לפני שלוש תובענות שהוגשו ע"י רשות ניקוז גליל מערבי נגד עירית עכו בגין אי תשלום מכסות ניקוז.

1. רשות ניקוז גליל מערבי (להלן – "רשות הניקוז" או "התובעת") הינה תאגיד שהוקם מכוחו של חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תש"ך-1959, הצווים והאכרזות שיצאו בעקבותיו.

זהו גוף סטטוטורי, שאינו פועל למטרות רווח, ושכל ייעודו ותכליתו לפעול למניעת שיטפונות בשטחים הציבוריים, המוגדרים באחריותו.

מימון פעולותיה של רשות הניקוז נעשה באמצעות כספים המשולמים ע"י הרשויות המקומיות אשר בשטחה, בהתאם למכסות הנקבעות ע"י רשות הניקוז במליאה, הכוללת נציגים של כל הרשויות המקומיות. המכסות מאושרות ע"י שר החקלאות, בהסכמת שר הפנים ושר האוצר.

2. הנתבעת הינה עירייה הנמצאת בשטחה של התובעת. לנתבעת נציג במליאת התובעת והיא שותפה, יחד עם יתר הרשויות המקומיות, לקבלת החלטות במסגרת התובעת.

3. מדי שנה, רשות הניקוז שולחת לרשויות המקומיות שבשטחה חשבונות לתשלום, בהתאם לתקציבה המאושר.

4. בין השנים 2004 ל-2010 לא שילמה הנתבעת את המכסות שנשלחו לה ע"י התובעת.

לטענת הנתבעת היא ביצעה עבודות במקומה של התובעת ועל כן היא קיזזה את העלויות בגין עבודות אלה מהחשבונות שנדרשה לשלם. עוד לטענת הנתבעת, כך נהגו הצדדים משך שנים מאז סוף שנות ה-90, עד שבשנת 2004 שינתה התובעת באופן חד צדדי ופתאומי את הנוהג האמור.

5. על כן, ומשעמדה הנתבעת בסירובה, הוגשה ביום 1.1.09 בבית משפט זה התביעה בת.א. 577-01-09 בגין חוב בסכום של 1,216,367 ש"ח עבור מכסות ניקוז לשנים 2004 עד 2008 (להלן – "התיק הראשון");

ביום 16.12.10 הוגשה בבית משפט זה התביעה בת.א. 24328-12-10 בגין חוב בסכום של 280,238 ש"ח עבור מכסות ניקוז לשנת 2009 (להלן – "התיק השני");

וביום 20.2.11 הוגשה בבית משפט השלום בקריות התביעה בת.א. 36838-02-11 בגין חוב בסכום של 276,702 ש"ח עבור מכסות ניקוז לשנת 2010 (להלן – "התיק השלישי"). הנתבעת הודתה בחובתה לשלם לתובעת את הסך של 137,000 ש"ח בגין מכסות הניקוז בשנת 2010, וביום 28.3.12 ניתן בתיק השלישי פסק דין חלקי בהתאם.

כל התביעות הוגשו בסדר דין מקוצר ובכולן ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענה אחת ויחידה, שהובאה לעיל – קיזוז.

כל אחד משלושת התיקים נותב לשמיעה לפני מותב אחר.

6. ביום 20.5.13 פסל את עצמו המותב שטיפל בתיק השני מלדון בו, ובהחלטת כב' הנשיא רקם מיום 21.5.13 הועבר התיק לטיפולי.

בהחלטתי מיום 27.5.13 ביקשתי את עמדת הצדדים לאיחוד הדיון בשלוש התובענות לפני מותב אחד, ובהחלטת כב' הנשיא רקם מיום 12.6.13 אוחד הדיון כאמור לפניי.

בהתאם להחלטת המותב אשר דן בתיק השלישי מיום 28.1.13 ולהחלטותיי מיום 13.6.13 ו-17.6.13 (כמו גם החלטות שבאו לאחר מכן בבקשות להארכות מועדים), הוגש ביום 18.8.13 תצהירו של מר ראובן ויצמן מטעם הנתבעת וביום 30.10.13 תצהירה של הגב' שפרה בן דוד מטעם התובעת.

ביום 29.12.14 נשמעו עדי הצדדים, ובסיום הדיון הוריתי על הגשת סיכומיהם.

