23 פברואר 2017

פתח דבר

1. התובע, מיכאל בוגר (להלן: בוגר), הוא יליד 1949, מהנדס בהכשרתו ובעל תואר שלישי. בוגר היה עובד מקורות חברת מים בע"מ, היא הנתבעת 1, חברת המים הלאומית של מדינת ישראל (להלן: מקורות). זאת משך למעלה מעשור ועד אשר פוטר. פיטורי בוגר נעשו כחלק מהסכם לשינוי מבני וייעול במקורות ונכנסו לתוקפם ביום 2.5.2005.

ד"ר יוסף גוטמן (להלן: גוטמן), הנתבע 2, משמש מאז ראשית חודש 4/1999 כהידרולוג הארצי ומנהל המחלקה להידרולוגיה ביחידת משאבי המים של מקורות.

בפנינו שתי תביעות שהגיש בוגר: האחת, כנגד מקורות ועניינה בסעדים כספיים להם הוא עותר נוכח פיטוריו. השנייה, תביעת לשון הרע נגד גוטמן. כמו כן בפנינו תביעתו הנגדית של גוטמן כנגד בוגר וגם היא תביעת לשון הרע.

תביעות אלה הן מערכה נוספת בשלשלת ארוכה של התדיינות, כמעט בלתי פוסקת, בין בוגר לבין מקורות אגב העסקתו בחברה וסיומה. התדיינות שראשיתה לפני למעלה מ – 19 שנים ואחריתה, מי ישורנו.

תמצית ההליכים הקודמים

2. עניינו של בוגר הגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 1837/07 (ניתן ביום 1.9.2008)). בפסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת אסתר חיות, סוכמו העובדות הצריכות לעניין ובכללן השתלשלות ההליכים הקודמים לפניה לבית המשפט העליון. אין לנו אלא להביא את הדברים בשם אומרם:

"1. העותר, מהנדס בהכשרתו, החל את עבודתו ביחידת ההתפלה של מקורות באפריל 1993 וכעבור כשנתיים וחצי קיבל מעמד של עובד קבוע בחברה. במסגרת עבודתו נחשף העותר למדיניותה של מקורות בתחום הנדסת המים והוא סבר כי קיימים ליקויים בתפיסה ההנדסית על פיה היא פועלת וכי אם זו לא תתוקן יגרמו למדינה הפסדים כספיים ניכרים ואף עשויה להיווצר סכנה לבריאות הציבור. לפיכך שלח העותר במהלך שנת 1997 מכתבים ליו"ר מועצת המנהלים של מקורות וכן למנכ"ל מקורות וביקש להיפגש עימם על מנת לדון בנושא בציינו כי הוא "נתקל באטימות מוחלטת" בהקשר זה מצד סמנכ"ל ההנדסה. כמו כן שלח העותר ביום 17.6.1997 תלונה למבקרת הפנים של מקורות בה ציין כי סמנכ"ל ההנדסה אינו מפרסם מכרז פנימי לתפקיד מהנדס מאגרי מים ארצי משיקולים זרים הגובלים בשחיתות. בתגובה לכך אכן המליצה מבקרת הפנים לערוך מכרז פנימי לתפקיד האמור, אך לא הביעה דעתה לגופן של הטענות שהעלה העותר. סמוך לאחר מכן, ביום 21.8.1997 נשלח לעותר מכתב פיטורים בו צוין כי עבודתו בחברה תסתיים ביום 20.9.1997. ועד העובדים של מקורות הודיע על התנגדותו לפיטורים משום שנעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, ומשלא נענה עתרה הסתדרות המהנדסים, בשם העותר, לבית הדין האזורי לעבודה ודרשה לבטל את הודעת הפיטורים שנשלחה לו (נז/4-98).

2. בפסק דינו מיום 1.2.1998 קבע בית הדין האזורי לעבודה כי פיטורי העותר בטלים משום שלא בוצעו בדרך הקבועה בהסכם הקיבוצי. בית הדין הוסיף וציין כי העיתוי של הודעת הפיטורים הושפע ממכתב התלונה ששלח העותר למבקרת הפנים של החברה אף שהתנאים הקבועים בחוק הגנה על עובדים (חשיפה עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים) לא התקיימו. בעקבות פסק הדין הוחזר העותר לעבודתו וביום 1.8.1998 הועבר לתפקיד של מהנדס ביחידת הקידוחים שביחידה לציוד מכני כבד (צמ"כ). סמוך לאחר מכן, במהלך שנת 1999, שב העותר והתריע בפני גורמים שונים במקורות ואף בפני גורמים חיצוניים, על אופן תפקודה של החברה. מקורות מצידה פרסמה בנובמבר 1999 מכרז לאיוש התפקיד הקודם בו הועסק העותר (מהנדס מערכות מים ואנרגיה). נוכח סיכום שיחה בקשר למכרז זה בה נזכר שמו, הסיק העותר על ניסיון נוסף לפטרו ממקורות ולפיכך עתר לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו וביקש למנוע את פרסום המכרז האמור (עב' 914412/99). הליך זה בא אל סיומו נוכח הצהרת מקורות - לה ניתן ביום 14.12.1999 תוקף של פסק דין - כי היא לא פועלת לסיום עבודתו של העותר בחברה, להעברתו מצמ"כ או לשינוי בעיסוקיו ועוד הצהירה כי כל שינוי בשיבוצו או העברתו, אם ייעשו, יתואמו עם נציגות העובדים. העותר מצידו המשיך לשלוח מעת לעת מכתבים לגורמים שונים בהם מתח ביקורת על המדיניות המקצועית הננקטת במקורות והוא אף הרצה על כך בכנסים מקצועיים. הנהלת מקורות סברה כי השתתפותו של העותר בכנסים מקצועיים ללא קבלת אישור הממונים עליו עומדת בניגוד להוראת ההנהלה והיא התרתה בו בעניין זה במהלך השנים והודיעה לו, בין היתר במכתבים ששלחה אליו, כי היא רואה בכך הפרת משמעת חמורה. במכתב מיום 5.5.2002 אף הודיע לו סמנכ"ל לארגון ומינהל במקורות כי אם יפר שוב משמעת בהקשר זה תפעל נגדו מקורות בכל האמצעים העומדים לרשותה ובכללם פיטוריו מהעבודה. ואולם, העותר המשיך לפעול בתוך החברה ומחוצה לה לקידום המדיניות הרצויה, לשיטתו.

3. ביום 18.8.2002 נחתם בין ממשלת ישראל לבין מקורות הסכם במסגרתו התחייבה מקורות להתייעל ולבצע שינויים מבניים בחברה. בעקבות כך נחתם ביום 28.3.2004 הסכם קיבוצי מיוחד בין מקורות ושירותים חשמליים מכניים בע"מ (שח"מ) לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה והמזכירות הארצית של ארגון עובדי מקורות, בדבר עריכת שינויים מבניים במקורות וצמצום מצבת העובדים בחברה (להלן: הסכם השינוי הארגוני). כמו כן, נחתם ביום 22.12.2004 הסכם קיבוצי מיוחד המסדיר את תנאי פרישת העובדים (במסלול פנסיה מוקדמת או במסלול פיצויים מוגדלים).  ביום 16.2.2005 מסר מנהל יחידת משאבי אנוש של מקורות לעותר כי הוא נכלל ב"רשימת הפרישה" ולמחרת, ביום 17.2.2005, הוא זומן לשיחה ולשימוע שנועדו להיערך ביום 21.2.2005 בפני הועדה המטפלת בפרישת העובדים. העותר סבר כי נפלו פגמים שונים בהליכים אלו ומשכך עתר ביום 20.2.2005 לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (עב' 31675/05). עתירה זו נמחקה ביום 21.2.2005 נוכח הצהרת מקורות כי תעביר לעותר פירוט של העילות לפיטוריו, כי תיתן לו זמן סביר לצורך העלאת טענותיו, כי תאפשר נוכחות של נציגות ועד המהנדסים בישיבת השימוע וכי הסמנכ"ל לארגון ומנהל של מקורות לא יהיה נוכח באותה ישיבה. ואכן, ביום 6.3.2005 נשלח אל העותר מכתב המפרט את העילות להכללתו ברשימת העובדים שיפרשו מן החברה מכוח הסכם השינוי הארגוני. במכתב נאמר בתמצית כי פרישתו ממקורות תתבצע כחלק מיישום הסכם השינוי הארגוני, כי במסגרת תפקידו ביחידת הצמ"כ הוא מועסק במתן שירותים "בלתי מקצועיים" שאין לו בהם הכשרה מיוחדת ויתר העובדים יוכלו "לספוג" אותם ולבצעם במקומו; כי אין הכרח בהעסקתו של מהנדס בעל תואר שלישי לצורך מתן אותם השירותים; כי מומחיותו היא בתחום המים והאנרגיה ולא בתחום ההנדסה האזרחית הדרושה בצמ"כ; וכי כיוון שהוא משויך למסלול הפיצויים עלות פרישתו נמוכה משמעותית מהעלות שהיה על מקורות לשלם לעובד אחר אשר יש לשייכו למסלול של פנסיה מוקדמת. עוד נאמר במכתב כי נציגות העובדים וועד המהנדסים נתנו את הסכמתם לפרישתו ממקורות. מכתב זה גרר אחריו התכתבות בין בא-כוח העותר לבין באי-כוחה של מקורות ולבסוף נערך לעותר ביום 11.4.2005 שימוע על-פה בעקבותיו הודיעה מקורות לעותר כי היא דוחה את הטענות שהעלה וביום 14.4.2005 הוסיפה והודיעה לו על סיום עבודתו במקורות, בתוקף מיום 2.5.2005.

4. העותר מיאן להשלים עם הודעה זו וביום 19.4.2005 פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בבקשה לצו זמני שימנע את פיטוריו וכן עתר כסעד עיקרי לביטול הפיטורין ולהשבתו לעבודה. (ההליך הזמני והעיקרי אוחדו – ר.ב.ה). בפסק דינו מיום 25.12.2005 דחה בית הדין האזורי (השופטת ס' דוידוב-מוטולה) את תביעתו של העותר לאכיפת יחסי העבודה בינו ובין מקורות, אף שקיבל באופן חלקי את טענותיו בדבר פגמים שנפלו בהליך הפיטורין וכדבריו:

פיטורי ה[עותר] אמנם נעשו בהסכמת נציגות העובדים, אמנם נעשו מכוח הוראות הסכם השינוי הארגוני שחייב את סיום עבודתם של 200 עובדים (כך שאם לא [העותר] - ייאלץ לסיים את עבודתו עובד אחר), אמנם נעשו בשל צורך ענייני בביטול תפקידו (שלמכתחילה היה במעמד 'כלאיים' בין המשרד הראשי ליחידת צמ"כ), ואמנם נעשו לאחר הליך שימוע מסודר מבחינה פורמלית - ועל אף זאת נפלו בהם פגמים לא מעטים כפי שפורט לעיל: הן באי התאמה מסוימת להוראות ההסכם הקיבוצי, הן בהסתרת אחד הטעמים להחלטת הפיטורים, הן באי שקילתם של שיקולים שחייבים היו להישקל טרם הפיטורים, הן בקבלת ההחלטה על ידי המשרד הראשי ולא על ידי היחידה בה הועסק מאז 1998, והן פגמים בהליך השימוע (פסקה 44).

באשר לטענת העותר כי העילה האמיתית לפיטוריו היתה הביקורת שמתח על התנהלות מקורות משך השנים קבע בית הדין כי אין הוא נדרש להכריע בשאלה האם אותה ביקורת אכן היתה מוצדקת והאם הנהלת החברה אימצה לאחרונה את עמדותיו, כטענתו. בית הדין הוסיף וקבע כי העותר היווה "'מטרד' ממשי" למקורות במשך השנים, הן בשל ההליכים שניהל נגדה והן, ובעיקר, בשל הביקורת שהשמיע נגדה, אותה העביר באופן בוטה ובסגנון שעורר את כעסם של מנהלי החברה. לפיכך, כך קבע בית הדין "כאשר נאלצה החברה לסיים עבודתם של 200 עובדים - נכלל ה[עותר] ברשימה זו, בין היתר - אך לא רק - בשל היותו 'מטרד' לחברה במשך השנים" (פסקה 30). טעם זה לפיטוריו, כך הוסיף בית הדין וקבע, הוסתר על ידי מקורות. עם זאת הדגיש בית הדין כי חוק הגנה על עובדים לא חל בעניינו של העותר שכן הוא לא פוטר בשל תלונה שהגיש או בשל חשיפת שחיתות או בשל עמדות מקצועיות שלא תאמו את עמדותיה של מקורות וכלשונו:

לא מצאנו ממש בטענות ה[עותר] כי פוטר בניגוד לפסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינו כמפורט לעיל, או בניגוד לחוק הגנה על עובדים. זאת, שכן תלונה שהוגשה בשנת 1997, ורצף של ביקורות בוטות מאז, אינן יכולות ליצור 'חסינות' לעובד מפני פיטורים לעולם ועד, או לתת לו עדיפות בעת ההחלטה על פיטורי צמצום (פסקה 45).

אשר לסעד האכיפה שתבע העותר קבע בית הדין כי הגם שבהליך הפיטורין נפלו מספר פגמים:

אכיפת יחסי עובד-מעביד לא תהא מידתית בהתחשב במערכת היחסים הכוללת ובסוג הפגמים, ובהתחשב גם בהשפעתה של אכיפה בנסיבות אלו על ההקשר התעשייתי ויחסי העבודה הקיבוציים ב[מקורות]. לאור זאת, אנו סבורים כי אין זה המקרה המתאים להחזרתו של ה[עותר] לעבודתו, וכי ראוי להסתפק בסעד כספי אשר יפצה את ה[עותר] על הפגמים שנפלו בפיטוריו (פסקה 50).

לבסוף קבע בית הדין כי כיוון שהעותר לא כלל בתביעתו עתירה לסעד כספי חלופי ואף סירב להצעת בית הדין לתקן את התביעה ולהוסיף בה עתירה לסעד חלופי כאמור, אין בידו לפסוק לזכותו סעד כספי והוא המליץ שהצדדים ינהלו משא ומתן בעניין זה על מנת שלא יהא צורך בפנייה נוספת לערכאות.

מקורות מזה והעותר מזה הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה וערעוריהם נשמעו במאוחד. מקורות ערערה על קביעת בית הדין האזורי לפיה נפלו פגמים בהליך הפיטורים של העותר וכן על קביעתו כי העותר זכאי לקבלת סעד כספי (ע"ע (ארצי) 96/06 [פורסם בנבו], להלן: ערעור מקורות), ואילו העותר ערער על החלטת בית הדין האזורי שלא להעניק לו סעד האוכף את יחסי העבודה בינו ובין מקורות, על אף קביעתו כי נפלו פגמים בהליך פיטוריו (ע"ע (ארצי) 115/06, [פורסם בנבו], להלן: ערעור העותר).

5. בפסק דינו מיום 16.10.2006 דחה בית הדין הארצי פה אחד את ערעור העותר בקובעו כי העותר פוטר במסגרת רה-ארגון כולל במקורות, בהתאם להסכם קיבוצי ובהסכמת נציגות העובדים וכי גם אם נפלו פגמים כלשהם בהליך אין בהם כדי לבטלו ולהוביל להשבת העותר לעבודה. עוד קבע בית הדין הארצי כי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי לפיה פיטורי העותר לא נבעו אך ורק מהביקורת שמתח על התנהלותה של מקורות, בציינו בהערת אגב כי הגם שעובד רשאי להעביר ביקורת על מעסיקו עליו לעשות כן בדרכים המקובלות בתוך הארגון תוך שמירה על מידת נאמנות ותום לב כלפיו. לעומת זאת קיבל בית הדין הארצי באופן חלקי את ערעור מקורות. השופטת ו' וירט-ליבנה (אליה הצטרפו השופטת נ' ארד ונציג העובדים מר ר' חרמש) סברה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בדבר הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים של העותר שכן מדובר בקביעות עובדתיות המתבססות על התרשמות ישירה מן העדים שנשמעו בפניו. עם זאת קבעה השופטת וירט-ליבנה כי יש לבטל את קביעת בית הדין האזורי בדבר זכותו של העותר לפיצוי כספי משום שהעותר לא תבע סעד כספי ואף סירב להצעת בית הדין להוסיפו לכתב טענותיו. השופטת וירט-ליבנה הדגישה בהקשר זה כי גם בשלב הערעור סירב העותר לתבוע סעד כספי ועמד על השבתו לעבודה ומשכך ההוצאות שנפסקו לטובתו בבית הדין אף הן דינן להתבטל. הנשיא ס' אדלר (אליו הצטרף נציג המעבידים מר ה' דודאי) סבר לעומת זאת כי יש להתבונן על פיטורי העותר בפריזמה של פיטורי צמצום וכי פגמים מסוימים בהליך הפיטורים, ככל שהיו כאלה, אין בהם כדי להקים לו זכות לקבלת סעד כספי, בהדגישו כי הליך הפיטורים נעשה מתוקף הוראות הסכם השינוי הארגוני, בהסכמת נציגות העובדים ותוך קיום שימוע העומד בדרישות הדין".

3. בפנייתו לבית המשפט הגבוה לצדק עתר בוגר לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי. בהכרעתו עמד בית המשפט העליון על חשיבותה של ביקורת שמבקש עובד בשירות הציבורי להשמיע בעניינים הנוגעים לעבודתו או למעבידו. עם זאת לא מצא להתערב בקביעות או במסקנות של בתי הדין ובמיוחד בקביעה העובדתית, כי בוגר לא פוטר בשל תלונה שהגיש, בשל חשיפת שחיתות כלשהי או בשל כך שעמדותיו המקצועיות לא תאמו את עמדותיה המקצועיות של הנהלת מקורות. כן קבע כי הסעד שאותו יש להעניק לעובד שפוטר מקום שנפלו פגמים בהליך הפיטורים – אכיפת יחסי עבודה או פיצויים –נתון ככלל לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה כערכאה המקצועית שהוסמכה לפסוק בעניין, וכי לא נמצא טעם המצדיק סטייה מן הכלל במקרה של בוגר. טרם חתימה ציין בית המשפט העליון, כי העובדה שלא הונחה בפני בתי הדין או בפניו תשתית עובדתית מתאימה עליה ניתן לבסס סעד כספי חלופי רובצת כולה לפתחו של בוגר ושבעניין זה אין לו אלא להלין על עצמו. כן צוין כי מקובלת עליו טענת מקורות ולפיה "פתוחה הדרך בפני העותר לנקוט בהליך בקשה לפיצול סעדים בפני בית הדין על מנת לנסות ולהכשיר הגשת תביעה נוספת לסעד כספי בנדון".

השתלשלות ההליכים בבית הדין

4. בחלוף קרוב לתשעה חודשים ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ביום 19.5.2009, הגיש בוגר לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב את התביעה כנגד מקורות שבפנינו ובמסגרתה הוא עותר לפיצוי כספי בגין הפגמים שנפלו בהליך פיטוריו כפי שנקבעו בהליכים הקודמים (להלן: התביעה כנגד מקורות). על פי האמור בכתב התביעה הפגמים שנפלו בפיטוריו, מצדיקים לפסוק לזכותו פיצוי בגין הפרת הסכם קיבוצי והפרת חובת תום הלב בשיעור של 948,140 ₪, שהם ההפרש בין עלות פיטוריו במסלול פיצויי פיטורים לבין העלות שהייתה מקורות נושאת בה לו פיטרה עובד אחר במסלול של פנסיה מוקדמת. קרי, העלות שנחסכה ממקורות בפיטוריו. פיצוי ממוני בגובה 36 משכורות חודשיות בהפחתת דמי האבטלה שקיבל לאחר פיטוריו, בסך 516,360 ₪; פיצוי לא ממוני בגין עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב בסך 250,000 ₪.

5. בחלוף יומיים ממועד הגשת התביעה כנגד מקורות בבית הדין האזורי, ביום 21.5.2009, הגיש בוגר לבית המשפט השלום בתל-אביב (ת"א 168326/09) תביעה כנגד גוטמן, לפסק דין הצהרתי ופיצויים בגין לשון הרע (להלן: תביעת לשון הרע). בכתב תביעה זה טוען בוגר, בין היתר, כי במסגרת ניהול ההליך כנגד פיטוריו בבית הדין האזורי בשנת 2005 נודע לו לראשונה כי ביום 2.5.2004, כחודש וחצי לפני שהתקבלה ההחלטה לכלול את שמו ברשימת העובדים שעתידים להיות מפוטרים במסגרת הליכי הייעול במקורות, שלח גוטמן מכתב אל סמנכ"ל ההנדסה במקורות בשעתו, מר ציון כהן ז"ל, שבו הוציא דיבתו רעה. במכתב כלל דברים שהוא עצמו הודה כי אינם אמת. לדידו מכתב זה הפך לגורם מהותי בקבלת ההחלטה על פיטוריו, וכי מנוי וגמור היה עם גוטמן ל'חסל' את עתידו המקצועי. כן נטען כי מכתב משמיץ זה היווה חלק ממדיניות "סתימת פיות" שהנהיג גוטמן במקורות. בשל אלה עותר בוגר לפיצוי בגובה 285,460 ₪ המורכבים מנזק שאינו ממוני ומפיצוי בשיעור שכר בעד שנת עבודה מלאה, שהיא לדידו היקף הנזק שנגרם לו עד למועד הגשת התביעה.

כבר בכתב ההגנה עתר גוטמן להעברת התביעה להתברר בפני בית הדין לעבודה, שלו נתונה הסמכות העניינית לפסוק בה. בד בבד הגיש גוטמן תביעה שכנגד בה הוא טוען כי ארבעה פרסומים של בוגר הם בבחינת לשון הרע כלפיו ונעשו בכוונה לפגוע בו. בגין כל אחד מהפרסומים עותר גוטמן לפיצוי ללא הוכחת נזק בגובה כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק).

תחילה הסכימו בוגר וגוטמן לפנות להליך גישור בניסיון ליישב בינם את המחלוקות. אולם משהליך הגישור כשל, החליט בית המשפט השלום (כבוד השופטת אביגיל כהן), בסוף שנת 2010, על העברת ההליך לבית הדין לעבודה. התביעה הועברה אל כבוד השופט (כתוארו אז) מיכאל שפיצר אלא שמשהתברר כי ייצג את התובע בשעתו כעורך דין, הועבר ההליך להתברר בפני מותב אחר (כבוד השופטת מיכל לויט), ולימים אוחד עם התביעה כנגד מקורות והועבר להתברר בפני השופטת (בדימוס) ארנית אגסי.

6. מלכתחילה לא צורפה לתביעה כנגד מקורות בקשה לפיצול סעדים כפי הנדרש וכפי שפסק גם בית המשפט העליון. על פי באת כוח התובע בשעתו, היה זה מתוך הסח הדעת. על כן עתרה בבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לפיצול סעדים (בש"א (ת"א) 4714/09). הבקשה התקבלה בהחלטת כבוד השופטת (בדימוס) חנה בן יוסף מיום 27.5.2010. ניתנה לבוגר הרשות להגיש את התביעה כנגד מקורות וזאת "בהתייחס לתביעה הכספית בגין הפרת חוזה ההעסקה.." בלבד. ההליכים המקדמיים המשיכו להתברר בפני מותבים שונים בבית הדין בתל-אביב עד אשר התברר, במסגרת ההליך המאוחד, כי המצהיר מטעם מקורות עתיד להיות מר משה דקל, המשמש גם כנציג ציבור בבית הדין. או אז הועברה התביעה להמשך ברור בבית דין זה וזאת טרם הגשת תצהירי העדות הראשית בתביעה כנגד מקורות.

