תביעה לפיצוי בגין נזק גוף של תלמידה בביה"ס לקרקס לאחר שנפלה ונפגעה בקרסולה עקב רשלנות בית הספר.

רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת

1. התובעת ילידת 1985, למדה החל מאוקטובר 2006 מחול וקרקס בבית הספר "סדנסיאל". התובעת תבעה את בית הספר ואת המבטחת שלו.

2. מתחם בית הספר ממוקם בפארק יקום על גדות האגם ותחת לעצי אקליפטוס כשאוהל הקרקס בו התאמנו התלמידים הינו בעל יריעות צדדיות פתוחות. [להלן – "אוהל"].

3. ביום 10.5.07, התאמנו התובעת ותלמידים נוספים באוהל, במסגרת זמן חופשי ולא בעת שיעור מודרך, לקראת מופע סיום השנה . יריעות האוהל היו פתוחות באותה עת.

4. באותה עת נכח במתחם האימונים למצער מדריך אחד.

5. התובעת התאמנה באותה עת באקרובאטיקה אווירית. לרשותה עמדו מזרן תקני וחומר בשם "רזין" שתפקידו לחזק את האחיזה בחבל וביתר המתקנים. התובעת נתלתה על חבל. כאשר ביקשה לרדת ממנו, נחלשה אחיזתה בו, התובעת נחתה על מזרן שהונח תחתיו ועיקמה את קרסולה הימני ["התאונה"].

6. התובעת התפנתה בכוחות עצמה למיון בבי"ח איכילוב, כשהיא מלווה על ידי חברה ללימודים מר נועם וויז במיון התברר כי נקעה את קרסולה. בהמשך התברר ששברה את הקרסול.

המחלוקות

7. תחילה למחלוקות העובדתיות. האם ביום התאונה שרר מזג אוויר קיצוני – חם ולח; האם ביום התאונה התאמנה התובעת מעבר לשעות המקובלות והמותרות; האם בעת התאונה נכח במקום מדריך שתפקידו לפקח על התלמידים ומיהו או שמא התאמן בעצמו ולא תפקד כמפקח; האם בית הספר העביר הוראות לאימון הנדרש הכולל שעות אימון, אופן נחיתה בעת ירידה מהחבל; נהלים במקרה פציעה; האם הכין בית הספר ציוד עזרה ראשונה במקרה של פגיעה .

8. המחלוקות המשפטיות נגזרות בעיקרן מהמחלוקות העובדתיות: האם בנסיבות נטלה על עצמה התובעת סיכון מרצון; האם התרשלו הנתבעים; אם כן, האם הוכח קשר סיבתי בין התרשלותם לבין התאונה;

9. מחלוקות שגורות לגבי היקף הנזק.

הראיות

11. מטעם התובעת, העידו היא עצמה [שני תצהירים] ונועם, התלמיד שנכח בעת התאונה. כמו כן הגישה תיק מוצגים ובו הודעת בית הספר על התאונה ומסמכים רפואיים. מטעם הנתבעות העיד המדריך מר בועז שאול ומנהל בית הספר מר רן דגן.

12. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות: מטעם התובעת, ד"ר טיטיון – 10% אורטופדי + 5% בגין צלקת וד"ר נוף, 10% אורטופדי + 2.5% בגין צלקת. יוצא ששני המומחים מסכימים על נכות אורטופדית בת 10% והמחלוקת השולית הינה לגבי הנכות בגין צלקת. בהתאם הוגשו חוות דעת המומחים ללא חקירות.

ממצאים עובדתיים

תנאי מזג האוויר

13. לטענת התובעת שרר בעת התאונה מזג אוויר חם, לח וקיצוני, האוהל היה מחניק וכל אלו אינם מתאימים לאימונים וודאי לא לשעות אימונים רבות כפי שהתובעת התאמנה אותו יום; האימונים התקיימו באוהל ללא אוורור, מה שהקצין עוד יותר את תנאי מזג האוויר. משכך הייתה מותשת לקראת סוף יום האימונים, ידיה צברו לחות וכל אלו גרמו לנפילתה מהחבל. ואילו לטענת הנתבעות שררו באותה עת תנאי מזג אוויר רגילים ומכל מקום התובעת לא הוכיחה את טענתה.

