1. בפניי תביעה כספית בעילה שטרית בגין שטר חוב נקוב על סך 54,300 ₪ (מספר 5747462) זמן פירעון 24.1.10 (להלן: "השטר"). התובע הוא הנפרע על פי השטר.
2. לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 25.4.10 הגיש הנתבע התנגדות, אשר התקבלה ונפתח התיק האזרחי שבפניי.
3. כעולה מתצהיר עדות ראשית של התובע ונספחיו, התובע הינו בעל זכויות במבנה מסחרי בחיפה הכולל אולם אירועים בשטח של כ- 1,000 מ"ר; האולם הושכר למשפחת וול ולחברות שבבעלותם עפ"י הסכם שכירות מיום 13.7.08 (יש לציין כי לפי הסכם השכירות שצורף, נספח א', עולה כי ההתקשרות הינה בין התובע לבין חברת "גנוטל שיווק והפצת מזון ומוצרי צריכה בע"מ" בלבד); כבר בתחילת ההתקשרות עיכבו השוכרים תשלומים והחזירו שיקים, ובעקבות זאת הגיש התובע ביום 24.6.09 תביעה לפינוי המושכר (תא"ח 16742-06-09); במסגרת תביעת הפינוי הגיעו הצדדים ביום 16.10.09 להסדר פשרה שקיבל תוקף של פס"ד לפיו, בין היתר: חויבו הנתבעים שם, (שהנתבע אינו נכלל עימם - ג'.נ), לשלם לתובע סך של 179,000 ₪, הוסכם כי דמי השכירות לתקופה שנקבעה בהסכם הפשרה יעמדו ע"ס 6,000 דולר לחודש ומע"מ, הוסכם על ניהול מו"מ לגבי חוב שבמחלוקת, הוסכם על סנקציה של פינוי המושכר למקרה של איחור בתשלום, ועוד (ראו: נספח ג'); בעקבות הסדר הפשרה מסרו השוכרים לתובע שיקים שנמשכו מחשבון העסק שלהם אשר חוללו, כאשר רק חלקם נפרעו ע"י השוכרים (אציין כי טענה זו, על אף חשיבותה הרבה, נטענה באופן סתמי ללא שהתובע מפרט את פרטי השיקים, מועדי הפירעון, וסכומם, אם כי נטען שהשיק נשוא התביעה נכלל בשיקים אלה); בעקבות הפרת הסכם הפשרה, פתח התובע ביום 24.3.10 תיק הוצל"פ נגד הנתבעים למימוש פסה"ד הנ"ל ומתן צו פינוי של הנתבעים מהמושכר (תיק הוצל"פ מס' 08-05040-10-0). הנתבעים התנגדו לפינוי המושכר בטענת "פרעתי", ועוד טענו כי השטר נשוא התביעה ניתן לביטחון. בהחלטת כב' רשם ההוצל"פ חליאלה מיום 29.4.10 (שהעתק ממנה לא צורף לתצהיר עדות ראשית התובע) נקבע כי נכון ליום 1.4.10 היה פיגור בסך 23,150 ₪ בתשלום דמי השכירות, אך מאחר והתובע הסכים לקבל כספים באיחור, אין מקום למתן צו פינוי (ניתנה הוראת הרשם לחלט סכום בסך 20,000 ₪ שהופקד לטובת התובע וכן הוראה לשלם 3,150 ₪ נוספים).