7. בבית דין זה נשמעו ישיבה מקדמית, שתי ישיבות תזכורת ושלוש ישיבות להוכחות. במהלך הדיון התחלף ייצוגו של התובע.

בתביעה נגד מקורות כמו גם בתביעת לשון הרע העיד בוגר לעצמו. למקורות העיד מר משה דקל, מי ששימש בתקופה הרלבנטית כמנהל יחידת משאבי האנוש במקורות וגוטמן. בתביעת לשון הרע ובתביעה שכנגד העידו לגוטמן הוא עצמו, מר דקל ומר שמעון טל, מי ששימש כסמנכ"ל הנדסה במקורות עד לשנת 2000 ולאחר מכן כנציב המים של מדינת ישראל. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

8. הלך הדיון: יהיה כזה שנדון בתביעות בנפרד. נפתח בתביעת בוגר כנגד מקורות. נסקור בראש את טענות הצדדים. לאחר מכן נניח את המתווה הנורמטיבי ונפרט את הכרעתנו. או אז נפנה לתביעות לשון הרע ונדון בהן באותה הדרך ובשינויים המחויבים.

פרק א' – התביעה כנגד מקורות

התביעה נגד מקורות – טענות הצדדים

9. התובע סבור כי עניינו אינו נמנה עם רבים מההליכים 'השגרתיים' הבאים בפני בית הדין, מקום בו עובד מפוטר. לדידו, מקרהו הוא חריג ככל שהדבר נוגע להיקף הפגמים שנפלו בפיטוריו, למהותם וחומרתם. הדבר מתחדד לנוכח מסקנות דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים, אשר התפרסם בשנת 2010, ושלשיטתו מלמד כי הוא חזה במדויק את עתידו של משק המים בישראל. מכיוון שעשה כל שלאל ידו כדי לפקוח את עיני הממונים עליו לעתיד להתממש, שילם באובדן מקום עבודתו ובאובדן קריירה מקצועית בתחום. התובע סבור כי עובדות אלה כמו גם כלל הנסיבות שהובילו לפיטוריו, ושאותן הוא סוקר בפרוטרוט, צריכות לעמוד לעיני בית הדין בבואו להכריע בסעדים הכספיים להם הוא עותר.

10. במסגרת סקירת עובדות הרקע לפיטוריו מצביע בוגר על עובדות שהוא סבור שהוכחו בפנינו ובהן העובדה שהטענות על תפקודו, שלא היה מאחוריהן דבר, החלו להישמע בסמיכות זמנים מחשידה למועד הראשון בו פנה למר טל ואחר כך להנהלת מקורות במטרה להתריע על הכשלים בניהול משק המים – בסוף שנת 1995. בוגר מזכיר כי אותה העת טרם הוקמה מחלקה הידרולוגית במקורות ועל כן נעזרה מקורות ביעוץ מקצועי הקשור בניהול משק המים במחלקת ההידרולוגיה שבחברת תה"ל. הייעוץ מתה"ל ניתן באמצעות גוטמן שאותה שעה שימש כהידרולוג בכיר בחברה. אלא שבה בעת מתברר כי עמדותיו המקצועיות של בוגר סתרו את אלה של גוטמן.

בוגר סבור כי ההתנגשות בין עמדותיו המקצועיות לאלה של גוטמן, יכולה להסביר את אופן ההתנהלות של מקורות כלפיו משך עשור – התנהלות שהתאפיינה בכך שפניותיו אל הנוגעים בדבר והרעיונות המקצועיים (והנכונים לגישתו) שהעלה זוכים להתעלמות מופגנת, ולא זוכים להתייחסות עניינית כלשהי. לדידו בחינת רעיונותיו לגופן הייתה מובילה למסקנה המתבקשת שהצדק עמו (ולא עם גוטמן), ועל כן למצב דברים קשה מבחינת מקורות. בנסיבות אלה העדיפה מקורות את הפתרון 'הפשוט' והוא לתייג אותו כ"משוגע". תימוכין לדברים הוא מוצא בדברים שמסר גוטמן בחקירתו הנגדית בפנינו וגם בהודעת דואר אלקטרוני ששיגר סמנכ"ל הנדסה, מר אברהם בן דוד, למנכ"ל מקורות ביום 27.12.2004 שבה הוא מדווח למנכ"ל, כי ניסה מספר פעמים לברר אם "מתלבשים" על בוגר או שהוא אדם בעייתי והשתכנע "בעיקר באמצעות יוסי גוטמן", כי הרעיונות שבוגר מעלה הם הזויים וכי הוא אינו מרפה מהם או מהאשמת המערכת ההנדסית במקורות בהרס משק המים של ישראל.

בהמשך הדברים מונה בוגר 9 פגמים שלדידו קבע בית הדין האזורי בתל-אביב, מפי כבוד השופטת סיגל דוידוב מוטולה ונציג הציבור מר יוסף פרלמן (להלן: בית הדין) שנפלו בפיטוריו.

11. אשר לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפיטורים מדגיש בוגר, כי טענותיו בעניין זה לא נסתרו שכן כלל לא נחקר לגביהם. בכלל זה לא נסתרו טענותיו כי עד לשנת 2008 התייצב מדי חודש בשרות התעסוקה בתקווה שימצא לו מקום עבודה, אך חרף מאמציו אלה לא הצליח להשתלב שוב במקום עבודה שמתאים להשכלתו וכישוריו. בוגר מזכיר כי פוטר בהיותו בן 55, לאחר 12 שנות עבודה במקורות וכי למן יום 1.6.2005 אין לו הכנסות (פרט לגמלאות שקיבל מאת המוסד לביטוח לאומי). בוגר טוען עוד כי לא נסתרה טענתו שלמקורות 'יד ורגל' בחוסר יכולתו להשתלב שוב בשוק העבודה בתחום מומחיותו, כפי שאף נאמר לו באופן בלתי פורמאלי על ידי גורמים שונים במשק הפרטי. זאת בפרט, לנוכח דברי הבלע שכתב עליו גוטמן ולנוכח יחסו של שמעון טל אליו, כפי שהעיד בבית הדין. על פי בוגר, מר טל היה ונותר אחד מהגורמים הבכירים והחזקים במשק המים בישראל.

הנה כי כן, ועל אף השכלתו והעובדה שפרסם מאמרים בתחום הנדסת המים, ואף רשם פטנט שנועד לשפר ביצועים של קידוחי מים, הוא מצא עצמו חסר תעסוקה ובלתי רצוי. הכל וכאמור, כתוצאה למעשה הפיטורים של מקורות, שאינו עולה בקנה אחד עם הדין, ול'המלצות' להן זכה לאחר פיטוריו.

12. אשר להיקף הסעד הכספי, טוען בוגר כי על פי ההלכה הפסוקה זה נתון לשיקול דעת בית הדין ונגזר, בין היתר, ממחדלי המעסיק ומהצידוק למעשה הפיטורים; מעצמת ההפרה; ממשך תקופת ההעסקה וטיבה; מגובה המשכורת; ממאמצי התובע למזער את הנזק ועוד. כך הכירה הפסיקה בקיומן של נסיבות חריגות בהם ייפסק פיצוי גבוה יותר והמקרה של בוגר נמנה עם אלה.

בוגר שב ומדגיש את ההתעשרות של מקורות על חשבונו הנובעת מפיטוריו במסלול פיצויים להבדיל מפרישה מוקדמת. התעשרות הבאה בגדר עשיית עושר ולא במשפט על פי חוק ומצדיקה להשיב לו את סכום הזכייה. כן מתבקש בית הדין לפסוק לו פיצוי ראוי בגין נזק לא ממוני ובכללו בגין עגמת הנפש הקשה שהייתה ועודנה מנת חלקו.

13. מקורות מצדה סבורה כי טענת בוגר ולפיה הוא זכאי לסעדים כספיים בהתאם לקביעות קודמות של בתי הדין ובית המשפט הגבוה לצדק הן מטעות ושגויות. קביעת בית הדין האזורי כי בוגר זכאי לסעד כספי בוטלה על ידי בית הדין הארצי ואילו פסיקת בית הדין הארצי אושרה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

הנכון הוא שבוגר עצמו סרב לאורך כל ההליכים הקודמים לכלול בין סעדיו תביעה לסעד כספי ובכך גרם למקורות לטרחה ולהוצאות משפטיות נכבדות הכרוכות בניהול הליך משפטי בעילה זהה בפני שלוש ערכאות. התירוצים שבוגר מעלה עתה בעניין זה אין מאחוריהם דבר ובוודאי שאין בהם כדי להקים לו עילה לפיצוי כספי. בפרט כאשר לא נקבע בהליכים קודמים כי פיטוריו נעשו שלא כדין או שהיו בלתי חוקיים. ההפך. נקבע כי פיטוריו נעשו במסגרת פיטורים קיבוציים, כחלק מהליך רה-ארגון כולל, בליווי ובהסכמת נציגות העובדים, בהתאם להסכם קיבוצי, מטעמים ענייניים ולאחר שנערך לתובע הליך שימוע. הממצאים העובדתיים המצביעים על פגמים מעטים בהליך הפיטורים אינם מצדיקים סעד כספי כלשהו.

מקורות מדגישה כי הקביעות מן ההליכים הקודמים מחייבות את שני הצדדים בבחינת פלוגתא פסוקה ועל כן ניסיונו של בוגר "לפתוח" את נסיבות סיום העסקתו הן בבחינת הרחבת חזית אסורה. הדברים מצאו ביטויים גם בהחלטתנו מיום 10.11.2013 שם קבענו, בין היתר, כי התשתית העובדתית הצריכה לעניין בכל הנוגע לעילות פיטורי התובע והפגמים שנפלו בהליך נקבעה בפסק הדין של בית הדין האזורי בתל-אביב והם בבחינת השתק פלוגתא.

14. על פי מקורות בוגר מעוות את קביעות בית הדין. כך ולשם המחשה, בית הדין לא קבע כי הסיבה המרכזית לסיום העסקתו במקורות הייתה הביקורת שהשמיע. למעשה בית הדין קבע כי בוגר לא פוטר בשל תלונה שהגיש, שחיתות שחשף או כי עמדותיו המקצועיות לא תאמו את עמדותיה המקצועיות של הנהלת מקורות. כל שנקבע הוא שפוטר, בין היתר, בשל היותו "מטרד" ו"עושה צרות עקבי" וכי טעם זה הוסתר על ידי מקורות. בהתאם, בית הדין לא קבע כי מדובר בפיטורים אישיים של עובד קבוע במסווה של פיטורי צמצום.

בדומה, בית הדין קבע כי הנהלת מקורות הייתה רשאית למנוע פרישת עובד על פי שיקול דעתה ובכך נדחתה טענת בוגר, כי אין לפטר עובד בעל כורחו כל עוד קיים בחברה עובד אחר המסכים לפרוש. הכללת בוגר ברשימת המפוטרים נעשתה כדין.

כך לא נקבע כי השימוע שנערך לבוגר לא היה אמיתי אלה, כי שיקול הדעת המחודש שהופעל לאחר שמיעתו היה מצומצם. מקורות מזכירה כי אופן ניהול השימוע היה פרי הסדר מקיף אליו באו הצדדים עצמם – הסדר שכלל, בין היתר, מסירה נרחבת של מידע, הסכמה בדבר זהות הנוכחים בו, מועד עריכתו, השלמת טעונים בכתב ועוד.

אין בפסק הדין קביעה, כי מקורות לא הייתה רשאית להביא בין שיקוליה את עלות פרישתו של בוגר ושיקול זה אף הוכר כלגיטימי בפסיקת בית המשפט העליון.

אל כל אלה מצטרפת קביעתו החד משמעית של בית הדין כי סיום העסקתו של בוגר נבע מביטול תפקידו וזה היה הטעם המרכזי לפיטוריו, כפי שהעיד מר דקל.

15. מקורות סבורה כי לבוגר לא נגרם נזק מפיטוריו ולמצער, הוא לא עשה להקטנתו כנדרש. כך העיד בוגר בבית הדין האזורי בתל-אביב, כי לא בדק אפשרויות נוספות להעסקתו שכן רצה לחזור לעבוד במקורות ולמעשה לא פנה לחפש עבודה עד ולכל המוקדם בשנת 2007. כלומר שנתיים לאחר פיטוריו. הנספחים לתצהירו מלמדים, כי פניותיו למעסיקים פוטנציאליים לא היו למשרות ספציפיות כי אם פניות כלליות שחלקן הוא ניסיון לקדם פרויקטים שלו עצמו והדבר מעיד על הלך רוחו.

פסיקת בתי הדין מלמדת כי לא כל פגם בשימוע יצמיח סעד כספי והכל תלוי בנסיבות העניין. כאן וכאמור עמד השימוע שנערך לבוגר בכל פרטי הסכמת הצדדים. בנוסף, אין מחלוקת כי בוגר קיבל תנאי פרישה מועדפים להם נמצא זכאי פורש שלא במסלול פנסיה מוקדמת. דהיינו פיצויים בגובה 200%; 3 חודשי הסתגלות ו -3 חודשים תמורת הודעת מוקדמת. את כל אלה קיבל בוגר על אף סירובו לחתום על כתב קבלה וסילוק אישי שהיה אחד התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי שעוסק בתנאי פרישת המפוטרים בהליך רה-הארגון, ובכלל זה במסלול פיצויים מוגדלים.

16. אשר לסעד של פיצוי בגובה ההפרש בין עלות פרישתו של בוגר לבין עלות פרישת עובד לפנסיה מוקדמת, הרי שכאמור אין בפסיקת בית הדין קביעה ולפיה מקורות לא הייתה רשאית להביא בחשבון בין שיקוליה את עלות פרישתו של בוגר. ממילא בית הדין לא מצא כי הפגמים שנפלו בפיטורי בוגר מצדיקים את ביטולם ואף אין מחלוקת כי בוגר לא עמד בתנאים המזכים על פי ההסכם הקיבוצי לפרוש במסלול פנסיה מוקדמת. בוגר לא הצביע על זכות משפטית לקבלת הפיצוי והפסיקה אליה הפנה אינה רלבנטית לעניין וכל כולה עוסקת במסכות עובדתיות שאין בינן לבין ההליך כאן דבר.

עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעתנו.

דיון והכרעה

17. כללי הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – המסגרת הנורמטיבית

כאשר מפוטר עובד 'שלא כדין', ובכלל זה כאשר נמצאים פגמים בהליך פיטוריו כבענייננו, מתעוררת שאלת הסעד שראוי לפסוק בגין פיטורים אלה וככל שראוי לפסוק סעד כלשהו. צודקת מקורות בטענתה, כי רשאי בית הדין לבוא לכלל מסקנה כי נסיבות העניין בפניו אינן מצדיקות פסיקת פיצוי כלשהו ועל אף הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 93/07 גיורא ארבל – א.ס.ס ניורומסקולאר אלקטריקל סיסטמס בע"מ (19.11.2008)).

אולם ככל שבא בית הדין לכלל מסקנה כי יש לפסוק לעובד סעד בגין הפיטורים הרי שטווח הסעדים האפשרי נע בין ביטול הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה, עם או בלי פיצוי כספי, לבין סעד כספי בלבד, וכן סעד בגין 'עגמת נפש' (ראו: בש"א (ארצי) 205/07 אוניברסיטת תל-אביב – רבקה אלישע (27.2.2008) (להלן: עניין רבקה אלישע); ע"ע (ארצי) 573/09 דב זיידמן – אי.אי.איי טלקון בע"מ (16.12.2010) (להלןף עניין זיידמן); על השיקולים לברירה בין הסעדים ראו גם: בג"ץ (עליון) 4284/08 שמואל קלפנר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, (26.4.10)).

בענייננו וכאמור בפרק העובדתי, נפסק על ידי שלוש ערכאות שקביעותיהן חלוטות, כי סעד האכיפה איננו הסעד הראוי לגבי פיטוריו של בוגר ממקורות. על כן סעד כספי הוא היחיד האפשרי בנסיבות העניין.

סעד כספי – פיצוי ממוני ופיצוי לא ממוני

18. עיקרי ההלכה הפסוקה באשר לשיעור הפיצוי הכספי שיש לפסוק תחת סעד האכיפה הובאו על ידי כבוד השופטת (כתוארה אז) נילי ארד בעניין רבקה אלישע וסוכמו על ידי כבוד השופט אילן איטח בעניין זיידמן כך: "...הכלל שנקבע לפיצוי במקרים של פיטורים שלא כדין הוא שסכום הפיצוי המרבי הוא "תשלום שאינו עולה על סכום השווה לשכר של שנה ורק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר". כפי שפורט על ידי כבוד השופטת ארד, "השיקולים אשר הוכרו בפסיקה כמצדיקים חריגה מן הכלל הם, בין היתר, אלה: חלוף הזמן ממועד הפיטורים והסכומים ששולמו לעובד הם לתקופה העולה על שנה^[1], או מקרים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי"^[2]; הסיכוי להמשיך ולעבוד במקום העבודה אלמלא הפיטורים^[3]; הוותק והסטטוס של העובד כעובד קבוע^[4]". בהתאמה, מהווים שיקולים אלה אמצעי לקביעת הפיצוי בטווח שעד לשנה. בקשר לכך פסק כבוד השופט (כתוארו אז) פליטמן בעניין רבקה אלישע כי:

"באשר לסעד הפיצוי, כאן יש להבחין בין פיצוי בגין נזק ממוני ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני. באשר לנזק הממוני – שיעורו ראוי להיקבע בעיקרו של דבר, על פי הפסד שכר העבודה שנגרם לעובד כתוצאה מפיטוריו בחוסר תום לב ואיבוד מקור פרנסתו. משום כך, אמת המידה לפיצוי זה הינה - שיעור שכרו החודשי של העובד.

אורך תקופת הפסד השכר על פי אמת המידה האמורה, ראוי להיקבע, על פי מידת חוסר תום הלב של המעביד בפיטורים. ככל שאי הצידוק לפיטורים גדול יותר, ראוי להניח שהעובד שפוטר, היה מועסק תקופה ארוכה יותר. בבוא בית הדין לקבוע כאמור על פי עילת הפיטורים והליך הפיטורים את מספר החודשים בגינם מגיע לעובד פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לו בשל הפסד שכר עקב הפיטורים בחוסר תום לב, עליו להתחשב בקורות העובד במהלך אותה תקופה, ואשר נעשה להקטנת נזקיו. למשל – קבלת דמי אבטלה ומציאת מקום עבודה חלופי והשכר ותנאי העבודה שניתנו לו שם".

בעניין ע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני – אלמונית (9.12.2014) הרחיב בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט אילן איטח, בכל הנוגע למקורות החוקיים לפסיקת נזק ממוני ועל העקרונות לחישובו תוך שהדגיש, כי בעיקרו של דבר על הטוען לנזק ממוני להוכיח את תקופת הפסד השכר הסבירה בנסיבות העניין, תוך התייחסות לרף העליון שנקבע בפסיקה – רף השנה וכי בגין תקופה זו יש לפסוק הן את הפסד השכר והן את הפסד התנאים הנלווים. כך קביעת "אורך התקופה" לפיצוי בטווח השנה תיעשה על ידי בית הדין תוך "שקלול כלל הנסיבות, לרבות חומרת הפגם שנפל במעשה הפיטורים; הנזק הממוני כתוצאה מאיבוד מקור הפרנסה, ככל שרלוונטי...; הנסיבות האישיות, לרבות ותק במקום העבודה; והפגיעה בכבוד העובד כאדם כתוצאה מהדרך בה בוצעו פיטוריו..." (להלן: עניין פלוני).

על כל האמור נוסיף, כי כאמור בעניין זיידמן את 'הלכות הנזיקין' יש להתאים "למיוחד בתחום העבודה".

הקטנת הנזק

19. על הכללים המנחים באשר לחובת הקטנת הנזק במקרה של תביעה לפיצוי בגין נזק ממון עמד בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ – זיוית פניבלוב (29.1.2009)), תוך שקבע כי הכלל הבסיסי הוא שאין העובד רשאי להיבטל בביתו מכל מלאכה ולסמוך על הפיצוי בגין הפסד השכר שיקבל. אלא עליו באופן אקטיבי, בתום לב ובנפש חפצה לחפש עבודה מתאימה. חיפוש העבודה כולל פניה לשירות התעסוקה, הירשמות כדורש עבודה וקבלת עבודה מתאימה ככל שהיא מוצעת לו. ככל ששירות התעסוקה אינו מציע לעובד עבודה מתאימה וקמה לו זכאות לדמי אבטלה יש להפחית את דמי האבטלה גם אם אלה לא נתבעו מאת המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי בגין נזק ממון.

כשעיקרים אלה מנחים אותנו נשוב לעניינו של בוגר.

גדר המחלוקת - קביעות עובדתיות חלוטות

20. נפתח בגדר המחלוקת. ראש וראשית נבהיר, כי השאלה היחידה העומדת להכרעתנו היא האם זכאי בוגר לסעדים כספיים כלשהם על רקע קביעותיו החלוטות של בית הדין, כי נפלו פגמים בהליך פיטוריו. בכך תמימי דעים אנו עם מקורות. ככל שהתשובה לכך תהא בחיוב אזי מה הוא היקף הפיצוי לו זכאי בוגר. אם נגיע למסקנה כי בוגר זכאי לפיצוי כלשהו יעמדו לדיון טענות הקיזוז שהעלתה מקורות.

מה קבע בית הדין?

21. קודם להכרעה לגופה ולנוכח המחלוקת שניטשה בין הצדדים בעניין הפגמים שמצא בית הדין בפיטוריו של בוגר נדמה שיהא זה נכון להעמיד דברים על מכונם. על פי האמור בפסק הדין, ולאו דווקא על פי הסדר בו מופיעים הדברים בפסק הדין, הפגמים שנפלו בפיטורי בוגר הם אלה:

[א] הטעמים שמסרה מקורות לבוגר כהצדקה להכללתו ברשימת 200 המפוטרים בהליך השינוי המבני בחברה לא היוו את התמונה במלואה. נעדר מהם טעם מרכזי (סעיף 39) להחלטה על פיטוריו והוא היותו, כלשון בית הדין, "מטרד" או "עושה צרות עקבי" משך שנים. בית הדין בא לכלל מסקנה כי "הנהלת החברה אכן ניצלה את האפשרות שנוצרה נוכח חתימת הסכם השינוי הארגוני, על מנת להביא לסיום עבודתו של התובע". (סעיף 37).

[ב] מנגד טעם שכן נמנה כעילה לפיטוריו של בוגר, העלות הזולה יותר של פרישתו במסלול פיצויים, לא נלקח בחשבון בזמן אמת ולא עלה בקנה אחד עם ההסכם הקיבוצי שדווקא קבע עדיפות לפורשים בפנסיה מוקדמת. בהקשר זה קבע בית הדין עוד, כי בהכללת בוגר ברשימת המפוטרים לא יישמה מקורות את ההסכם הקיבוצי 'כלשונו וכרוחו' במובן זה שלא נעשה מאמץ כלשהו לברר אם ניתן היה להשלים את מכסת המפוטרים במשרד הראשי, שבוגר נכלל במכסת מפוטריו, באמצעות עובדים המעוניינים לפרוש ואשר ההנהלה תאשר את נכונותה לפרישתם. כך הוכנה רשימת המועמדים לפיטורים במשרד הראשי חצי שנה לפני שנחתם ההסכם בדבר תנאי הפרישה של המפוטרים ועל כן לא נבדק נתון רלבנטי ומשמעותי ביחס לבוגר והוא זכאותו לפנסיה מוקדמת.