14. לאחר עיון בראיות נמצא שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי ביום התאונה שרר מזג אוויר קיצוני, חם ולח. התובעת לא הגישה חוות דעת מטאורולוגית או נתונים אובייקטיביים אחרים לגבי תנאים אלו. התובעת אמנם נסמכת על עדותה ועל עדות נועם אלא שאין די בהם כדי לגבור על עדויות המדריך והמנהל על מזג האוויר היה נוח ומתאים לאימונים, גם כאשר הטמפרטורה מגיעה ל – 28 מעלות. התובעת נסמכת גם על חתימת בית הספר על הודעה בה הביאה את גרסתה. בהודעה שנכתבה כחודשיים לאחר התאונה, נכתב שמזג האוויר היה חם ולח. אני מוכנה לקבל שמזג האוויר היה חם ולח, אך לא הוכח שהטמפרטורה עלתה על 28 מעלות, שהיה צורך להפעיל במקום מאווררים, לא נסתר שכנפות האוהל היו מורמות, שהיה בפועל מוצל [אף נועם לא יכול היה להעיד אחרת]. לא הוכח שתנאי האימון בתוך האוהל היו מחניקים, לא הוכח שמדובר במזג אוויר "קיצוני" ולא נסתר כי תנאים אלו הינם תנאים נוחים לאימונים, כפי שהעיד המנהל דגן.

נמצא שלא היה בתנאי מזג האוויר באוהל ובכלל - כדי למנוע את האימונים ובית הספר לא התרשל כאשר התיר את האימונים בתנאים אלו.

שעות האימונים

15. התובעת ונועם העידו על שעות אימונים רבות באותו יום ועל עידודם להשיג הישגים, להתאמץ עד קצה גבול היכולת ולהתגבר על כאבים. אני סבורה כי העידור או כפי שהגדיר זאת נועם "המוטו בבית הספר להתאמץ עד קצה גבול היכולת" אינו שונה מהנדרש בכל אימון אתגרי, בפרט בתחום פיסי, בימתי ואומנותי כמו אקרובאטיקה וקרקס. יתר על כן, בתחום זה, ממילא קיימת מוטיבציה גבוהה למתאמן עצמו, כאשר ההישג כרוך במידה רבה בוירטואוזיות והצגתה לקהל. "אירועי ספורט אינם אירועים עדינים. לא ניתן להשוותם לקונצרט או לערב שירה. הם מחייבים השקעה פיסית כוחנית במטרה לנצח" [דרורה פלפל, הספורט בראי המשפט, הוצ' פרלשטיין – גינוסר, עמ' 80]. בעייננו – כוחניות במובן תחרות ישירה מול יריב ספורטיבי, אינה קיימת. אך המטרה להשיג הישגים אף ביחס להישגים קודמים של אותו מתאמן – קיימת גם קיימת. הדברים יפים מכוח קל וחומר בתחום האקרובאטיקה והקרקס.

16. המנהל העיד כי לא מתאמנים מעבר ל – 7 שעות ביום. התובעת התאמנה בעת התאונה למופע סיום השנה. התובעת העידה שהתאמנה מהבוקר ועד לשעה 16.00. בכך אין כדי להוכיח שהתאמנה מעבר ל – 7 שעות. אף לו הוכיחה שהתאמנה מעבר לאותן 7 שעות, היא לא הוכיחה שהייתה "מותשת" ובנסיבות אלה לא ביססה חובה של המדריך לעצור אותה ולהוריד אותה מהחבל כשהיא מתאמצת על מנת להשיג הישגים לקראת המופע.

נמצא כי תנאי האימון לא חרגו מהמקובל בנסיבות ומכל מקום לא סטו מרמת זהירות נדרשת.

הדרכה לעניין אופן הנחיתה על המזרן

17. התובעת טענה שנפלה עקב הזעה בידיים. מאידך מוסכם שלרשות התלמידים עמד "רזין" ומכל מקום לא נסתר כי הודרכו לרדת מהמתקן אחת לחצי שעה ולמרוח רזין על כל החלקים בהם עשו. בחומר שתפקידו למנוע החלקה עקב הזעה, חיכוך או כל תופעה אחרת הנגרמת מעבודה על המתקן.

