים לעבר כביש 6. שם בתחנת דלק הוא פגש נהג אחר בשם רפי והוא היה צריך להחליף עמו משטחים. להעביר לו משטחים שהיו על משאיתו ושהיו מיועדים לחלוקה בשטח החלוקה של רפי, ורפי היה צריך להעביר לו משטחים שהיו על משאיתו ושהיו מיועדים לשטח החלוקה של התובע. לכן זכור לו היטב שביום התאונה משאיתו היתה עמוסה ב- 14 משטחים (עמ' 9 לפרו' ש' 18-24).

ג. הוא גם לא מייחס חשיבות רבה לרישום הנתבעת בדבר כמות המשטחים שהועמסו על המשאית (נספח 4 לנ/3), שכן לדבריו מדובר ברישום פנימי של הנתבעת, אותה גם היתה יכולה להמציא לצורך התובענה הנדונה (עמ' 10 לפרו' ש' 12-15).

33. מן הראוי לציין בנקודה זו של רישום הנתבעת את כמות העמסת המשטחים על משאיותיה מול המציאות בשטח, את דברי העד מטעמה מר ניר גרזני (להלן: "ניר"), כדלקמן:

א. סידור העבודה של העמסת המשאית נסגר בשעות אחה"צ של היום הקודם. כך כשהנהג מגיע בבוקר לעבודה הוא כבר מוצא סידור עבודה מוכן (עמ' 36 לפרו' ש' 16-17).

ב. יחד עם זאת, הוא לא יכול לדעת אם הרישום תואם את המצב בפועל, שכן הוא לא יודע אם הוסיפו עליו אם לאו (עמ' 36 לפרו' ש' 18-20).

ג. במשאית עליה הוא עובד, אשר היא אותה משאית ממנה נפל התובע ביום ארוע התאונה, ניתן להכניס 13 משטחים מסוג "קטיף" המיועדים לשופר סל, ועגלה חשמלית (עמ' 36 לפרו' ש' 23).

34. מעדותו זו של ניר ניתן להסיק שתי מסקנות:

א. המשאית יכולה להכיל 13 משטחי קטיף.

ב. הרישום שמכין המחסנאי אודות כמות המשטחים יום קודם לכן, לא תמיד תואם את המציאות, שכן ישנה אפשרות שברגע האחרון יעמיסו עוד משטחים על המשאית, באופן שינצלו את ארגז המשאית עד תום, כפי שההגיון המסחרי מלמד (שכן אז ניתן לחלק משטחים ליותר לקוחות באותו יום עבודה).

35. בנסיבות אלה אציין כבר עתה כי העדפתי את עדותו של התובע כי ארגז המשאית היה מלא עד תום במשטחים, וזה לא משנה מבחינתי אם זה 13 משטחים (כגרסת ניר) או 14 משטחים (כגרסת התובע).

לו רצתה הנתבעת להוכיח אחרת, היינו כי ביום ארוע התאונה היו מועמסים על ארגז המשאית רק 11 משטחים, לא היתה צריכה להסתפק בהגשת מסמך פנימי שלה (שמטבע הדברים משקלו אינו רב ביותר), והיתה צריכה להביא לעדות את אותו העובד מטעמה שהכין את אותו רישום ו/או פיקח על העמסת המשאית באותו יום, באופן שהיה יכול להעיד כי הרישום של 11 משטחים התבצע בפועל, ולא מעבר לכך.

36. כאמור, גם ניר נתן תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעות (נ/5), בו ציין כדלקמן:

כל נהג שמתחיל לעבוד בחברה על משאית כעצמאי, יודע ומכיר היטב את צורת העבודה ושיטת העבודה על פיה לא מובילים את העגלה החשמלית כשהגב מופנה לכיוון ההובלה, אלא מובילים את העגלה מהצד בלחיצת כפתור פשוטה. ככה פורקים סחורה בצורה בטוחה (סעיף 4).

37. ניר גם הדגים שיטת פריקה נכונה בדיסק הצילום נ/4 (עמ' 36 לפרו' ש' 24-25), שתמונות ממנו צורפו לחוו"ד המומחה מטעם הנתבעות (נ/6).

עיינתי היטב בדיסק הצילום נ/4, ולא מצאתי כי ניר פירק את המשטחים עם המלגזה החשמלית, בהתאם למה שהצהיר בתצהירו כשיטת עבודה בטוחה - היינו פריקה מהצד.

בנ/4 רואים כי ניר פורק את המשטח הראשון מהמשאית, כשפניו לעבר המלגזה וגבו לאחור, וכך הוא משך את המלגזה כמעט 3/4 מהדרך החוצה, כשרק לקראת סוף משיכת המלגזה, כשהיא כבר נמצאת על הרמפה, הוא זז במהירות לצד ימין (שלו) ונעמד לצד המלגזה.

זאת בניגוד לגרסתו כי שיטת הפריקה הנכונה היא, שמתחילת הפריקה נעמדים לצד המלגזה ומושכים אותה החוצה לעבר הרמפה (ראה סעיף 36 לעיל).

38. גם ב"כ התובע הבחינה בכך, ולכן שאלה את ניר שאלות בנדון והוא השיב שאכן יצא עם הגב לאחור, ואז כשהגיע למרחק של כ- 30 ס"מ מקצה הרמפה, הוא זז לצד ימין (עמ' 36 לפרו' ש' 27-32).

ניר גם הודה שבעת הפריקה שהדגים פניו היו מופנות לכיוון המשטח ולא לכיוון ההפוך אשר הוא קצה הרמפה על מנת למנוע נפילה (עמ' 37 לפרו' ש' 2).

הודה גם ניר כי רק לקראת סוף הולכת המלגזה על המשטח, הוא עבר לצידה הימני של המלגזה, ולא כך עשה מתחילת הפריקה (עמ' 37 לפרו' ש' 14-16).