סיכומי התובעת הוגשו ביום 10.2.15, סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 16.3.15.

7. העירייה אינה חולקת על סכומי המכסות שהיא נדרשה לשלם ע"י רשות הניקוז.

טענתה היחידה של העירייה מתמצית בנוהג שהיה מקובל בין הצדדים משך שנים, ולפיו היא ביצעה עבודות ניקוז במקומה של התובעת, בסכומים העולים על סכומי המכסות, וכי בכל השנים קוזזו סכומים אלה מתשלומי המכסות.

התובעת מכחישה קיומו של נוהג כאמור, וטוענת, כי אף אם הייתה התנהלות כזו בעבר, הרי שמדובר במינהל לא תקין, ומשנת 2004 ואילך אין היא מאפשרת עוד להמשיכו, וכי הדברים היו ברורים וידועים לנתבעת.

8. לאחר שעיינתי בראיות הצדדים, אף שמעתי עדיהם, באתי לכלל מסקנה, כי אין לקבל את טענות הנתבעת בדבר קיומו של נוהג מחייב בין הצדדים המאפשר לנתבעת לקזז סכומים כלשהם ממכסות הניקוז וכן כי אין לקבל את טענותיה בדבר הסכומים שיש להורות על קיזוזם.

9. מסקנתי זו נשענת בראש ובראשונה על העובדה כי הנתבעת לא הוכיחה נוהג מחייב כזה; מטעמה של הנתבעת הובא לעדות מר ראובן ויצמן, גזבר העירייה משנת 2010, השנה בה – אגב – חדלה העירייה מניסיונותיה לקזז חיובים, והחלה לשלם את המכסות ללא עוררין (וראו: עמ' 8 ש' 4-5, ש' 8-9, ש' 16-17, עמ' 12 ש' 12-17).

הנתבעת טוענת לנוהג או לנוהל שהיה קיים בין הצדדים ואשר גובש במהלך השנים (סע' 4 ו-5 לתצהיר מר ויצמן).

אלא שמר ויצמן כלל לא שימש כגזברה של עיריית עכו באותן שנים בהן גובש, עפ"י הטענה, אותו נוהג או נוהל, ואין הוא יכול להעיד עליו כלל (וראו: התנגדות ב"כ התובעת לעדויות שמיעה בתצהירו של מר ויצמן, בעמ' 8 ש' 12-13 ). מלבד עדותו, לא הובא לעדות כל אדם אחר מטעמה של העירייה אשר יעיד על אותו נוהג או נוהל ש"גובש במהלך השנים".

10. יתרה על כן, לתצהירו של מר ויצמן צורפו מסמכים רבים בדבר עבודות שכביכול בוצעו ע"י הנתבעת משך השנים, ובגין חשבונות ששילמה לקבלנים שונים בגין עבודות אלה.

אלא שמר ויצמן, שאינו מהנדס ניקוז (עמ' 8 ש' 6-7), לא צירף לתצהירו את ריכוז ההוצאות השנתי שערכה העיריה 'החל מסוף שנות ה-90', עליו הוא מבקש להעיד בעמ' 2 סע' 6 לתצהירו (עמ' 10 ש' 17-19), את המסמכים שצירף לא בדק בעצמו באשר הם נמסרו לו ע"י הנהלת החשבונות ונבדקו ע"י עורכי דינה של העירייה (שם, ש' 20-24), הוא אינו יודע להעיד כלל על מהות החשבוניות שאושר קיזוזן (עמ' 11 ש' 21-22) ובעיקר –

"ש. אתה יכול להסביר לנו כל נספח שצירפת על מה מדובר?

ת. לא. אינני מהנדס ואינני מבין את כתבי הכמויות שצורפו"

(עמ' 12 ש' 8-9; ההדגשה שלי – ר.ב.).

ובהמשך –

"ש. בתחילת הסעיף [הכוונה לסע' 16 בעמ' 4 לתצהירו של העד – ר.ב.] אתה כותב שהדברים קרו כתוצאה מניקוז אזורי לקוי, אתה יכול להסביר את הטענה ולפרט באיזה אזורים היה הליקוי הזה?

ת. אני לא מהנדס, אני לא יכול להסביר"

(עמ' 13 ש' 28-30; ההדגשה שלי – ר.ב.).