18. התובעת טענה שנפלה מגובה על מזרן מונח מתחת לחבל. אך אין חולק שמדובר במזרן תקני. לא ירדתי לדעתה של התובעת המלינה על היעדר הוראות בטיחות. די בכך שהיה עליה לנחות על גבה ולא על רגליה, כפי שהעיד נועם, בהיעדר תנאי אימון החורגים מהסביר, כדי לעמוד בהוראות בטיחות בנסיבות העניין. נחיתה לא מוצלחת על רגלה, אינה אלא אופן ביצוע לא נאות של תרגילים, מה שיכול לקרות בעיסוק מסוג זה, לרבות באימון של תלמידים כמו התובעת. איני רואה כיצד הוראות בטיחות, גם אם עסקו בלבוש וכד', גם אם ניתנו בעל פה ולא בכתב, היה בהן כדי לייצר אצל התובעת רושם אחר ולגרום לה לבצע נחיתה על רגלה. שוב, התובעת הינה תלמידת קרקס ואקרובאטיקה, ביצעה אימונים ותרגילים על החבל מזה זמן רב, וככזו, היה עליה לדאוג, גם אם נשמטת היא מהחבל, תאונה שאינה נדירה בלימודים כאלה, לנפילה נכונה. איני רואה לייחס את התרחשות התאונה להיעדר הדרכה לגבי אופן הנחיתה ואיני סבורה שהוכח היעדר הדרכה.

נמצא שלא היה בתנאי הבטיחות שהועמדו לרשות התלמידים כל פגם ומכל מקום התובעת לא הוכיחה אחרת.

נוכחות מדריך

19. נותר לדון בנוכחות מדריך ובהשגחתו במהלך ביצוע התרגיל. התובעת ונועם העידו שבמקום לא נכח מדריך וגם אם נכח, לא שמר על התובעת אלא התאמן על תרגילים שלו. בועז מעיד שהוא עצמו נכח במקום, פיקח על האימון במכשירים, לרבות בחבל ואף ראה את נפילת התובעת. הוא תיאר את התאונה ואת מרחק בו עמד ביחס למקום התאונה. תיאור זה של נסיבות התאונה מתאים לתיאורם של התובעת ושל נועם ויש בכך כדי לחזק את גרסתו. העובדה שבועז לא הביא עימו למשפט גיליון נוכחות שלו, אינה גורעת בעיני מגרסתו לאור האמור לעיל. בתצהירה הראשון מסרה התובעת שזכור לה כי במקום נכח מדריך, אם כי לא זכרה את שמו וכי אותו מדריך עסק באימון אישי של עצמו ולא בפיקוח על התלמידים. בתצהירה המשלים ובחקירתה הנגדית, לאחר שעמד בפניה תצהירו של בועז, מדריך הבטיחות מטעם בית הספר, העידה שלא זכור לה שבועז היה לידה בעת התאונה. עוד העידה שבועז לא שימש בכלל כמדריך והיא לא זוכרת אם נכח במקום. חברה נועם הצהיר שלא היו הדרכה ופיקוח אך לא ציין [לחיוב או לשלילה] נוכחות מדריך במקום. רק בחקירתו הנגדית מסר שהמדריך במקום היה מיכאל אך הוא עסק באימון אישי שלו. לא מצאתי כי משקלן של עדויות התובעת ונועם עולה על משקל עדותו של בועז. אף אם אניח אחרת, הרי נוכח ביצוע הנחיתה הכושלת על ידי התובעת, לא היה בידי בועז או כל אדם אחר, כדי למנוע את התאונה בנסיבות העניין, לאור נסיבות התרחשותה ופתאומיותה.

לסיכום פרק זה – התובעת לא הוכיחה התרשלות של בית הספר ואף לא קשר סיבתי בין התרשלות, ככל שהייתה, לבין התאונה.

אמצעים לטיפול במקרה של פציעה והתנהגות בית הספר לאחר הפציעה

20. התובעת ונועם טענו שלא היו במקום אמצעים כגון ערכת עזרה ראשונה. לעומתה העידו המנהל ובועז כי במקום דווקא קיימת ערכת עזרה ראשונה. איני רואה שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח היעדר ערכה כזו. אך גם אם אניח היעדרה של ערכה, הרי שלא היה בה כדי למנוע את התאונה או להפחית את הסיכון לתאונה. כתוצאה מהתאונה ובסמוך לאחריה וכפי שסברו תחילה בבית החולים, נגרם לתובעת נקע. לימים התברר שנגרם לה שבר. איני רואה כיצד היה בידי ערכה ראשונה למנוע את הפציעה או לסייע בהפחתת הסבל לאחריה.

