רקע:

1. ענייננו בתביעה לפיצוי התובעת בגין נזקי גוף, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התובעת, ילידת 1963, נפגעה בתאריך 08/11/09, על-ידי רכב חולף בהיותה הולכת רגל; הרכב היה נהוג ע"י הנתבעת 2 ומבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

אין חולק בדבר החבות והכיסוי הביטוחי, וכל שבמחלוקת הוא שאלת גובה הפיצוי ושאלות נלוות אליה.

יצוין עוד, כי אף שהמדובר בתאונת עבודה, התובעת הקדימה וביקשה מינוי מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט, בטרם פנתה למל"ל לשם קביעת דרגת נכות.

כבקשתה מונו שני מומחים רפואיים: פרופ' צינמן בתחום האורטופדי; ופרופ' מוניץ בתחום הנפשי.

חומרת הפגיעה והטיפולים הרפואיים:

2. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת קשות, אובחן אצלה שבר פתוח בשליש האמצעי של הטיביה והפיבולה ברגל שמאל; הובהלה מיד לביה"ח קפלן, שם עברה ביום קבלתה ניתוח לקיבוע השבר ע"י מסמר תוך לשדי.

בביקורת במרפאת ביה"ח קפלן ב-08/12/2009, נמצא פצע נקרוטי שטחי ונרחב באספקט אנטרומדיאלי ואחורי של השוק, עם הפרשה מזוהמת מהפצע; באותו יום אושפזה בבי"ח אסף הרופא, (לאחר שסירבה לקבל טיפול בבי"ח קפלן), נמצא נמק עורי בגודל 25/15 ס"מ על פני השוק, אחורית ומדיאלית, וב-10/12/2009 עברה הטריה ושתל עור, תחת הרדמה כללית, והועברה להמשך טיפול במחלקה הפלסטית.

לאחר שחרורה מבי"ח אסף הרופא (ב-21/12/2009), המשיכה במעקב רפואי במסגרת קופ"ח ובמרפאה האורטופדית והפלסטית של ביה"ח אסף הרופא. כן, וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירה, עברה התובעת טיפולי פיזיוטרפיה לצורך הפעלה ודריכה על רגל שמאל.

3. כחצי שנה לאחר התאונה, החלה התובעת לקבל טיפול פסיכיאטרי (אצל ד"ר הוד מרילנה), נוכח תלונותיה על "פלשבקים" מהתאונה, פחדים וחרדות והפרעות שינה. אובחנה כסובלת ממצב חרדתי עם סימנים ל-PTSD, בתר חבלתיים.

בביקור אצל פסיכולוגית קלינית מ-29/11/2010, מתלוננת על פחד מקרבה לכביש, עד כדי פניקה וצעקות ובריחה מהמקום, ונמנעת מלהתקרב לאזורים סואנים. התובעת הופנתה לטיפולים פסיכותרפיים אצל מטפל עצמאי.

4. גם בחלוף כשנתיים ויותר לאחר התאונה, מצא ד"ר רם כהן – רופא תעסוקתי, כי במישור התפקודי, התובעת אינה כשירה לעבודה, ומוגבלת במאמץ ברגל שמאל, כולל עמידה והליכה ממושכים.

כעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו תחת ת/3 (סרוקים תחת בקשה 27), גם בשנת 2012 עדיין סובלת התובעת מכאבים והגבלה ברגל שמאל; כן עולה, כי המשיכה בקבלת טיפולים פיזיוטרפיים גם בתחילת שנת 2014.

עוד על הטיפולים והמעקב הרפואי:

5. אסקור להלן מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובעת, ת/1:

בסיכום האשפוז מבי"ח אסף הרופא (שחרור ב-21/12/2009), צוין נמק עורי ותת עורי נרחב 25/15 ס"מ, על פני שוק שמאלית אחורית ומדיאלית. בוצע לתובעת ניתוח שתל עור. בשחרורה הומלץ לה על רחצה יומיומית לאזור השתל, והחלפת חבישה. כן הומלץ על טיפול פיזיוטרפי אינטנסיבי, עם דריכה חלקית בסיוע קביים.

בסיכום פגישת מיון מ-15/02/2010, ב"מכון ממדים", (המעניק טיפול פסיכולוגי), נרשמו תלונות התובעת, פחדים וחרדות, על פחד לחצות כביש, או ללכת על מדרכה.

לדבריה, מהחודש הראשון לאחר התאונה חוותה "פלשבקים" וחלומות על התאונה; נמנעת מלהתקרב למקום התאונה, נמנעת מלצאת מביתה ולחצות כביש. רעשי המכוניות "מקפיצים" אותה והיא צורחת.

התובעת אובחנה כסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, PTSD, הומלץ לה על טיפול פסיכותרפי ממוקד בטראומה ובדיקה פסיכיאטרית כדי לשקול טיפול תרופתי.

בביקור אצל רופא נוירולוג מ-19/04/2010 נרשם, כי התובעת הולכת עם מקל הליכה, וכי עודנה סובלת מכאבים ברגל שמאל.

בביקור אצל נוירולוג ב-09/04/2010 נרשמו תלונות על כאבים ברגל שמאל, הפרעות שינה, פחדים, בעיקר פחד לחצות כביש, עצבנות יתר ומתח נפשי.

בבדיקה אצל ד"ר רם כהן – רופא תעסוקתי מ-25/04/2010 נקבע, כי התובעת אינה כשירה לעבודה, וזאת לאור מצבה הבריאותי והתפקודי. נמצא, כי היא מוגבלת באימוץ רגל שמאל, או בעמידה או הליכה ממושכים.

אותם ממצאים חזרו על עצמם בביקור חוזר ב-11/07/2010.

בביקורים אצל ד"ר הוד מרילנה, פסיכיאטרית, מ-09/05/2010 ו-30/05/2010, נרשמו תלונות על "פלשבקים" מהתאונה, פחדים, חרדות, והתנהגות הימנעותית. צוין, כי במסגרת השיקום שעברה הוצע לה טיפול פסיכיאטרי, אך סירבה.

במכתב רופא אורטופד מ-03/11/2010, נרשם, כי תבנית הליכה אינה משוקמת, עדיין רגישות באזור השבר, עם הגבלת תנועת הקרסול וסוביטלרית עם תפיחות היקפית. ממליץ על "מיצוי שיקום".