וראו גם: בעמ' 14 ש' 1-3.

במילים אחרות – העד היחיד מטעמה של הנתבעת צירף לתצהירו מסמכים אותם לא בדק, לא אישר לא קיבל ובוודאי שלא ערך, והוא כלל אינו יודע להסביר את תוכנם!

הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסכומים אותם היא מבקשת לקזז, אף לו היה מוכח נוהל מחייב כטענתה, ולא הוכיחה כי החשבוניות שצירפה הן בגין עבודות ניקוז שעשתה במקומה של התובעת.

11. דומני, כי די בכך כדי לדחות את טענת ההגנה של הנתבעת כנגד חיוביה, אך אני מוצאת להתייחס לעדותה של הגב' בן דוד מטעמה של התובעת בעניין הנוהג המדובר.

12. הגב' בן דוד החלה עבודתה כמנכ"לית התובעת באוקטובר 2005 (סע' 2 לתצהירה, עמ' 15 ש' 14-15).

כאשר החלה בעבודתה אצל התובעת –

"ש. ...מצאת נוהל שאת מכירה אותו נוהל לא חוקי של קיזוז מול רשויות מקומיות?

ת. לא, לא מצאתי נוהל, מצאתי התנהלות שבחלקה היתה מאוד מאוד לקויה"

(עמ' 15 ש' 16-18).

בהמשך, מסבירה העדה, כי -

"אני יכולה לומר לך שהיו מקרים בהם נעשה קיזוז שלא היה צריך לבצעו, הוא לא עומד במבחנים שהיו אמורים להתקיים ולו הייתי היום צריכה לבחון את הדברים בוודאי ובוודאי שלא הייתי מאשרת. ולכן עם כניסתי לתפקיד בדקנו את כל הטעון בדיקה והודענו לרשויות המקומיות איך צריך להתנהל"

(שם, ש' 27-30; ההדגשות שלי – ר.ב.).

13. מהמסמכים שצורפו לתצהירה של הגב' בן דוד עולה, כי ביום 27.8.06 התקיימה ישיבה בנוכחות נציגי התובעת, בהם הגב' בן דוד, ונציגי הנתבעת, בהם ראש עיריית עכו, בה נדון נושא חוב מכסות הניקוז, ובסיומה, בין היתר -

"סוכם כי העירייה תדאג לתשלום החוב"

(נספח ד8 לתצהיר הגב' בן דוד).

ביום 18.8.07 התקיימה שיחה נוספת בין הגב' בן דוד לראש עיריית עכו, במסגרתה סוכם, פעם נוספת, כי ראש העיר ייתן הנחיות לתשלום החוב.

ממסמכים שצורפו לתצהירה של הגב' בן דוד, חלקם נערכו על ידה וחלקם הם סיכומי שיחות או פגישות בהן נכחה אישית משנת 2006 ואילך (נספחי ד' לתצהירה) עולה כי למן כניסתה של הגב' בן דוד לתפקידה ידעה הנתבעת באופן ברור ביותר כי לא תוכל לקזז סכומים כאוות נפשה, אף ידעה כי עמדתה הבלתי מתפשרת של רשות הניקוז הייתה לתשלום מכסות הניקוז במלואן; רשות הניקוז נאותה לסייע לעירייה בפריסת תשלומים, אך לא בויתור עליהם, אף לא בויתור על חיובי הריבית המגיעים בגין איחור בתשלום (ראו למשל: מכתבה של הגב' בן דוד לגזבר העירייה מיום 12.12.06 בדבר חיובי הריבית, נספח ד10 לתצהירה).

14. בעדותה לפניי, הסבירה הגב' בן דוד כי כלל לא אמור להתבצע קיזוז, באשר תפקידן של הרשויות המקומיות "להצביע על הצורך" ותפקידה של רשות הניקוז לבצע את הדרוש בהתאם לשיקולים מקצועיים (עמ' 16 ש' 23-24).

כן הבהירה העדה, כי במקרים דחופים –

"נרשם פרוטוקול עליו חותם נציג הרשות המקומית שזה בדרך כלל מהנדס או מנהל מחלקת מים ונציג רשות הניקוז ואחר כך מתבצעת פעולת הקיזוז. עיריית עכו לא פעלה בהתאם".

(שם, ש' 25-27).