עוד הודה ניר, כי כשהוא נמצא בקדמת המלגזה, היינו כשפניו למלגזה ואחוריו לכיוון קצה המשטח, יש לו גישה נוחה יותר לכפתורי המלגזה (עמ' 37 לפרו' ש' 31-33; עמ' 38 לפרו' ש' 6). לעומת זאת, כאשר הוא בצד המלגזה, גופו מתרחק מלחצן המלגזה באופן שהוא צריך להיות רגיש יותר לידית ההפעלה של המלגזה, ולשמור עליה ישרה כדי שהמלגזה לא תסטה ותפגע בו (עמ' 38 לפרו' ש' 8-20).

39. גם מומחה הבטיחות מטעם התובע, ד"ר אלעזר אייל ביקלס, הבחין בשיטת העבודה הנדונה של ניר בפריקת סחורות, כפי שבא לידי ביטוי בנ/4, ושלל אותה כשיטה לא בטיחותית, תוך שהוא מציין בחוות דעתו המשלימה (ת/3) בסעיף 2, כדלקמן:

"כל המעיין בסרטון רואה שהעובד (ניר - ח.ש.) אינו מוליך את המלגזה כשהוא יוצא אל המשטח... כשהוא לצדי המלגזה, אלא שהוא נמצא בחזית המלגזה. רק שעה שהעובד מתקרב לשפת הדופן הוא עובר אל הצד. כאן בטיחותו של העובד תלויה במהירות תגובתו, בעיתוי תחילת המעבר אל הצד ובשליטה על המלגזה, כאשר כל אלה צריכים להיעשות במרווחים של עשרות ס"מ בודדים. מדובר על כן בלוליינות. גם הלוליין הטוב ביותר מועד לפעמים....

בעבודה אין אנו מצפים ללוליינות של עובד ולכן עלינו להתקין במשטח הדופן, התקנים בולמים למלגזה כפי שהתקן מחייב" (ההדגשה במקור - ח.ש.).

40. לנוכח כל אלה אני יכול לומר כבר כעת, כי יותר משעדותו של ניר הועילה לנתבעות, היא הועילה לתובע, והמחישה, אפילו לגרסת הנתבעת עצמה, כי שיטת העבודה שהונהגה ע"י התובעת, כפי שבא לידי ביטוי בשיטת הפריקה של ניר (נ/4), אינה שיטת עבודה בטוחה. ניר לא פרק את המשטחים עם המלגזה, כשהוא עומד לצד המלגזה מתחילת הפריקה (כשלשיטת קארו זאת שיטת העבודה הנכונה והבטוחה), אלא רק לקראת סופה, כשבחלק גדול מתהליך הפריקה פניו דווקא היו לחזית המלגזה וגבו לאחור, כשיטת העבודה של התובע, ששימש לו כחונך.

זו גם הסיבה לטעמי מדוע ציין ניר בחקירתו הנגדית כי במהלך תקופת החניכה שהיתה לו עם התובע, הוא לא ראה משהו חריג בדרך שבה התובע פרק את הסחורה שלו (עמ' 39 לפרו' ש' 14-16). סביר כי ניר ראה את התובע (בתקופת החניכה) פורק את הסחורה כשפניו למלגזה וגבו לאחור, כשיטת עבודתו ביום התאונה (לפחות במשטחים הראשונים כשהמשאית עמוסה).

41. עוד הדבר מלמדני כי הנתבעת לא מילאה חובתה בפיקוח אחרי שיטות העבודה של עובדיה, על מנת לוודא כי הם עובדים עפ"י שיטת העובדה הבטוחה והנכונה, שציפתה מהם. אחרת - היתה מגלה כי התובע עובד בשיטת פריקה לא נכונה, כמו גם ניר בשיטת העבודה שלו (שהונצחה ע"י הנתבעת עצמה בנ/4).

42. לא זו אף זו - אם אכן רצתה הנתבעת להראות לי שהתובע הודרך בדבר שיטת עבודה שונה מזו שביצע בפועל (פריקת המשטחים מארגז המשאית כשהעובד הפורק עומד לצד המלגזה כשפניו לעבר הרמפה), מן הראוי היה כי תביא לעדות את העובד שחנך אותו, אשר הוא רענן חסון, שיעיד על כך. דווקא מי שטרח להגיש תצהיר עדותו ראשית מטעם רענן חסון, היה התובע עצמו, דא עקא שתצהיר זה לא הוגש בסופו של דבר כיוון שרענן חסון החל לעבוד כעצמאי ולא היה יכול להתייצב לישיבת ההוכחות על אף שהוזמן אליה (ראה דבריה של עו"ד וייס ב"כ התובע, עמ' 25 לפרו' ש' 13-15).

הנתבעת היתה צריכה להתעקש על העדתו של רענן חסון בהיותו עד חשוב מאד מבחינתה לשאלת אחריותה בנזיקין או לחילופין לשאלת רשלנותו התורמת של התובע (שלכאורה, אם אכן הודרך ע"י רענן חסון להוציא את המלגזה החשמלית בהיותו עומד לצדה ולא מאחוריה, פעל עובר לתאונה בניגוד להנחיות ולהדרכות שקיבל), ולבקש מביהמ"ש להעיד אותו מטעמה מרגע שהתובע ויתר על העדתו.

משלא עשתה כן משמש הדבר לחובתה מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649.

43. מעבר לכל אלה, הנתבעת לא הוכיחה לי כי הדרך של פריקת הסחורה באמצעות המלגזה העמוסה, כשהעובד עומד לצידה של המלגזה, היא דרך הפריקה הנוחה והבטוחה ביותר.

יש מי שיכול לחלוק ולסבור שאין זו דרך שיטת העבודה הנכונה והבטוחה ביותר, מהטעמים הבאים:

א. בסיטואציה מעין זו השליטה על המלגזה קשה יותר, כפי שתיאר זאת ניר בחקירתו הנגדית (ראה סעיף 38 לעיל).

ב. יכולה להיות שיטת עבודה בטוחה יותר, כפי שהמליץ ד"ר ביקלס מומחה הבטיחות מטעם התובע בחוות הדעת מטעמו ת/2, ת/3, באמצעות התקנת מתקן עצירה סמוך לשפת הרמפה במרווח מתאים.