בביקור אצל פסיכולוגית קלינית מ-29/11/2010 נרשמו תלונות על פחדים להתקרב לכביש, עד כדי מצבי פניקה, צעקות ובריחה, נמנעת מלהתקרב לאזורים סואנים ועמוסים, נפילות דכאוניות עם מחשבות קיומיות. הופנתה לטיפול פסיכותרפי.

בביקור אצל נוירולוג מ-12/02/2012 עדיין חולשה וכאבים ברגל שמאל, הפרעות בהליכה, אי-יציבות ופחד לעבור כביש.

באישור הרופא התעסוקתי מ-25/12/2011, הוארך תוקף ההגבלה לעבודה כלשהי עד 25/02/2012.

6. בחלק הארי של תצהירה (ת/1) מפרטת התובעת את מהות החבלות מהן סבלה, מן הפן הרפואי, ואת השתלשלות המעקב הרפואי.

התובעת מעידה בתצהירה, כי לאחר כחצי שנה מיום התאונה הופנתה לקבלת טיפול שיקומי בשל השבר שלא התאחה, אלא שאין היא מוסרת פרטים לגבי מהות השיקום, תקופת השיקום, והמוסד בו בוצע השיקום (ר' סעיפים 10 ו- 14 לתצהירה).

כן מציינת, כי לאחר השיקום השתמשה בהליכון וקביים, וכן במכשיר מיוחד "מילמאק" שמו, המניע את רגלה בעת שכיבה, ושוב לא ציינה את משך התקופות בהן עשתה זאת.

הנכות האורטופדית והפלסטית/חו"ד פרופ' צינמן:

7. פרופ' צינמן קבע בחוות-דעתו, כי זמן חיבור העצם אצל התובעת היה ארוך למדי, היא נעזרה במכשיר אולטרא-סאונד לאיחוי שברים, ועברה טיפולים פיזיוטרפיים ממושכים. בבדיקתו (ביום 13/11/11) מצא חיבור גרוע של השבר עם וולגוס (סטיה) של כ-7 מעלות וסיבוב חיצוני של כ-5 מעלות.

המומחה קבע לתובעת נכות אורטופדית בשיעור 10% בגין חיבור גרוע של השבר, 10% בגין ההגבלה בטווח תנועות הקרסול ופגיעה בעצב התחושתי וחוסר החיבור של הפיבולה, ועוד 10% נכות פלסטית בגין הצלקות הנרחבות והמכערות בשוק שמאל.

התובעת טענה בסיכומיה, כי היא קופחה בעניין נכותה הפלסטית התפקודית לאור הצלקות הקשות שנותרו ברגלה, וכי היה מקום לקבוע נכותה התפקודית בגין הצלקות בשיעור 20%.

כבר אומר, אין בידי לקבל טענה זו. נכות תפקודית נתונה לקביעתו של בית-המשפט, תוך מתן משקל, מן הסתם, ובין היתר, לגובה הנכות הרפואית ומהותה. בחינת המשמעות התפקודית לנכות הפלסטית תבוא בהמשך. יצוין גם שפרופ' צינמן לא זומן ולא נחקר על חוות דעתו, ואף לא הופנו אליו שאלות הבהרה בעניין חוות דעתו.

הנכות הנפשית/חו"ד פרופ' מוניץ:

8. פרופ' מוניץ בדק את התובעת ב-27/11/11, כשנתיים לאחר התאונה. בחוות-דעתו קבע, כי התובעת סובלת מהתסמינים הטיפוסיים לתסמונת פוסטראומטית, חוויות חוזרות חודרניות של הטראומה, התנהגות הימנעותית, וסף גירוי נמוך. בנוסף, בולטת אצל התובעת תמונה של חרדה מפושטת, שלדבריה הופיעה רק אחרי התאונה. המומחה קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30%, לפי סעיף 34ד' למבחני הנכות (לפי הנוסח הישן).

9. פרופ' מוניץ זומן ע"י הנתבעת ונחקר על חוות דעתו.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי, הן מעדות התובעת, והן מעדות המומחה ניתן ללמוד, כי קביעתו באשר לגובה הנכות הנפשית נסתרה.

לטענת הנתבעת, המומחה אישר בעדותו, כי עמדו לעיונו מסמכים רפואיים דלים בתחום הנפשי (כ-6 מסמכים), המתפשטים על פני תקופה קצרה, ולמרות זאת קבע לתובעת נכות נפשית משמעותית, תוך שהוא מייחס משקל רב לתלונותיה הסובייקטיביות בפניו.

מתברר, כך לטענת הנתבעת, בעוד שבפני המומחה תיארה התובעת התנהגות הימנעותית ומצב חרדתי, עולה תמונה שונה מתמונותיה שהוצגו (נ/8 עד נ/10), בהן ניתן לראות, כי התובעת מקיימת שגרת חיים רגילה, ויוצאת מביתה לסידורים, כשהיא לבושה שמלה החושפת את הצלקות בשוק רגל שמאל, וכשאין היא נעזרת בקב הליכה, (בניגוד להופעתה בבית-המשפט עם קב הליכה). מתברר גם, כי התובעת נוסעת לחו"ל עם בתה מידי שנה; ואין היא נמנעת מלנסוע באוטובוסים. כך לדוגמא, נרשם במסמך הרפואי של הפסיכולוגית מ-29/11/2010, כי התובעת מאלצת עצמה לנסוע באוטובוסים ולחצות כבישים. לטענת הנתבעת, לאחר שהוסבה תשומת לב המומחה לרישום זה, נאלץ להודות, כי נתונים אלה אינם עולים בד בבד עם המסקנות בחוות דעתו (הנתבעת מפנה לעדות המומחה בעמ' 12, ש' 9). גם הנתבעת בעצמה העידה (בעמ' 31, ש' 18-15), כי היא נוסעת גם באוטובוס.

10. הנתבעת מדגישה את העובדה, כי התובעת נבדקה ע"י פרופ' מוניץ רק כשנתיים לאחר התאונה, וכי המומחה אינו שולל, כי הנכות בעת הבדיקה הייתה זמנית, וכי ניתן היה לצפות לשיפור במרוצת הזמן. גם העובדה שמאוחר יותר, משפנתה התובעת למל"ל ונקבעה נכותה הנפשית ע"י ועדה רפואית בשיעור 15% (ולא 30% כפי קביעת פרופ' מוניץ), מחזקת את המסקנה שאכן מדובר היה בנכות זמנית, וכי במרוצת הזמן מצבה הנפשי אכן השתפר.