[ג] על אף שהתובע הועסק מאז שנת 1988 ביחידת הצמ"כ ההחלטה לכלול אותו ברשימת המפוטרים התקבלה על ידי מנהל יחידת משאבי האנוש בחברה וניתנה לכך הסכמת הוועד המקומי של המשרד הראשי שהתובע מעולם לא עבד בו בפועל. זאת חלף קבלת ההחלטה על ידי הממונים ביחידת צמ"כ וקבלת הסכמת הוועד המקומי שם.

[ד] מקורות הפרה את ההסכם הקיבוצי ואת חובת תום הלב בכך שלא שקלה את גילו של התובע, שהיה כזה שצפוי היה להקשות עליו במציאת עבודה חלופית. כך לא שקלה את ותקו בחברה שלא אפשר לו להיכלל במסלול הפנסיה המוקדמת על כל המשתמע מכך לגבי פרנסתו בשנים שלאחר פיטוריו ועוד שיקולים אישיים (סעיף 41).

[ה] משלא הובאה בפני בוגר 'התמונה המלאה' של הטעמים לפיטוריו ממילא נפל פגם מסוים בהליך השימוע ואף התקבל הרושם ששיקול הדעת שהופעל לאחר שמיעתו היה מצומצם במובן זה שגם נציג החברה וגם נציג ועד העובדים סברו שתפקידם מתמצה בעיקר בהשמעת תנאי הפרישה לעובד ואיחולי הצלחה להמשך הדרך. זאת "להבדיל משקילה מחודשת ואמיתית של הצורך בהכללתו ברשימת המפוטרים" (סעיף 20).

22. כפי שהראנו, מקורות סבורה כי לא נפל כל פגם בעילת הפיטורים. לכל היותר מדובר בפגמים בהליך הפיטורים. אלא שמשקלם של הפגמים הוא כזה שאינו מקים לבוגר זכאות לסעד כספי כלשהו. זאת על רקע הליך הפיטורים בכללותו, שכאמור נעשה במסגרת פיטורים קיבוציים; כחלק מהליך רה-ארגון כולל; בליווי ובהסכמת נציגות העובדים; מטעמים ענייניים ולאחר שנערך לתובע הליך שימוע, על פי מנגנון שהוא עצמו היה שותף לקביעתו. מנגד סובר בוגר כי נפל פגם מהותי לא רק בהליכי פיטוריו אלא בעיקר בעילת הפיטורים ובעניין זה אכן הרחיב את הדברים מעבר לקביעות של בית הדין תוך שהעלה טענות ובעיקר השערות שונות לגבי המניעים שהובילו את מקורות לרצות בפיטוריו לרבות, מניעים זרים הקשורים באינטרסים של גוטמן ועוד. בעניין זה יאמר מיד וכפי שקבענו בפתח הכרעתנו: קביעות בית הדין הן בבחינת השתק פלוגתא המקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק הדין הקודם. היינו הפגמים שקבע בית הדין שנפלו בפיטורי בוגר הם ורק הם שעומדים בפנינו. הדברים נכונים גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה שבפנינו על עילת תביעה שונה, והיא סעד כספי (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 9 (1991)).

לגוף העניין, דעתנו היא כי מפסיקת בית הדין עולה כי נפלו בפיטוריו של בוגר פגמים בשני המישורים, היינו גם בעילת הפיטורים וגם בהליך הפיטורים.

פיטורי צמצום – כללי יסוד

23. בטרם נבחן את משקלם של הפגמים נזכיר בקצרה מעט מכללי היסוד הנוגעים לפיטורי צמצום ועיקרם בכך שברגיל, הליך זה מתבצע בשיתוף עם נציגות העובדים. העובדים המפוטרים במסגרת הליך זה נמצאים מתאימים לפיטורים לא בשל תכונותיהם האישיות או נוכח אי התאמתם למשרותיהם, כי אם על פי אמת מידה אובייקטיבית שנקבעת על ידי המעסיק בשיתוף עם נציגות העובדים (ראו: ע"ע (ארצי) 133/09 מלחם – מועצה מקומית ג'דידה מכר (12.1.2012); ע"ע (ארצי) 1290/02 מדינת ישראל – אלי שדה (6.3.2003)). יחד עם זאת אין מניעה כי בבוא המעסיק לבחור מועמדים לפיטורים יתחשב בעברו של העובד ובאי התאמתו ובלבד שלא יהפוך את הפיטורים לפיטורים אישיים (דב"ע תשן/ 3-158 עווד ודאח – מדינת ישראל, פד"ע כ"ג 124, בעמ' 129 (1991)). אלא שבכך אין כדי להפחית מן הקושי הטמון בהליך שהוא קשה וכואב ושבו "העובד מאבד את מקור פרנסתו ואילו המעסיק מאבד כוח עבודה מיומן" (ע"ע (ארצי) 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ – רחל כהן (18.7.2003) להלן: עניין החברה הממשלתית למדליות). בנסיבות אלה קם הצורך במתן ביטוי למימד האישי המתחייב מתכנית הצמצום ועל כן וכפי שנקבע בעניין החברה הממשלתית למדליות "יישומה של התכנית מחייב את המעביד לבחון את עניינו של העובד הפרט, את הצורך בפגיעה בו או בתנאי עבודתו, את מידת הפגיעה הראויה, את השאלה האם אמות המידה שנקבעו מיושמות כהלכה בעניינו של הפרט, את מצבו האישי וכיוצאים באלה שיקולים ועניינים עליהם יש לתת את הדעת ביחסים שבין המעביד לעובד הבודד...". יישום של אלה לא יכול שיעשה, כלשון סגנית הנשיא (בדימוס) אלישבע ברק-אוסוסקין "בצורה מכנית" (ע"ע (ארצי) 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע ל"ט 646, 654 (2004)).

24. על פי קביעת בית הדין ניצלה מקורות את הליך רה-הארגון והצמצומים על מנת להביא לסיום עבודתו של בוגר. אמנם נכון הוא כי נפסק גם שהתפקיד שאייש בוגר בצמ"כ בוטל שכן מלכתחילה היה במעמד "כלאיים". כפי שהראנו בפרק העובדתי וככל הנראה, התפקיד 'נתפר' עבור בוגר בשים לב לנסיבות המיוחדות שלאחר ההתדיינות הראשונה על הכוונה לפטרו בסוף שנות ה - 90. מכל מקום דעתנו היא שעצם ניצול הליך רה-הארגון לפיטורי בוגר ואף אם לא הגיע לכדי פיטורים אישיים, הוביל את מקורות ל"ישום המכני" של עניינו. עצם העובדה שמקורות לא 'הודתה', ראש וראשית בפני עצמה, כי חלק מהסיבה בגינה היא מבקשת לכלול את בוגר ברשימת המפוטרים היא היותו "עושה צרות עקבי" הובילה לכך שהיא עצמה לא השכילה, כפי שקבע בית הדין, לברר אם ניתן היה להשלים את מכסת המפוטרים במשרד הראשי, שבוגר נכלל במכסת מפוטריו, באמצעות עובדים המעוניינים לפרוש ואשר ההנהלה תאשר את נכונותה לפרישתם. לבוגר מצדו לא ניתנה אפשרות אמיתית להתמודד עם העניין וכאשר טען לו, מקורות לא נתנה לדברים משקל מתאים שכן מלכתחילה לא הייתה נכונה להכיר בכך. כתוצאה מכך "..פוטר עובד מבוגר יחסית, אשר בשל תקופת עבודתו בחברה אינו זכאי לפרוש במסלול פנסיה מוקדמת, תוך שיש לכך השלכות קשות על מקורות הקיום שיהיו לו בשנים הבאות" (סעיף 19). למרבה הצער, חששו של בית הדין התממש ובוגר לא חזר למעגל העבודה.

לשון אחרת, 'לחומרא' יש לשקול את המהות המצטברת של הפגמים שנפלו בפיטורי בוגר כפי שהראנו ובפרט את גילו של בוגר בעת פיטוריו (56 או 5 חודשים עובר ליום הולדתו ה- 57). כמו כן את הוותק שלו במקורות משני היבטים. היבט האחד והוא העובדה שבוגר עבד במקורות למעלה מעשור, שהיא תקופה בלתי מבוטלת, והיה לעובד קבוע. ההיבט השני והוא שלא היה בתקופה ממושכת זו כדי לאפשר לו לפרוש במסלול של פנסיה מוקדמת שהייתה מבטיחה טוב יותר את מקורות הקיום שלו לשנים לבוא. לכך מצטרף כאמור הקושי שחווה בהשתלבות חוזרת במעגל העבודה.

25. מנגד, צודקת מקורות כי פיטוריו של בוגר לא עלו כדי פיטורים אישיים ותפקידו בוטל. כך הפיטורים לוו באופן צמוד על ידי נציגות העובדים ואושרו על ידה. נוסיף אנו כי לנוכח פנייתו של בוגר לבית הדין הרי שהליך השימוע לו זכה היה, כך יש להניח, רחב בהרבה מזה שלו זכו מפוטרים אחרים שלכינוס ישיבת השימוע בעניינם לא קדמה מסכת ענפה ורחבה של התכתבות בין עורכי דין בכל 'תג ותג' תוך דרישה למסירת פרטים רבים הנוגעים להליך וקבלתם (עובר להתכנסות ישיבת השימוע). זאת ועוד. לנוכח ביטול תפקידו של בוגר ומשלא הוכח על ידו כי אויש שוב או כי יכול היה למלא אותו תחת 'מטריה' אחרת, הרי שאין להתעלם מהאפשרות הסבירה ואף הלגיטימית, כי גם לו הכירה מקורות בעובדה שהיא מפטרת את בוגר גם בשל היותו "עושה צרות עקבי", וגם לו שקלה את כלל השיקולים הצריכים לדבר בתום לב ובנפש חפצה הייתה מגיעה לאותה תוצאה, קרי, לפיטוריו. נזכיר שוב, כי מקורות נדרשה לפטר 200 עובדים, וכי על פי ההלכה הפסוקה אין מניעה כי מעסיק דוגמת מקורות ישקול שיקולים של 'אי התאמה' במסגרת פיטורי צמצום, ובלבד שמרכז הכובד שלהם לא יהפכם לפיטורים אישיים במסווה של פיטורי צמצום.

נזכיר עוד, כי מסלול פיטוריו של בוגר לא התמצה בתשלום פיצויי פיטורים, כי אם בפיצויים מוגדלים בגובה 200% (דהיינו כפול מהקבוע בחוק) ו – 6 חודשי שכר נוספים (3 חודשי הסתגלות ו – 3 חודשי תמורת הודעה מוקדמת).

הקטנת הנזק

26. אשר לטענת מקורות ולפיה בוגר לא עשה כלל להקטנת נזקו נאמר, כי אין בידנו לקבלה. נפתח בכך שבעניין זה נשאל בוגר בחקירתו הנגדית שתי שאלות קצרות בלבד והן האם היו לו הכנסות שלא מעבודה, ולנוכח תשובתו השלילית אזי ממה התקיים. על כך השיב "אשתי עובדת, חסכונות, הלוואות" (עמ' 40, שורות 8 – 11). מהצרופות לתצהיר עדותו הראשית אשר כאמור לא נסתרו עולה, כי בוגר התייצב בשירות התעסוקה למן חודש 5/2005 (נספח 25). על פי אישור המוסד לביטוח לאומי, מראשית שנת 2013, הוא רשום במוסד כמי שאין לו הכנסות מיום 1.6.2005 (נספח 26). כפי שהראנו בית הדין הארצי שב ושנה כי אל לתובע העותר לפיצוי על פיטוריו הלא חוקיים להיבטל בביתו. עליו לפעול לחיפוש עבודה וזה כולל פניה לשירות התעסוקה, הירשמות כדורש עבודה וקבלת עבודה מתאימה ככל שהיא מוצעת לו. בוגר התייצב בשירות התעסוקה ולא נטען בפנינו ובוודאי שלא הוכח, כי סירב לעבודה מתאימה שהציע לו שרות התעסוקה. אשר על כן בנטל זה עמד בוגר וכבר מטעם זה דין טענות מקורות דחייה.

27. עם זאת נכון הוא שהשתלשלות העניינים וההליכים המשפטיים מלמדת, כי עד לפסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בראשית חודש 9/08) עמד בוגר על חזרתו לעבודה במקורות והדעת נותנת כי עניין זה הקשה על מציאת עבודה אחרת, וודאי כשכיר. כך, המסמכים שהציג בוגר כמעידים על ניסיונותיו לשוב ולהשתלב במעגל העבודה, בעיקר, לאחר מועד פסיקת בית המשפט העליון (ותום זכאותו לדמי אבטלה) אינם רבים במיוחד (נספחים 27 – 30). ניסיונות אלה כוללים פנייה למספר מצומצם של מוסדות אקדמיים בחו"ל (כ - 6) במטרה לחפש משרה כחוקר אורח; פניה אחת לחברת תכנון המים לישראל בבקשה "לקבל משרה בארגון שלכם" ופניה לעמותת "אדם טבע ודין" בבקשה להתקבל לתפקיד מדען מים. לתצהיר התובע צורפה גם הודעת דואר אלקטרוני מאת המהנדס הראשי במינהל לפיתוח תשתיות מים וביוב, ד"ר גיורא אלון, מיום 25.2.2010 שבו הוא מודיע לבוגר כי לא יוכל להיות "גורם פרודוקטיבי בנושא שהעלית". ככל הנראה מדובר בניסיון כללי לעניין את המינהל ברעיונות של בוגר (נספח 27).

28. לאור כל אלה ולאחר ששקלנו את כלל הנסיבות דעתנו היא כי בוגר זכאי לפיצוי ממוני בגין פיטורים שלא כדין בסכום השווה ל - 7 משכורות חודשיות. אשר לגובה המשכורת לצורך החישוב הפיצוי כאן מעדיפים אנו את גרסת בוגר. בעניין פלוני קבע כבוד השופט אילן איטח, כי לנוכח ההבחנה בין נזק ממוני לנזק לא ממוני, העיקרון של העמדת הנפגע במקום שבו היה עומד אלמלא ההפרה וההבדלים בין התכליות שביסוד אופן החישוב של תמורת הודעה מוקדמת לעומת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, יש לפסוק הן את הפסד השכר והן את התנאים הנלווים (סעיף 30 לפסק הדין). מקורות מסכימה כי 12,086 ₪ (סעיף 41 לסיכומיה ונת/13) הוא גובה המשכורת הכולל הפרשות ותנאים נלווים (לעומת 11,290 ₪ שהוא המשכורת הקובעת של בוגר לצורך פיצויי פיטורים). אשר על כן זכאי בוגר ל – 84,602 ₪ (12,086 ₪ * 7). מסכום זה יש להפחית את דמי האבטלה ששולמו לבוגר בסך 40,563 ש"ח, ועל כן בסך הכל יש לחייב את מקורות לשלם לבוגר פיצוי ממוני בגין פיטורים שלא כדין בסך 44,039 ₪.

פיצוי לא ממוני

29. אשר לדרישת התובע לפיצוי לא ממוני – בדמות עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב יאמר, כי הנטייה הפסיקתית בהקשר זה היא כי אין "לפרוץ את הסכר" וכי יש לייחד את פסיקת הפיצוי הלא ממוני, שעגמת נפש הוא סוג של נזק כזה, למקרים המתאימים (עניין פלוני). בהקשר זה נקבע על ידי בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 6514-10-11 מדינת ישראל – הממונה על הגמלאות – פרבר (4.2.2015) כי "ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון..." (האסמכתאות שם).

30. דעתנו היא כי עניינו של בוגר אינו נמנה עם מקרים אלה. אמנם נכון הוא כי בוגר איבד את מקור פרנסתו ולא השכיל לשוב ולהשתלב בשוק העבודה אולם למרבה הצער לא אחת זה מצב הדברים הנלווה לפיטורי עובד, לא כל שכן עובד לא צעיר. לא מצאנו כל תימוכין לטענת בוגר, כי אי השתלבותו החוזרת בשוק העבודה נעוצה 'בדרישות השלום' של מקורות או מי מטעמה. כפי שהראנו לעיל בפרק שעסק בהקטנת הנזק בוגר ביכר מטעמיו לעשות מאמצים מדודים בלבד בהקשר זה והוא עצמו הסכים בחקירתו הנגדית, כי אי קבלתו לעבודה במוסדות אקדמיים בחו"ל היא תוצאה לכך שלשם "הגיעה הגיל שלי ומשבר הכסף" (עמ' 36, שורה 16). כלומר אין לדבר קשר למקורות (או לגוטמן). כך צודקת מקורות בטענתה, כי יש להביא בחשבון את התנהלות התובע עצמו הן בתקופת עבודתו (עליה עוד נעמוד בהמשך) והן במובן זה שעניין הפיצוי הכספי לו הוא עותר עתה יכול היה לבוא לידי סיום לפני שנים ארוכות ומבלי להטריח אותה ואת מערכת בתי המשפט ובתי הדין שממילא עמוסות לעייפה.

31. בדומה לא מצאנו כל עילה שבדין המצדיקה לפסוק לזכות בוגר פיצוי בגובה ההפרש בין עלות פרישת עובד מרצון לפנסיה מוקדמת לבין עלות פרישתו של בוגר במסלול פיצויי פיטורים. כפי שהראנו בפרוטרוט לעיל בפרק שעסק בהיבט הנורמטיבי של קביעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין סעד זה אינו בא בגדר הסעדים הכספיים להם זכאי העובד המפוטר בהקשר הממוני וחורג הוא אף מההקשר הבלתי ממוני, וממילא אינו בעל אופי כזה.

בהקשר זה צודקת מקורות בטענתה כי לא נקבע על ידי בית הדין כי היא לא הייתה רשאית לשקול את עלות פרישתו של התובע. כך נכון הוא, כי ממילא בוגר לא עמד בתנאים המזכים אותו לפרוש במסלול של פנסיה מוקדמת. מעבר לכך יאמר, כי לגרסת בוגר עצמו 'השיקול הכלכלי' של מקורות בא לעולם רק לאור ההסדר אליו הגיעו הצדדים בכל הנוגע לאופן עריכת השימוע בענייננו ובכלל זה מסירת הטעמים שביסוד הכללתו ברשימת המפוטרים. מר דקל אישר בחקירתו בבית הדין האזורי וכך נפסק גם על ידי בית הדין עצמו, כי נימוק זה כלל לא נלקח בחשבון בזמן אמת אלא "הוגש בדיעבד לבית הדין" (סעיף 38 לפסק הדין). זאת ועוד וכפי שקבע בית הדין בוגר נכלל ברשימת המיועדים לפיטורים חצי שנה לפני כריתתו של הסכם תנאי הפרישה, כך שכלל לא ניתן היה לדעת באותו שלב מי ימצא זכאי לפנסיה מוקדמת ומי לא.

לשון אחרת, הלכה ולמעשה מקורות כלל לא שקלה שיקול תקציבי כלשהו בהקשר לבוגר וככל הנראה הוא היה נמנה עם המפוטרים בפיטורי הצמצום בכל מסלול.

טענות הקיזוז

32. על פי מקורות ככל שימצא בית הדין לפסוק לזכות בוגר סכומים כלשהם בגין תביעתו יש לקזז מהם פיצוי בגין הפרת חובתו לקיים את חוזה העבודה בתום לב וכן בגין פרסומים של התובע, בעל פה ובכתב, בהם כלל התבטאויות העולות כדי לשון הרע כלפיה כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

33. הפרסומים אליהם מכוונת מקורות הם שלושה:

[א] תקציר הרצאה שנשא התובע בכנס של האגודה הישראלית למשאבי מים בחודש 4/1999 שכותרתו "האם קיים מחסור במשאבי מים בישראל?"- בוגר משיב על השאלה שבכותרת בשלילה וכותב כי הסיבות לבעיות המים בישראל הן: "חוסר מודעות, העדר שמירה על מקורות המים, השקעה לא מספקת בפיתוח מקורות המים והעדר כוח אדם מיומן" (נספח 8 לתצהיר דקל). מקורות מדגישה כי ההרצאה ניתנה על ידי בוגר על אף הוראתו המפורשת של הממונה, מנהל צמ"כ מר רפי בועז, להימנע מליתן אותה.

[ב] מאמר שפרסם בוגר בגליון דצמבר 1999 של כתב העת "מים והשקיה" תחת כותרת זהה לתקציר ההרצאה "האם קיים חוסר במשאבי מים בישראל" ושבה כתב כי הסיבה לבעיית המים היא "חוסר מודעות וחוסר השקעות בשמירה ובפיתוח מקורות המים והיעדר כוח אדם מיומן" (נספח 10 לתצהיר דקל).

[ג] מאמר פרי עטו של בוגר שהתפרסם בגיליון 12/2001 של כתב העת "מים והשקיה" ובו הוא מאשים את מקורות בשמה ובאופן מפורש, בכך שלא בנתה מודל ממוחשב של האקוויפרים (מאגרי מים תת קרקעיים או מי תהום – ר.ב.ה) בהם היא מפעילה את קידוחיה; "חוסר ניהול סביר, חוסר חיזוי והתרעה, יחד עם היעדר פעילות למניעת זיהום מקורות המים – הם הסיבת המשמעותיות למשבר המים ב – 1998-1999"; "עבודה בסגנון יהיה בסדר" ואת ההנהלה ההנדסית של מקורות בהתעלמות מהזהרותיו לאורך השנים כמו גם "באחריות לא מבוטלת למשבר המים".

מקורות מדגישה כי במאמר משנת 2001 מוזכר שמה מפורשות. בה במידה היא סבורה כי לאור מבנה משק המים בישראל בו מקורות היא האחראית על התפעול השוטף של הפקת ואספקת מים בהיקף ניכר, ברור הוא שדברים שבוגר משמיע בהקשר זה מכוונים כלפיה. לדעת מקורות המדובר בביקורת משתלחת החורגת מביקורת עניינית ומקצועית ועל כן ברור הוא שכוונת הדברים הייתה לפגוע בשמה הטוב ועל כן היא מצדיקה לחייבו בכפל הפיצוי הקבוע בחוק לשון הרע.

34. בנוסף סבורה מקורות כי פרסומים אלה כמו גם שורה של מכתבים שכתב בוגר ברוח זו, בשנים 1997 ועד סוף 2004, לגורמי פנים וחוץ ובהם מנכ"ל מקורות, יושב ראש מועצת המנהלים של מקורות (נספח 12 לתצהיר דקל) וסמנכ"ל ארגון ומינהל (נספחים 14, 15 ו – 18 לתצהיר דקל), נציב המים (נספח 13 לתצהיר דקל) ושר התשתיות הלאומיות (נספח 14 לתצהיר דקל) מהווים הפרה של החובה הקבועה בחוק לקיים את חוזה העבודה בתום לב ובדרך מקובלת. בכלל זה חלק מהפעולות נעשו תוך הפרת נוהל "מידע פנימי של החברה – שמירה ופרסום" (נספח 19 לתצהיר דקל) ונוהל "עבודה פרטית של עובד החברה" (נספח 20 לתצהיר דקל).