1. התובע הגיש ערעור על החלטת הרשם חליאלה; בטרם הוכרע הערעור, הגיש התובע בבית משפט השלום בחיפה תביעה למתן צו פינוי נגד הנתבעים (ת.א 31028-06-10); ביום 3.9.10 התקבל ערעור התובע על החלטת הרשם חליאלה וביהמ"ש הורה על פינוי המושכר לא יאוחר מיום 15.9.10. בהחלטתו ציין ביהמ"ש כי ממילא תקופת השכירות הסתיימה בחודש יולי 2010, וכי אין מחלוקת שהנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות; בעקבות החלטה זו, בוצע צו הפינוי מהמושכר ביום 16.9.10. הוגשה בר"ע על פסק הדין שבערעור בעכו אל ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר נדחתה מהטעם שהדיון בבר"ע הפך לתיאורטי מאחר ובמועד בירור הבר"ע המושכר כבר פונה; ביום 20.2.11 הגיש התובע תביעה כספית בסך 1,500,000 ₪ (כתב תביעה מתוקן במסגרתו, בין היתר מחק את הסעד המקורי למתן צו פינוי), כנגד הנתבעים המקוריים ונתבעים נוספים, ובכללם הנתבע כאן (נתבע מס' 7 שם).
2. לגופו של עניין, טוען התובע כי הנתבע היה שותף של הנתבעים (השוכרים) ופעל יחד איתם במושכר. השטר נשוא התביעה נמסר לתובע ע"י השוכרים, במסגרת התחשבנות בינם לבין הנתבע במסגרת עסקיהם המשותפים, והשטר שולם במסגרת תשלומים שחייבים השוכרים לתובע לפי הסכם השכירות. הנתבע אישר לתובע שהשטר יפרע, ועל סמך זאת הסכים לקבלו. בכל מקרה, נטען כי התובע מחזיק בשטר כשורה ובעד ערך. כל טענות הקיזוז שטוען החייב (הנתבע) בהגנתו (המוכחשות) הם של השוכרים ולא של הנתבע מה עוד שהועלו בעלמא ללא כימות וללא כל בסיס. גם לפי החלטת כב' הרשם חליאלה עליו מתבססת ההגנה (החלטה מיום 29.4.10), החישוב שערך ביהמ"ש הוא עד לסוף חודש 03/10 ,אך מאז חודש 04/10 ועד מועד הפינוי לא שילמו השוכרים דמי שכירות חודשיים בסך 9,000 דולר ומע"מ, כך שחוב השוכרים להיום, גם לפי גרסת הנתבע, גבוה מסכום השטר, וכל זאת עוד לפני שמחשבים את שווי הציוד שנגנב מהאולם, אשר נמסר לשוכרים עם חתימת הסכם השכירות, והועבר על ידם למקום אחר.
3. מנגד טוען הנתבע כי השטר נשוא התביעה ניתן על ידו לביטחון בלבד. התובע לא הפקיד את השטר במועד פירעונו הנקוב (24.1.10), שכן במועד זה לא היה שום חוב כלפי התובע, לא מצידו ולא מצד משפחת וול ו/או החברות שבשליטתם; התובע אינו חייב דבר וחצי דבר לתובע וזאת מאחר ולא קיבל כל תמורה מהתובע. השטר שניתן היה להבטחת תשלומי שכר דירה (דמי שכירות האולם) לתובע מצידם של משפחת וול (שהתובע הוא חברם) ו/או החברות שבשליטתם בתקופה הרלבנטית; משפחת וול שילמה לתובע את כל חובה