לדברי ד"ר ביקלס, ששיכנעו אותי (ולכך נתייחס ביתר הרחבה להלן), התקן הישראלי שאימץ את התקן האירופאי בנושא של דופן הרמה אחורית, קובע (אם כי מדובר בתקן לא מחייב שכן לא מדובר בתקן רשמי - עמ' 19 לפרו' ש' 30-31), כי יותקן בסמוך לשפת הרמפה, במרווח מתאים, התקן עצירה, על מנת למנוע מהמלגזה להמשיך ולנסוע מעבר לקצה המיועד לפריקה, כפי שקרה במקרה הנדון [ראה תצהיר התובע ת/1 על פיו לאחר נפילתו הוא ראה כי המלגזה החשמלית נשארה עומדת על הרמפה כאשר הגלגל האחורי שלה נותר באוויר (סעיף 20). היינו - המלגזה לא נעצרה בזמן, ואם היה התקן כאמור, היא היתה נעצרת ויחד עמה היה נעצר התובע, וכנראה לא נופל].

משכך, יש אפשרות סבירה כי זו שיטת העבודה הנכונה והבטוחה יותר, על מנת למנוע נפילות מרמפה דוגמת זו של התובע.

מה גם שד"ר ביקלס ציין בחקירתו הנגדית שבתקן לא מופיע איך למשוך את המלגזה החשמלית בעת הפריקה והעליה אל הרמפה, ויש הגיון בדבר. הרי אם יש מעצור בשפת הרמפה, לא צריך להדריך את העובד למשוך את המלגזה דווקא מהצד, באופן שיכול להיות לו לא נוח (עמ' 21 לפרו' ש' 1-9).

חוו"ד מומחה בטיחות מטעם התובעת ד"ר אלעזר אייל ביקלס (ת/2, ת/3)

44. בתמיכה בטענות הרשלנות והפרת חובות חקוקות שטוען התובע כלפי הנתבעת, הגישה התובעת חוו"ד מומחה בטיחות מטעמה (ת/2), שאף הגיש חוו"ד משלימה לנוכח חוו"ד מומחה בטיחות מטעם הנתבעת (אליו נתייחס להלן), שסומנה ת/3.

45. בחווה"ד ציין המומחה כדלקמן:

א. ניתן היה למנוע את נפילת התובע באופן טכנולוגי ע"י התקנת התקן עצירה על משטח בקצה הרמפה, שבולם את המלגזה ואינו מאפשר את המשך תנועתה לעבר שפתה החיצונית, תוך השארת מרווח מספיק לעמידה בטוחה של העובד שמחזיק בידית המלגזה.

כאשר העובד מוריד את הרמפה, שמגיעה אל הקרקע, אפשר להטות את קצה העצר אל מחוץ למשטח, באופן שהמלגזה יכולה לעבור מעליו.

התקן עצר כזה הותקן במשאיות של חברות הובלות, כפי שהודגם בתמונות 4a ו- 5a לת/2.

מציין המומחה ביקלס כי התקן עצירה כזה, מצוין בתקן הישראלי העוסק בדופן הרמה אחורית, שאימץ את הוראות התקן האירופאי בנדון.

ב. לתובע לא סופק מקום עמידה בטוח כדרישת פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "הפקודה").

סעיף 49 לפקודה העוסק בגישה למקום העבודה קובע כדלקמן:

"אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי פעם, יותקנו ויקוימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה; מבלי לגרוע מכלליות הוראה זו -

...

(3) המקום שבו מבצע העובד את עבודתו יותקן ויקוים במצב בטוח".

כמו כן, סעיף 54 לפקודה העוסק במשטחים, קובע כי "כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר, יהיו ממבנה טוב ויקוימו כראוי".

בסעיף 1 לפקודה מוגדרת המילה "קים", כ"קים במצב יעיל, בכושר הפעלה יעיל, ובמתוקן היטב ובמקום המיועד למדרך אדם, במצב המונע החלקה".

במקרה דנן התובע למעשה החליק משפת הרמפה לעבר הקרקע, באופן שניתן לומר שלא סופק לו מקום עבודה בטוח המקוים כראוי, בניגוד לסעיפים 49 ו- 54 לפקודה.

ג. התובע לא הוסמך כראוי לתפעול הרמפה.

סעיף 79 לפקודה עוסק בהגדרת "מכונת הרמה", אשר היא: "התקן הרמה, לרבות... כל מכונה אחרת היכולה באמצעות אביזר הרמה להרים עומס, להורידו או להחזיקו תלוי".

תקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), התשנ"ד-1992, קובעות בסעיף 18(א) העוסק בהפעלת מכונת הרמה, כדלקמן:

"(א). לא תופעל מכונת הרמה המופעלת בכח מכאני, חשמלי, הידראולי..., אלא בידי אדם שמונה למטרה זו בידי תופש המפעל, מבצע הבניה, מנהל המחצבה או בעליה של מכונת ההרמה, לפי העניין.

(ב). לא יתמנה אדם כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם כן עמד בכל הדרישות כדלקמן:

1. מלאו לו 18 שנים.

2. הודרך בידי אדם בעל נסיון של שנה אחת לפחות, בהפעלה ותחזוקה בטוחים של מכונת ההרמה ובהגנה מפני הסיכונים האפשריים הכרוכים בהפעלתה ותחזוקתה.

(ג). מינוי כמפורט בתקנת משנה (א) ייעשה לפי הטופס שבתוספת החמישית, והמינוי כאמור יימצא במקום שבו מופעלת מכונת ההרמה".

במקרה הנדון לא הוכח כי התובע הוסמך בהתאם לדרישת התקנות האמורות, ולכן יש לומר לא הוסמך כראוי לביצוע הפעלת הרמפה. כתוצאה מכך לא היה מודע לסיכונים האפשריים הכרוכים בהפעלת הרמפה.

אם התובע היה מודרך ע"י מדריך מוסמך, סביר כי המדריך היה מזהה את הסכנה שבהפעלת מלגזה חשמלית דוגמת זו הנדונה על משטח הרמפה, ומתריע בנדון בפני התובע.

ד. התובע לא הודרך בהפעלת הרמפה בהתאם לדרישות ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999.