35. על פי מקורות היא בחנה בצורה ראויה את הביקורת שהשמיע בוגר. עם זאת הביקורת חרגה מהמקובל ביחסי עבודה, כפי שקבע גם בית הדין הארצי לעבודה, ובגין כך יש לקזז מכל סכום שיפסק לבוגר פיצוי שלא יפחת מ – 100,000 ₪ ובפרט לנוכח העובדה שבוגר ביכר שלא לחקור את המצהירים מטעמה על טענות הקיזוז.

36. בוגר מצדו סובר ביחס לטענות מקורות באשר לאמירותיו בהרצאות שנתן ובמאמרים שפרסם כי הן עומדות בסתירה חזיתית לעמדת מקורות עצמה והיא שהיא גוף מבצע שאין לו כל אחריות על ניהול משק המים. אם אלה פני הדברים הרי שדין טענותיה דחייה ואם לא כן הרי שהביקורת שהשמיע בוגר תואמת באופן מוחלט את מסקנות דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא ניהול משק המים בישראל מחודש 3/2010 (להלן: דו"ח ועדת החקירה). מכל מקום מר דקל הודה בחקירתו הנגדית כי תוכן הרצאותיו של בוגר לא הפריעו למקורות 'בזמן אמת' ולא היוו את הבסיס לנקיטת אמצעי משמעת נגדו ובנסיבות אלה אין ליתן משקל לטענות מקורות המועלות 15 שנים לאחר האירועים הנדונים.

ביחס לשאלת המידתיות בביקורת והנאמנות הדרושה ביחסי עבודה מדגיש בוגר כי קביעות ועדת החקירה מלמדות כי ביקורתו הייתה מוצדקת וכי איש מלבדו לא התריע ולא מנע את הכשל במשק המים בישראל בזמן אמת. למעשה ועדת החקירה עצמה קבעה כי למשק המים נגרם נזק רב בגין השתקת הביקורת. בוגר סובר כי השתקתו גרמה לעליית מחירי המים בישראל, עניין שתרם לא מעט להגברת יוקר המחיה במדינה. כך, לא ניתן לדרוש מעובד נאמנות מוחלטת מקום בו המעסיק לא עושה לבדיקה סבירה של טענותיו וזהו מצב הדברים כאן. בוגר פנה משך שנים ארוכות בדרכים המקובלות בתוך מקורות אך לא זכה לתגובה עניינית.

דו"ח ועדת החקירה אינו קביל

37. נפתח בכך שחוק ועדות חקירה, תשכ"ט – 1968 קובע בסעיף 22 כי "דין וחשבון של ועדת חקירה לא ישמש כראיה בכל הליך משפטי". המדובר בהוראת אי-קבילות ברורה וחד משמעית שתכליתה היא לעודד עדים המופיעים בפני הגוף החוקר למסור לו את מלוא המידע שבידיהם בלא שיחששו כי בעתיד ייעשה שימוש בדבריהם במסגרת הליכים משפטיים (ראו והשוו: רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ פד"ע נ"ט(3) 760, 766 (2005) (להלן: עניין עצמון)). בעניין עצמון אף נפסק כי קביעות משפטיות ועובדתיות הכלולות בדו"ח חקירה אינן יכולות להוות 'ידיעה שיפוטית'.

במאמרו "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט אזרחי – נסיון להשלטת סדר" (ספר אורי קיטאי (תשס"ח), 247) עומד כבוד השופט יצחק עמית על כך שדו"חות ועדות חקירה הם לא קבילים אף כי אינם חסויים. המחבר מסכם כי "השורה התחתונה היא שבהיעדר חסיון רשאי צד לעיין במסמך על מנת לדלות ממנו מידע העשוי לסייע לו במהלך המשפט גם אם אותו מסמך אינו קביל, עם זאת על בית המשפט לעמוד על המשמר כנגד ניסיון "להגניב" את תוכנו של המסמך הבלתי קביל בדלת האחורית במהלך חקירה נגדית או בדרך אחרת, אם בדרך של ציטוט מדויק של המסמך ואם באזכור תוכנו".

38. לצערנו, בפנינו 'הדלת האחורית' הפכה ל'דלת הראשית' אל טרקלין בית הדין. מקורות צירפה את דו"ח ועדת החקירה במלואו (דו"ח הנפרש על פני מאות עמודים) לתצהירו של גוטמן (נספח 21) וגם בוגר צירף חלקים ממנו לתצהירו. מקורות התייחסה אליו בחקירתו הנגדית של בוגר וגם בוגר התייחס אליו וכאמור, בוגר גם מבקש לעשות בו שימוש בסיכומיו כ'קלף מנצח' להוכחת צדקתו. אלא שכאמור דו"ח ועדת החקירה אינו קביל כראייה במשפט. לא ניתן היה לצרפו כמסמך מהותי לכתבי בי דין מטעם הצדדים או להתייחס אליו בחקירה נגדית ובסיכומים ועל כן איננו רשאים ליתן לטענות הצדדים ביחס לאמור בו משקל כלשהו.

מכאן לטענות לגופן.

קיום חוזה בתום לב

39. כאמור מקורות סבורה כי הביקורת שהשמיע כנגדה בוגר בפני גורמי פנים וחוץ חרגה מביקורת עניינית ומקצועית ובכך הפר בוגר את חוזה העבודה בניהם ועל כן היא ראויה לפיצוי. דעתנו היא כי דין טענה זו דחייה מן הטעמים שיפורטו מטה.

40. בראש הדברים נזכיר את שפסק בית הדין הארצי, מפי כבוד השופט אילן איטח, בעניין הפרת חוזה עבודה, בעניין פלוני כך:

"סעיף 10 לחוק התרופות ((תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 – ר.ב.ה) קובע:

"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

לפיכך, על התובע פיצוי לפי סעיף 10 לחוק התרופות למלא אחר דברים אלה:

"ראשית, עליו לטעון כי סבל נזק ולהגדיר במדויק מהו נזקו (יסוד הנזק); שנית, עליו להצביע על הקשר הסיבתי שבין כל אחד ואחד מבין הנזקים (ראשי הנזק) שבגינם הוא מבקש פיצוי לבין ההפרה (יסוד הסיבתיות); שלישית, עליו להראות כי בעת כריתת החוזה צפה המפר - או למצער חייב היה לצפות - כי במקרה של הפרה יתרחש נזק מסוגו של הנזק שהנפגע תובע בגינו פיצוי (יסוד הצפיות); רביעית ואחרונה - עליו להביא ראיות לשיעורו, במונחים כספיים, של הנזק הנטען ושל הפיצוי המבוקש בגינו (יסוד ההוכחה של שיעור הנזק)."^[5]

מקורות לא עמדה בתנאים אלה ולמעשה כלל לא טענה כי דבריו של בוגר גרמו לה נזק, וכבר מטעם זה דין טענתה דחייה. נוסיף, כי מן המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו הרושם שמתקבל הוא כי דבריו של בוגר אכן לא גרמו למקורות נזק מעבר לתרעומת או אי נחת שעוררו, בעיקר בגלל סגנונם. חיזוק לדברים מצאנו בעדותו של מר דקל אשר אישר שמקורות ביכרה שלא למצות עם בוגר את הליכי המשמעת הפנימיים שלה 'בזמן אמת' (עמ' 16, שורה 4). כך צודק בוגר בטענתו, כי מר דקל אישר בעדותו שהתרעומת של מקורות בעת שהחלה בהליכי המשמעת (שכאמור לא מיצתה) לא נגעה לתוכן הדברים שהשמיע - "התכנים זה כבר לא קשור" (עמ' 15, שורות 30 – 31), אלא לעצם מתן ההרצאה ולהיעדרותו מהעבודה ללא אישור ואף בניגוד להוראה שלא להעדר (עמ' 15, שורות 9 – 29). נטעים, כי לגישתנו ומבחינת המדיניות המשפטית הרצויה ההליכים המשמעתיים הפנימיים הם תרופתו הנכונה של מעסיק שעובדו מפר הוראות ממין אלה שמונה מקורות (ראו בהקשר ליתרונות הליכי משמעת פנימיים:Sima Kramer, "L'Enfer C'est Les Autres: How Does Labour and Employment Law Protect Employees from One Another?" Labor Law eJournal
Vol 11, Issue 3, February 17, 2016.). בד בבד עומדת בפניו, במקרים המתאימים, האפשרות לפטר את העובד. כך לא יהיה זה נכון לקבוע כי כל מקום בו עובד מפוטר בשל חוסר התאמה כזה או אחר, תעמוד למעסיק עילת תביעה נפרדת בגין הפרת חוזה העבודה. כמובן, בכך אין כדי למעט מחובתו של עובד לקיים את חוזה העבודה בתום לב ומקום שעולה הצורך למתוח ביקורת על התנהלות מעסיק לעשות זאת באופן ענייני ומקצועי.

על כל האמור מצטרפות העובדות ולפיהן, חלפו שנים ארוכות מאז האירועים נשוא טענת הקיזוז. נזכיר כי לולא הייתה היא טענת קיזוז כלל לא ניתן היה לתבוע בגינה לנוכח חלוף תקופת ההתיישנות, וממילא בוגר כבר פוטר מעבודתו במקורות.

41. לשון הרע – בטענת קיזוז זו ועל אף שהיא חלק מהתביעה כנגד מקורות נדון בסוף דברינו, לאחר שנניח את המתווה הנורמטיבי הדרוש לה במסגרת תביעות לשון הרע ההדדיות של בוגר וגוטמן. זאת על-מנת שלא לחזור על הדברים שלא לצורך.

חלק ב' – תביעות לשון הרע

פתח דבר

42. כאמור בפתח הדברים, בפנינו תביעותיהם ההדדיות של בוגר וגוטמן בהן הם טוענים איש כנגד רעהו כי מכתב, ובתביעה שכנגד מספר מכתבים, שנכתבו בתקופת עבודתו של בוגר במקורות מהווים "לשון הרע" כלפי כל אחד מהם כמשמעות המונח בדין, כלומר בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). שניהם ממשיכים וטוענים כלפי מה שכתב כל אחד מהם כי אינו לשון הרע ולחילופין מה שכתבו על האחר חוסה תחת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.

רקע עובדתי

43. על דברי ימי העסקתו של בוגר במקורות וההליכים המשפטיים שניהל סביב העסקתו בה עמדנו במסגרת התביעה הכספית שהגיש ולא נחזור על הדברים. לענייננו כאן חשובה הביקורת שהשמיע בוגר במהלך תקופת עבודתו, בעיקר כלפי ראשי המערך ההנדסי של החברה, שתחילתה בשנת 1997 וסופה בשנת 2004. הדברים שכתב יובאו ברובם במסגרת הדיון בתביעות לגופן. עם זאת מצאנו להבהיר את הרקע לדברים.

על פי העולה מהמסכת הראייתית שנפרשה בפנינו פיתח בוגר אגב עבודתו במקורות וביחידת הצמ"כ, אולם ללא קשר לעבודה שעשה בה, שני רעיונות או מה שהוא מכנה "פרויקטים". האחד, פותח על ידו באמצע שנות ה- 90 של המאה הקודמת והוא זה הנוגע לשימוש במודל ממוחשב לפיקוח על לחצים, זרמים ואיכות המים באקוויפרים (נשוב ונזכיר כי אקוויפר הוא מאגר מים תת-קרקעי (מי תהום)). השני, פותח בשנת 2001 ונוגע לשיטה שלטענת בוגר יש בה כדי למנוע המלחה וזיהום של אקוופירים על ידי החדרת אוויר דחוס לקידוח, ובלשונו "קידוח הגנה".

בוגר סבר, יש לומר באופן בלתי מתפשר, עקבי ולעתים מתלהם, שיש ליישם פרויקטים אלה בפועל באמצעות מקורות. משלא התקבלה עמדתו גבר זעמו. לצורך 'שיווק' הפרויקטים שב ופנה לגורמים שונים בחברה ולא בהכרח בדרך נינוחה ומקצועית. בנוסף פרסם את הפרויקטים והרצה לגביהם בפורומים מקצועיים ללא רשותה של מקורות ואף התנגדותה לכך. הפרסומים נשוא התביעות ההדדיות של בוגר וגוטמן הן 'תחנות' באותו מסע בלתי מתפשר של בוגר ליישום הפרויקטים שהגה.

תביעת בוגר נגד גוטמן – המכתב מיום 2.5.2004

44. אגב ניהול ההליך כנגד פיטוריו ממקורות בבית הדין האזורי בתל-אביב, הוא ההליך נשוא התביעה כנגד מקורות כאן, נחשף בוגר למכתב מיום 2.5.2004 שכתב גוטמן אל סמנכ"ל ההנדסה במקורות (דאז) מר ציון כהן ז"ל שזו לשונו:

"לכב'
ציון כהן

סמנכ"ל הנדסה

הנדון: תגובתי למכתבו של ד"ר בוגר ליו"ר החברה

"הופתעתי לקבל את החומר ששלח ד"ר בוגר ליו"ר החברה (מכתב מיום 3.2.2004 – ר.ב.ה) ובו שורבב גם שמי לקבוצה נכבדה של אנשי מקצוע שאותם הוא החליט להשמיץ.

בכל שנותיי בחברת מקורות, יצא לי לדבר עמו אולי פעם אחת וגם זאת במסדרון. למרות שאיננו מכיר אותי ואת יכולותיי המקצועיות הוא בחר להשתמש בשמי ובשמות של אנשים נוספים כדי לנגח את נציב המים הנוכחי ואת סמנכ"ל ארם.

התלבטתי רבות האם להגיב על ההשמצות שמופיעות במכתבו ליו"ר החברה, השמצות שהן על גבול הוצעת לשון הרע. לאחר התייעצות והתלבטות, הגעתי למסקנה כי כוונתו היא לגרור אותנו למאבק (משפטי או בדרך של השמצות) כדי שיוכל להציג את עצמו כמסכן ונרדף. לכן נראה לי שעדיך להתעלם ממנו אישית ומקצועית ולא להגיב למכתבו.

מאחר ובכל זאת נתבקשתי להעביר אליך את תגובתי, אני רוצה לציין כי מכתבו הוא גיבוב של משפטים ודמגוגיה זולה שמצביעה על חוסר מקצועיותו ואולי אף לבעיות הקשורות לתחום הפסיכיאטרי.

להמחשת חוסר מקצועיותו אציין כי באחד הכנסים השנתיים של האגודה למשאבי מים הציג הנ"ל מסכת שבה טען שהמילוי החוזר בארץ נאמד בכ-10 מיליארד מ"ק/שנה!!! במהלך ההרצאה הוא נשאל על ידי מאזינים רבים על בסיס איזה נתונים הוא מבסס את הערכתו זו. תשובותיו היו שטחיות ומבולבלות וגרמו לציבור המאזינים אי אמון מוחלט בממצאיו ובמקצועיותו.

הרצאתו הפכה לסמל לחוסר מקצועיות ופנטזיה מקצועית שלא הוסיפה כבוד לחברת מקורות (כולם יודעים שהוא עבוד החברה למרות שהוא תמיד מופיע כאיש פרטי).

לסיכום, מיותר בעייני להשקיע משאבים וזמן בהתעסקות בנושא זה ומקומו של מכתבו הוא בפח.

בברכה,

ד"ר יוסי גוטמן."

45. לשם שלמות הדברים נבהיר כי התגובה של גוטמן במכתב זה נוגעת למכתב ארוך מיום 3.2.2004 ששלח בוגר ליו"ר מועצת המנהלים של מקורות, מר בוקי אורן, ושהעתקים ממנו שלח גם למנכ"ל מקורות, המשנה למנכ"ל, סמנכ"ל הנדסה וארבעה מנהלי מרחב בחברה. מכתב זו הוא אחד המכתבים נשוא התביעה שכנגד ועל כן את נוסחו המלא נביא שם. לעת עתה נאמר, כי במכתב זה בוגר מתאר את פרויקט 'קידוחי ההגנה' ומחשוב האקוויפרים וטוען כי אלו לא נידונו לגופם בשל התנגדות של קבוצת אנשי מקורות, שגוטמן נמנה עמה, הפועלת בחוסר מקצועיות ובשחיתות. את גוטמן הוא מאשים, בין היתר, בהתנהלות שהיא "דוגמה קלאסית לחלטורה" וכחלק ממי שאחראים על "כשל בקנה מידה של "יום כיפור" של משק המים" ומציע "לנקות את האורוות" מאנשים דוגמת גוטמן.

טענות הצדדים

46. לטענת בוגר, מקריאת מכתבו של גוטמן עולה באופן ברור כי כל מטרתו של הכותב הייתה להשמיצו ולקעקע את מעמדו כאיש מקצוע ובדרך זו להבטיח כי לא יתקיים דיון ענייני בהצעותיו המקצועיות וזאת לא בפעם הראשונה. על פי בוגר במהלך ברור תביעתו לביטול פיטוריו בבית הדין האזורי בתל-אביב נחקר גוטמן על תוכן המכתב והודה כי האמור במכתב בכל הנוגע לנתונים שלכאורה הציג בוגר אינו מדויק. הוכח וגם מתקציר ההרצאה שאף צורף כנספח בהליך זה, שבוגר התייחס בהרצאה לנתון של 10 מיליארד מלמ"ק לשנה כמתייחס לכמות המשקעים השנתית בארץ - נתון שהוא מדויק - ולא כמתייחס למילוי חוזר, היינו לאחוז הגשם שמחלחל ומגיע למי התהום, שהוא אכן נמוך יותר. מכאן שגם הטענה כאילו הרצאתו זכתה להדים שליליים אינה אלא בדיה.

מוסיף בוגר וטוען כי מכתבו של גוטמן מהווה פרסום כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע וזאת מאחר ודי בייעוד המכתב לאדם אחד בלבד זולתו. הוא אף מהווה לשון הרע ברור מאחר ומדובר פרסום שלא היה בו כל צורך מלבד הניסיון לפגוע בו ובמשרתו. עוד טוען בוגר כי השימוש שנעשה במכתב במילים "חוסר מקצועיותו" ו"אולי אף בעיות הקשורות לתחום הפסיכיאטרי", הינו שימוש במילים פוגעניות בקנה מידה של כל אדם סביר ובפרט בקבוצת הייחוס של התובע.

לנזקים להם טוען בוגר בעקבות המכתב ולטענותיו ביחס לכך שגוטמן לא יכול לחסות תחת ההגנות שבחוק נתייחס בהמשך.

47. גוטמן מצדו סובר כי במבחן מהותי לא התקיים במכתבו יסוד הפרסום הנדרש בחוק. ממילא האמירות המצויות במכתבו אינן מהוות לשון הרע. כך גם ההיגד "ואולי אף לבעיות הקשורות בתחום הפסיכיאטרי"- קשה ככל שהינו, לא יצא מכלל תהייה, להבדיל מקביעה. מדובר בסימן שאלה שהציב גוטמן כהדיוט בתחום הפסיכיאטריה, כאשר נדרש על ידי הממונים עליו להסביר את התנהלותו החריגה ביותר של בוגר שלא ניתן היה להסבירה בכלים קונבנציונליים. לטענת גוטמן סביר מאוד שדעתו של סמנכ"ל מקורות דאז על בוגר לא התגבשה בגלל משפט זה ולא השתנתה בגללו.

לחלופין, וגם אם ייקבע שמכתבו מהווה לשון הרע, הרי שעומדות לו שורה של הגנות על פי החוק ובהן ההגנות הקבועות בסעיף 14 "אמת דיברתי" ובסעיפים 15(2), 15(3), 15(4), 15(6) , 15(7) ו – 15(10). מעבר לדרוש נטעים, כי במסגרת כתב הגנתו עמד גוטמן על הגנות נוספות העומדות לו דוגמת זו שבסעיף 13(9) וזו שבסעיף 15(8) אולם משזנח טענות אלה בסיכומיו איננו נדרשים להן.

לשון הרע – המסגרת הנורמטיבית

48. המטרות והערכים עליהם מבקש חוק איסור לשון הרע להגן אל מול הערכים והאינטרסים שאת היקף פרישתם הוא עשוי להצר, זכו לדיון מקיף בפסיקה ובכתיבה המשפטית. לענייננו די אם נאמר, כי חוק איסור לשון הרע משקף איזון עדין בין שתי זכויות יסוד במשטר הדמוקרטי, הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש הביטוי מזה. שתי זכויות אלו נגזרות מאותה זכות "אם" של כבוד האדם. (ראו לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ. הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 , 565 (2004); להלן: עניין הרציקוביץ').

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע את מהותה של "לשון הרע" ומגדיר אותה כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

לשון הרע

1. (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;...".

(תיקון מס'

פרסום "לשון הרע" מוגדר בסעיף 2 לחוק כך:

מיום 28.2.1997

תיקון מס' 5

ס"ח תשנ"ז מס' 1612 מיום 28.2.1997 עמ' 70 (ה"ח 2579)

(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

מיום 27.12.2007

תיקון מס' 8

ס"ח תשס"ח מס' 2123 מיום 27.12.2007 עמ' 97 (ה"ח 141)

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

מיום 11.11.2009

תיקון מס' 9

ס"ח תש"ע מס' 2214 מיום 11.11.2009 עמ' 246 (ה"ח 279)

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

פרסום מה

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית.

49. כידוע, התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים אותם התווה כבוד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק בעניין הרציקוביץ' כך:

"בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע".

נפנה אפוא לבחון את שאלת קיומה של לשון הרע במכתבו של גוטמן על פי ארבעת השלבים דלעיל.

המבחן האובייקטיבי

50. על פי בוגר, היסוד הדיבתי במכתבו של גוטמן מתמקד, בעיקרו, בשניים: הראשון הוא "חוסר מקצועיותו" על הפרשנות הניתנת להיגד זה במכתב. השני, והוא ההיגד המתייחס לאפשרות כי הוא סובל מבעיות נפשיות "אולי אף בעיות הקשורות לתחום הפסיכיאטרי". לדידו של בוגר וכאמור, מדובר בשימוש במילים פוגעניות בקנה מידה של כל אדם סביר ובפרט בקבוצת הייחוס שלו.

51. השאלה הניצבת אפוא לפתחנו בשלב זה היא מה הוא המסר שמעבירות מילים אלה לקורא אותן. בניתוח שאלה זו המבחן הקובע הוא זה שקבע בית המשפט העליון בעניין תומרקין: "מהי , לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א (עליון) 740/86 תומרקין נ' העצני , פ"ד מג(2) 337,333 (1989). לשון אחרת, מה היה מבין האדם הסביר מן האמירות בפרסום. כן נפסק לעניין פרשנות הפרסום, כי הוא יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו, ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או האדם "הרגיל". פרסום יהווה עילה להליך על פי חוק איסור לשון הרע אם כלל החברה, או לפחות חלק שאיננו קטן ממנה, יראה בדברים 'לשון הרע'. (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 133, להלן: שנהר). נוסיף, כי בפרשנות הפרסום לא ייחסה הפסיקה חשיבות לשאלת כוונת המפרסם בפרסום, שהרי מטרת החוק היא מניעת פגיעה בנפגע, וזו עלולה להיגרם בין אם הייתה מכוונת ובין אם לאו. (שנהר, בעמ' 111).

כשעיקרים אלה מנחים נחזור למכתבו של גוטמן ולביטויים שמנינו מתוכו.