11. מאידך, לטענת התובעת, גם לאחר חקירת פרופ' מוניץ על חוות-דעתו ע"י הנתבעת, קביעתו באשר לנכות הפסיכיאטרית נותרה בעינה. המומחה העיד, כי התסמונת הפוסט-טראומטית שמצא אצל התובעת קשורה לתאונה דווקא, ולא לפטירת בעלה, 4 שנים לפני התאונה, כפי שהנתבעת ניסתה לטעון. וכי התמונה הקלינית, בכללותה, כפי שהמומחה קבע, קשורה לתאונה.

המומחה גם שלל, כי התובעת מתחזה בכל הקשור לתלונותיה לצורך השגת רווח משני, ולהערכתו, תלונותיה היו "מאוד אותנטיות". גם הפסקת נטילת התרופות הפסיכיאטריות, כחצי שנה לפני מועד הבדיקה, אינה מלמדת כי מדובר במהלך מתוכנן מצד התובעת. המומחה מציין, כי המהלך מוכר אצל מטופלים ע"י תרופות נוגדי דכאון. אין גם כל ערובה, כך לפי המומחה, כי לוּ המשיכה התובעת בנטילת תרופות, מצבה הנפשי היה משתפר.

12. לאחר שבחנתי טענות הצדדים ולאחר ששבתי ועיינתי בחוות-דעת פרופ' מוניץ, וכן בעדותו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בקביעותיו ומסקנותיו באשר לנכות הנפשית שנותרה אצל התובעת כתוצאה מהתאונה.

כלל הוא, כי מומחה המתמנה על-ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט וחזקה עליו, כי הוא אובייקטיבי, נוהג במקצועיות ובהגינות, ואינו מוטה. סטייה מקביעות מומחה המתמנה ע"י בית-המשפט שמורה למקרים חריגים ונדירים, ואין המקרה בו עסקינן נמנה עליהם. לא מצאתי כל הצדקה לקבוע נכות רפואית נפשית פחותה מזו שקבע המומחה, כטענת הנתבעת, ובוודאי אין מקום לפסילת חוות-דעתו, או למינוי מומחה אחר תחתיו.

13. המומחה מאשר בחקירתו, כי אכן ניתן משקל ניכר לתלונותיה של התובעת עת הייתה בבדיקה אצלו. אם-כי מציין הוא כי תלונות אלו גם מפורטות באופן די קבוע בתיעוד הרפואי שהוגש לעיוני, (עמ' 9 ש' 25-24; עמ' 10 ש' 22-21); המומחה גם נתן אימון באמינות תלונות התובעת, בהיותן טיפוסיות ומתאימות למה שמצוין במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, (עמ' 10 ש' 16 עד 19). לשאלה למה ניתן היה לצפות לוּ התובעת פנתה לטיפול נפשי מאז מתן חוות-הדעת (ב- 2011) ועד היום, השיב כי רוב האוכלוסייה המבוגרת הסובלת מתסמונת פסיכיאטרית אינה בטיפול נפשי. (עמ' 10 ש' 28-27).

אין זה סוד, כי בקביעת נכות נפשית, להבדיל מקביעת נכויות בתחומי רפואה אחרים, משקל רב יותר ניתן להתרשמותו האישית של המומחה מהחולה.

שלא כמו בתחומי רפואה אחרים, בתחום הנפש המדע אינו מספק לא בדיקות הדמיה ולא בדיקות מעבדתיות.

ויודגש, לא מצאתי בראיות שהובאו על ידי הנתבעת כדי לבסס טענה בדבר התחזות מצד התובעת, או כדי להצביע על שוני מהותי בהתנהגותה בפני המומחה לעומת התנהגותה בחיי היומיום, כשהיא רחוקה מעיניו.

בניגוד למה שהנתבעת ניסתה לטעון, העובדה שהתובעת צולמה באחד מן הימים כשהיא מחוץ לביתה, ללא קביים, אינה מלמדת על חוסר אמינות בתלונותיה, או על ניהול חיים נורמליים לכל דבר.

משכך, אין אלא ליתן את הקרדיט למומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט בכל הקשור להתרשמותו מאמינות החולה, והאותנטיות של תלונותיו.

14. המומחה נשאל אם היה ער לכך, כי בשנת 2007 נפטר בעלה של התובעת, וכי יתכן והאבל על בעלה הוא שדרדר את מצבה הנפשי, אך שלל קשר כזה, וכך השיב:

"ת: שקלתי את זה, כן שקלתי את זה אבל התסמונת הפוסט טראומתית היא כל כך טיפוסית כשהיא מכילה בתוכה את התכנים של הטראומה, זה לא שייך לכל הפסיכיאטריה זה תסמונת ייחודית שאתה דורש את החוויות חוזרות של האירוע הטראומטי והימנעות ממשהו שקשור לאותה טראומה, אם למשל הטראומה היא אבל היינו מצפים שהחוויות החוזרות היו קשורות לאבל אבל הן היו קשורות לתאונה, כל התכנים היו תכנים של התאונה ולא תכנים של אבל, ובתסמונת זו קל לעשות את ההפרדה איזה טראומה היא משמעותית."

(עמ' 11 ש' 3 עד 9).

וכך הסביר את ההבדל בין תגובת אבל למצב פוסט-טראומטי:

"ת: תגובת אבל היא תגובה נורמטיבית ברוב המקרים, במיעוטן יש צורות פתולוגיות, שזה אומר שהאבל מתמשך מעבר למקובל באותה חברה או שהאבל מתפתח לדיכאון קליני או מצב פסיכוטי, זה לא היה כאן. אדם שכואב לו, שמרגיש כאב על האובדן וחושב על האובדן זה תהליך פיזיולוגי שעובר".

(עמ' 11 ש' 11 עד 14).

למומחה לא היה ספק, כי התסמונת הקלינית שמצא אצל התובעת ביום שעמדה לבדיקה אצלו קשורה לתאונה דווקא, ולא לאבל על בעלה המנוח:

"ת: ב2011 התמונה הקלינית התייחסה אך ורק לתאונה וכפי שהסברתי קודם זה אחד הכלים החשובים לשייך אם כן או לא ולא היה שום חלק לאבל שהפך לדעתי ללא רלוונטי כפי שאמרתי.

(עמ' 11 ש' 30 עד 31).

15. כאמור, המומחה מביע אמון בתלונות התובעת, ואינו סבור כי הן מוסטות לצורך השגת רווח משני מהתביעה או כדי לשרת תביעתה למל"ל, ואין הוא רואה שום רבב בכך שהתובעת פנתה לטיפול רפואי עם תלונות על בעיות נפשיות בסמוך לפני בדיקה כזו או אחרת שהייתה קבועה לה במל"ל.