כלפיו במועד שניתן השטר לתובע ומחובתו של התובע היה להשיב לנתבע את השטר; הנתבע ביקש מהתובע להשיב לו את השטר, אך התובע החליט בסמוך לפתיחת תיק ההוצל"פ כנגד משפחת וול, להגיש את השטר לפירעון לבנק ועם חילולו להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ. גם אם קיים חוב של משפחת וול והחברות שבשליטתם לתובע (דבר המוכחש) הוא מתייחס לתקופה שלאחר 1.4.10 ולא קודם לכן, ואין לזה כל קשר ועניין לשטר נשוא התביעה, שכן המועד הקובע לתשלום עפ"י השטר הוא חודש 01/10 ובמועד זה לא היה שום חוב כלפי התובע; לחלופין, מאחר וכתוצאה מהתנהלותו של התובע כלפי משפחת וול והחברות שבשליטתם, ביקש התובע לפנותם מהאולם תוך שהוא גורם להם נזקים בלתי הפיכים, ומאחר והשטר נשוא התביעה ניתן לביטחון כנגד המשך פעילות השוכרים באולם, הרי שקיימת לנתבע טענת קיזוז.
4. כאן המקום לציין כי בדיון שהתקיים בפניי ביום 5.12.12 הצהירו ב"כ הצדדים לפרוטוקול כי בתיק המתנהל בביהמ"ש השלום בחיפה לפי העילה החוזית (ת.א 31028-06-10 בפני כב' השופטת תמר נאות פרי) הוגשו סיכומים והצדדים ממתינים לפסק דין. בהמשך לאמור, הוריתי כי בטרם יקבע מועד לשמיעת ראיות יירשם התיק לתזכורת עד קבלת פסק הדין בתיק המתנהל במקביל. פסק דינה של השופטת נאות פרי ניתן ביום 17.12.12, אליו אתייחס בהמשך.
5. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו. מטעם ההגנה העיד הנתבע בעצמו. הוגשו סיכומים בכתב והתיק הובא בפניי לצורך הכרעה.
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לראיות שהובאו בפניי ולסיכומים בכתב, נחה דעתי לדחות את התביעה וזאת מהנימוקים הבאים:
   1. אין חולק כי השטר נשוא התביעה משוך מחשבונו של הנתבע בבנק לאומי בסניף הדר חיפה, ונחתם בחתימת ידו. התובע הוא הנפרע עפ"י השטר. הצדדים חלוקים בעיקרם בשאלה באילו נסיבות הגיע השטר לידיו של התובע ולאיזו מטרה. לטענת התובע השטר נמסר לו ע"י האחים וול במסגרת הסכם הפשרה מיום 16.10.09 שקיבל תוקף של פס"ד והוא נועד לפרוע חוב כספי לתובע בגין דמי שכירות של אולם האירועים שהושכר על ידו למשפחת וול ולחברות שבשליטתם, ושהנתבע חברם, קשור עימם בקשר שותפות בלתי פורמאלי. מנגד טוען הנתבע כי השטר הינו שטר ביטחון שנועד להבטיח תשלום דמי שכירות לתובע בהתאם להסכם הפשרה אך מאחר ובמועד פירעון השטר (24.1.10), לא היו האחים וול והחברות שבשליטתם חבים לתובע חוב כלשהו בגין דמי השכירות, הרי שמחובת התובע היה להשיב לו את השטר ולא לנקוט בהליכים משפטיים לגבייתו.