חוסר מקצועיות

52. נפתח בביטוי "חוסר מקצועיות" ונאמר כי דעתנו היא שמדובר בביטוי שבעיני האדם הסביר נתפס כשלילי ומבטא העדר מומחיות ולעתים אף התנהגות בלתי מקובלת בנסיבות העניין. דעתנו היא כי ביטוי זה בנסיבות שלפנינו עולה גם כדי "לשון הרע" על פי תכלית החוק.

בהקשר זה נזכיר כי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק מורכבת משלושה סוגים מוגבלים יחסית של פרסומים פוגעים המוגדרים בסעיפים קטנים 2-4 ומסעיף סל המוגדר בסעיף 1 קטן ואשר הגדרתו מתארת למעשה את מהותה של לשון הרע. מניסוח סעיף 1 עולה עוד כי די בכך שהפרסום עלול היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף. היינו מהוראות החוק עולה כי גרימת נזק בפועל איננה חלק מהגדרת לשון הרע. (ראו שנהר בעמ' 121).

53. העובדה שגוטמן מטיל דופי במקצועיות של בוגר עד כדי הנמכתה לרמה של 'פנטזיה' וזאת בתחום שבו בוגר מתעניין, מפרסם מאמרים וששייך לתחום הרחב של החברה בה הוא עובד, תחשב כלשון הרע וזאת בפרט מתוך קריאת הטקסט כמכלול. שכן אמירות אלה עלולות להשפיל את בוגר בעיני הבריות, לבזותו בשל התנהגות ותכונות המיוחסות לו וכן לפגוע במשרתו.

נוסיף, כי אין לקבל בהקשר זה את טענת גוטמן לפיה סביר להניח כי דעתו של סמנכ"ל ההנדסה במקורות דאז על בוגר לא התגבשה או השתנתה בעקבות מכתבו. זאת מאחר ודי בכך שהפרסום היה עלול לגרום לנזק כאמור, ואיננו נדרשים בשלב זה של הבחינה לעסוק בשאלה האם נגרם לבוגר נזק בפועל.

בעיות הקשורות לתחום הפסיכיאטרי

54. לא נכחד, כי התלבטנו בשאלה האם המשפט "אולי אף בעיות הקשורות לתחום הפסיכיאטרי" ראוי מבחינה נורמטיבית להיחשב ללשון הרע. זאת מן הטעם הפשוט שאנשים המתמודדים עם בעיות או מחלות פסיכיאטריות אינם שונים מכל אדם המתמודד עם מחלה פיסית אחרת עם מוגבלות כלשהי או עם קושי. על כן הכרה בנכתב על ידי גוטמן בהקשר זה "כלשון הרע" יכול שתתרום לתיוג השלילי של אנשים עם מוגבלות נפשית ולא לכך כוונתנו. עם זאת ולדאבון הלב, ייחוס בעיות נפשיות לאדם עודנו נתפס בחלקים נרחבים מהחברה בישראל כעלבון. כך שימוש בביטויים ובמטאפורות מעולם בריאות הנפש באופן פוגעני ומתייג עודנו רווח במקומותינו. משכך אין מנוס מהקביעה כי בחינת התבטאותו של גוטמן בפריזמה של המבחן האובייקטיבי, מובילה למסקנה כי הדברים מהווים לשון הרע.

55. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, קביעות בתי משפט השלום ביחס לביטוי "הומו":

" המבחן (לעניין לשון הרע- ר.ב.ה) אינו מה היתה צריכה החברה לחשוב באופן אידילי, אלא מה החברה, ככלל, חושבת בפועל על עניין מסוים". (ת"א 165592-09 רוט ואח' נ' טיים אאוט (מגזין) ישראל בע"מ ואח' (16.1.2011)).

ובמקום אחר:

"...מקובלת עלי ההשקפה לפיה בחברה סובלנית ופתוחה יש להתייחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתייחסים לצבע שערו. וכשם שלא יעלה על הדעת לראות עלבון בציון העובדה ששערו של אדם שחור או בלונדיני אין ליחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית. אולם לצערנו, טרם הגענו למידה כזו של פתיחות וסובלנות ובמציאות כיום המלה "הומו" מהווה עלבון לפחות בעיני חלק נכבד מן הציבור". )ת"א (שלום ת"א) 20174/94 אמסלם נ' קליין ואח' (20.6.1995).

כללם של דברים, בנסיבות העניין על פי מבחן אובייקטיבי ובשים לב לתכלית החוק, דבריו של גוטמן במכתבו מהווים לשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1.

סעיף 2 לחוק – יסוד הפרסום

56. לטענת גוטמן גם אם נקבע כי הדברים שכתב מהווים לשון הרע כמשמעו בסעיף1 לחוק הרי שמן הבחינה המהותית לא התקיים יסוד הפרסום הנדרש בסעיף 2 לחוק ונסביר. גוטמן מסכים שמבחינה מילולית יסוד הפרסום מתקיים מקום בו הטקסט נשוא התביעה הגיע לאדם אחר זולת הנפגע ואין חולק שהמכתב שכתב הגיע לסמנכ"ל ההנדסה, מר ציון כהן ז"ל. אלא שלשיטתו, בוגר לא הצליח להוכיח כי מכתבו הגיע לאדם אחד זולת הסמנכ"ל, אליו הוא מוען. כך מדובר במסמך חסוי, אשר בוגר עצמו שלף מתוך תיקו האישי אגב הליך גילוי המסמכים בהליך המשפטי בבית הדין האזורי בתל-אביב בינו לבין מקורות, ורץ אץ להגיש בגינו את ההליך דנא. מוסיף גוטמן וטוען, כי בשורה של פסקי דין נקבע, כי העברת מידע שלילי על עובד בצינורות התקשורת המקובלים בתוך הארגון אינו בבחינת "פרסום".

57. אין בידנו לקבל את טענותיו של גוטמן ודעתנו היא כי בענייננו מתקיים יסוד הפרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק. ראש וראשית, לשונו של סעיף2(ב)(1) היא ברורה ולפיה די בכך שהמכתב הגיע לאדם אחד זולת הנפגע כדי שיתקיים יסוד הפרסום. מצב דברים זה מתקיים בענייננו ולא מצאנו טעם המצדיק לקרוא לתוך הוראות הסעיף את שמבקש גוטמן.

הפסיקה אליה הפנה גוטמן אינה רלבנטית לענייננו. בכל שלושת המקרים אליהם הפנה דובר בעובד שנחשד באי סדרים כאלה ואחרים והמעסיק מקיים עמו ישירות, בנוכחות ממונה אחד או יותר, בירור. מצב דברים זה אינו זה בו עסקינן. אכן נדמה שמדיניות שיפוטית ראויה היא לקבוע, כי בירור שעורך מעסיק עם עובד בחשד כזה או אחר ועל-מנת לנהל את עסקו כראות עיניו, וכמובן כל עוד הברור עומד במגבלות של סבירות, הוא ברור לגיטימי שאינו בא בגדר "פרסום". לא למותר להוסיף, כי הדברים שקבע בית המשפט השלום בהקשר זה (תאמ (ראשל"צ) 12724-07-10 גולבצ'וב נ' פז (19.6.2012) היו בבחינת למעלה מהצורך.

שונים הם פני הדברים כאן. קביעה שדברים ממין אלה שכתב גוטמן ביחס לבוגר אינם בבחינת "פרסום" עשויה להוביל למצב לא רצוי במקומות עבודה במובן זה שבשל העדר 'אור שמש' ירשו לעצמם עובדים לפגוע בעמיתיהם לעבודה.

הנה כי כן, מכתבו של גוטמן בא בגדר "פרסום" לשון הרע כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.

הגנות – השלב השלישי

58. כידוע, בפרסום לשון הרע לא סגי לשם הטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. כמאמר כבוד הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס בעניין דיין:

"המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם"

(דנ"א (עליון) 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך (18.9.14), בפסקה 20 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).

החוק מונה אפוא מספר הגנות, אשר הוכחתם על ידי מי שפרסם את לשון הרע, פותרת אותו מחבות. גוטמן טוען כי עומדות לו שלל הגנות ולבחינת טענות אלה נפנה עתה.

הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14

59. סעיף 14 לחוק, קובע את הגנת "אמת בפרסום", הידועה גם כהגנת "אמת דיברתי". וזו לשון הסעיף:

"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנת "אמת בפרסום" כוללת שני יסודות מצטברים - יסוד עובדתי הנוגע למידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע, והיסוד השני הנוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום- היינו האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, חרף לשון הרע שבו (ר' שנהר בעמ' 215). כפי שקבעה כבוד השופטת עדנה ארבל בעניין ע"א (עליון) 10281/03 קורן נ' ארגוב (21.12.2006) (להלן: עניין ארגוב) מדובר למעשה בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק, במובן זה שלא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות. מנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם.

הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה ועל אף שאין הוא עולה על הכלל הנוהג במשפט האזרחי – כלומר שמאזן ההסתברויות נוטה לטובתו – הוא אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו (עניין ארגוב).

60. לטענת גוטמן עומדת לאמור במכתבו הגנת "אמת בפרסום". אשר להתייחסות למצבו הנפשי של בוגר הרי שלדידו על מנת לחסות תחת הגנה זו אין הוא נדרש להוכיח כי בוגר זקוק לטיפול פסיכיאטרי, אלא רק שהתקיימו בנדון נסיבות אשר הצדיקו תהייה מצדו בעניין זה ובכך עמד. על פי גוטמן מכתביו של בוגר מצביעים לכאורה על תסביך רדיפה ותפיסת מציאות לקויה. לשיטתו התנהגותו של בוגר ראויה לתואר כפייתית לכאורה וטורדנית בעליל, לפי כל קנה מידה של אדם סביר. בכלל זה עלה בידו להוכיח כי ב - 31.8.1997 התלוננה עובדת מקורות על כך שבוגר צילם אותה ללא הסכמתה בצאתה מהשירותים אלא שעל אף שבוגר הכחיש זאת לא הותר לו לזמן את אותה עובדת לעדות הפרכה. כן עלה בידו להוכיח כי בוגר נהג לחטט בארונות ובשולחנות של עמיתיו לעבודה ללא רשותם עד שנאלצו לנעול אותם וכי צילם באופן כפייתי מסמכים של מקורות שלא נגעו אליו ולקח אותם ללא רשות. עוד טוען גוטמן כי על בסיס עובדתי צנוע בהרבה מזה מביעים מנהלים חששות לבעיה נפשית אצל עובד וגם מקום בו הוכר הדבר כלשון הרע בפסיקת בית דין זה היה זה על דרך 'הצמצום' מבחינת שיעור הפיצוי שנפסק בגין כך. לבסוף טוען גוטמן כי לא יכול היה להביא חוות דעת פסיכיאטרית במסגרת ההליך דנא על מנת להוכיח טענתו, כיוון שבוגר סירב להיבדק ולחשוף את תיקו הרפואי.

61. בוגר מצדו טוען, כי לגוטמן לא עומדת הגנת "אמת בפרסום" מאחר ולא הוכיח כי דבריו כלפיו הם אמת. לטענת בוגר טענתו של גוטמן לפיה על בוגר להעמיד עצמו לבדיקה פסיכיאטרית על מנת לאפשר לגוטמן להוכיח אמת בפרסום, אין בה ממש משום שמושכלת היסוד של טענת אמת בפרסום היא כי האמת עומדת בזמן הפרסום ולא צופה פני עתיד. לולא ידע גוטמן כי אמירותיו הן אמת, לא היה רשאי לומר אותן.

אשר לאמירות הנוגעות לחוסר מקצועיותו ובפרט לדברים שאמר כביכול בכנס בו נשא הרצאה, הרי שהוכח שגוטמן עצמו חזר בו מהם.

מוסיף וטוען בוגר, כי אף לו היו טענותיו של גוטמן אמת, הרי שלא היה בכך די כדי להעניק לו את ההגנה שבסעיף 14 לחוק. זאת מאחר והגנה זו מותנת בתנאי מצטבר נוסף והוא קיומו של "עניין ציבורי". גוטמן לא העלה טענה כי היה הכרח בפרסומיו אלה ולא הסביר מה העניין הציבורי שבהם. לטענת בוגר אמירותיו של גוטמן במכתבו בנוגע לחוסר מקצועיותו של בוגר ומצבו הפסיכיאטרי אינן באות בגדר "עניין ציבורי".

62. על טענות אלה משיב גוטמן כי הוא כתב את המכתב במסגרת תכתובות פנימית לא וולונטרית וחסויה, בנוהל עסקים רגיל של מקום עבודה והוא לא ידע ולא צריך היה לדעת כי קיים איסור אתי על פסיכיאטר ליתן חוות דעת הקשורה באדם ללא בדיקתו. אשר לאמירות הנוגעות לדברים שאמר בוגר בכנס בו נשא הרצאה מדובר בחילוקי דעות מקצועיים שהיה על בוגר להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה אך הוא לא עשה כן. חוות הדעת שכן מצויות בחומר הראייתי מלמדות, כי דבריו עולים בקנה אחד עמן. כן יש ללמוד על מידת רצינות רעיונותיו של בוגר מכך שלא העז להעמיד את טענותיו למבחן בפני ועדת החקירה הממלכתית, אשר לא מצאה דופי בהתנהלות מקורות ומנהליה.

63. על מנת להעמיד דברים על מכונם נאמר, כי בתום ישיבת ההוכחות בה נחקר בוגר בחקירה נגדית הודיע גוטמן, באמצעות בא כוחו, כי יודיע לבית הדין אם הוא מבקש לזמן את אותה עובדת מקורות שנטען כי בוגר צילם לעדות הזמה. אלא שלא הגיש כל הודעה נוספת בעניין זה ועל כן בית הדין לא החליט בדבר. בנסיבות אלה אין לומר כי לא הותר לו להעידה אלא כי זנח את כוונתו זו. זאת ועוד. כפי שבארנו בתביעה כנגד מקורות כל העולה מדו"ח ועדת החקירה הממלכתית אינו קביל ואין להתיר את הבאתו בפני בית הדין 'בדלת האחורית'.

64. לגוף הדברים דעתנו היא כי הדין עם בוגר. אשר לאמת שפרסום נאמר כי גוטמן הסכים בחקירתו הנגדית בפנינו כי אכן בפרוטוקול חקירתו בבית הדין האזורי בתל-אביב עולה כי חזר בו מחלק ממה שכתב במכתב אלא שטען כי מדובר "בטעות הקלדה" (עמ' 43, שורה 17, עמ' 44, שורה 3), שלא ביקש את תיקונה בזמן אמת (עמ' 44, שורה 5). ההסבר מוקשה ואיננו סביר ואף דעתנו היא כי לא מדובר בפרט לוואי.

עם זאת בהחלט יתכן כי הרושם הכללי שהותירה ההרצאה לא היה חיובי. אין לכחד כי ממסכת הראיות שנפרשה בפנינו אכן עולה, כי פרופ' דן זסלבסקי, מי ששימש כנציב המים של מדינת ישראל, המדען הראשי של משרד האנרגיה ודיקן הפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, אליו פנתה מקורות בבקשה לקבלת חוות דעת על המאמר של בוגר שהוא הבסיס להרצאה, חיווה דעתו ביחס אליו כך:

" נכון שיש משקעים בהיקף של כ – 10 מיליארד קוב בשנה. אין כל מסתורין ביחס לכמות הניתנת לניצול. ראוי לעבוד על ניצול טוב יותר של הגשם. אבל בינתיים יש להתייחס לטכנולוגיה הקיימת. המסקנה (של בוגר – ר.ב.ה) שיש עדיין זרמים תת-קרקעיים בהיקף של מיליארדי מטרים קוביים שלא ידועים לנו היום היא פשוט קשקוש....ייתכן שפה ושם ניתן עדיין לנצל כמה מקורות מים שלא נוצלו. אבל לא בדרך המוצעת ע"י בוגר...." (נספח 21 לתצהיר דקל).

חוות דעת זו כאמור תומכת באפשרות כי הרושם שהותירה ההרצאה שנשא בוגר היה שלילי.

65. אשר להקשר הנפשי איננו סבורים כי בעניינו דרושה כניסה לעובי הקורה בשאלת אמת הפרסום. זאת מאחר ומסקנתנו היא כי גוטמן לא השכיל להוכיח כי דבריו עמדו בתנאי המצטבר לאמת והוא כי היה בפרסום 'ענין ציבורי'. בעניין ארגוב הבהירה כבוד השופטת ארבל כי אמנם נכון הוא שלא נדרש כי התועלת שיפיק הציבור מהפרסום תהא תועלת ניכרת או משמעותית ביותר. עם זאת גם לא די באפשרות קלושה לכך שמי מהציבור יפיק תועלת מן המידע (פסקה 11). עוד נפסק בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08) בפסקה 22 (להלן:עניין נודלמן)):

"קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע....שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה..."

כאמור, דעתנו היא כי בנסיבות המקרה לא נמצא אינטרס חברתי בפרסום היסוד הדיבתי שבמכתב. נזכיר כי המכתב נכתב בחודש 5/2004. הדברים שהשמיע בוגר כביכול בהרצאה שנשא מחוץ למקורות, שהיא הדוגמא הנזכרת במכתב לחוסר מקצועיותו, ניתנה חמש שנים(!) קודם לכתיבת המכתב, בחודש 4/1999. ספק רב אם בחלוף שנים ארוכות יש עניין ציבורי כלשהו באנקדוטה זו מה גם שחלקה אינה אמת. נדגיש כאן, כי איננו סבורים כי לא היה אינטרס ציבורי בכתיבת המכתב בו מבקש גוטמן להסביר את ההתנהגות הבלתי מקובלת של בוגר באותה עת היכולה להלמד גם מהתנהלותו בעבר. עם זאת מסקנתנו היא שגוטמן הרחיב בדברים וכרך בהם גם דברים שאין בהם אינטרס ציבורי.

66. הדברים יפים במיוחד למימד הנפשי. שימוש בז'רגון מעולם בריאות הנפש למי שאיננו איש מקצוע בתחום אין בו כל אינטרס ציבורי. ההפך. תורם הוא דווקא לתיוג ולהדרה של קבוצת המתמודדים עם בעיות מתחום בריאות הנפש, קבוצה שאין צריך לומר שהיא ממילא מוחלשת. נוסיף, כי דעתנו היא כי דווקא ב'תהיות' מסוג זה יש להקפיד על מתאם מספיק בין משקלן של הראיות המובאות בהקשר זה לבין חומרת ההאשמה המיוחסת לנפגע. זאת אף אם איננו משמיעים דרישה לעמידה במידת הוכחה שונה מזו הנוהגת במשפט האזרחי. הראיות שמונה גוטמן בהקשר זה אינן עומדות ברף זה ואף הוכחשו על ידי בוגר (ראו למשל: עמ' 40, שורה 17). זאת גם אם נסכים כי דרכו של בוגר הייתה למצער, בוטה ובלתי מקובלת.

כללם של דברים בפרק זה, דין טענת גוטמן כי עומדת לו הגנת 'אמת בפרסום' דחייה.

סעיף 15

67. כאמור בפתח הדברים, גוטמן סובר כי חוסה הוא בצל שישה מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק: סעיף 15(2),סעיף 15(3), סעיף 15(4), סעיף 15(6), 15(7) ו – 15(10). נבחן את טענותיו של גוטמן על פי החלוקה הנושאית המקובלת של ההגנות שבסעיף 15 לחוק. כך שתחילה נדון בהגנות הנוגעות לאינטרס או מילוי חובה – הגנות המנויות בסעיפים קטנים 15(2), 15(3) ו – 15(10). לאחר מכן נדרש להגנות תום לב בהבעת דעה.

הגנות אינטרס ומילוי חובה - סעיפים 15(2) 15(3) ו – 15(10)

סעיף 15(2)

68. ברישא לסעיף 15 לחוק נקבע כי :"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:...

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

על פי הפסיקה והספרות הטענה להגנה זו כוללת ארבעה מרכיבים שהנטל להוכחתם מוטל על הנתבע- עליו להראות שהייתה עליו חובה לבצע פרסום; עליו להראות כי החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום; יש להוכיח שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך, היינו כי יש "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת; ולבסוף יש לעמוד בדרישת תום הלב...(ראו: ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן – פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.2015) בפסקה 32 והאסמכתאות שם) (להלן: עניין אבידן).

69. לטענת גוטמן המכתב נכתב כמענה לפנייה מהממונה הישיר עליו, סמנכ"ל ההנדסה במקורות, אשר דרש את תשובתו לטענות המקצועיות והאישיות החמורות שהעלה כנגדו בוגר. מוסיף ומבהיר גוטמן כי פניית סמנכ"ל ההנדסה משקפת למעשה פנייה של כל הנהלת החברה שהייתה מכותבת למכתב של בוגר שאליו הוא מתייחס. לפיכך, טוען גוטמן, קמה לו חובה על פי דין וכן חובה מוסרית להשיב לפניית ההנהלה לגבי טענות חמורות מעין כמותן של בוגר תוך גילוי מלא ופריסה מלאה של כל הסבריו לשאלות שנשאל.

70. לטענת בוגר הגנה זו לא חלה על מכתבו של גוטמן מאחר וגוטמן לא היה ממונה על בוגר, שכן השניים היו מצויים בחטיבות שונות של המבנה הארגוני של מקורות. לעניין זה משיב גוטמן נכון, כי אכן לא היה ממונה על בוגר, אלא שלצורך ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק, אין צורך שהמפרסם יהיה ממונה על הנפגע- אלא להפך- מערכת היחסים הנבחנת היא המערכת שבין המפרסם לנמען הפרסום, דהיינו בענייננו בין גוטמן לבין כהן ז"ל.

71. שנהר מציין בספרו כי יש להכיר בקיומה של חובה לפרסם - "במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (שנהר, בעמ' 282). דעתנו היא כי היסוד הדיבתי במכתבו של גוטמן אינו נמנה עם מקרים אלה. לא מצאנו כי קמה לגוטמן חובה להזהיר את הסמנכ"ל מפני ארוע לא מקצועי שארע 5 שנים קודם למועד כתיבת המכתב או בנוגע לתהיות על בעיות נפשיות מהן סובל בוגר וזאת להבדיל מעצם החובה להשיב לממונה הישיר. כך דעתנו היא כי היסוד הדיבתי שבמכתב חרג מהנדרש לשם ביצוע החובה להשיב לממונה ועל כן לא התקיים אותו "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת. למעשה גוטמן יכול היה להסתפק בחלקים האחרים של המכתב או להתייחס לפרויקטים שמנה בוגר במכתבו וליתן עמדה לגביהם ככל שהיא קשורה בו ובתחום מומחיותו.

סעיף 15(3)

72. סעיף 15(3) מקנה הגנה למפרסם בתום לב אם "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".

גם בהקשר זה, נדרש הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר (בין של המפרסם, בין של הצד אליו הופנה הפרסום ובין של צד שלישי שלאדם אליו הופנה הפרסום יש בו עניין אישי כשר), אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי; וכי הפרסום נעשה בתום לב. (ר' ענין אבידן, פסקה 34 והאסמכתאות שם).

73. לטענת גוטמן, לא יכול לקום ספק שקם לו עניין אישי כשר להגן על עצמו מפני הדברים שכתב בוגר להנהלה החדשה של מקורות שטרם פגשה אותו ושהם לדידו דברי נאצה. בנוסף לעניינו שלו, קם לו גם אינטרס אישי כשר 'למהדרין' להגן על עמיתיו לעבודה בהנהלת מקורות אשר גם כבודם נרמס בהינף הקולמוס של בוגר.