21. התובעת הלינה על כך שבית הספר לא הזמין אמבולנס על מנת לפנותה לקבלת עזרה רפואית. המנהל העיד שהציע לתובעת עזרה אך היא סירבה. גם אם היה על בית הספר להזעיק אמבולנס, איני רואה כיצד היה בכך כדי למנוע את התאונה או את סבלה של התובעת.

טענות התובעת נדחות.

מעבר לנדרש אבחן את שאלת ההתרשלות במשקפי הדין.

22. דומני כי כיום אין חולקים עוד על קיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים בין מורה לתלמיד. לדעתי זו מסגרת היחסים בין התובעת לבית הספר. השאלה הינה לגבי תוכן החובות הקונקרטיות. השיקולים לקביעת חובות אלו והמבנים המושגיים עוצבו על ידי השופט ברק [כתוארו אז] בע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י לז [1] 113]. פסק הדין צוטט ושונן פעם אחר פעם בפסיקה עד כי הפך לדעתי לדין הנזיקין הכללי. לא הייתי רואה לשנן כאן את פסק הדין אלמלא נמצאו נקודות השקה מסוימות בין עניינו של הילד ועקנין שנפגע מקפיצת ראש למימי בריכה רדודים לעניינה של התובעת. אביא את השיקולים הרלוונטיים לטעמי:

"מי שמשתמש במתקן ספורט ... עשוי להיפגע מסיכונים רגילים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. .. מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות בדיוק כמו שסייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו ... הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו".

23. יודגש, אין הכוונה כאן להגנה של "הסתכנות מרצון" לפי סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. דין זה כמעט ואינו מיושם כיום. זאת בין היתר לאור דרישת הפסיקה לפיה לא די שהניזוק הסכים להסתכן מרצון ולחשיפתו לנזקים הנובעים מהתממשותו, אלא שהניזוק גם הסכים לחשוף את עצמו לתוצאות המשפטיות של הנזק, לקבלת ההפסד על עצמו. הכוונה היא לתיחום הסיכונים אותם נדרש הניזוק להוכיח לצורך החובות הקונקרטיות.

24. לא הופניתי לתקינה ספציפית בעניין בתי ספר המלמדים אקרובאטיקה או מופעים אתגריים. לדעתי ניתן ללמוד מעט מהתקינה לגבי מכוני כושר, לרבות חוק מכוני כושר [רישוי ופיקוח] תשנ"ד – 1994. כפי שכותבת פלפל [בעמ' 199 ואילך], החוק אינו מבחין בין ספורטאי מקצועי לחובבן וכולל את שניהם בהגדרת "מתאמן". החוק אינו מגדיר "מכשיר" אך ניתן ללמוד על תכונותיו מסעיף ההגדרות "... מכשירים המפעילים את השרירים בתנאים של מאמץ גופני". החוק מבחין בין בגיר לקטין ומטיל ביחס לקטין חובות חמורות יותר. סעיף 3 לחוק מטיל ביחס לכל המתאמנים חובת נוכחות של מדריך המלמד דרכי הפעלה של מכשירים ומפקח על המתאמנים.

25. להוראות ספציפיות אלה, שהינן לכאורה חובות חקוקות, מתווספות החובות בדיני רשלנות, חובות החלות על מורים, מחזיקי מקרקעין, מחזיקי מכשירים בעלי פוטנציאל סיכון וכד'. סיכום החובות לענייננו:

26. נפנה לנתונים הספציפיים בענייננו: התובעת תלמידה אך אינה קטינה והנתבע אינו מוסד חינוכי בו לומדים קטינים. לכן רמת הזהירות כלפיה אינה צריכה להיות חמורה כמו רמת הזהירות הנדרשת ממורה כלפי תלמיד [הנגזרת מחובת הורה כלפי ילדו]. מאידך, התובעת למדה והתאמנה לעיסוק מסוכן, שביסודו נועד להרשים קהל בביצועים מסוכנים. התובעת התאמנה בין היתר בגובה רב, על מכשיר בעל פוטנציאל החלקה והסתמכה במידה רבה על כישוריה הפיסיים בביצוע כל אלה. ייתכן שהסיכון של דקירה בעת אימוני סייף הוא אינהרנטי לסיוף עצמו, אך לדעתי לא ניתן לקבוע קטגורית שבכל תנאי מהווה הוא סיכון "סביר" או "רגיל". בהיעדר אמצעי מיגון, ריסון ובטיחות והגם שמדובר בפעילות שתכליתה ספורטיבית וללא כוונה פוגענית מכוונת, עלול הסיוף לייצר סיכון בלתי סביר ובלתי רגיל. על מנת להלום אפשרות זו ננקטים כידוע אמצעי זהירות כגון מגני פנים, גוף ואמצעי ריסון .