"ש: האם יש מקום לחשוד שיש פה תלונות סובייקטיביות שחוזרות על עצמן משך שלושה או ארבעה מפגשים בסמיכות למועדי הבדיקות שמדברים על אותן תלונות

ת: במקרה הזה לא."

(עמ' 13 ש' 3 עד 5).

"ש: יכול להיות שחלק מהחרדה והעצמת הפוסט טראומה נובעת מאותה המתנה לקביעת הנכות?

ת: אני לא חושב, אני חושב שהתלונות שלה היו מאוד אותנטיות , למיטב שיפוטי".

(עמ' 13 ש' 9 עד 11).

גם לשאלה אם אין לראות בהפסקת נטילת התרופות על ידי התובעת, מיוזמתה, מהלך מכוון שלה כדי להעצים את תלונותיה לקראת הבדיקה, השיב המומחה בשלילה, וציין כי מדובר במהלך מוכר אצל מטופלים:

"ת: אמרתי כבר שלא התרשמתי, התרשמתי מהאותנטיות של האישה, הפסקה התרופות הייתה חצי שנה לפני שהיא הייתה אצלי, כך שזה לא הופסק לקראת הבדיקה אצלי, בבדיקה התרשמתי מאותנטיות".

(עמ' 13 ש' 9 עד 11)

16. אמנם המומחה אינו שולל כי יש מקום להערכה מחודשת של מצבה הנפשי של התובעת, במידה ואכן יוכח כי חלק מהתסמינים, כגון התנהגות הימנעותית, חלפו. (עמ' 14 ש' 11 עד 19).

לדעתי, אין באמירה זו כדי לערער את קביעותיו. לעולם עדיפה בחינה עדכנית, אלא שאם כך ננהג, לא נגיע לסוף ההליך. לוּּ אכן סברה הנתבעת שיש הצדקה לכך, היה עליה להגיש מבעוד מועד בקשה מנומקת לקיים בדיקה חוזרת אצל המומחה, דבר שלא נעשה.

רקע תעסוקתי והשתכרות עובר לתאונה:

17. התובעת טענה, כי עובר לתאונה עבדה בתור סייעת לרופא שיניים, במסגרת קופ"ח מאוחדת, והשתכרה כ-3,200 ₪ לחודש. בנוסף, ומאחר ונשאה לבדה גם בפרנסת אמה הקשישה, לאחר שהתאלמנה בשנת 2007, נאלצה לעסוק בשתי עבודות נוספות; בעבודות ניקיון בבתים פרטיים ובמכירת סנדוויצ'ים. משתי עבודות אלו הרוויחה, לטענתה, כ-5,000 ₪ לחודש.

התובעת העידה, כי משך כ-8 שנים עובר לתאונה עבדה אצל זוג קשישים שלוש פעמים בשבוע 5 שעות בכל פעם, בשכר של 40 ₪ לשעה (עמ' 20 ש' 9). משמע, הרוויחה מעבודות הניקיון, לטענתה, 2,400 ₪ לחודש, לכל הפחות, וכי עסקה במכירת סנדוויצ'ים באזור התעשייה בעיר אשדוד, פעמיים בשבוע, משעה 09:00 עד השעה 11:00, וכי בכל פעם הייתה מוכרת בין 10 עד 15 סנדוויצ'ים.

משכך, טוענת התובעת, יש לחשב הפסדי השתכרותה לעבר על בסיס שכר חודשי בגובה 8,200 ₪ (נומינלי), ובערכי היום 8,500 ₪.

באשר לבסיס השכר לחישוב הפסדי השתכרות לעתיד, מציעה התובעת, כי אלה יחושבו על בסיס השתכרות חודשית בגובה 6,800 ₪, לפי מקדם היוון של 16 שנים (ר' סעיף 78 לסיכומי התובעת).

18. האח, שהעיד בתצהירו לגבי העבודות הנוספות שנהגה התובעת לבצע עובר לתאונה, נשאל מנין לו לדעת זאת, והשיב, כי: "פעם הסעתי אותה לסנדביצ'ים, ובמשך שנה שלמה היא עשתה ניקיון בבית שלי ברחובות".

לשאלה מתי זה היה, לא ידע להשיב במדויק, ולהערכתו זה היה בשנת 1998.

אין בעדות זו כדי לתמוך בגרסת התובעת בדבר עבודות נוספות. מדובר בעבודה שבוצעה כ-14 שנים לפני התאונה; ובאשר לעבודה במכירת סנדוויצ'ים, הרי אין בהסעה חד-פעמית כדי לאשש גרסת התובעת.

19. התובעת ביקשה להוכיח, כי במשכורתה הצנועה של 3,200 ₪ כסייעת, לא יכלה להתקיים ולקיים את בני משפחתה הסמוכים על שולחנה, ולצורך כך הציגה שני חוזים המעידים על רכישת שתי דירות מגורים, ראיה לכך שהיה ביכולתה הכספית לשדרג את תנאי מגוריה מפעם לפעם, ראיה לכך שאכן עבדה בעבודות נוספות, והרוויחה כפי שהצהירה לעיל.

עם זאת, היא מאשרת, כי קיבלה סיוע כספי מאביה ברכישת הדירה, אם כי לא פירטה מה היה גובה הסכום (עמ' 18, ש' 23).

אכן לתובעת היו מקורות הכנסה נוספים, הלא הם קצבת שאירים מ"מבטחים", בסכום של כ-3,300 ₪ לחודש, בגין פטירת בעלה; קצבת שארים מהמל"ל המשתלמת לבתה, בגובה שבין 1,000 ₪ עד 1,200 ₪ לחודש; ועוד דמי שכירות שמקבלת בגין השכרת הדירה שבבעלותה בגובה 3,000 ₪ לחודש; וקצבת זקנה המשתלמת לאמה (החיה איתה) בגובה כ-2,800 ₪ לחודש (הנתבעת מפנה לעדות התובעת בעמ' 27, ש' 4-3, עמ' 18 ש' 3; עמ' 22 ש' 24; וכן לנספחים נ/6 ו-נ/7).

20. לשאלה מדוע לא הזמינה לעדות אנשים שאצלם עבדה בעבודות משק בית וניקיון, השיבה, כי עבדה אצל זוג קשישים, בני כ-80, שלא יכלו להתייצב לעדות. לטענתה, עבדה אצלם ברציפות מאז שנת 2002-2001 עד לאירוע התאונה (עמ' 19, ש' 22-21).