74. תמימי דעים אנו עם גוטמן, כי בהחלט היה מקום שיגן על שמו הטוב מפני האמור במכתבו של בוגר. עם זאת ובדומה לתנאים המקימים את ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק נדרש שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק, מבחינה הגיונית, להגנת העניין האישי הכשר, מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו (שנהר, עמ' 296). המבחן בהקשר זה הוא מבחן הקשר ההגיוני. איננו סבורים כי התהייה בדבר מצבו הנפשי של בוגר עומדת במבחן זה. מנגד, החלק העוסק במקצועיותו של בוגר כן עומד במבחן זה. בהלכה הפסוקה נקבע, כי מקום בו מקצת הדברים שבמחלוקת רלבנטי ומקצתם אינו רלבנטי ושני החלקים ניתנים להפרדה, תחול ההגנה רק על החלק הרלבנטי (שנהר, 296).

75. גוטמן ביקש להגן על אינטרס אישי מובהק הוא הטענות הקשות של בוגר, בין היתר, בדבר אי מקצועיותו או בלשונו של בוגר עבודה שהיא 'חלטורה'. דרכו של גוטמן לעשות כן הייתה לטעון כי בוגר עצמו אינו סמכות מקצועית לקבוע כך ועל כן מדובר בדברים החוסים תחת הגנה זו. לנוכח אופן ניסוח הדברים והעובדה שלא פורסמו בתפוצה רחבה אלא בתשובה לסמנכ"ל ההנדסה בלבד דעתנו היא כי הם מקיימים את התנאי של תום לב.

סעיף 15(10)

76. סעיף 15(10) מקנה הגנה למפרסם בתום לב מקום בו "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

על פי גוטמן, הגנה זו משתרעת גם על פרסומים שהם עצמם לשון הרע. אמנם נכון הוא שלא מדובר "ברשיון להרוג", אלא בהכחשה של לשון רע קודמת, וכל עוד המפרסם לא חרג באופן סביר ממסגרת ההכחשה. לדידו בתנאים אלה עמד ובפרט כאשר נדרש להתמודד עם טענות קיצוניות חוזרות ונשנות של בוגר. ההסבר היחיד שמצא למצב דברים חריג בו אדם מלומד נוקט בלשון חסרת רסן היא שהוא זקוק לטיפול נפשי. בנסיבות אלה אף קמה לו חזקה שפעל בתום לב.

77. על פי שנהר, מנוסח הסעיף ומהשימוש במילה "אלא" ניתן ללמוד שהגנה זו אכן אינה חלה על כל תגובה ללשון הרע שפורסם קודם לכן, אלא רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה של אותה לשון הרע. כך על פי הפסיקה תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו, של לשון הרע על המפרסם. כך יסוד תום הלב לא יתקיים כאשר המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון (שנהר בעמ' 299-300 והאסמכתאות שם).

78. נכונים אנו לצאת מתוך הנחה כי גוטמן אכן הגיב ללשון הרע שפורסם כנגדו. אלא שכפי שהבהרנו גם קודם החרות שנטל לעצמו בכל הנוגע למצבו הנפשי של בוגר חורגת מגינוי או הכחשה של הדברים ועולה על המידה לנדרש לשם הגנה על האינטרס הלגיטימי שלו ועל כן אינה חוסה תחת הגנה זו.

הגנות תום הלב – הבעת דעה

סעיף 15(4)

79. ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) משתרעת על פרסום בתום לב כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

על פי גוטמן הגנה זו מתאימה לדבריו "ככפפה ליד". לא רק על שום שמקורות על כל עובדיה היא חלק מהשירות הציבורי בישראל אלא בשים לב לטענתו החוזרת של בוגר עצמו שבדבריו היה "עניין ציבורי". בהקשר זה מפנה גוטמן לפסיקת בית משפט השלום בעניין ת"א (הרצ) 23276-11-13 חסון נ' יפת (6.5.2015), שם נקבע כי פרסום של הורה על לוח מודעות בגן ילדים בדבר גביית דמי ועד מופרזים על ידי יושבת ראש הוועד היא הבעת דעה בעניין ציבורי, והדברים הם בבחינת קל וחומר לענייננו.

80. הגנות הנוגעות להבעת דעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי" ובכך הן נבדלות מהגנת אמת הפרסום (סעיף 14). תנאים אלה הומרו בדרישה כי הפרסום יובן כדעה בלבד (שנהר, עמ' 307-308). כאשר המבחן לעניין זה יהיה מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום בשים לב לניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו (שנהר, עמ' 311). פרסומים המציבים סימני שאלה לגבי אפשרות מסוימת יכולים לבוא בגדר הבעת דעה החוסה תחת הגנת הבעת דעה (ראו: ע"א 4/85 צור נ' הוכברג ואח' פ"ד מב(3) 251, 257 (1988)) , וגם אם הביקורת כשלעצמה מוגזמת או לא מוצדקת (ע"א (עליון) 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד ל"א(2) 281, 315 (1977). כך, אין מניעה עקרונית להפריד בין חלקי פרסום הנוגעים לעובדה לעומת דעה ובלבד שתהא הפרדה מספקת בין המשפטים או הקטעים הנוגעים לדעות לעומת עובדות.

81. כשעיקרים אלה מנחים דעתנו היא כי חלקו של מכתבו של גוטמן הנוגע לאפשרות כי בוגר סובל מבעיות הקשורות בתחום הפסיכיאטרי חוסה תחת הגנה זו. דעתנו היא כי בשים לב למקומה של האמרה במכתב, ובפרט במשפט שבו היא כלולה, במבנה הכללי של המכתב הרי שבנקל ניתן לקבוע, כי הרושם המתקבל אצל הקורא הסביר הוא כי מדובר בדעתו האישית של גוטמן על ההתנהגות החריגה של בוגר בקשר לעניין ציבורי מובהק. הוא העניין שהעלה בוגר במכתב למר בוקי אורן והמופיע כבר בכותרתו "משבר משק המים...". בכלל זה שוכנענו כי הפרסום נעשה בתום לב משלא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין הקשות בו מאשים בוגר את גוטמן, בין היתר, ב"יום כיפור" של משק המים ולא בפעם הראשונה. זאת עם כניסה של הנהלה חדשה למקורות 'שלא ידעה את גוטמן'. על כך נוסיף, את האמור בעניין אבידן והוא שההגנות שבחוק צריכות להבחן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים. בתוך כך יש להביא בחשבון שבמקום עבודה הוא מקום חי ותוסס שיש להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, וכי יתכנו מצבים בהם יאמרו דברים מתוך סערת רגשות ובעידנא דריתחא (פסקה 15). דעתנו היא כי הדברים יפים לגוטמן שלנוכח הדברים הקשים של בוגר באותה נקודת זמן נקלע, שלא בטובתו, לעידנא דריתחא.

82. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלקו השני של המכתב הנוגע בחוסר מקצועיותו של בוגר. בהקשר זה דעתנו היא כי הדברים אינם מוצגים כהבעת דעה אלא כעובדות שהתרחשו בפועל ועל כן חלקו השני של המכתב אינו חוסה תחת הגנה זו.

סיכום ביניים, התהייה שהעלה גוטמן ביחס למצבו הנפשי של בוגר חוסה בנסיבות העניין תחת ההגנה שבסעיף 15(4) ואילו חלקו של המכתב הנוגע במקצועיותו של גוטמן חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(3). משכך יכולנו לחתום דברינו בפרק זה וברור הוא שלא עומדת לבוגר זכות לפיצוי כלשהו שכן דין תביעתו דחייה. אף על פי כן נתייחס בתכלית הקיצור לשתי ההגנות הנוספות שמנה גוטמן.

סעיף 15(6)

83. ההגנה בסעיף 15(6) משתרעת על פרסום בתום לב כאשר "הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

לטענת גוטמן הגנה זו חלה לאו דווקא על יצירה ספרותית, כטענת בוגר, אלא על כל טקסט. בנוסף ההגנה משתרעת גם על כל פעולה שבוצעה בפומבי ולכן התקיימו בנדון הנסיבות הדרושות לצורך החלת הגנה זו על מכתבו.

84. על פי פסיקת בית המשפט העליון (ראו: ע"א (עליון) 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, 567 (1992)) ההגנה שבסעיף 15(6) נועדה להגן על דברי ביקורת שנאמרו על היצירה ולא על העובדות אשר נטען שצוינו בה. דעתנו היא כי על אף שמכתב מסוג זה ששלח בוגר יכול להחשב ל"יצירה" אחרת או לפעולה שעשה בפומבי, הרי שבעיקרו של דבר 'בחלק הדיבתי' במכתבו מתייחס גוטמן לעובדות שכביכול עולות ממכתבו של בוגר על אף שבוגר לא מציין במכתבו את הערכתו ביחס לניצול החוזר של מי גשם. על פי שנהר ביקורות על יצירות תגע לרוב בענייני "טעם וריח" (עמ' 325) ונדמה שדבריו של גוטמן יכולים להיות מסווגים ככאלה רק בדוחק. אשר על כן החלטנו כי דבריו אינם חוסים תחת הגנה זו.

סעיף 15(7)

85. ההגנה בסעיף 15(7) משתרעת על פרסום בתום לב כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה באמור".

לטענת גוטמן בוגר הוא זה אשר חדר ברגל גסה לתחום לא לו, לטריטוריה המקצועית שגוטמן היה מופקד עליה, וקרא תיגר על האופן שבו גוטמן מנהל את תחום ההידרולוגיה במקורות. משבחר בוגר לחרוג מתחום תפקידו ולמתוח ביקורת מקצועית על גוטמן בתחום ההידרולוגיה, הריהו מנוע מהטענה כי גוטמן אינו ממונה עליו לצורך ההגנה דנן.

86. דעתנו היא כי דין טענות גוטמן דחיה. לא מצאנו טעמים המצדיקים להרחיב את לשונו הברורה של הסעיף, הנוקטת בלשון הווה. כלומר מי שממונה על הנפגע בעת הפרסום. בתוך כך דעתנו היא כי בנסיבות העניין הרחבת המונח 'ממונה' ליחסים של גוטמן ובוגר אינה רצויה או מתאימה, בפרט לנוכח טענתו של גוטמן עצמו במכתבו ולפיה, בכל שנות עבודתו במקורות החליף עם בוגר דברים פעם אחת וגם זאת במסדרון. לא זו היא משמעותו של המונח ממונה בדיני עבודה.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, תביעת בוגר כנגד גוטמן נדחית לנוכח העובדה שעומדות לגוטמן שתי הגנות. התהייה שהעלה גוטמן ביחס למצבו הנפשי של בוגר חוסה בנסיבות העניין תחת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק ואילו חלקו של המכתב הנוגע במקצועיותו של גוטמן חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק. לשאלת הוצאות המשפט בגין דחיית התביעה נתייחס בסוף הדברים.

התביעה שכנגד

87. בד בבד עם הגשת כתב הגנתו לתביעת לשון הרע של בוגר נגדו, הגיש גוטמן כתב תביעה שכנגד. ביסוד תביעה נגדית זו ארבעה מכתבים שכתב והפיץ בוגר, בין חודש 2/2003 ועד לסוף שנת 2004. לטענת גוטמן כל אחד מארבעת המכתבים מהווה עוולה נפרדת של לשון הרע כלפיו, שכן בכל אחד מהם הושמץ באופן פוגעני.

על אף שמדובר בדברים לא קצרים החלטנו לפתוח בהצגת נוסחם המלא של המכתבים שכן דעתנו היא כי נוסחם המלא חשוב לצורך בחינת התקיימותה של "לשון הרע". משם נפנה להצגת גרסאות וטענות הצדדים ולבסוף נפרט את הכרעתנו ואת הנימוקים שביסודה.

מכתבו הראשון של בוגר – 23.2.2003

88. ביום 23.2.03 כתב בוגר מכתב שמוען למר א. בן דוד, סמנכ"ל ארגון ומנהל במקורות דאז. העתקים מן המכתב מוענו למי שהיו באותה תקופה יו"ר הדירקטוריון, מנכ"ל החברה, המשנה למנכ"ל וסמנכ"ל ההנדסה בה. זו לשון המכתב במקור:

"לכבוד..

"הנדון: קידום פרויקטים חדשניים ב"מקורות"

הנני רוצה להפנות את תשומת לבך לגישה פגומה לפרויקטים חדשניים ב"מקורות". הגישה הנ"ל תרמה לא מעט להיווצרות משבר מים שהתחיל מהשנים 1999-1998. מאמצע שנות התשעים הזהרתי את ההנהלה הנדסית הקודמת של "מקורות" ואותך אישית על משבר הולך ומתקרב אם לא נגביר פיקוח ממוחשב על מקורות המים (אקוויפרים) ופעולות מנע להקטנת זיהומם. מיעוט גשמים בחורף 99-98 פשוט קירב והחריף את המשבר. דחית על הסף כל ניסיון לשינוי. נתת יד למינוי אנשים לא מתאימים ללא מכרזים לתפקידים האחראים על משאבי מים והחזקת פנסיונרים, הנרתעים ממחשוב ושיטות מודרניות, בתור "יועצים" בתפקידים הנ"ל. בתמורה הם צריכים לבצע את דבריך ללא עוררין.

פרויקטים חדשניים שאני מציע נדחקים על ידי האנשים האלה ללא דיון או בירור הנדסי משיקולים זרים לחלוטין. הנני דורש בירור הנדסי רציני של הפרויקטים הבאים: 1. הקמת מערכת דינמית ממוחשבת (מודל) לפיקוח על לחצים, זרמים ואיכויות מים באקוויפרים. 2. מניעת המלחה וזהום אקוויפרים על-ידי החדרת אוויר דחוס לקדוחים (קידוחי הגנה).

במניעת טיפול בפרויקטים הנ"ל אתה לוקח על עצמך פעם נוספת אחריות לפגיעה במקורות המים ובמשק המים בכללותו."

מכתבו השני של בוגר – 1.6.2003

בחלוף כשלושה חודשים, ביום 1.6.03, כתב בוגר מכתב נוסף למר בן דוד, אשר העתקים ממנו שלח לנמעני המכתב הראשון, בזו הלשון:

"הנדון: קידום פרויקטים חדשניים ב"מקורות"

במכתבי אליך מתאריך 2.2.2003 ובשיחתנו בתאריך 16.3.2003 ביקשתי לקדם את הפיתוח פרויקטים הבאים ב"מקורות":

1. הקמת מערכת דינמית ממוחשבת (מודל) לפיקוח על לחצים, זרמים ואיכויות המים באקוויפר.
2. מניעת המלחה וזהום אקויפרים ע"י החדרת אויר דחוס לקדוחים (קידוחי הגנה).

תיאור הפרויקטים הופץ בחברה וגם פורסם בעיתונות מקצועית (ירחון "מים והשקיה" - דצמבר 2002, אוגסת (צ"ל אוגוסט) 2002). עלי לציין שעד היום לא קבלתי שום תגובה להצעות הנ"ל משום גורם ב"מקורות" לעומת בקשותיי בכתב ובעל פה.

הנני דורש לקבל חוות דעת מקצועית מטעם "מקורות" על הפרויקטים המוצעים. (ההדגשה במקור ר.ב.ה)

נוהל מאוד לא תקין- לדחות פרויקטים חדשניים, היכולים להביא תועלת רבה למשק המים, ע"י התעלמות מהם, ללא שום דיון, משיקולים זרים לחלוטין. גישה זו פסולה במיוחד כי נוקטים בה אנשים אחראים ישירות למצב קשה של מקורות המים בארץ. אנשים כמו ש. חקלאי, א. זלינגר, י. גוטמן היו, בעשור אחרון , אחראים (גוטמן תחילה כיועץ חיצוני של ש. טל ואחר כך כעובד "מקורות") על שמירת משאבי מים.

סמנכ"ל הנדסה קודם של "מקורות" ש. טל והאנשים הנ"ל תרמו לא מעט להיווצרות משבר מים החל משנות 1999-1998 שהשלחותיו (צ"ל השלכותיו –ר.ב.ה) מורגשים עד היום. הם לא עשו דבר למניעת זיהום של אקויפרים ומנעו פיתוח מערכות ממוחשבות המתארות מצב אמיתי באקויפרים, לניהול משכיל (צ"ל מושכל – ר.ב.ה) של מערכת אספקת מים . בזמן האחרון קמו ב"מקורות" מערכות ממוחשבות, כמו, לדוגמה, מערכת "אביב" להנה"ח וספקים או מערכת

"map guide" למיפוי קווי מים קדוחים מאגרים ותחנות שאיבה. רק בתחום מקורות המים (אקויפרים) שזה לב ליבה של חברת מים, לא חל שום שיפור ואנחנו נמצאים עדיין, באשמתם, בעידן "שנות השישים".

המשך השתקת הפרויקטים הנ"ל ב"מקורות" לא תשאיר לי ברירה אלא לפנות לגורמים מחוץ לחברה".

מכתבו השלישי של בוגר – 3.2.2004

89. בראשית שנת 2004 (3.2.2004) כתב בוגר מכתב נוסף. הפעם מוען המכתב ליו"ר דירקטוריון מקורות הנכנס, מר בוקי אורן. העתקים מהמכתב נשלחו למי שהיו באותה התקופה מנכ"ל מקורות, המשנה למנכ"ל, סמנכ"ל הנדסה מר ציון כהן וארבעה מנהלי מרחב (דרום, מרכז, חבל הירדן והצפון). נוסח המכתב הוא זה:

לכבוד...

"הנדון: אחריות חברת מקורות למשבר משק המים ודרכי יציאה ממנו

[1] הנני עובד חברת מקורות יותר מעשר שנים, בוגר טכניון (PhD בהנדסת מים). במשך התקופה הנ"ל נוכחתי לדעת שבחברה לא קיים (א) ניהול סביר של מערך אספקת המים ולא נעשה שום מאמץ (ב) לשמירת מקורות המים ומניעת זיהומם.

פרויקט שהצעתי: "מניעת המלחה וזיהום האקוויפרים על-ידי החדרת אוויר דחוס לקדוח" (נספח 1) נבדק ע"י אוניברסיטאות בארץ ובחו"ל וקיבל תגובות חיוביות ביותר. (ההדגשה במקור, ר.ב.ה)

אבל כל נסיונותי לקדם אותו ופרויקט נוסף לפיתוח מודל ממוחשב לניהול מקורות המים (נספח 2, דפים 2,3) נתקלו בהתנגדות של קבוצת אנשי מקורות המסרבת לדון בהצעות חדשות ומונעת דיון מקצועי פומבי (נספח 3) כאשר הם בעצמם לא מציעים שום פתרונות. אותה קבוצת אנשים ניהלה כ-85% (נספח 4) ממשאבי המים של המדינה בעשור האחרון, בחוסר מקצועיות, שחיתות והפעלת שיקולים זרים בהתמדה. הם אלה שתרמו לא מעט להיווצרות משבר מים 1999-1998 שהשלכותיו אנו מרגישים עד היום.

[2] אחרי שבחורף 1991-92 התמלאו האקוויפרים בגלל כמות גשמים גדולה פי שתיים מהרגיל, החלה ירידה מתמדת בכמות ואיכות המים באקוופרים, כאשר כמות הגשמים בשנות 1992-1998 הייתה שווה לממוצע רב שנתית עם תנודות קלות. השחיקה הנ"ל הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל הנהלה הנדסית של מקורות שבראשה עמד סמנב"ל (צ"ל סמנכ"ל – ר.ב.ה) הנדסה- שמעון טל.

סמנכ"ל הנדסה של מקורות הוא למעשה הרשות ההנדסית העליונה האחראית על מרבית משאבי המים של המדינה והוא זה שמפעיל כ 1000 קידוחי אספקה ובפועל
"מייבש" את האקוויפרים. מקורת, שהמחזור הכספי שלה הסתכם בכ-2 מיליארד ₪, הייתה חייבת לבצע מעקב חודשי צמוד על מצבם של משאבי המים בעזרת מודלים ממוחשבים ולהפעיל מערכת אספקת מים בהתאם עם המודל, לתת חיזוי ממוחשב, להתריע ולהפעיל שיטות הנדסיות להקטנת זהום של מקורות המים (עלותם הכספית זניחה). שום דבר לא נעשה. מאמצע שנות התשעים הזהרנו את שמעון טל ומנכ"ל לאר"ם א. בן דוד אישית, בצורה חריפה, שלא משתמעת לשני פנים, על משבר ההולך ומתקרב (נספח 5) אם לא תשנה את דפוס פעילותה, ללא הואיל.

[3] בתקופה הנ"ל סמנכ"ל הנדסה ש. טל וסמנכ"ל לרא"מ (צ"ל אר"מ – ר.ב.ה) א. בן דוד הפעילו שיקולים זרים בצורה מתמדת. אחת הדוגמאות הבולטות היא מינוי אנשי שלומם לתפקידי מפתח ללא מכרזים מקובלים והשתקתם או פיטורם של כל אלה שנסו להתריע. כך הם מינו אנשים האחראים על מקורות המים (ש. חקלאי, א. זלינגר, י.גוטמן, ז. גולני) שגרמו לפגיעות רציניות במשאבי מים (נספח 6, דף 1). כך הם גם מנעו מינוי של אחראי מאגרי המים במשך שנים מתחילת 1997 עד סוף 2000 אחרי שמבקרת מקורות התריעה נגד צורת המינוי שלהם (נספח 6, דף 2). היעדרות איש מקצועי בנושא מאגרים מטעם מקורות מהשתתפות בתהליך הקמתה (כך במקור – ר.ב.ה) סוללות מאגר נחל עוז (נספח 7, דפים 4,3) תרמה ללא ספק לליקויים בסוללות ולהתמוטטותם (נספח 7).

[4] שלוש סיבות עיקריות יש למשבר המים 1998-99: א) חוסר ניהול סביר של משאבי מים ומערכת אספקת מים כמו כן חוסר חיזוי והתרעה, ב) היעדר פעילות למניעת זהום מקורות המים, ג) צריכת מים בזבזנית. כאשר הנהלה הנדסית של מקורות אחראית על שני התחומים הראשונים: הפעלה לא מחושבת של מערכת אספקת מים, חוסר טיפול במקורות המים ועבודה בסגנון "יהיה בסדר" היו חייבים להוביל למשבר המים, כאשר מיעוט משקעים בחורף 1998-99 פשוט קירב והחריף אותו. אין ספק שהנהלה הנדסית של מקורות וסמנכ"ל הנהלה דאז ש. טל נושאת באחריות ישירה למשבר הנ"ל.

כדוגמא לצורת הפעלת מערכת אספקת המים מצ"ב הנחיות תפעול (מערכת אספקת מים) לחודש אוקטובר 2003- המערכת הארצית (נספח 8) שאותה מכינה מנהלת המחלקה לאספקת מים במשרד ראשי ש. חקלאי בשיתוף עם י. גוטמן וא. זלינגר ממקורות ובהדרכתם של ז. גולני וש. טל מנציבות המים. במקום לתת למפעילים הנחיות מפורטות ברמה של קדוח בודד או קבוצות קדוחים קטנה, הנחיות ניתנות בקנה מידה של מרחב, הפולש על מאות קדוחים. בשביל לתת הנחיות כלליות כאלה לא צריך לעבד דיווח חודשי מכל הקדוחים, לא צריך שום מודל וגם לא מחלקה לאספקת מים. זו דוגמה קלאסית לחלטורה, המשאירה את המפעל ללא הנחיות ולא עוזרת לו להפעיל מערכת בצורה אופטימלית או אפילו סבירה מבחינת שמירה על מקורות המים. למפעיל עצמו (ולמרחב) אין כלים להעריך את השפעתו של קדוח זה או אחר על מצב המים באקוויפר (וזה גם לא תפקידו) . מטרה עיקרית של המפעיל- היא אספקת (צ"ל אספקה – ר.ב.ה) סדירה של מים לצרכן.