27. בהתייחס לכל אלה בנסיבות העניין קמות מספר חובות: החובה להשגיח על המתאמנים בעת האימונים, ללמדם דרכי ביצוע נכונות ואשר מפחיתות את הסיכונים האינהרנטיים לאקרובאטיקה, לבדוק את תקינות המכשירים ולדאוג לאמצעי זהירות הולמים.

28. החובה להשגיח אינה מחייבת לדעתי עמידה של מדריך בכל עת מתחת לכל מכשיר ולצידו של כל מתאמן. היא אינה מחייבת השגחה של "אחד על אחד". ודאי לאחר שהמתאמן צבר כבר חודשי אימון. החובה להשגיח כן מחייבת תשומת לב למי שמתאמן באופן מסוכן, למי שלא הוכשר להתאמן על מכשיר מסוים, לעצור אותו ולמנוע ממנו המשך האימון הזה. בענייננו, לבית הספר חובה לשמור על תקינות החבל, המזרן וחומר מונע החלקה.

29. מן הפרט אל הכלל ולאור הממצאים העובדתיים: אני סבורה שבית הספר עמד במלוא חובותיו כלפי התובעת. הייתה נוכחות של מדריך משגיח במקום, המדריך אף הביט בתובעת בעת האימון, התובעת לא ביצעה תרגיל חדש, היא הוכשרה להתאמן על החבל ואף לנחות ממנו, היא לא התאמנה באופן מסוכן, החבל היה תקין. בית הספר נקט באמצעי זהירות בהתייחס לאימון על החבל: מזרן וחומר בולם החלקה. כך גם לגבי תנאי האימון: התובעת לא הוכיחה כי הייתה תשושה, לא עקב תנאי מזג האוויר ששררו באוהל ולא עקב שעות אימון מרובות. התאונה אירעה כתוצאה מנחיתה לא נכונה של התובעת על המזרן. זהו אופן ביצוע לא נאות של הוראות אותן קיבלה ועליהן ידעה, כי שחברה נועם ידע עליהן. לדעתי ביצוע לא נאות אינו כשלעצמו מטיל אחריות על בית הספר בנסיבות העניין.

התובעת לא הוכיחה התרשלות של בית הספר.

לאור מסקנה זו דין התביעה להידחות כבר בשלב זה.

במידה שטעיתי, אדון בקצרה ביתר המחלוקות

הסתכנות מרצון ואשם תורם

30. טענות אלו הינן טענות הגנה ומטילות את נטל השכנוע על בית הספר. באשר להסתכנות מרצון – בית הספר לא הוכיח אותה. בית הספר לא ביסס כי התובעת הסכימה לחשוף את עצמה לתוצאות המשפטיות של התממשות הסיכון.

31. אשר לאשם תורם – איני רואה בנחיתה מהחבל אשם תורם של התובעת, לכל היותר ביצוע לא נאות. לדעתי לא יהא זה "נכון וצודק" [סעיף 68 לפקודת הנזיקין] להטיל על התובעת אחריות בעניין זה, שכן דווקא לשם ביצוע מושלם של אלה, הגיעה לבית הספר. ובמילים אחרות, במשוואת הידע והכוחות, לבית הספר עדיפות מוחלטת ביחס לתובעת.

על כן, לו הטלתי אחריות על בית הספר, לא היו עומדות לו טענות הגנה אלו.

הטענות נדחות.

לחילופין אבחן את היקף הנזק

הנכות הרפואית

32. מומחי הצדדים מסכימים על נכות רפואית של 10%, הכל לפי תקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956. ד"ר טיטיון מטעם התובעת נסמך על סעיף ספציפי 48 [3] [א] ואילו ד"ר נוף מטעם הנתבעת נסמך על סעיף "סל" 35 [1] [ב] לתקנות. איני רואה הבדל משמעותי בין הסעיפים. הראשון מייחס את הנכות לעל הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול והשני מייחס את הנכות לשינויים ניוונים במפרק הקרסול המשפיעים באופן קל על הפעילות הכללית. יוצא שפעולת הקרסול עצמו מוגבלת באופן ניכר, אך השלכתה של מגבלה זו על כושר הפעילות הכללית, הינה השפעה קלה. התוצאה היא כי התאונה מגבילה את פעילותה הפיסיולוגית של התובעת.