• 1. עיון בנספח א' לתצהיר עדות ראשית התובע (הסכם שכירות מיום 13.7.08) מלמד כי הנתבע אינו צד לו אלא חברה בשם "גנוטל שיווק והפצת מזון ומוצרי צריכה בע"מ". לא הוגש ע"י התובע תדפיס מאת רשם החברות המפרט את בעלי המניות של חברה זו במועדים הרלבנטיים לתביעה. כעולה מסע' 3 לפסה"ד של כב' השופטת נאות פרי, הרי שמס' חודשים לאחר חתימת הסכם השכירות הנ"ל נחתם הסכם שכירות נוסף עם חברה נוספת בשם "פינת המזל בעיר בע"מ" בנוגע לאולם האירועים, אשר נועד לחול במקום הסכם השכירות הראשון, וזאת עד ליום 31.12.10. יובהר כי במסגרת הליך זה, "נשמט" פרט זה מגרסת התובע, ללא שניתן לכך כל הסבר. גם במקרה זה לא מצא התובע לנכון להגיש תדפיס מרשם החברות. מכל מקום, גם לאחר שמיעת הראיות בתיק, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע היה במועדים הרלבנטיים לתביעה בעל מניות ו/או מנהל ו/או אורגן ו/או שותף פורמאלי או בלתי פורמאלי במי מהחברות הנ"ל.
  2. יש לציין כי למרות חשיבות העניין לא הוגשו ע"י התובע העתקי כל השיקים שנמסרו לו, עפ"י הנטען, ע"י משפחת וול ו/או החברות שבשליטתם לצורך מילוי אחר הסכם הפשרה ו/או שיקים נוספים שנמסרו בגין דמי השכירות השוטפים לתקופה עליה לא חל הסכם הפשרה, תוך פירוט בין שיקים שנפרעו בפועל/שיקים שחוללו ונפרעו במזומן או בהמצאת שיק אחר חלופי/ שיקים שחוללו וטרם נפרעו, והדבר כמובן יוצר קושי מהותי בבירור הטיעון העובדתי ובהבנת השתלשלות האירועים. יצוין כי לצורך הוכחת גרסת התובע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי אין די בהמצאת העתקי שיקים של חברה שלישית בשם "קרונה פלוס בע"מ" (נספח ח' לתצהיר עדות ראשית הנתבע), אשר עפ"י הנטען הוצגה ע"י האחים וול כשוכרת האולם והפעילות בו התבצעה על שמה ובאמצעותה, ובעיקר שחלק ממועדי הפירעון הנקובים על חלק מאותם העתקי שיקים שצורפו, קודמים בזמן למועד מתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה (16.10.09).
  3. גרסת הנתבע הנה כאמור, כי השטר נשוא התביעה ניתן לתובע לביטחון בלבד (להבטחת חוב דמי שכירות של משפחת וול והחברות בשליטתם כלפי התובע), אולם מדובר בטענה בעלמא, בלתי מפורטת, ולא ברור מגרסת הנתבע באיזה מועד בדיוק משך את השטר, למי נמסר, ובאילו נסיבות, מהו שיעור חוב דמי השכירות שנועד השטר להבטיח לטענתו, האם השטר נועד להבטיח חוב שנכלל בהסכם הפשרה והתגבש עד אותו מועד (חוב עבר בלבד) או גם חוב שהתגבש לאחר חתימת הסכם הפשרה וכל עוד האולם מושכר למשפחת וול ולחברות שבשליטתם (חוב עתידי), ובעיקר באילו תנאים יהיה רשאי התובע לפרוע את השטר. עיון בהעתק השטר מעלה כי לא צוין עליו כי ניתן כשטר ביטחון. מעבר לכך, הנתבע אף נמנע מזימון עדים רלבנטיים (האחים וול) לתמיכה בגרסתו כי השטר נמסר כביטחון בלבד להבטחת חוב של משפחת וול והחברות שבשליטתם כלפי התובע, וזאת ללא שניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, והדבר כמובן פועל לחובת הנתבע.
  4. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע העיד הנתבע כי השטר נשוא התביעה ועוד שטר של אדם נוסף בשם רשנובסקי בסכום זהה (54,300 ₪) ולאותו מועד פירעון (24.1.10), נמסרו לתובע לביטחון מאחר והתובע דרש לפנות את השוכרים מהאולם והשוכרים ביקשו דחית התשלום למספר ימים, כאשר עד לסוף אותו שבוע שילמו השוכרים לתובע את החוב במזומן (פרוטוקול עמ' 13 שורות 1-11). גרסה זו אינה מתיישבת עם הקביעות כפי שעולות מפסק דינה של כב' השופטת נאות פרי לפיהן, הנתבע מסר לתובע שלוש המחאות (שתי המחאות ע"ס 20,000 ₪ כ"א לזמני פירעון 31.8.09 ו- 30.9.09 (לפני מועד הסכם הפשרה) והמחאה נוספת בסך 54,300 ₪, היא השטר נשוא התביעה, וזאת כאשר מדובר היה בשיקים שנמשכו ע"י הנתבע והתקבלו אצל התובע על חשבון חוב דמי שכירות. בהקשר לזאת צוין כי מעדות הנתבע בביהמ"ש עולה כי היה חבר קרוב של האחים וול והלווה להם כספים. (סע' 72-75 לפסה"ד).
  5. על אף האמור לעיל, הגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה השטרית המונחת בפניי מחמת קיומו של "מעשה בית דין" בין הצדדים (השתק עילה) מכוח פסק דינה של כב' השופטת נאות פרי מיום 17.12.12. יודגש כי במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש בתיק זה כאמור, טען התובע כלפי הנתבע (כאן) כי יש לחייב את הנתבע בחובות הנטענים כלפי שוכרי האולם (האחים וול והחברות שבשליטתם) מכוח היותו שותפם העסקי של האחים וול, ו/או מכוח מסירת שלוש ההמחאות לתובע עליהן חתום הנתבע לשם ביצוע תשלומים בהתאם להסכמים.
  6. לגבי טענת השותפות נקבע בפסק הדין לאחר שנשמעו ראיות הצדדים כי (עמ' 13 לפסה"ד סעיף 71):