ב"כ התובעת הבהיר בסיכומי התשובה שלו, כי התובעת דווקא הזמינה לעדות את זוג הקשישים (אנטולי ומרגריטה רבימוב), אך כאמור, אלה לא יכלו להתייצב לעדות.

חיפשתי בתיק בית-המשפט ולא מצאתי, כי הוגשה בקשה לזימון עדים אלה.

21. על אף הכשלים הראייתיים הנ"ל בהוכחת הכנסתה ה"לא מדווחת" של התובעת, הנני נותן אימון בעדותה, כי היא אכן ביצעה עבודות נוספות, בעיקר עבודות ניקיון בבתים פרטיים, אך בהעדר ראיות על היקף העבודות והסכומים שהרוויחה, ובהתחשב בכך שהתובעת עבדה עבודה שכירה בקופ"ח בתור סייעת, כך שממילא לא יכלה לעבוד בעבודות נוספות בהיקף נרחב, הנני מעמיד את גובה הכנסותיה מעבודות נוספות על סך של -.1,000 ₪ לחודש.

לפיכך, ומשאין מחלוקת לגבי גובה השתכרותה מעבודתה בקופ"ח, בסך כ-3,200 ₪ לחודש, הבסיס לחישוב הפסדי שכרה, הן לעבר והן לעתיד, יעמוד על סך -.4,200 ₪ לחודש, ובצירוף הפרשי הצמדה = 4,544 ₪.

הנכות התפקודית:

22. התובעת טענה, כי אף שנכותה הרפואית המשוקללת מגיעה כדי 49%, יש להעמיד נכותה התפקודית על שיעור של 80%, זאת נוכח הפגיעה המשמעותית בתפקודה, וחוסר התאמתה הסוציאלית, וכן הפגיעה בכושר העבודה שלה.

בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. עם זאת, מתבקשת בחינה ספציפית לכל מקרה ומקרה. הבחינה שונה בהסתכלות אל התקופה מיום התאונה עד היום לעומת העתיד, זאת משום שלגבי תקופה זו ניתן לקבוע הפסדי השכר (לעבר) ברמת וודאות גבוהה יותר. באשר לעתיד, הלוט מן הסתם בערפל, הבחינה תיעשה הן על סמך הנכות הרפואית, ומהות הפגיעה, הן על סמך נתוניה האישיים של התובעת, לרבות כישוריה המקצועיים, השכלתה, גילה והעבודות בהן עבדה עובר לפגיעתה. בין היתר יש לבחון את תפקודה בתקופה מיום התאונה עד היום, במיוחד כאשר מאז חלפה תקופה ממושכת יחסית (כ-6 שנים בענייננו).

23. התובעת אמנם טענה, כי מיום התאונה אין היא מסוגלת לכל עבודה, וכי נגרמו לה הפסדי שכר מלאים מאז התאונה ועד היום, אלא שדעתי היא, כי בנסיבות המקרה, ונוכח שיעור הנכויות שנקבעו ומהותן, והן בהתחשב בגילה ומקצועה של התובעת, ראיתי לקבוע נכותה התפקודית של התובעת בתאימות עם שיעור נכותה הרפואית.

24. בהקשר התפקודי נשאל פרופ' מוניץ, בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת, אודות המשמעות של הנכות הנפשית שקבע:

"ש: הנכות שאתה קבעת, 30% נפשי לאדם, מה המגבלות התפקודיות של אדם כזה?

ת: בד"כ הוא מתקשה בעבודה, משק הבית, תלוי מה הוא עושה בחיים, יש לעיתים קרובות קשיים עם אנשים, הימנעות, זה הדברים המרכזיים

ש: הנכות שקבעת, אני מניח שזה נכות גם תפקודית בשיעור הזה?

ת: כן, ההגדרה של אחוזי הנכות היא תלויה ביכולת התפקודית".

(עמ' 15 ש' 22 עד 26)

הנה-אם-כן, גם פרופ' מוניץ סבור, כי נכותה הנפשית של התובעת מבטאת נכונה את שיעור נכותה התפקודית.

25. גם באשר למשמעות התפקודית של הנכות האורטופדית, ראיתי לקבוע, כי זו מבטאת נכונה את שיעור נכותה התפקודית. כזכור, פרופ' צינמן קבע לתובעת נכות בשיעור 10% בגין חיבור גרוע של השבר, ועוד 10% בגין ההגבלה בטווח תנועות הקרסול, הפגיעה בעצב, וחוסר החיבור של הפיבולה.

עיקר עיסוקה של התובעת היה כסייעת לרופא שיניים, עבודה המצריכה עמידה ממושכת, רוב הזמן, עם הליכה בתוך המרפאה, זאת בנוסף לעבודתה בעבודות ניקיון פרטיות, שאף היא דורשת מאמץ פיסי ניכר.

26. באשר לנכות הפלסטית, ולאחר שהתרשמתי מהצלקות שנותרו בשוק שמאל, דעתי היא, כי מדובר בצלקות מכערות במידה ניכרת, שהותירו אף עיוות כלשהו ברגל. אין להתעלם מהמיקום של הצלקות, מקום שהינו חשוף לרוב, למעט במקרה והתובעת לובשת מכנסיים ארוכים, או שמלה ארוכה (עד לכף הרגל). דעתי היא, כי בהתחשב במידת הכיעור שבצלקות, גם להן יש לתת מלוא המשקל במישור התפקודי.

סיכומו של דבר, הנני קובע שיעור נכותה התפקודית של התובעת בגובה 50% לעתיד

(מעוגל).

מכאן, הנני עובר לחישוב הפיצויים המגיעים לתובעת.

הפסד שכר לעבר:

27. התובעת טוענת להפסדי שכר מלאים מיום התאונה ועד הגיעה לגיל פרישה, שמחושבים לפי השתכרות חודשית של 8,500 ₪ לעבר, ולפי השתכרות חודשית של 6,800 ₪ לעתיד.

אין חולק, כי התובעת המשיכה לקבל שכרה מעבודתה כסייעת עד סוף חודש פברואר 2010 (תקופה של כ-4 חודשים מיום התאונה). לטענתה, זאת ע"ח ימי המחלה שעמדו לזכותה (ר' עדותה בעמ' 23, ש' 10 עד 14).

משכך, לטענת הנתבעת, אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין תקופה זו תחת ראש הנזק של הפסדי שכר בעבר.