קבלת החלטות וקידום פרויקטים ללא ביסוס מדוקדק, רציני וממוחשב וכן רתיעה מהפעלת מערכות מחשב מתקדמות-מתבטאת בדוגמא זאת ומאפיינת את הגישה של האנשים הנ"ל. תכונות אלה מצאו את ביטויים בהחלטות אליהם מתייחס מבקר המדינה (נספח 9).

[5] מדהים, שאחרי כשל כל כך גדול בניהול הנדסי של מקורות, כשל בקנה מידה של "יום כפור" של משק המים, כל האחראים עליו ממשיכים ללא מפריע בתפקידם. והאחראי הראשי התמנה לנציב המים.

[6] סיכומים:

א) שיפור מצב משק המים טמון בהפעלה חכמה של מערכת אספקת מים של מקורות בהתאם לסטנדרטים של חברות מים מערביות. הפעלת מודל דינמי ממוחשב- הוא צורך הכרחי למקבלי החלטות, גם להצגת תמונת מצב נוכחית וחיזוי מצב עתידי וגם לבדיקת תוצאות של החלטות בעזרת סימולציות ממוחשבות. חייבים לבצע פעילויות מואצות למניעת זהום מי תהום והעשרתם במים מתוקים בשיטות "קלאסיות" (נספח 2) ושיטות מודרניות (דוגמא בנספח 1).

ב) עלות שאיבת מים "הידרולוגיים", שפשוט נשאבים מאקוויפר ע"י קדוח ממוצע מסתכם בכ-0.03-0.02 $ , עלות התפלת מים מליחים או מי קולחים כ-0.25-0.15$, עלות התפלת מי ים כ-1-0.6 $. ברור שפיתוח משאבים "הידרולוגיים" או מניעת זיהומם הוא הכדאי ביותר. בעדיפות יותר נמוכה טיפול במים מליחים ומי קולחים. התפלת מי ים היא יקרה ביותר ובעדיפות נמוכה ביותר. בכל מקרה לקבלת החלטות ספציפיות צריך להפעיל מודלים ממוחשבים שניזונים ממרבית המידע הנמצא ברשותנו.

ג) חייבים "לנקות את האורוות" ולתת למהנדסים וחוקרים צעירים, שלא היו מעורבים בניהול כושל של משק המים בעשור האחרון, אפשרות לקדם את הרעיונות ופרויקטים חדשים. לגבי פרויקטים חדישים שיש עליהם ויכוח צריך לבקש חוות דעת מומחים אובייקטיבים, שלא מקבלים את המימון ממקורות או נציבות המים ולא קשורים אליהם.

מכתבו הרביעי של בוגר – 28.11.2004

90. לקראת סוף שנת 2004 (28.11.04) חוזר וכותב בוגר מכתב נוסף למר בן דוד. העתקים ממנו נשלחים ליו"ר מקורות מר בוקי אורן, למנכ"ל מר רונן וולפמן, ולמרכז יזמות לטכנולוגיות מים, מר אדם קנרק. לשון המכתב היא זו שתובא מטה.

לכבוד...

"הנדון: פרויקטים חדשניים ב"מקורות"

בפגישתנו בתאריך 23/9/2004 שאותה יזמתה (כך במקור ר.ב.ה) עקב פנייתו של המנכ"ל, שוחחנו ארוכות על קידום שני פרויקטים חדשניים 1) מודל ממוחשב (2) קידוחי הגנה. לאורך זמן רב (כ-9 שנים לפרויקט הראשון וכ-3 שנים לפרויקט השני) ביקשתי לקבל חוות דעת רשמית מטעם מקורות על הפרויקטים הנ"ל - ללא הצלחה. כמובן אפשרות ביצועם נדחתה על הסף. הפעם הבטחתה (כך במקור ר.ב.ה) יחס יותר הוגן לפרויקטים שלי. אבל אחרי יותר מחודשיים אין שום שינוי בנושא.

כל אלה (א. זלינגר, ש. חקלאי, י.גוטמן, ז. גולני...) שבמשך העשור האחרון, בתמיכה של ההנהלה הקודמת, מנעו מחשוב וקידום בניהול והגנה על אקויפרים (ובזה תרמו לא מעט להיווצרות משבר מים 1998-2000), ממשיכים להתנגד לכל פרויקט חדשני.

בסוף אוקטובר שלחתי הצעת פרויקט "מודל ממוחשב לניהול מקורות מים תת קרקעיים" המצ"ב, למר א. קנרק (מרכז יזמות לטכנולוגיות מים), אבל גם הוא מתקשה להתגבר על התנגדותם של האנשים הנ"ל ותומכיהם .

הנני שולח לך פעם נוספת החומר רלבנטי (כך במקור – ר.ב.ה) ומבקש, בפעם נוספת, לקבל חוות דעת מוסמכת מטעם מקורות על הפרויקטים הנ"ל ולקדם את ביצועם. "

טענות הצדדים

91. לטענת גוטמן בכל אחד מארבעת המכתבים שכתב בוגר גלומה לשון הרע כלפיו. כך בוגר מאשים אותו כי הוא מושחת; מונה לתפקידו שלא בדרך המלך – מכרז – בזכות קשריו (פרוטקציה) ולא בזכות כישוריו, שכלל אינם מתאימים לתפקיד; דחה באופן שיטתי רעיונות חדשים; עבד בשיטות של "יהיה בסדר", קרי, חלטורה; הפעיל בעבודתו שיקולים זרים; תרם שלא לומר היה אחראי ישירות להיווצרות משבר המים שפקד את ישראל בסוף שנות ה – 90 של המאה הקודמת; גרם לזיהום אקוויפר. במכתבו השלישי הגיעו הדברים לכדי שיא של האשמות שווא כאשר ייחס לעבודתו כישלון קולוסלי בניהול משק המים "בקנה מידה של יום כיפור", ובהמשך גם קרא "לנקות את האורוות" מאנשים מסוגו של גוטמן.

לטענת גוטמן כל אלה מהווים דברי לשון הרע מובהקים. מדובר בדברי השמצה ונאצה הנעדרים כל בסיס עובדתי. במבחן הקורא הסביר לא יכול להיות ספק כי פורסמו בכוונה לפגוע בגוטמן, להשפילו, לעשותו למטרה ללעג ולבוז, לפגוע במשרתו הציבורית, להביא להדחתו מתפקידו במקורות, להשפילו בעיני הממונים עליו וכן בפני הציבור הרחב.

92. לטענת גוטמן נוסחם המשתלח של מכתבי בוגר מעיד על כך שנכתבו מתוך כוונה ברורה וזדונית לפגוע בו. העובדה שלבוגר וגוטמן לא היה כל שיח ושיג מקצועי ביניהם רק מעצימה את כוונת הפגיעה הכלולה במכתבים. מוסיף גוטמן וטוען, כי עד כה נמנע ככל יכולתו מהגשת תביעות לבית המשפט והעדיף להבליג על עלבונו מדברי בוגר במכתביו ולא תבע את נזקיו בגינם. אולם משבחר בוגר להגיש תביעה אישית נגד גוטמן בגין לשון הרע, החליט שאין כל הצדקה להמשיך ולהבליג על דברי לשון הרע שפרסם לגביו בוגר פעם אחר פעם.

93. בוגר מצדו טוען, כי כל מטרתה של התביעה שכנגד היא ליצור משוואה מלאכותית לתביעתו, אלא שלשיטתו אין שוויון או אפילו דמיון בין שני צדי המשוואה. על פי בוגר המכתבים שכתב ושבגינם תובע גוטמן הינם חלק משורת מכתבים הגדושים בהסברים מדעיים והפניות לאסמכתאות שכתב בין השנים 1997-2004 במטרה לקיים בחברת מקורות דיון מקצועי בנושא התדרדרות משק המים בישראל לאחר שכל פניותיו הקודמות זכו להתעלמות מופגנת וגם מצד גוטמן. מן העבר השני, מכתבו של גוטמן הינו מכתב משמיץ שמטרתו שונה בתכלית והיא לפגוע בשמו הטוב של בוגר כדי להשתיק כל רעיון או הצעה מקצועית שהעלה מבלי לדון בהם לגופם.

העובדה כי במכתביו הלין על קבוצה של עובדים, ובכללם גוטמן, מעידה על כך שלא היה בכוונתו להביא להדחתם אלא להצביע על כך שכל אחד בדרכו הביא להכשלת בחינת המודלים שהציע.

94. לטענת בוגר במכתבו הראשון אין אזכור של גוטמן ודי בכך כדי לדחות כל טענה על הוצאת לשון הרע כלפיו בנוגע למכתב זה. עוד טוען בוגר כי מכתבו השני מהווה המשך ישיר לתכתובת שניהל עם גוטמן בחודש יוני 2002 בו ביקש את חוות דעתו המקצועית ביחס לפרויקט קידוחי ההגנה (נספח ד' לכתב התביעה של בוגר). למכתב זה השיב גוטמן כי הוא מסרב להתייחס לפניותיו של בוגר לגופן ודורש, כי בוגר יפנה אך ורק להנהלת החברה (מכתבו של גוטמן מ27.6.02, נספח ה' לכתב התביעה של בוגר).

בוגר טוען כי האמור במכתבו השני הינו אמת לאמיתה ומדובר בהבעת דעה על נושאים בעלי חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה שחובתו החוקית והמסורית הייתה להתריע עליהם.

95. באשר לביטוי "לנקות את האורוות" טוען בוגר כי כוונתו היית לבקש התייחסות רצינית לטענותיו והצעותיו לטיפול בבעיית הקידוחים באקוויפרים. עוד טוען בוגר, כי אף הסביר בסעיף 4 למכתב השלישי מה בעיניו הוא "דפוס עבודה של חלטורה" דברים המדברים בעד עצמם.

96. ביחס לסוגיית מינויו של גוטמן ללא מכרז טוען בוגר כי מדובר בטענה אמיתית, וכי סעיף 2 להסכם הקיבוצי של מקורות מתייחס להסכמת נציגות העובדים לגבי מינוי פנימי של עובד מקורות בלבד, ולא של עובד חיצוני כפי שהיה גוטמן, ולכן מינויו של גוטמן אכן מהווה שחיתות ציבורית.

97. לעניין האשמת גוטמן ב"שחיתות" טוען בוגר כי התכוון לכך שמדובר במינוי ללא מכרז בניגוד להסכם קיבוצי, לפסילת הפרויקטים ללא בדיקה, השתקת הביקורת והפצת שקרים ודיבה. כל זה בגין אינטרסים זרים בלי קשר לטובת החברה.

לבסוף טוען בוגר לחוסר תום לב מצדו של גוטמן, כאשר לא אמר אמת בדבר קיומם של מודלים ממוחשבים לניהול אקוויפרים במקורות – שכן הם פשוט לא קיימים. גוטמן דבק בגרסה שקרית לפיה לא הכיר את הפרויקט של בוגר כאשר בפועל ידע במה דברים אמורים; גוטמן בדה גרסה שקרית לעניין הרצאתו של בוגר; גוטמן הפיץ דברי שקר בדבר "שיטות נלוזות" של בוגר והודה כי ניהל שיחות בעניין זה עם עובדי מקורות אחרים.

98. אם לסכם את הדברים, הרי שעל פי בוגר האמור במכתביו אינו בא בגדר לשון הרע כמשמעו בסעיף 1 לחוק. ככל שניתן לחלץ מסיכומיו הרי שגם אם מדובר בלשון הרע עומדות לו שלוש הגנות: אמת בפרסום; הגנת סעיף 15(2) וככל הנראה גם הגנת סעיף 15(4) כאשר הוא מדגיש את חזקת תום הלב המתקיימת בעניינו.

גוטמן השיב לדברים ונתייחס לדבריו בהמשך, ככל הנדרש.

דיון והכרעה

99. נפתח בכך שלנוכח הדמיון בליבת הדברים שבמכתבים, החזרה על חלקם והדרך בה פסעו הצדדים עצמם בסיכומיהם, יהיה נכון לדון בכל המכתבים במאוחד ככל שהדבר נוגע לשאלת התקיימות לשון הרע על פי שלושת השלבים הראשונים שהתווה כבוד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק בעניין הרציקוביץ'.

נזכיר בתכלית הקיצור, כי על-מנת שתקום אחריות בגין פרסום לשון הרע, על הנפגע – כאן גוטמן – להוכיח "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, שיש בו משום "לשון הרע" כמשמעו בסעיף 1. תמצית הדברים היא בכך שהביטויים שבהם נקט בוגר במכתביו עלולים היו להשפיל ולבזות או לפגוע במשלח-ידו של גוטמן. כאשר המבחן לכך הוא אובייקטיבי.

100. כעולה מן המסכת הראייתית שבפנינו הצדדים אינם חולקים על יסוד הפרסום. בוגר הודה בחקירתו הנגדית כי כתב את כל ארבעת המכתבים, שלח אותם לכל נמעניהם וכי הם לבטח התקבלו אצלם (ראו למשל: עמ' 22, שורות 6 – 8; עמ' 23, שורות 30 – 32; עמ' 24 , שורות 1 – 4; עמ' 26, שורות 12 – 15). אשר להיות הדברים הכלולים בהם משום "לשון הרע" על פי מבחן אובייקטיבי הרי שכפי שהראנו בוגר מספק הסברים שונים לכוונתו בכל אחד מכשמונה תכנים דיבתיים אליהם מתייחס גוטמן (היותו מושחת; מונה לתפקידו שלא כדין; דחה באופן שיטתי רעיונות חדשים; עבודתו היא חלטורה; הפעיל בעבודתו שיקולים זרים; תרם ל"יום כיפור" של משק המים; גרם לזיהום אקוויפר ויש לנקות את האורוות מעובדים דוגמתו). בנוסף ולדידו של בוגר אין למקד את המבט באופן מלאכותי לאלה אלא להסברים המדעיים וההפניות לאסמכתאות שכתב ושהם העיקר אשר נועד לעורר דיון מקצועי בנושא התדרדרות משק המים בישראל.

101. אין בידנו לקבל את עמדת בוגר. קריאת הטקסטים כמכלול לא מותירה צל של ספק אצל הקורא הסביר, כי שלל הביטויים הקשים שבהם עושה בוגר שימוש ושאותם מונה גוטמן, היו עלולים לפגוע בגוטמן, להשפילו הן בפני הממונים עליו והן בפני הציבור הרחב, לעשותו למטרה ללעג ולבוז ולפגוע במשרתו. אשר לכוונות של בוגר בדברים וכפי שכבר הראנו, בפרשנות הפרסום לא ייחסה הפסיקה חשיבות לשאלת כוונת המפרסם בפרסום. לעניין זה יפים דברי כבוד השופטת חיות ברע"א (אזרחי) 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.1.06) (להלן: עניין בן גביר) ולפיהם:

"אין קורלציה הכרחית בין המטען השלילי שאומר לשון הרע מייחס להתבטאויותיו הוא, לבין האופן שבו הן מתקבלות על ידי הנפגע ועל ידי הציבור הנחשף להן. המעטת ערך משקלם הפוגעני של הדברים על ידי אומרם אינה מפחיתה כהוא זה מהפגיעה, מקום שבמימד האובייקטיבי, בעיני האדם הסביר, היא נושאת עוצמה שלילית ניכרת".

נוסיף, כי לא מצאנו כי יש בעובדה שבמכתבים כלולים גם תכנים אחרים כדי לשנות את פני הדברים שכן כאמור המכלול מלמד שבכולם כלולים דברי לשון הרע.

102. בטרם נבחן האם קמה לבוגר הגנה שתפטור אותו מחבות, נסיר מעל דרכנו טענה אחת נוספת שהעלה. היא הטענה שעצם העובדה ששמו של גוטמן אינו נזכר במכתב הראשון מובילה למסקנה, כי אינו יכול להוות לשון הרע כלפיו. דין הטענה דחייה. צודק גוטמן בהקשר זה בטענתו, כי סעיף 3 לחוק קובע כי הבעת לשון הרע יכול שתשתמע מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות לו. כלומר אין הכרח שהיא תתייחס במפורש לנפגע וזהו מצב הדברים כאן. די לנו בהקשר זה אם נאמר, כי בוגר עצמו סירב בחקירתו הנגדית לומר, כי הפרסום אינו מתייחס לגוטמן והסתפק בטענה ש"אין שם שלו שם" (עמ' 22, שורה 13). אלא שכאמור העדרו של שמו המפורש של גוטמן במכתב אין בו כדי לשנות את המסקנה כי נאמרו כלפיו דברי לשון הרע. בהמשך הודה בוגר כי גוטמן נכלל באנשים שהתקבלו לעבודה במקורות ללא מכרז (עמ' 22, שורות 27-28), ודומה שהקורא הסביר בהחלט היה יכול להסיק כי מדובר במצב דברים שאינו תקין ואולי אסור. עניין זה בהחלט היה עלול להוביל להשפלה, ביזוי ובוודאי לאפשרות של פגיעה במשרתו של גוטמן שכן לא מן הנמנע כי מי שנכנס לארגון שלא כדין לא יוכל להישאר בו.

הגנת אמת בפרסום

103. את מירב מאמציו השקיע בוגר בנסיון לשכנענו כי כל דבריו חוסים תחת צילה של הגנה זו ובתוך כך עומדים בשני היסודות המרכיבים אותה: אמיתות הפרסום והעניין הציבורי שבו. עניין ציבורי שבמקרה זו הוא בעל משקל מיוחד. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר ששקלנו את טענותיו של בוגר על רקע המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו אין דעתנו כדעתו ונפרט.

104. הטענה כי גוטמן מושחת ומפעיל שיקולים זרים – בחקירתו הנגדית הודה בוגר כי אין בידו ראיות כלשהן לכך שגוטמן חטא ב"שחיתות אישית". כלומר שדבק בו קלקול מוסרי דוגמת לקיחת שוחד או כל כיוצא באלה (עמ' 25, שורות 11 – 12). חלף זאת הסביר כי מדובר בשחיתות ציבורית שמשמעה הוא הפעלת שיקולים זרים במקום העבודה. כמו כן הסכים שהמילה שחיתות מבטאת את התסכול שלו מכך שהצעותיו המקצועיות לא זוכות לתשומת הלב שהוא חושב שהן צריכות היו לקבל (עמ' 24, שורות 23-25). בסיכומיו טען בוגר כי פרשנותו למונח שחיתות אפשרית. ספק בעניינו אם כך הדבר. אולם נוכל להשאיר מחלוקת זו לעת אחרת שכן בין אם כך ובין אם אחרת דעתנו היא, כי לא עלה בידי בוגר להציג ולו בדל ראייה לטענה כי גוטמן הפעיל בהחלטותיו המקצועיות שיקול זר כלשהו. בוודאי שאין בכך שלא אימץ את רעיונותיו של בוגר, הביא ליישום הפרויקטים שלו או שבחר שלא לקיים עמו שיח ישיר כדי ללמד על הפעלת שיקולים זרים.

105. מינויו של גוטמן ללא מכרז – בוגר וגוטמן מסכימים כי גוטמן מונה לתפקידו כהידרולוג הארצי ומנהל המחלקה להידרולוגיה ביחידת משאבי המים של מקורות שלא על דרך המכרז. המחלוקת בעניין זה סבה סביב השאלה האם נפל בכך פגם. שכן אם התשובה לכך היא בחיוב הרי שדבריו של בוגר בעניין זה הם אמת.

על פי בוגר אופן מינויו של גוטמן הוא בניגוד להסכם הקיבוצי ומקורו בקשרים, להבדיל מכישורים, בין מי שהיה בשעתו סמנכ"ל הנדסה במקורות מר שמעון טל לבין גוטמן עוד כשעבד בתה"ל.

106. על פי עדותו של מר טל בפנינו נכון הוא שהוא פנה אל גוטמן אישית בבקשה שיסכים להקים מחלקה להידרולוגיה במקורות. מחלקה שעד אז לא הייתה קיימת ושנחיצותה עלתה לנוכח תהליכי הפרטה שעברה תה"ל (עמ' 21, שורה 20 עד עמ' 22, שורה 22). פנייתו של טל לגוטמן נעשתה לנוכח הערכתו את יכולתו המקצועית. אלא שבכך אין כדי ללמד כי מדובר בהחלטה שדבק בה רבב. כך לא נסתרו טענותיו של גוטמן בתצהיר עדותו הראשית בדבר המניעים שהובילו אותו לקבל את ההצעה לעבור לעבוד במקורות, התנאים בהם עזב את תה"ל - ללא פיצויי פיטורים לאחר שנים ארוכות – (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית), כמו גם פרטי השכלתו וניסיונו העשירים.

107. אשר לשאלה אם קבלתו של גוטמן למקורות סתרה הסכם הקיבוצי כלשהו יאמר, כי צודק גוטמן שבוגר לא יכול היה לאשר את הדברים בחקירתו הנגדית וכי העיד ש"גוטמן לא עניין אותי, עניינה אותי פונקציה שהוא ממלא, שלא יפריע לי לקדם פרויקטים" (עמ' 28, שורה 10). בה במידה העיד כי אין בידו חוות דעת מוסמכת בעניין זה וכי לא עשה נסיון לברר את הדברים עם גוטמן או עם כל גורם מוסמך אחר בחברה. זאת ועוד. לא נסתרה הראייה שהגיש גוטמן המתעדת את ההסכמה בין הנהלת מקורות לוועד המהנדסים בדבר קבלתו של גוטמן לעבודה, הדרגה שתוענק לו האגף שבו ישובץ ועוד (נספח 45 לתצהיר גוטמן). אשר לנוסחו של ההסכם הקיבוצי שהוגש (גוטמן/2) יאמר, כי פרשנותו לא התבררה עד תום. אולם לא מן הנמנע כי יכול הוא לעלות בקנה אחד עם טענותיו של גוטמן ובנסיבות אלה יש לקבוע כי בוגר לא הרים את הנטל להוכיח את טענותיו.

108. תרומתו של גוטמן לזיהום אקוויפר, ל"יום כיפור" של משק המים, לפגיעה רצינית במשאבי המים ועבודה מסוג חלטורה – תמימי דעים אנו עם טענותיו של גוטמן בהקשר זה ולפיהן מדובר בטענות הנוגעות לעניינים של מומחיות, ועל כן הדרך להוכחתם הייתה באמצעות הבאת חוות דעת מומחה. בוגר ביכר שלא לעשות כן ועל-כן כל טענותיו בנושאים שבכותרת תת פרק זה לא הוכחו די צרכם. כאמור בפרוטרוט לעיל, כל העולה מדו"ח הוועדה הממלכתית איננו קביל.