עפ"י תקנות אלה, על המעביד לוודא כי התובע הודרך כנדרש בתקנות, וזאת עובר לתחילת עבודתו.

התקנות קבעו את שיטת ההדרכה הראויה, שבמקרה הנדון היא כדלקמן:

א. זיהוי הסיכונים בעבודה על רמפה ומלגזה חשמלית (סעיף 2 לתקנות).

ב. הדרכה בדבר הסיכונים בעבודה על רמפה ומלגזה חשמלית, והימנעות מהם (סעיף 3 (א) לתקנות).

ג. וידוא כי ההדרכה שניתנה לעובד (ובמקרה דנן לתובע) הובנה על ידו ומיושמת על ידו בפועל בשטח (סעיף 3(ב) לתקנות).

ד. מתן תמצית הדרכה בכתב לעובד עובר לתחילת עבודתו, ובו יסוכמו בקצרה הסיכונים בעבודה שב הוא מועסק (סעיף 7(א) לתקנות).

ה. ניהול פנקס הדרכה בו יירשמו פרטי ההדרכה, פרטי המדריך, כשירותו ושמות העובדים שקיבלו את ההדרכה.

כל אלה כאמור לא קוימו בתובע.

46. ד"ר ביקלס נחקר חקירה נגדית על חווה"ד שנתן.

יצוין כבר כעת כי בחקירתו הנגדית התמקד ב"כ הנתבעות בעיקר בדרישת התקנת מתקן העצר הסמוך לשפת הרמפה (ראה סעיף 45(א) לעיל), ולא חקר חקירה נגדית על יתר המחדלים שמייחס לנתבעת כמפורט בס"ק 45(ב) - 45(ד) לעיל.

אני יכול רק להניח כי ב"כ הנתבעות עשה כן, כי הסתמך על חוו"ד מומחה הבטיחות מטעמו, על כל "הסיכונים" שבנדון.

גם בחקירתו הנגדית לא חזר בו המומחה ביקלס מהמלצתו הבטיחותית, שהיתה מצופה גם מהנתבעת, להתקנת מתקן עצר בשפת הרמפה, כפי שהדבר נהוג במשאיות של חברות הובלה אחרות.

הוסיף וציין ד"ר ביקלס כי הגם שהתקן הישראלי, שאימץ את התקן האירופאי בנדון, הוא לא תקן רשמי אלא תקן ישראלי רגיל (ועל כן איננו מחייב), מן הראוי להתחשב בו בכל הקשור לדרישות הבטיחותיות שיכולות למנוע תאונה דוגמת זו של התובע.

(ראה עמ' 19 לפרו' ש' 30-31; עמ' 20 לפרו' ש' 1-9).

הוסיף וציין ד"ר ביקלס כי הגם שמצפים מעובד במצוי על רמפה לנהוג בזהירות, יש לצפות גם ממעסיק שיפעל באותו צורה, ויסדר כל מה שצריך כדי שהעובד לא ייפגע (עמ' 20 לפרו' ש' 28-29).

חוו"ד מומחה בטיחות מטעם הנתבעות ,מר סעדי סלים (נ/6, נ/7)

47. גם הנתבעות הגישו חוו"ד מומחה בטיחות מטעמם, מר סעדי סלים. מומחה זה הגיש חוו"ד ראשית ומשלימה (נ/6, נ/7), בהן ציין כדלקמן:

א. התובע הוא נהג ותיק ומקצועי, שהכיר את תהליך ההעמסה והפריקה המקובל במקום עבודתו.

ב. מבנה הרמפה, לרבות אמצעי הבטיחות שלה וארגז המשאית, משאירים לתובע די והותר מקום לעבודת נהג בצורה בטוחה.

ג. התובע הודרך על אופן הפעלת המלגזה החשמלית בצורה בטיחותית (הפעלה מהצד) ע"י נהג חלוקה ותיק יותר וזאת בתחילת עבודתו.

הדרכת התובע ע"י עובד ותיק יותר היא הדרכה ראויה, ודי בה.

אם היה פועל עפ"י שיטת עבודה זו, התאונה היתה נמנעת.

ד. הוא חולק על המלצת ד"ר ביקלס להתקין מתקן עצר בשפת הרמפה, שכן מתקן זה עלול אף לשמש מפגע בטיחותי חמור. העובד יכול להיתקל בו וליפול.

48. נחקר המומחה סלים חקירה נגדית, בה ציין כדלקמן:

א. הוא לא קיבל כל מסמכים המלמדים על הדרכות שקיבל התובע בהפעלת הרמפה ו/או שימוש במלגזה חשמלית (עמ' 40 לפרו' ש' 15-27; עמ' 42 לפרו' ש' 7-9).

ב. הוא לא מכיר הדרכות ספציפיות לרמפות, אלא לומדים זאת מנהג ותיק על דרך של עבודה מעשית (עמ' 41 לפרו' ש' 1-4).

הוא גם מודה שהדרכה מעשית כאמור עונה רק "במידה מסוימת" על דרישות התקנות" (עמ' 42 לפרו' ש' 18-19).

ג. הוא מודה כי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) מחייבות בצורה ברורה הדרכת עובד לגבי הסיכונים הכרוכים בעבודתו. אולם לטעמו, ברגע שמראים לעובד, עובר לתחילת עבודתו, איך מתפעלים את הרמפה באופן מעשי, זה עונה על חלק גדול מדרישות התקנות האמורות.

יחד עם זאת, הוא גם מודה כי היה צורך לתת לעובד עפ"י התקנות הנ"ל חומר כתוב ואת זה הוא לא ראה (עמ' 41 לפרו' ש' 8-11).

ד. לשאלה מי עפ"י התקנות הנ"ל היה מוסמך לתת לתובע הדרכה בהפעלת הרמפה, השיב: "יכול להיות ממונה בטיחות של החברה, הוא יכול להדריך עובד. אם הוא מודרך ע"י מישהו ותיק של 20 שנה שנוהג על האוטו, זה לא פסול לדעתי" (עמ' 41 לפרו' ש' 13-14).