28. באשר לתקופה מיום התאונה עד היום, תקופה של כ- 6 שנים, סבורני, כי לאור המפורט לעיל באשר לחומרת הפגיעה, המעקב והטיפולים הרפואיים הממושכים, יש לחלק תקופת העבר ל-3 תקופות:

א. תקופה של 3 שנים ראשונות עם נכות תפקודית מלאה; (במאמר מוסגר אציין, כי הנתבעת מציעה בסיכומיה פיצוי מלא לעבר לתקופה של 26 חודשים).

ב. תקופה של שנה נוספת, עם נכות תפקודית בשיעור 75%;

ג. תקופה של שנתיים אחרונות עם נכות תפקודית בשיער 50%.

29. אכן, כעולה מאישור קופ"ח שהוגש ע"י הנתבעת (סומן נ/1) שכרה של התובעת שולם לה עד סוף חודש פברואר 2010, עד למיצוי כל ימי המחלה שעמדו לזכותה, וכי החל מ-01/03/2010 הופסק כליל תשלום שכרה.

ההפסד הכספי שהיה צפוי לתובעת לולא ניצלה ימי המחלה שעמדו לזכותה, הוא "ערך הפדיון" של אותם ימים שנצברו. התובעת אמנם לא הביאה ראיה לעניין זה, אך אין משמעות הדבר שתישלל ממנה כל זכות לפיצוי בגין ניצול ימי המחלה, ואין זה צודק שהנהנה היחיד יהא המזיק. מקובל במשק, כי ניתן לפדות בכסף 8 ימי מחלה מכל 30 ימים שנצברו. לתובעת שולם שכר רגיל לתקופה עד סוף חודש 02/10, כנגד ניצול ימי המחלה. בגין תקופה זו הייתה זכאית לפיצוי בסך 11,900 ₪, על בסיס שכר של 3,200 ₪ לחודש (מעבודתה בקופת החולים). משכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין תקופה זו בשיעור 8/30 מהסכום הנ"ל, היינו סך של 3173 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום, 3,700 ₪.

למען הסר ספק, חישוב זה אינו כולל את הפסד השכר המלא של התובעת בתקופה זו מעבודתה הנוספת, לפי השתכרות חודשית בסך 1,000 ₪, שהם כ- 3,700 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום, 4,320 ₪.

חישוב הפסדי השכר המלאים בגין יתרת התקופה הראשונה, עד תום 3 שנים ראשונות, תקופה של כ- 32 חודשים, לפי הפסד חודשי של 4,544 ₪, יהא 145,408 ₪, ובצירוף ריבית ממחצית התקופה, 152,700 ₪ (מעוגל).

חישוב הפסדי השכר לעבר בגין התקופה השנייה: 4,544 ₪ X 75% X 12 חודשים = 40,896 ₪, ובצירוף הפרשי ריבית ממחצית התקופה, 41,950 ₪ (מעוגל).

חישוב הפסד השכר לעבר בגין התקופה השלישית: 4,544 ₪ X 50% X 24 חודשים = 54,528 ₪, ובצירוף ריבית ממחצית התקופה, 55,040 ₪ (מעוגל).

ס"כ הפסדי שכר לעבר = 257,700 ₪. (מעוגל).

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

30. התובעת טענה בסיכומיה, כי הוציאה בממוצע 1,000 ₪ לחודש עבור עזרת צד ג' בעבודות ניקיון הבית, 500 ₪ עבור הסיוע שהעניק לה אחיה, 240 ₪ עבור מטפלת, ועוד 4,000 ₪ עבור ליווי לטיפולים רפואיים, ו-75,000 ₪ החזר הלוואות לקרובי משפחה.

בסה"כ עותרת התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר (בחישוב לפי 62 חודשים), בסכום של 183,280 ₪.

באשר לעזרת צד ג' לעתיד, לטענת התובעת, זו כוללת "עזרה בשכר בבית", כלשונה, עבודות ניקיון ושירותי כביסה, בהיקף של 3 פעמים בשבוע, 5 שעות בכל פעם, לפי 40 ₪ לשעה, כך שהיא עותרת לפיצוי חודשי בסך 2,400 ₪, מהוונים ל-16 שנים, 365,612 ₪ (סעיפים 82, 83 לסיכומי התובעת).

מנגד, מציעה הנתבעת פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה, בסך 100,000 ₪.

31. התובעת טענה, כי בתקופת אשפוזה בבית החולים סעדו אותה אחיה ולעתים גם אמה הקשישה.

האח העיד, כי מאז התאונה, התובעת נזקקת לעזרת עוזרת בית במשק ביתה בתדירות של "פעמיים אולי" בשבוע, למשך 8 שעות כל פעם, לפי 40 ₪ לשעה. לציין, כי האח אינו מתגורר בבית התובעת, ולטענתו בעקבות התאונה הוא הגביר את תדירות הביקורים שלו אצלה ל-10 עד 15 ביקורים בחודש. האח מציין, כי עוזרת הבית מבצעת כל עבודות משק הבית, ולעתים אף מבשלת עבור התובעת.

לגבי העזרה שהעניק לה אחיה, כטענתה, השיבה התובעת, כי לאחר התאונה עברה ימים מאוד קשים, ואחיה עזר לה פיסית ונפשית. מידי פעם מקבלת מאחיה עזרה כספית (עמ' 33, ש' 21 עד 29); והוא גם מבקר אותה בביתה בתדירות של פעם בשבוע.

32. בתצהירו העיד האח, כי התובעת מוציאה 1,000 ₪ בחודש עבור עזרת צד ג'. עדות זו סותרת עדותו בפניי בדבר עזרת צד ג' בהיקף של 16 שעות שבועיות, לפי 40 ₪ בשעה, משמע כ-2,600 ₪ לחודש.

האח העיד, כי גם הוא נותן עזרה לתובעת, אם-כי בפעם האחרונה בה עזר לאחותו בביצוע קניות הייתה לפני 3 שבועות, כך בחקירתו הנגדית.

33. התובעת העידה בתצהירה, כי מאז התאונה ועד היום, אחיה מלווה אותה, ותומך בה גם נפשית וגם כלכלית. בהקשר זה האח העיד, כי הלווה לתובעת סך של 25,000 ₪.