109. גוטמן דוחה רעיונות חדשים – בחקירתו הנגדית של גוטמן הוביל בוגר קו חקירה ארוך (עמ' 37-39) לעניין תכתובת ביניהם שקדמה לכתיבת המכתב השני שלדידו יש בה, בין היתר, כדי להוכיח את עמדתו העיקשת של גוטמן הדוחה בחינה של כל רעיון חדש. תמצית הדברים היא בכך שבוגר פנה ישירות לגוטמן ביום 17.6.2002 בבקשה, ויותר מדויק בדרישה, לקבל ממנו את חוות דעתו על פרויקט קידוחי ההגנה כאשר את העתק המכתב שלח ליושב ראש מקורות דאז, למנכ"ל ולסמנכ"ל ההנדסה. גוטמן השיב לבוגר ביום 27.6.2002. את תשובתו שלח לכל אותם גורמים שמיען בוגר וגם למנהל יחידת משאבי מים. בתשובתו כתב גוטמן, כי הוא אינו יודע במה מדובר שכן לא קיבל כל חומר בעניין; בנסיבות אלה אין כל מקום לתפוצה הנרחבת של המכתב המעמידה אותו באור שלילי; כי מדובר "בשיטות נלוזות" שנודע לו מעמיתים בחברה כי בוגר משתמש בהן וכי הוא מבקש מבוגר שלא לפנות אליו ישירות מבלי לקבל אישור מראש של מנהל יחידת משאבי המים. בוגר מצדו טען, כי מכתב שכתב גוטמן לסמנכ"ל ההנדסה מספר ימים קודם לכן, ביום 23.6.2002 (גוטמן/3), מלמד כי דווקא ידע במה מדובר והדברים מלמדים על הלך רוחו.

110. איננו סוברים כי יש בדברים ללמד על הלך רוחו של גוטמן גם אם נכון הוא שלמצער, בתמצית ידע מה כוונת בוגר בקדוחי הגנה. כך, דעתנו היא כי אין לנתק את הדברים מההתנהלות הכוללת של בוגר שסובר משום מה שקמה לו זכות להעסיק את צמרת חברת מקורות בפרויקטים שלו, שיש לספק לו חוות דעת מקצועיות לגביהם ושיש ליישם אותם. נדמה שכאן המקום להעיר, כי אף שנכונים אנו להניח כי בוגר האמין שהפרויקטים שלו יכולים לתרום למשק המים בישראל עדותו תלמד, כי בראש מעיניו עומד דווקא עניינו האישי ורצונו הבלתי מתפשר ליישם את המצאתו בכל מחיר. מצב דברים שמביא אותו לידי הכרה שקשה היה להאזין לה, דוגמת זו שהוא אינו רואה בגוטמן בן אדם אלא פונקציה ממנה הוא רוצה חוות דעת או שצריך פשוט לעבור אותה (עמ' 19, שורה 20, עמ' 18, שורה 16). ובמקום אחר בו נשאל האם קידום פרויקט מצדיק פגיעה אישית הוא עונה: "גוטמן לא מעניין אותי...אני צריך להתקדם בפרויקטים, את העניין האישי. מתקן: המקצועי" (עמ' 24, שורות 14, 16) והתיקון אינו משכנע או משנה את הרושם שהותירה עדותו כאמור. הדברים מדברים בעד עצמם ויחזרו על עצמם פעם אחר פעם (ראו למשל: עמ' 17, שורה 28; עמ' 18, שורות 10,14,16; עמ' 23, שורות 1, 22; עמ' 24 שורות 12,14,16; עמ' 25, שורות 27,28,31).

כללם של דברים, לא עלה בידי בוגר לשכנע באמיתות פרסומיו. על כך מצאנו להוסיף, כי ביטויים דוגמת עבודה בשיטת חלטורה, השתייכות לחבורה שמונעת קידום מתוך שחיתות וניקוי אורוות נדמים בנסיבות העניין יותר כדברי עלבון שנועדו לפגוע, מאשר קידום עניין ציבורי אמיתי. כך מסקנתנו היא לנוכח המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו, כי הדברים נכתבו שלא במסגרת ביקורת עניינית, נוקבת ככל שתהא, כלפי ניהול משק המים בישראל אלא התמקדו בהשמעת אמירות שנועדו להשפיל ולפגוע ואין מאחוריהן אמירה תכנית עניינית. עולה אפוא כי לא מתקיימת בהתבטאויותיו של בוגר כלפי גוטמן הגנת "אמת בפרסום".

סעיפים 15(2) ו – 15(4)

111. אשר לסעיף 15(2) תמימי דעים אנו עם גוטמן כי הגנה זו קמה מקום בו יש למפרסם חובה חוקית לבצע את הפרסום הפוגעני ולא כאשר קיימת זכות למתוח ביקורת על נושאים ציבוריים. כך נדרש קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת ומאחר שההגנה כפופה גם לחובת תום לב הרי שהיא צריכה להיות מידתית. באלה לא עמדו מכתביו של בוגר. אף אם סבר בוגר כי קמה לו חובה מוסרית חברתית או חוקית להתריע בפני הנהלת מקורות על מחדלים בנוגע לטיפול במשק המים בישראל לא מצאנו מהו הקשר הלוגי, לשם המחשה, בין זה לבין אופן קבלתו של בוגר לחברה או האשמתו האישית יחד עם אחרים במשבר עצמו.

112. אשר לסעיף 15(4) דעתנו היא כי מבנה המכתבים בכללותם ומקומן של האמירות הדיבתיות בהם, מקשה על הבנתן כדעה גרידא להבדיל מעובדה. לדברים שכתב בוגר לא מתווסף סימן שאלה כלשהו ואף שוכנענו כי לא מדובר בסערת רגשות רגעית כי אם בשיטה מתוכננת. עניין אחרון זה משפיע על מידת תום הלב שניתן לייחס לו ולמעשה להעדר תום לב. נדמה שכאן המקום להזכיר את הדברים הנכוחים שקבע בית המשפט העליון בעניין בן גביר והם אלה:

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר".

113. הנה כי כן וגם אם עסקינן בנושא ציבורי בעל חשיבות מכרעת, כמו מצב משק המים בישראל, עדין נודעת חשיבות גם לשמירה על רמתו של הביטוי הציבורי ובפרט בהתייחסו לפרט מסוים. נכון הוא שביטוי יכול להיות גם עניין של טעם וסגנון אולם מותר וצריך לחתור להעלאת רמתו וצריך לזכור ששמו וכבודו של אדם אחר וגם עם נמנה הוא עם הבכירים שבחברת מקורות אינו הפקר. ביטויו של בוגר כלפי גוטמן הם ביטויים בוטים, חריפים וצורמים שלא לצורך.

אשר על כן מצאנו כי לא עומדות לבוגר הגנות סעיף 15 לחוק ונוסיף כי דעתנו היא שכלל נסיבות העניין מלמדות כי עלה בידי גוטמן להוכיח את החזקה ההוכחתית השלילית שבסעיף 16(3) לחוק בדבר העדרו של תום לב מצד בוגר במכתביו.

היקף הפיצוי

114. בסיכומיו עומד גוטמן על הוראות החוק בעניין זה וטוען, כי כל אחד מארבעת המכתבים שכתב בוגר משקף כוונה מיוחדת שלו לפגוע בו. לדידו כוונה מיוחדת זו ניתן להסיק מכלל הנסיבות ולא רק מתוך הטקסט המשמיץ. לטענת גוטמן בוגר פתח במתקפה עליו אף שלא היה כל קשר ישיר ביניהם; בוגר לא הקדים אליו פנייה; לא טרח לשלוח לו העתק ממכתבי הדיבה; לא התנצל בפניו שהאשימו בשחיתות ורק כעבור עשור נזכר שלא התכוון לשחיתות במובנה הרגיל של המילה. עוד טוען גוטמן, כי העובדה שלא עניין את בוגר כאדם, על פי עדותו של בוגר עצמו, מלמדת על התיעוב ואפילו השנאה היוקדת שחש בוגר כלפיו וכלפי אנשים נוספים במקורות, שגם בה יש כדי להעיד על הכוונה המיוחדת של בוגר לפגוע בו ובבכירי מקורות. כך "קידום הפרויקטים" לא היה אלא תואנה בפני בוגר לפרוק את תסכוליו על המערכת שלא העניקה לו את הכבוד המקצועי הראוי לו, לטעמו.

115. לעניין היקף הפרסום ועוצמתו טוען גוטמן כי עלולה להיווצר "טעות אופטית", לפיה מדובר בפרסומים שנעשו לכמה אנשים בודדים. בפועל מדובר בפרסום ממוקד ואפקטיבי לצורך המטרה של פגיעה במשרתו של גוטמן ובמעמדו המקצועי. הפרסומים נשלחו לקצה העליון של הפירמידה הניהולית של מקורות ובכך השיג בוגר שתי מטרות: גורמים המוסמכים לפגוע בגוטמן קיבלו את המידע הנחוץ לשם הפגיעה בו, וכן הפצת תוכן הפרסום בכל הארגון. מוסיף גוטמן וטוען שבכל פעם שבוגר הפיץ את מכתבי הדיבה נאלץ גוטמן להתוודע למנהלים חדשים אשר לא הכירו אותו בעמדת התגוננות במקום להתוודע למנהליו החדשים בהקשרים מקצועיים חיוביים.

116. לעניין שיעור הפיצוי טוען גוטמן כי בגין מכתבו השלישי של בוגר, שהוא החמור ביותר, ראוי לפצות אותו במלוא כפל הפיצוי הסטטוטורי. תוכנם של שלושת המכתבים הנוספים חמור פחות אך הוא עדיין חמור ביותר ולכן מבקש גוטמן לפסוק בשל המכתב השני והרביעי 100,000 ₪ וכן בגין המכתב הראשון בו לא הוזכר שמו של גוטמן במפורש 70,000 ₪. לבסוף מוסיף גוטמן, כי העובדה שהוא לא תבע את בוגר כל עוד בוגר לא תבע אותו אינה צריכה לעמוד לו לרועץ אלא ההפך. הדבר מוכיח שהוא אינו איש מדון וחרק שיניו כל עוד הדבר היה אפשרי. עוד טוען גוטמן כי יש לחייב את בוגר בהוצאות גבוהות ואפילו עונשיות בגין התביעה שכנגד וזאת בשל הסגנון חסר התקדים של המכתבים ובעיקר בשל האופי בו ניהל בוגר את ההליכים תוך דחייה עיקשת של כל הצעות הפשרה המפליגות שניתנו לו.

117. אשר לדעתנו. צודק גוטמן כי הוראות סעיף 7א (ג) קובעות כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק". אלא שדעתנו היא כי מרבית טענותיו של גוטמן בהקשר זה נוגעות לכך שהדרך בה פעל בוגר לדידו, היינו באופן מתוכנן ושיטתי, קיפלה בתוכה את הציפייה הברורה שהפרסום שעשה באמצעות מכתביו יפגע בגוטמן בעצמה רבה. אלא שכבר נפסק שאין די בציפייה שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע שמדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. שאם לא כן כל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. אשר על כן נדרש קיומו של יסוד נוסף לשם הוכחת הכוונה לפגוע והוא זה של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע (רע"א (עליון) 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (2013)). דעתנו היא שקיומה של התנהגות מעין זו לא הוכח כאן וגם אם נקבל את מרבית טיעוניו של גוטמן. אמנם נכון הוא שבוגר לא הסתפק במשלוח של מכתב בודד אלא חזר על דבריו וגם תוך הקצנתם. כך חלק מהתבטאויותיו הן צורמות ואפילו משולחות רסן. עם זאת הן משולבות בתרומה החיונית של הפרויקטים שלו לשיטתו ומכוונת למגוון אנשים נוספים. בה במידה העובדה שגוטמן לא עניין אותו אישית כאדם יכולה דווקא להעיד שלא הייתה לו כוונה מיוחדת לפגוע בגוטמן.

118. על כך נוסיף את הוראות סעיף 17(ד) לחוק ולפיהן "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". דעתנו היא כי המכתב הראשון, השני והרביעי, במידה רבה חוזרים על אותה לשון הרע והיא זו של התעלמות מהפרויקטים החדשניים של בוגר בשל שיקולים זרים והרמיזה בדבר הדרך הפסולה בה התקבל גוטמן לעבודה במקורות (במכתבים הראשון והשני).

119. בשים לב לאמור ולהוראות סעיף 19 לחוק דעתנו היא כי בעת פסיקת הפיצוי לו זכאי גוטמן יש להתחשב בטיעוניו ובפרט בעגמת הנפש שנגרמה לו מהצורך החוזר להתמודד עם ההתבטאויות הצורמות והמעליבות של בוגר בפני הממונים עליו בכל הרמות.

מן העבר השני דעתנו היא כי למצער, בחלקו של הפרסום דוגמת אי הרצון של גוטמן לקדם פרויקטים חדשים האמין בוגר. על אף תפוצתם הנרחבת יחסית של המכתבים עדין לא מדובר בתלייתם על 'לוח מודעות בחדר האוכל של מקורות', כלומר במקום פומבי בהרבה, וגם לא בשליחתם אל גורמים מחוץ לחברה, דוגמת עיתון או עיתון מקצועי, הפצתם בדואר אלקטרוני לכלל עובדי מקורות וכיוצא באלה. התרשמותנו היא כי הפרסום לא הביא לשינוי דעה של מי מטעם מקורות על גוטמן. למעשה ההפך הוא הנכון. גוטמן המשיך גם בפנינו להיות עד מטעם מקורות. נזכיר כי העובדה היא שבוגר פוטר ואילו גוטמן ממשיך למלא את תפקידו עד עצם היום הזה.

120. כך נכון הוא שהעובדה שמדובר בתביעה שכנגד לא צריכה לעמוד לגוטמן לרועץ. עם זאת קיימת בכל זאת ציפייה סבירה, כי תגובה לפרסום לשון הרע בדמות תביעה לא תוגש שנים רבות לאחר פרסום לשון הרע אלא עת הפרסום עוד טרי אצל קהל הקוראים. כך לא מן הנמנע כי הגשת התביעה שכנגד במועד שהוגשה מחזקת את עדותו של שמעון טל בפנינו ולפיה 'בזמן אמת' למכתביו של בוגר לא ניתן המשקל שמייחס להם גוטמן כעת ובלשון העד: "..אז הוא כתב אז מה?" (עמ' 22, שורה 31). עם זאת אין לכחד כי במיוחד המכתב השלישי חצה קווים אדומים של שיח ציבורי מקובל ואף אם מבקש הוא למתוח ביקורת חריפה ככל שתהא. כך לפסיקת פיצוי על פי חוק איסור לשון הרע יש גם מימד חינוכי והרתעתי (שנהר, עמ' 369-370 והאסמכתאות שם).

כללם של דברים, על יסוד כל האמור הרינו פוסקים לזכות גוטמן פיצוי בשיעור 18,000 ₪.

טענת הקיזוז של מקורות בגין לשון הרע

121. אחת משתי טענות הקיזוז שהעלתה מקורות במסגרת תביעתו של בוגר כנגדה היא זו שלפיה שלושה פרסומים של בוגר – תקציר הרצאה מחודש 4/1999 ושני מאמרים פרי עטו האחד מחודש 12/1999 והשני מחודש 12/2001 – הם פרסומים הכוללים "לשון הרע" כנגד מקורות. בתוך כך הדגישה מקורות כי המאמר מסוף שנת 2001 כולל התייחסות מפורשת אל מקורות בשמה. בוגר מצדו סובר שטענות מקורות ביחס לפרסומים אלה עומדות בסתירה חזיתית לטענתה שהיא גוף מבצע שאין לו כל אחריות על ניהול משק המים, ומכל מקום מר דקל הודה בחקירתו הנגדית כי תוכן הרצאותיו של בוגר לא הפריעו למקורות 'בזמן אמת' ולא היוו את הבסיס לנקיטת אמצעי משמעת נגדו. בנסיבות אלה אין ליתן משקל לטענות מקורות המועלות 15 שנים לאחר הארועים הנדונים.

לאמור, בוגר מסתפק בטענה כי אין עסקינן בלשון הרע כמשמעותו בסעיף 1 לחוק ועל כן אינו טוען כי חוסה הוא תחת אחת ההגנות שבחוק.

122. נכונים אנו להניח כי במבחן אובייקטיבי האמור במאמרו של בוגר משנת 2001 ולפיו: "מאמצע שנות התשעים הזהרנו את ההנהלה ההנדסית של "מקורות" בצורה חריפה שלא משתמעת לשני פנים, על משבר ההולך ומתקרב אם לא תשנה את דפוס פעילותה, וללא הועיל. הפעלה לא ממוחשבת של מערכת אספקת המים, חוסר טיפול במקורות המים ועבודה בסגנון "יהיה בסדר" היו חייבים להוביל למשבר המים, כאשר מיעוט משקעים בשנת 1998 פשוט קירב והחריף אותו. אין ספק שההנהלה ההנדסית של "מקורות" נושאת באחריות לא מבוטלת למשבר הנ"ל במשק המים", הם דברי לשון הרע שיכולים היו לעשות את מקורות מטרה לשנאה, לבוז או ללעג (סעיף 1(1) לחוק) ולחילופין, לפגוע בעסקה (סעיף 1(3) לחוק).

יתכן שהדברים יפים גם לשני הפרסומים הנוספים לנוכח תוכנם וזהות הכותב על אף שמקורות אינה נזכרת בהם מפורשות.

נותר אפוא לבחון האם מצדיקים הם פיצוי.

123. לאחרונה קבע בית המשפט העליון, מפי כבוד המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין, כי ניתן לפצות תאגיד על לשון הרע נגדו ללא הוכחת נזק, בגדרי סעיף 7א לחוק. כן נפסק כי אפשרות הפיצוי קיימת לא רק כאשר שיעור הנזק של התאגיד לא הוכח אלא גם כאשר לא הוכח עצם קיומו (רע"א 2015/15, 3760/15 (עליון) פלבסקי נ' מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.2016). בכך הוכרעו המחלוקות בעניין זה, נפסקה ההלכה המחייבת והיא יפה, כמובן, גם לענייננו.

124. עם זאת היות הנפגע מהפרסום תאגיד בהחלט יכולה לשקול לעניין שיעור ההוצאות כמו גם עצם פסיקתן. זאת לנוכח החשיבות הנודעת לשיח ביקורת חופשי כלפי מעסיק. בדומה פסק בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה, כי האופי הייחודי של עוולת לשון הרע, והתכלית המורכבת של הסעדים הניתנים בגין עשייתה, מצדיקים התייחסות, בין שאר המרכיבים, גם לזהותו של המפרסם, למצבו הכלכלי והאישי, ולשאר גורמים רלבנטיים שעשויה להיות להם השלכה חשובה על השגת תוצאה צודקת (עניין נודלמן).

125. בענייננו בוגר הוא איש פרטי ולא גוף מאוגד שפרסומיו עומדים בלב פעילותו העסקית והוא מפיק רווחים מהפרסום. כך עסקינן בגמלאי שכפי שהראינו רשום במוסד לביטוח לאומי כמי שאין לו הכנסות מיום 1.6.2005 ועל כן הוא בעל יכולת כלכלית מוגבלת. לכך מצטרפת עצמת לשון הרע שפרסם שאף אם אינה נמוכה גם אינה בעלת עצמה מיוחדת והעובדה שחלף למעלה מעשור בין מועד הפרסום לבין העלאת טענתה של מקורות בגין הפגיעה ממנו. כאמור לעיל ובדומה לדברים שפסקנו ביחס לתביעתו של גוטמן נגד בוגר, ישנה ציפייה סבירה, כי תגובה לפרסום לשון הרע בדמות תביעה כלשהי לא תוגש שנים רבות לאחר פרסום לשון הרע אלא עת הפרסום עוד טרי אצל קהל הקוראים.

לנוכח כל האמור ובנסיבות מיוחדות אלה החלטנו שלא לפסוק למקורות פיצוי.

126. סוף דבר –

[א] תביעתו של בוגר כנגד מקורות מתקבלת והרינו מחייבים את מקורות לשלם לבוגר, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, פיצוי ממוני בגין פיטורים שלא כדין בסכום השווה ל – 7 משכורות חודשיות בסך 84,602 ₪ (12,086 ₪ * 7) בהפחתת דמי האבטלה ששולמו לבוגר בסך 40,563 ₪, כלומר בסך של 44,039 ₪. ערים אנו לכך שדרך כלל מתלווים לפיצוי ממין זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים (כאן 2.5.2005). אלא שדעתנו היא כי בנסיבות המיוחדות של הליך זה לא יהיה זה הוגן לפסוע בדרך זו ועל כן לסכום הפיצוי יתלוו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

[ב] תביעתו של בוגר כנגד גוטמן נדחית.

[ג] תביעתו הנגדית של גוטמן נגד בוגר מתקבלת והרינו מחייבים את בוגר לפצות את גוטמן בסכום כולל של 18,000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לבוגר שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הוצאות משפט

127. אשר להוצאות המשפט – בתביעת בוגר כנגד מקורות החלטנו שלא לעשות צו להוצאות על אף שפסקנו לזכות בוגר פיצוי בגין אופן פיטוריו. זאת בשים לב לפער הניכר בגין גובה התביעה לסכום הנפסק, ועל שום שתמימי דעים אנו עם מקורות כי לא היה כל מקום להטריח אותה בעניין זה בארבעה הליכים נפרדים. עניין זה יכול וצריך היה לבוא לידי פתרון לפני שנים ארוכות.

תביעת בוגר נגד גוטמן והתביעה שכנגד – לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין הרינו פוסקים לגוטמן הוצאות ושכר טרחה, בשני ההליכים, בסכום כולל של 15,000 ₪. ככל שהדבר נוגע לתביעת בוגר נגד גוטמן סכום זה נפסק, בין היתר, בשים לב לדעתנו כי אין הכרח שכל עניין היכול להיות נדון בבית הדין, אכן יידון בו. הליך זה הוכיח כי הביקורת שהשמיע בוגר כנגד אחרים ובהם גוטמן נעמה לאוזנו הרבה יותר מזו שהוטחה בו. אלא שלא רק שהביקורת נגד בוגר נמצאה מוגנת על פי חוק אלא שדעתנו היא שמי שפרסם סדרה של ביקורות צורמות כנגד אחרים, צריך היה להיות מוכן לתגובה כלשהי מצד המבוקרים, ובפרט כזאת שבניגוד למכתביו לא הופצה קבל עם ועדה.

לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה במועד, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

128. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ז, (23 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

פסק הדין נחתם בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בית הדין, לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופטת לבדה.

1. ע"ע (ארצי) 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן, (2005). ↑

2. עע (ארצי) 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה, פד

   ע לז 645, (2002); דב"ע (ארצי) לז/3-5 סלמאן סלמאן - ההסתדרות הכללית של העובדים, פד"ע ה' 449 (1977). ↑

3. דב"ע (ארצי) מא /3-23 התזמורת הקאמרית הישראלית - סמדר שזר, פד"ע יב 355 (1981). ↑

4. ע"ע (ארצי) 440/03 התעשייה האווירית לישראל בע"מ - אמיר חרמוני, (2005); עניין סמדר שזר. ↑

5. ג. שלו וי. אדר, דיני חוזים – התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי [פורסם בנבו] (התשס"ט-2009), 295; ע"ע (ארצי) 216/10 יצחק אבישר – א.ס. עירוני רמת גן מיסודם של בית"ר ומכבי רמת גן בע"מ,[פורסם בנבו] (6.3.13); ע"א 1226/11 עוזי ישראל-פור נ' יהודה אליהו, [פורסם בנבו] (28.7.14) (להלן: עניין ישראל-פור). ↑