לדעתו החוק לא מחייב הסמכה מיוחדת ויכול להסתפק גם בהדרכת עובד ותיק (עמ' 41 לפרו' ש' 22-23).

ה. כשהופנה לסעיף 2 לתקנות הפיקוח על פיהן רק מחזיק במקום העבודה יכול לעדכן את העובד אודות הסיכונים במקום העבודה.

מחזיק במקום העבודה המוגדר בסעיף 1 לסעיף ההגדרות בתקנות הפיקוח, ונהג אחר איננו נכלל בין יתר המוסמכים להדריך כאמור. אז הכיצד הוא סבור שניתן להסתפק בהדרכת נהג אחר את הנהג החדש? השיב: "נהג ותיק הוא כמו מנהל מחלקה במפעל שקולט עובד... שיכול להדריך את העובד החדש ואין בעיה. אני לא רואה סתירה בין מה שנעשה לבין התקנות" (עמ' 41 לפרו' ש' 31-32).

ו. הוא מאשר כי תקנה 3 לתקנות הפיקוח מחייבת את המעביד לוודא שהעובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושא ההדרכה (עמ' 42 לפרו' ש' 4).

ז. הוא מאשר כי לא הוצג לו כל פנקס הדרכה אודות ההדרכה שקיבלו עובדי הנתבעת ובכללם התובע, וגם לא הוצגה לו תמצית בכתב כדרישת תקנות הפיקוח, שתימסר לעובדים (ובכללם התובע) אודות הסיכונים בעבודה נשוא ההדרכה שקיבלו (עמ' 42 לפרו' ש' 13-14).

ח. כשנשאל "ברחל בתך הקטנה" מי הדריך את התובע אודות אופן השימוש במלגזה החשמלית עובר לתחילת עבודתו, השיב שהוא מניח שהנהג הוותיק ששימש כחונך לו בתחילת העבודה, שגם עשה שימוש במלגזה החשמלית וברמפה, הדריך אותו אודות השימוש במלגזה החשמלית (עמ' 42 לפרו' ש' 27-28).

כשהוצגה לו האפשרות שבזמן שהתובע התחיל לעבוד כלל לא היה בשימוש הנתבעת מלגזה חשמלית, אלא אז נעשה שימוש במלגזה ידנית בלבד - היינו שהתובע לא הודרך ע"י הנהג החונך, עובר לתחילת עבודתו, בשימוש במלגזה חשמלית (לאפשרות זו, שגם הוכחה לי, בסבירות ראויה, נתייחס בהרחבה להלן), השיב שאם אכן כך הוא הדבר, כי אז יש להניח שהתובע למד להפעיל את המלגזה החשמלית בהמשך עבודתו אצל הנתבעת (עמ' 42 לפרו' ש' 31-32).

יחד עם זאת, הוא מודה כי המלגזה החשמלית חייבת הדרכה טרם השימוש בה, וכי הדרכה כזו תירשם ותבוצע כמו שצריך (עמ' 43 לפרו' ש' 4-8).

ט. לשאלה מדוע איננו סבור שהמלצת ד"ר ביקלס על התקנת מתקן עצר היא ראויה, השיב כי התקן האירופאי שאומץ ע"י התקן הישראלי, יתייחס למניעת הידרדרות של עגלות אך לא לנפילה תוך כדי הליכה (עמ' 44 לפרו' ש' 9-12).

י. כשנשאל היכן בחוות דעתו התייחס לדרך שבה צריך לבצע פריקה נכונה ובטיחותית של משטחים באמצעות מלגזה חשמלית אל עבר רמפה של משאית, השיב שביקש מנהג הנתבעת (ניר) להדגים לו כיצד הוא רגיל לפרוק סחורה, והוא צילם את אופן העובדה בדיסק צילום שהוגש וסומן נ/4. לטעמו, מנ/4 עולה שאפשר לבצע את העבודה בזהירות ללא כל סכנה בולטת לעין ומיידית (עמ' 44 לפרו' ש' 22-25).

יחד עם זאת, גם הוא מודה כי תחילת הפריקה צריכה להיות כשהפנים של העובד הוא לכיוון המלגזה וגבו לאחור, ורק לאחר מכן הוא צריך להסתובב ולהסתכל קדימה (עמ' 44 לפרו' ש' 32-33).

הוא לא רואה כאן סיכון של נפילה, של העובד ו/או של המלגזה החשמלית, שכן העובד צריך לרכוש מיומנות כדי לעבוד בעבודה כזו. בנ/4 רואים כי העובד עושה זאת בצורה די בקלות ובספונטניות, ללא סיכון עצמו ו/או המלגזה החשמלית (עמ' 45 לפרו' ש' 16-20).

דיון והכרעה בחוו"ד מומחי הבטיחות מטעם הצדדים

49. כשבחנתי את חוות דעתם של מומחי הצדדים כמו גם את חקירותיהם הנגדיות, כשהתמצית של כל הנ"ל פורט לעיל, שוכנעתי יותר ממסקנותיו של מומחה התובע ד"ר ביקלס.

50. שוכנעתי מקביעתו של המומחה ביקלס (ראה סעיף 45(א) לעיל) כי ניתן היה למנוע את נפילת התובע ע"י התקנת התקן עצירה, שהיה עוצר את המלגזה החשמלית ואת התובע מהמשך הליכה לאחור.

כפי שציין התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/1, לאחר שנפל הבחין כי הגלגל האחורי של המלגזה נותר באוויר (סעיף 19 לת/1), באופן שאם היה התקן עצירה הדבר היה נמנע.

הסיכוי במניעת תאונות עם התקן עצירה כאמור (שהתקנתו זולה ואפשרית, וחברות תובלה נוספות בחרו בדרך זו, כפי שצוין ואף הודגם בתמונות בחוו"ד המומחה ביקלס ת/2), גדול מהסיכון שמציין מומחה הנתבעים (ראה סעיף 47(ד) לעיל), כי העובד שפורק את הסחורה מהמשאית לרמפה ומוליכה לאחור, ייתקל באותו התקן עצירה.