בחקירתה הנגדית מציינת התובעת, כי היא נעזרת בעוזרת בית, לנה שמה, בתדירות של 3 פעמים בשבוע, למשך 4 שעות כל פעם (בין השעות 08:00 עד 12:00 (עמ' 32, ש' 7 עד 16), וזאת מאז התאונה עד היום (עמ' 32, ש' 29 עד 34). התובעת מבהירה, כי שירותי המטפלת להן נזקקה למשך 3 שעות שבועיות (משך שעה בכל ביקור) (סעיף 46 לתצהירה), הכוונה לעזרה אישית (במקלחת לדוגמא), וכי עזרה זו היא בנוסף לעזרה במשק הבית שקיבלה מלנה (עמ' 35, ש' 27). לטענתה לא זימנה אותה לעדות, כי לא יכלה להגיע (עמ' 32, ש' 24).

יצוין, כי לא עולה מתיק בית-המשפט, כי זו זומנה ע"י התובעת לעדות.

התובעת נשאלה על שמה של אותה מטפלת, והשיבה שאין היא זוכרת שמה, למרות שהיא מגיעה אליה 3 פעמים בשבוע משנת 2009 עד היום (ר' עדות התובעת בעמ' 36, ש' 1 עד 6), והדבר תמוה ביותר.

תמוה הדבר, שלמרות שהתובעת העסיקה את המטפלת אצלה בקביעות מאז התאונה, אין היא יודעת למסור שמה המלא (עמ' 33, ש' 12).

34. אף שראיותיה של התובעת באשר לעזרת לעזרת צד ג', שנזקקה לה בעבר, לא היו מבוססות דיין, בהתחשב בחומרת הפגיעה ובטיפולים הרפואיים הממושכים, כפי שתואר לעיל, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר, לתקופה של כ-6 שנים, על דרך האומדנא, על סך 50,000 ₪, ולעתיד ע"ס 120,000 ₪.

פיצוי עבור נסיעות והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד:

35. לטענת התובעת, מאז התאונה ועד היום, היא מוציאה כ-3,000 ₪ לחודש עבור נסיעות במוניות לצורך טיפולים רפואיים (סעיף 40 לתצהירה); ובשל מצוקתה הכספית נטלה מאחיה הלוואה בסך 25,000 ₪, וכן קיבלה תמיכה כספית בגובה 50,000 ₪ מאביה המנוח.

לתובעת היו, לטענתה, גם הוצאות רפואיות: 2,500 ₪ לרכישת נעליים מיוחדות, 490 ₪ לשכירת ציוד מיד שרה; 800 ₪ לרכישת ציוד מיוחד לאמבטיה; 800 ₪ עבור טיפול פסיכולוגי, ועוד (ר' סעיפים 45+44 לתצהירה).

לתצהיר התובעת, וגם ל-ת/3, ת/4 ו-ת/5, צורפו קבלות רבות על הוצאות וקניות למיניהן, וכן על תשלומים למוניות. מדובר בערב רב של קבלות, שאינן ממוינות, ועל פניו נראה, כי חלק בלתי מבוטל מהן אינו קשור לפגיעה בתאונה, ולכל הפחות לא ניתן ללמוד מהקבלות כי אלה הוצאו בעקבות התאונה. התובעת מאשרת כי חלק מהקבלות על הוצאות שהוציאה אינן קשורות לפגיעתה בתאונה, אך זאת עשתה "כי אמרו לי לשמור את כל הקבלות, שמרתי את כל הקבלות והגשתי" (עמ' 30, ש' 32).

התובעת טענה בתצהירה, כי הוציאה כ-3,000 ₪ לחודש על נסיעות, אך לא ידעה להפנות למסמכים המעידים על הטיפולים הרפואיים והוצאות הנסיעה התואמתו (עמ' 31, ש' 3 עד 8).

כן תזדקק התובעת, לטענתה, לטיפולים פסיכיאטריים, אחת לחודש, ולטיפול פסיכולוגי אחת לשבוע, לטיפולים פיזיוטרפיים בעלות של 150 ₪ לשבוע, מנוי לבריכה בעלות של 5,000 ₪ לשנה, ועוד.

התובעת מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, ע"ס 461,252 ₪.

לא מצאתי כל ביסוס לתביעותיה המופרזרות של התובעת להוצאות העתידיות הנ"ל.

נוכח הראיות שהובאו בפניי, לא נותר אלא להעריך את הוצאותיה של התובעת, הן הרפואיות והן הוצאות הנסיעה, לעבר ולעתיד, על דרך האומדנא.

בהתחשב בתקופת האשפוז, המעקב הרפואי הממושך, ולאחר עיון בקבלות שצורפו, אעמיד את הפיצוי לעבר בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, על דרך האומדנה על סך 10,000 ₪ ולעתיד על סך 15,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

36. כאמור לעיל, החישוב ייערך לפי בסיס שכר של 4,544 ₪, נכות תפקודית בשיעור 50%, בהיוון לתקופה של 15 שנים (עד הגיע התובעת לגיל 67) = 329,000 ₪ (מעוגל).

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים:

37. התובעת מציעה פיצוי בשיעור כ-22% מגובה הפסדי השתכרותה לעבר ולעתיד, ועותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 341,228 ₪.

מנגד, מציעה הנתבעת פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪.

רווחת כיום הפסיקה לפיה הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים מגיעים כדי 12% מס"כ הפסדי השכר. בהתחשב בכך שחלק מהשתכרותה של התובעת אינה מדווחת, הפסדיה בראש נזק זה יחושבו לפי החלק היחסי "המדווח", והוא בסך 447,010 ₪ (לעבר ולעתיד) x 12% = 53,600 ₪ (מעוגל).

כאב וסבל:

38. הצדדים חלוקים אף באשר למספר ימי האשפוז המצטברים. בעוד התובעת טוענת, כי אושפזה משך 44 ימים במצטבר, טוענת הנתבעת ל-18 ימי אשפוז בלבד.

בתצהירה טענה התובעת, כי מיד לאחר התאונה, הובהלה לבי"ח קפלן, שם אושפזה עד 13/11/2009 (6 ימים) (סעיף 4 לתצהירה). ב-08/12/2009 אושפזה בשנית בבי"ח אסף הרופא, עד 21/12/2009 (14 ימים), ושוחררה הישר למוסד שיקומי "נווה עמית" שברחובות (סעיף 7 לתצהירה).

על תקופות האשפוז ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, אלא שהתובעת אינה מפרטת מספר הימים של האשפוז במוסד השיקומי, וכן לא הוגש מסמך המעיד על אשפוז שיקומי זה.