"... טענת השותפות לא הוכחה, ובוודאי לא שותפות שקשורה לניהול האולם או שכירות הנכס- וראו כי אפילו אלנג'אר אינו טוען כי מרצ'נקו בעל מניות במי מארבע החברות הנתבעות (עמ' 11 שורה 17). אמנם מרצ'נקו הסביר כי הוא הלווה כספים לאחים וול, אמנם הוא נמצא תכופות באולם בתקופה בה האולם פעל בניהולם ואמנם הוא חתום על שלוש המחאות לפקודת אלנג'אר (אליהן נתייחס בהמשך) – אך בין עובדות אלו לבין הוכחת טענת השותפות המרחק רב..".

לטעמי, קביעה שיפוטית זו מהווה "השתק פלוגתא" בעניין טענת השותפות הנטענת.

• 1. גם טענת התובע כי יש לחייב את הנתבע מכוח חתימתו על שלוש ההמחאות נשוא התביעה שם, ובכללן השטר נשוא התיק דנן, נדחתה. לעניינו, רלבנטית הקביעה ביחס לשטר נשוא התביעה (עמ' 14 לפסה"ד סעיף 75):

"לגבי ההמחאה השלישית- אשר זמן פרעונה 24.1.10, על סך 54,300 ₪ - הרי שאלנג'אר העיד כי הוא קיבל את ההמחאה ממרצ'נקו לצורך תשלום דמי השכירות אך לא טען כי היא חוללה, אין על הצילום של ההמחאה אידיקציה (צ.ל אינדיקציה ג'.נ) לכך שחוללה ובחקירתו של מרצ'נקו לא הוכח כי חוללה (עמ' 32 שורות 4-10). משמע, שהיא אחת מההמחאות שקיבל אלנג'אר על חשבון החוב (ואזכיר כי אלנג'אר מסכים כי קיבל על חשבון החוב כ- 169,000 ₪). עוד יודגש כי מרצ'נקו העיד כי הוא חבר קרוב של האחים וול והלווה להם כספים. לכן, ברי שאין בקיומה של המחאה זו כדי לחייב את מרצ'נקו בחוב דמי השכירות".

חשוב להדגיש כי בסיכומו של ההליך דחתה השופטת נאות פרי את התביעה במלואה נגד הנתבע 7 שם (הנתבע כאן).

• 1. כעולה מסיכומי הנתבע, התובע לא הסכים עם הכרעת הדין של כב' השופטת נאות פרי והגיש ערעור על פסה"ד לבית המשפט המחוזי (ע"א 58625-01-13). במסגרת הערעור, עתר התובע, בין היתר, לקבוע שהיה מקום לחייב את הנתבע כאן לפרוע את שלוש ההמחאות שמסר לתשלום דמי השכירות, ולמצער לקבוע כי אין "השתק עילה" (מעשה בית דין) ביחס לשיקים שמסר הנתבע בהליך של התביעה השטרית. הערעור ביחס לטענות התובע כנגד הנתבע נדחה במלואו. ראשית נקבע בפסק דין שבערעור כי פסק הדין של השופטת נאות פרי מתבסס על עדויות שנשמעו בפניה ועל מסמכים שהוצגו בפניה. וככלל, אין מקום להתערבות בקביעות עובדתיות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, מה גם שבית המשפט קמא ניתח היטב את הראיות שהובאו בפניו (סע' כ"ג לפסה"ד שבערעור). עוד נקבע לעניין טענת התובע בדבר העדר "השתק עילה" (עמ' 6 לערעור סע' כ"ה) כי :

"אין לקבל את השגותיו של המערער כנגד קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למשיב מס' 7 (סעיפים 72-75 לפסק דינו של בית המשפט קמא, הכוונה היא לנתבע בהליך שבפניי ג'.נ). משבחר המערער במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, לתבוע את המשיב מס' 7 גם מכח חתימתו על שלושת השיקים שנחתמו על ידו, היה על בית המשפט קמא מטבע הדברים, להכריע בטענות הצדדים לגבי שיקים אלה. לכן, אין מקום לטרוניה של המערער על כך שקביעותיו אלה של בית המשפט קמא עשויות אולי להשליך על טענותיו של המערער בתביעה השטרית אותה הגיש המערער כנגד המשיב מס' 7 (עיינו סעיף 15 בעיקרי הטיעון של המערער)".

הדגשות אינן במקור ג'.נ.

בסיכומו של דבר קבע בית משפט של הערעור כי "לעיצומו של ענין, קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למשיב מס' 7 מנומקות כראוי, ולא שוכנענו כי נפלה בהן טעות שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו" (עמ' 6 לפסה"ד סעיף כ"ה סיפא).

• 1. יש להבהיר כי פסק דינה של השופטת נאות פרי ניתן ביום 17.12.12 בעוד ההליך שפני, שעניינו תביעה שטרית בנוגע להמחאה השלישית (השטר נשוא התביעה שבפני), תלוי ועומד. ונשאלת השאלה מדוע סבר התובע "בזמן אמת" כי יש להמתין להכרעת בית משפט השלום בחיפה, אם לשיטתו, בכל מקרה שמורה לו הזכות להמשיך בניהול התביעה בעילה השטרית (במקרה ותביעתו נגד הנתבע כאן תידחה שם).

1. סיכום:

מכל האמור לעיל נחה דעתי לדחות את התביעה מחמת קיומו של מעשה בי-דין. התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"א אייר תשע"ד, 11 מאי 2014, בהעדר הצדדים.