51. שוכנעתי מקביעתו של המומחה ביקלס שהנתבעת לא סיפקה לתובע מקום עמידה בטוח, ומקום עבודה בטוח, כדרישת פקודת הבטיחות בעבודה כמפורט בסעיף 45(ב) לעיל.

המומחה מטעם הנתבעות, לא התמודד למעשה עם טענותיו של ד"ר ביקלס בנדון.

52. שוכנעתי מקביעותיו של המומחה ביקלס (המפורטות בסעיפים 45(ג+ד) לעיל, כי התובע לא הוסמך כראוי להפעלת הרמפה ואף לא תודרך כדין בהפעלתה.

מומחה הנתבעות ניסה לטעון, בצורה לא משכנעת לטעמי, כי ההדרכה שעבר התובע עם נהג ותיק יותר בתחילת עבודתו, די בה, הגם שאיננה עולה בקנה אחד באופן ברור עם דרישות הדין, כפי שציין המומחה ביקלס בחוות דעתו.

53. לא זו אף זו - הכיצד מומחה הנתבעות קבע כי ההדרכה שעבר התובע עם נהג ותיק יותר די בה, אם לא טרח כלל לתחקר את אותו נהג ותיק (רענן חסון) אודות ההדרכה שסיפק לתובע בנדון?!

הכיצד נוכל אנחנו להתרשם על אופן ההדרכה שקיבל התובע בהפעלת הרמפה ובשיטת פריקה נכונה עם מלגזה חשמלית, אם לא הובא רענן חסון לעדות ע"י הנתבעת?! (ראה גם דברינו בסעיף 42 לעיל).

54. מחקירתו הנגדית של קארו עולה אפשרות קרובה כי במועד החניכה שנתן רענן חסון לתובע, בתחילת עבודתו של התובע, כלל לא היתה אצל הנתבעת מלגזה חשמלית אלא רק ידנית. על כן, מירב הסיכוי כי החניכה שקיבל התובע מרענן חסון היתה של פריקה באמצעות מלגזה ידנית ולא חשמלית (עמ' 29 לפרו' ש' 1-13).

משכך, מי הדריך את התובע לעבוד עם מלגזה חשמלית בעת פריקה ממשאית אל עבר רמפה?! היכן נרשמה ההדרכה האמורה והיכן נרשם שם המדריך כדרישת תקנות הפיקוח?!

ההדרכה הרשומה היחידה אותה הציגה הנתבעת היא אודות תאונות דרכים קשות וכיצד להימנע מהן (ת/5).

הנתבעת לא הציגה כל פנקס הדרכה ו/או אחר אודות הדרכות שקיבל התובע בנדון (עדותו של קארו עמ' 27 לפרו' ש'' 19-24).

אפילו המומחה מטעם הנתבעות מודה כי שימוש במלגזה חשמלית מחייבת הדרכה קודם לכן, שתרשם ותבוצע כמו שצריך (ראה סעיף 48(ח) לעיל).

מומחה הנתבעות גם מאשר כי לא הוצג לו כל פנקס הדרכה אודות הדרכה שקיבלו עובדי הנתבעת ובכללם התובע, וגם לא נמסרה לו כל ראיה אודות מסירת תמצית בכתב אודות הסיכונים שבעבודה כדרישת תקנות הפיקוח (ראה סעיף 48(ז) לעיל)

55. אפילו נניח כי התובע עבד שלא עפ"י שיטת העבודה בה הודרך, היכן הפיקוח של המעביד ו/או הוידוא כי הבין את ההדרכה ואת שיטת העבודה הנכונה (וזאת היא חובתו של המעביד עפ"י תקנות הפיקוח, כפי שגם מומחה הנתבעות מודה - ראה סעיף 48(ו) לעיל), על מנת למנוע המשך שיטת העבודה הלא נכונה ע"י התובע?!

קארו בעדותו מציין כי הוא, שהינו גם הממונה על הבטיחות (עמ' 26 לפרו' ש' 5-6), לא זוכר כי ראה את התובע מבצע פריקה בפועל של המשאית (עמ' 30 לפרו' ש' 22-24).

הנתבעת לא הוכיחה כי מאן דהוא אחר מטעמה פיקח או וידא הבנת שיטת העבודה הנכונה והבטוחה ע"י התובע.

לא זו אף זו - הגם שקארו ציין בתצהיר עדותו הראשית כי שיטת הפריקה הנכונה היא בעמידה לצד המלגזה החשמלית ולא מלפניה (סעיף2(ה) לנ/3), דווקא הנהג המחליף של התובע על המשאית, ניר, הדגים שיטת עבודה שונה מהמצופה, כאשר כמעט אז כל שלב הפריקה הוא עושה כשפניו כלפי המלגזה ואחוריו לעבר המשטח, ורק ברגע האחרון עובר לצידה של המלגזה, באופן שאיננו בטוח ואף מסוכן, כפי שציין ד"ר ביקלס בחוות דעתו (וכפי שכבר התייחסנו לכך לעיל).

יותר מזה - מומחה הנתבעות עצמו מודה כי אין דרך בשלב ראשון להוציא את המלגזה החשמלית עם המשטח הראשון כשהמשאית עמוסה, אלא רק כשהפנים לעבר המלגזה והגב לאחור, ורק בשלב שני לעבור לצד המלגזה (ראה סעיף 48(י) לעיל). זאת בניגוד לגרסתו של קארו כי הפריקה מההתחלה צריכה להתבצע כשהעובד עומד לצד המלגזה ולא לפניה עם גבו למשטח הרמפה.

56. למעשה, מומחה הנתבעות עצמו, בחקירתו הנגדית, מודה בליקויים בהדרכת ו/או פיקוח ו/או וידוא הבנת ההדרכה אצל התובע (ראה לעיל לעניין זה סעיפים 48(ב) סיפא; 48(ג) סיפא; 48(ו) ו- 48(ח) סיפא).

מסקנות לעניין אחריות המעביד (הנתבעת) בנזיקין

57. א. נאמר לא אחת בפסיקה כי בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית (ראה

לעניין זה: ע"א 663/88, שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3), 225, 229).