ובהמשך –

"הנתבעת לא עמדה באף אחד מהתנאים ולראשונה ראינו את החשבונות שהוגשו לבית המשפט כעבור כ-5 שנים שרוב העבודות בכלל לא נוגעות לתחום התובעת, והכי חשוב, שאי אפשר היה לבדוק בשטח מה נעשה"

(עמ' 17 ש' 29-31).

בכך משלימה למעשה הגב' בן דוד את החוסר בעדותו של מר ויצמן, שכאמור לא ידע להסביר על מהות החשבונות שצירף לתצהירו, בהבהירה כי החשבונות האמורים כלל אינם נוגעים לעבודות אשר מתפקידה של התובעת לבצע, אלא כי מדובר בפעולות ניקוז בתוך תחום הרשות המקומית, שעל הרשות המקומית לבצע בעצמה ומכספי מיסי הארנונה המשולמים לה, למשל (וראו בעמ' 20 ש' 24-25, עמ' 21 ש' 2).

15. מעדות הגב' בן דוד עולה, כי אמנם בעבר הייתה התנהלות בלתי תקינה בין הצדדים.

הגב' בן דוד הסבירה בעדותה, כי כאשר רשות מקומית מבצעת עבודה במקומה של רשות הניקוז, דבר שלא אמור לקרות בדרך כלל אלא בעיקר במצבי חירום, נוהל תקין מחייב כי החשבון בגין עבודה זו מוגש לרשות הניקוז לשם קיזוז ממכסות הניקוז בסמוך לביצוע העבודה, ונציג רשות הניקוז מבקר בשטח ומוצא אם יש קשר לתיעול נגר אזורי (עמ' 15 ש' 20-25).

16. אין חולק כי התובעת והנתבעת הם גופים ציבוריים, אשר פעולותיהם ממומנות מכספי ציבור. משכך, מינהל תקין, התנהלות שקופה, שוויונית וברורה הן מאבני היסוד שלהן. מאחר וחזקה על רשות ציבורית כי היא פועלת באופן תקין, מובן וברור הוא כי כאשר רשות ציבורית מוצאת בתוכה התנהלות בלתי תקינה עליה לתקנה לאלתר.

כך נהגה התובעת מאז כניסתה של הגב' בן דוד לתפקידה בשנת 2005, אף ניראה, כי כך פועלת הנתבעת מאז כניסתו של מר ויצמן לתפקידו בשנת 2010.

אין להשלים עם התנהלות בלתי תקינה, אך מן הטעם שזו נמשכת 'שנים רבות'. אין לקבל מינהל לא תקין בנימוק כי 'כך היה נהוג מזה זמן רב'. בית המשפט אינו יכול, להבנתי, לאשר – ולו בדיעבד, ובדרך של התרת קיזוזים – התנהלות שכזו, שמשמעותה בזבוז כספי ציבור.

ההסתמכות על מינהל לא תקין היא למעשה הגנתה של הנתבעת, ודינה דחייה מחמת היותן של הנתבעת והתובעת גופים ציבוריים כאמור.

כספו של הציבור אינו הפקר, ואם שגתה רשות ציבורית בהתנהגותה – שומה עליה לתקן שגיאה זו מייד כאשר הדבר מתגלה; אין מקום לאפשר כאן "תקופת הסתגלות". אין "זמן התאקלמות" לקיומו של מינהל תקין.

17. התוצאה העולה מכל המפורט לעיל הוא כי דין התביעות להתקבל במלואן, וכך אני מורה.

17.1 בגין החוב בתיק הראשון, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1,216,367 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (1.1.09) ועד התשלום המלא בפועל.

17.2 בגין החוב בתיק השני, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 280,238 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (16.12.10) ועד התשלום המלא בפועל.

17.3 בגין החוב בתיק השלישי, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 139,702 ש"ח (שהוא סכום ההפרש בין סכום התביעה – 276,702 ש"ח לסכום פסק הדין החלקי – 137,000 ש"ח) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (20.2.11) ועד התשלום המלא בפועל.

17.4 עוד אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת (אגרות משפט) בסכום כולל של 50,000 ש"ח ובשכ"ט עו"ד התובעת בסך של 195,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו עד ליום 31.5.15 שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד תשלומם המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ה, 13 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.