משכך, הנני קובע, כי התובעת אושפזה 18 ימים; וחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל ייערך על בסיס ימי האשפוז הנ"ל, וגובה הנכות הרפואית המשוקללת, בשיעור 49%.

הסכום המקסימלי נכון ליום התאונה עמד על 160,730 ₪.

משכך, הפיצוי עבור 18 ימי אשפוז – 5,786 ₪, וכשהם משוערכים להיום 6,755 ₪.

הפיצוי עבור 49% נכות – 78,757 ₪, וכשהם משוערכים להיום 91,940 ₪.

סה"כ 98,695 ₪.

ניכויים:

39. אין מחלוקת בין הצדדים, כי מכל פיצוי שייקבע, יש לנכות תשלומי המל"ל ששולמו, וישולמו, לתובעת במסגרת תביעתה לנכות כללית, וכן במסגרת תביעתה לנכות מעבודה.

תשלומי המל"ל (נכות כללית) מסתכמים בסך של 43,176 ₪, נכון ליום 05/06/2012, ואילו תשלומי המל"ל בגין שירותים מיוחדים, מסתכמים בסך 3,833 ₪ נכון ליום 05/06/2012 (ר' חו"ד אקטואר שי ספיר מ-05/06/2012, צורפה כחלק מ-נ/6); תשלומי המל"ל – אגף נפגעי עבודה, מסתכמים בסך 305,822 ₪, זאת לפי חו"ד אקטוארית מ-01/04/2015 (שצורפה לסיכומי הנתבעת).

יצוין, כי התובעת אינה חולקת על הסכומים הנ"ל, ועל החובה לנכותם; כך עולה הן מסיכומיה והן מסיכומי התשובה שלה.

40. המחלוקת בין הצדדים היא באם יש לנכות גם תשלומים שקיבלה התובעת בעקבות התאונה מקרן הפנסיה – מגדל מקפת, בגין התאונה. מדובר בתשלומים חודשיים בגובה כ-1,170 ₪ ששולמו לתובעת עבור התקופה מ-08/11/2009 עד 16/01/2012.

ב"כ התובעת מפנה לפסק-הדין שניתן ע"י כב' השופטת דודקביץ' ביום 11/09/2013, ת"א 53595-10-10 (מחוזי מרכז), מנורה מבטחים פנסיה בע"מ נ' המאגר הישראלי לביטוח ברכב, אשר קבעה (בעקבות ההלכה שנקבעה ב-רע"א 7946/09 מקפת החדשה נ' אנוך ואח'), (להלן: "הלכת מקפת החדשה"), כי תשלומים מקרן פנסיה חדשה ייחשבו בדרך-כלל כתשלומים לפי חוזה ביטוח, שאין לנכותם מהפיצוי המגיע לתובע, כך שקרן הפנסיה אינה בגדר מטיב נזק, ואין לה עילת תביעה כנגד המבטחת.

מאידך, לטענת הנתבעת, לפי ההלכה שנקבעה בהלכת 'מקפת החדשה', אכן ככלל יש לראות בתשלומים מקרן פנסיה חדשה, תשלומים לפי חוזה ביטוח (שאין לנכותם); אלא שהדבר נתון לבחינה עובדתית ספציפית לאותו הסדר פנסיוני של הנפגע, כך שהנטל על הנפגע להוכיח בכל מקרה תנאי הצטרפותו לקרן, ולהראות כי בבחינת מכלול המאפיינים נכנסים התשלומים שהוא מקבל בגדר הגדרת ביטוח, ומשלא הוצגו על-ידי התובעת, כאן, ראיות לעניין ההסדר הספציפי החל עליה, למעשה לא הרימה את הנטל להוכיח, כי מדובר בתשלומים לפי חוזה ביטוח.

בסיכומי התשובה של התובעת לא מצאתי מענה לטענה זו של הנתבעת. כל שטענה התובעת, כי הנתבעת טעתה בטענתה לעניין נטל ההוכחה.

41. אכן, כך קבע בית-המשפט העליון בהלכת 'מקפת החדשה':

"באופן טיפוסי מקיימות קרנות הפנסיה החדשות את הקריטריונים שהותוו לעיל (תשלומים לפי חוזה ביטוח – ס"י), אך הנטל עדיין מוטל על הניזוק להוכיח בכל מקרה את תנאי הצטרפותו לקרן, ולהראות כי בבחינת מכלול המאפיינים נכנסים התשלומים שהוא מקבל בגדר הגדרת הביטוח".

(סעיף 26 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה – ריבלין).

יישום לכלל זה מצאתי בפסק-דינה של כב' השופטת אסתר הלמן, בפסק-דינה מיום 08/05/2014, ת"א (מחוזי נצרת) 528/09, עזבון המנוח בלקר ואח' נ' הראל חברה לביטוח, אשר ראתה לנכות תשלומי פנסיה שנצברו מסכום הפיצוי שנקבע, משלא עלה בידי התובעים להוכיח אחרת.

מסקנתי היא, משלא הובאה ע"י התובעת כל ראיה בדבר מאפייני התקבולים שקיבלה מ"מגדל מקפת", יש לנכות גם תקבולים אלה מסכום הפיצוי שייקבע, ואלה עומדים על סך 30,660 ₪. יצוין, שהתובעת אינה חולקת על גובה הסכום.

אם כן, ס"כ התשלומים שיש לנכותם עומד על 383,491 ₪.

תשלומים תכופים:

42. אין חולק, כי לתובעת שולמו שני תשלומים תכופים: 15,400 ₪ ששולמו בתאריך 10/03/2010, צמודים להיום 16,694 ₪, ועוד 15,400 ₪ ששולמו ב-12/05/2010, וכשהם צמודים להיום 16,726 ₪, ובסה"כ 33,420 ₪.

ל3יכום:

43. הנני מחייב את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת פיצויי כדלקמן:

א. הפסד שכר לעבר – 257,700 ₪.

ב. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 170,000 ₪.

ג. הוצאות רפואיות ונסיעות – 25,000 ₪.

ד. הפסד שכר לעתיד – 329,000 ₪.

ה. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – 53,600 ₪.

ו. כאב וסבל – 98,695 ₪.

________________

סה"כ 933,995 ₪.

ובניכוי סך 383,491 ₪ (סעיף 41), תעמוד יתרת גובה הפיצוי על סך 550,504 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

מהסכום שהתקבל (636,180 ₪), ינוכו ס"כ התשלומים התכופים, בסך 33,420 ₪.

היתרה בסך 602,760 ₪ תשולם לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ו, 15 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.