ב.         לצורך בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. קיומה של הוראה חקוקה מהווה אינדיקציה לאמת מידה ראויה של התנהגות שסטיה ממנה יכולה להצביע על התנהגות רשלנית (ע"א 741/83, גוריון נ' גבריאל, פד"י לט (4), 266, 271, 274).

ג.          על המעביד חלה חובת זהירות מוגברת כלפי העובד שלו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להדריך לפקח ולספק לעבוד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה (ע"א 7895/08, קלינר אליעזר ובניו נ' מוחמד יאסין ואח' - פורסם במאגר נבו).

ד.         בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01, סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פד"י נח (1), 1).

ה.         התשובה לשאלה אם מעביד צריך היה לצפות את הארוע שהתרחש לתובע, תלויה ומותנית בנסיבותיו של כל מקרה. ככלל, על כל מעביד לקחת בחשבון שעובד עלול להיות בלתי זהיר בעבודתו, ובלהט עבודתו לא לשמור על כל אמצעי הזהירות, גם כאשר הוא נזהר בקשר לסיכונים אפשריים (ע"א 662/89, מ"י נ' קרבון, פד"י מה (2), 593, 597).

58. במקרה הנדון, כשבוחנים את כל הנסיבות ומחדלי הנתבעת כמפורט לעיל (בכל הקשור לקיום ראוי ובטוח לבטיחות של מקום העבודה ו/או תנאי עבודה ו/או משטח העמידה בזמן העבודה, ובכל הקשור לאי הדרכה ו/או הסמכה כיאות ו/או כנדרש בדין לתובע, בהפעלת רמפה ו/או מלגזה חשמלית), קשה שלא להשתכנע שקיימת אחריות בנזיקין של הנתבעת כמעביד. האחריות בנזיקין היא הן מכח עוולת הרשלנות שבסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, והן מכח עוולת הפרת חובה חקוקה המצוינת בסעיף 63 לאותה פקודה (בגין הפרת הוראות החיקוק שנועדו לטובתו ולהגנתו של התובע, בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות הפיקוח, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר ביקלס, אליהן גם התייחסנו לעיל.

59. סבורני כי על אף שהתובע הוא בגדר נהג מקצועי, וככזה התקבל לעבודה אצל הנתבעת (ראה סעיף 2(א) לנ/3, וכן ראה עדותו של קארו, שסמך על כשירותו של התובע כנהג מקצועי שיודע לעבוד על משאית חלוקה - עמ' 29 לפרו' ש' 4-5), לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובע, כעדותו בפני (עמ' 7 לפרו' ש' 3-4), לא עבד בעבר בפריקת סחורות מרמפה בעבודתו כנהג (להבדיל מעליה או ירידה עם רמפה).

זאת ועוד - עובר לקבלתו לעבודה אצל הנתבעת לא היה לתובע נסיון בהפעלת מלגזה חשמלית, שכן עבד על מלגזה ידנית בלבד (עדותו של התובע עמ' 7 לפרו' ש' 18).

למרות זאת, לא בטוח שבמועד קבלתו לעבודה הודרך כלל לעבוד על מלגזה חשמלית בכלל, או בפריקת סחורות ממשאית לעבר משטח רמפה במלגזה חשמלית בפרט (ראה התייחסותנו לכך לעיל).

60. לא מן הנמנע כי אם התובע היה מודרך ומוסמך כראוי בהפעלת פריקת סחורות עם רמפה ו/או בשימוש על מלגזה חשמלית, והמעביד (הנתבעת) היתה מפקחת על עבודתו, ואף מוודאת לאחר ההדרכה כי הבין והטמיע את שיטת העבודה הנכונה והבטוחה שנלמדה בהדרכה, התאונה היתה נמנעת.

61. בנסיבות אלו יש לומר כי הנתבעת כמעביד, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, ובכך ביצעה כלפיו את עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

בנוסף, הפרה הנתבעת כמעביד את הוראות החיקוק שנועדו לטובתו ולהגנתו של התובע כמפורט לעיל, ולכן ביצעה כלפיו גם את עוולת הפרת חובה חקוקה שבאותה פקודה.

62. לאור כל אלה אני קובע כי התובע הוכיח את אחריותה בנזיקין של הנתבעת בגרימת התאונה.

רשלנותו התורמת של התובע

63. כעת נבחן האם בנסיבות ארוע התאונה דנן, יש מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת, כטענת הנתבעות, ואם כן באיזה שיעור.

64. א.         הנטיה בפסיקה היא להקל עם עובד ביחוס רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה,

ולדקדק דווקא עם המעביד, מהטעם שלמעביד נתונה השליטה על תנאי העבודה ויצירת התנאים הנאותים לביצועה. העובד ככלל פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו.

ראה לעניין זה:

ע"א 655/80, מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו ואח', פד"י לו (2), 592.

ב. יחד עם זאת, יש לבחון ולבדוק בכל מקרה ועניין עפ"י נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להיות מובאת בחשבון שעה שבאים לקבוע את מידת האחריות לתאונה הספציפית.

ראה לעניין זה:

ע"א 8133/03, עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', פד"י נט (3), 66.

ג. ראוי להטיל רשלנות תורמת על עובד רק אם נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק. יש לבחון במקרה כזה האם העובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת. במקרה כזה תוטל עליו רשלנות תורמת (ע"א 7895/08, המוזכר לעיל, סעיף  57(ג) לעיל).

65. לאור האמור, נבחן את התנהגות התובע בנדון, כדלקמן:

א. אין מחלוקת כי עבודת פריקת סחורה על משטח רמפה, באמצעות מלגזה חשמלית, תוך הליכה לאחור, מהווה עבודה בה דרגת הסיכון היא גבוהה. על כן, אנו מצפים שגם העובד יזהר יותר, וזאת מעבר לחובת המעביד לספק לו מקום עבודה ותנאי עבודה בטוחים (ולכך הסכים גם מומחה הבטיחות מטעם התובע ד"ר ביקלס, עמ' 20 לפרו' ש' 23-29).

ב. התובע היה מודע לאפשרות כי במסגרת עבודתו על הרמפה הוא יכול ליפול ממנה (עמ' 7 לפרו' ש' 21-23).

התובע גם ציין בחקירתו הנגדית כי הסכנה של נפילה היתה ברורה לו, והוא גם יודע שבעת הפריקה הוא צריך להסתכל מדי פעם לאחור כדי לא ליפול מהרמפה (עמ' 13 לפרו' ש' 18-24).

ג. לא רק שהתובע היה מודע לאפשרות כזו, אלא במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת נפל מספר פעמים מהרמפה, וידוע לו שגם נהגים אחרים נפלו מהרמפה. אולם, לא הוא ולא הנהגים האחרים דיווחו למעביד (הנתבעת) אודות הנפילה, שכן הפגיעה הפיזית לא היתה משמעותית (עמ' 10 לפרו' ש' 18-23).

ד. יש אפשרות כי התאונה נגרמה, במיוחד לנוכח העובדה שלאחר הנפילה התובע ראה את הגלגל האחורי של המלגזה החשמלית תלוי באוויר, בשל כך שהתובע לא הפסיק את לחיצתו על כפתור ההפעלה שבמלגזה מבעוד מועד. עקב כך המלגזה המשיכה לנסוע עד הנפילה (עמ' 12 לפרו' ש' 11-15).

התובע אפילו מודה כי עזב את היד שלו מהמלגזה רק ברגע שנפל. בלשונו: "ברגע שנפלתי היד שלי אוטומטית עזבה את הידית" (עמ' 12 לפרו' ש' 9).

ה. כשביהמ"ש שאל את התובע האם לא ניתן היה להוציא את המשטח מהמשאית באמצעות המלגזה החשמלית עד אמצע הרמפה, ואז לעבור לצד המלגזה החשמלית ולהמשיך להוציא את המשטח כאשר הוא עומד לצד המלגזה, השיב: "בלחץ של העבודה אתה לא מתחיל לשחק, להוציא חצי ולעבור לצד. אתה מושך אותה ומוציא עד הסוף. אתה לא משחק עם סיבובים כי יש לה כח. לחיצה יותר מדי ימינה היא יכולה לעלות על הרגל. ממה שלמדתי מנהגים קודמים ומה שהדריכו אותי אתה מוציא עד הסוף" (עמ' 12 לפרו' ש' 29-33).

ו. מודה התובע כי התאונה נגרמה כיוון ש"במאית השניה האחרונה לא הסתכלתי... הלכתי אחורה. רגל אחת היתה בקצה. לא התייצבתי ונפלתי" (עמ' 14 לפרו' ש' 9-12).

66. התמונה המתקבלת מעדותו של התובע אודות נסיבות התאונה היא, כי התובע לא היה עירני וזהיר מספיק בזמן ארוע התאונה, על אף שהיה מודע לסכנת הנפילה בנדון.

על אף שידע כי צריך להסתכל מדי פעם לאחור, הרי דווקא ברגע הקריטי לא הסתכל לאחור על מנת לראות אם התקרב לקצה משטח הרמפה.

יש אפשרות כי בלחץ העבודה פעל בפזיזות ולא בזהירות הנדרשת, על אף שנמצא במשטח עבודה מסוכן, והוא היה מודע לסכנה זו.

לא מדובר בנהג חסר נסיון אלא בנהג בעל ותק אצל הנתבעת בלבד של שנה וחצי לערך (ראה סעיפים 1-2 לנ/3).

לא זו אף זו - על אף שהתובע נפל בעצמו ממשטח הרמפה מספר פעמים בעבר (עובר לתאונה הנדונה) ורק בנס לא נפגע פגיעה משמעותית שכן נפל על הרגלים (עמ' 10 לפרו' ש' 24-25), ואף ידע על נפילה של נהגים אחרים מהרמפה, לא טרח לדווח על כך למעביד.

לא כך מצופה לנהוג מעובד זהיר וסביר, שחובתו לטעמי לדווח למעבידו על כל סיכון ו/או שיטת עבודה לא נכונה ו/או לא בטוחה שנתקל בה במהלך העבודה, על מנת לאפשר למעביד להיות מודע לכל אלה, ולשנות ו/או לשפר את תנאי העבודה ו/או את שיטת העבודה באופן שיהיו בטוחים יותר.

67. לנוכח כל הנ"ל סבורני כי במקרה דנן ניתן לומר בסבירות ראויה כי התובע סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת ממנו, ויש מקום להטיל עליו רשלנות תורמת.

68. לאחר ששקלתי את הדברים, מחד - רשלנות המעביד (כמפורט בהרחבה לעיל), ומאידך - סטיית התובע באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת ממנו בעבודה עם רמת סיכון גבוהה דוגמת זו הנדונה, החלטתי להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 20%.

סוף דבר

69. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

70. התביעה נגד הנתבעות 2 ו- 3 מתקבלת בעילה הנזיקית, וחבותן היא יחד ולחוד.

הנתבעת 2 - מכח אחריותה הנזיקית ופקודת הנזיקין.

הנתבעת 3 - מכח חבותה עפ"י פוליסת חבות מעבידים שהוציאה לנתבעת 2 במועד התאונה וחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.

71. הנתבעות 2 ו- 3, תישאנה, יחד ולחוד, בהוצאות התובע בהליך זה ובשכ"ט עורך דינו בסכום כולל של 7,500 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד החלקי ועד ליום התשלום המלא בפועל.

72. סבורני גם כי מי שאמור לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעת 1 ובשכ"ט עורך דינה היא הנתבעת 3, שהתעקשה על כי התאונה הנדונה היא בגדר "תאונת דרכים" עפ"י דין, באופן שחייב את התובע לצרף את הנתבעת 1 כנתבעת בתיק זה.

על כן, אני מחייב את הנתבעת 3 לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עורך דינה של הנתבעת 1 בסכום כולל של 7,500 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד החלקי ועד ליום התשלום המלא בפועל.

73. המזכירות תעביר פס"ד זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' שבט תשע"ג, 21 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.