33. כשלעצמה, נכות אורטופדית, בפרט זו המבוססת על סעיף 35 [1] [ב] הינה בעלת משמעות תפקודית מלאה במנותק מנתוניו הספציפיים של הניזוק. עדיין יש לבחון את השפעת המגבלות על התובעת עצמה בנתוניה. לשם כך יש לבחון בין היתר את היסטוריית התעסוקה שלה עד היום ואת נתוניה בעלי המשמעות לעתיד [השוו לאבחנה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פד"י נב [3] 792].

34. הנכות בגין צלקת, בין שמגיעה כדי 5% ובין שמגיעה כדי 2.5% בלבד, עדיין ממוקמת במתחם הנכויות האסתטיות, ולאור מיקומה של הצלקת, אינה משליכה על כושר העבודה של התובעת.

הפסדי השתכרות בעבר

35. התובעת טופלה תחילה בבית החולים איכילוב. נמצא שנגרם לה נקע חמור ושטף דם גדול. לאר שחרורה נעזרה בקביים. בצילומים מאוחרים התברר ששברה את קרסולה. כ – 10 חודשים לאחר התאונה אושפזה ונותחה לקיבוע . התובעת עברה טיפולים רבים. ב – 2008 הוצע לה לעבור ניתוח להחדרת שתל מהקרסול ועד לברך. התובעת חוששת לעבור ניתוח כזה.

36. במועד מסוים השלימה התובעת את לימודיה בבית הספר ואני מאמינה לה שחדלה לעסוק בלוליינות ובאקרובאטיקה מהסוג אותם למדה בבית הספר. לאחר מכן עבדה בהופעות בלונדון. כיום עובדת התובעת כמדריכת טיולים בברלין. ואולם – היא לא הוכיחה מה היה שכרה עובר לתאונה ועל כן לא הוכיחה נזק מיוחד בתקופותאי הכושר כתוצאה מהתאונה. התובעת לא הוכיחה את כושר השתכרותה בשנים שחלפו מאז התאונה ועד היום. היא לא הגישה אסמכתאות לגבי רמות שכרה, בפרט לא לאחר התאונה. מצבה של התובעת, כיום כבת 28, אינו דומה ולא דמה בעבר למצבה של נערה או צעירה בת 21, בראשית דרכה המקצועית. התובעת, מרצונה, בחרה להכשיר את עצמה למופעי קרקס. לטענתה מנעה ממנה התאונה לעסוק במקצוע זה. גם אם אקבל זאת, התובעת לא ביססה את רמת ההשתכרות במקצוע זה, היא אף לא ביססה כישורים אחרים הניתנים לכימות באמצעות הנוסחה של שכר ממוצע במשק X נכות רפואית.

התובעת לא הוכיחה הפסדי השתכרות בעבר.

עזרת הזולת בעבר

37. התובעת הייתה נתונה למגבלות תנועה ותפקוד הן בסמוך לאחר התאונה והן סביב הניתוח שעברה. לטענתה נזקקה לעזרת משפחה מוגברת. התובעת אמנם לא העידה בני משפחה אך הצורך עולה מעצמו.

לו נדרשתי, הייתי פוסקת לה 6,000 ₪.

הוצאות בעבר

38. אף כאן, בהיעדר קבלות ואסמכתאות, אני סבורה שהוכח צורך בצרכי ניידות ובטיפולים רפואיים לרבות במשככי כאבים ואביזרים. אמנם יש להביא בחשבון את הכיסוי הניתן במסגרת החקיקה הסוציאלית, אך יש להביא בחשבון היעדר כיסוי מלא.

לו נדרשתי הייתי פוסקת לה 3,000 ₪.

הפסדי השתכרות, כושר השתכרות בעתיד

39. כאמור, קשה ליישם אצל התובעת את הנוסחה המקובלת של שכר ממוצע במשק X הנכות הרפואית. אך ניתן לדעתי להעמיד את רמת שכרה של התובעת על 6,000 ₪ לחודש X 10% X היוון עד גיל 67 .

לו נדרשתי הייתי פוסקת לה 167,000 ₪.

הוצאות ושונות לעתיד

40. לו נדרשתי הייתי פוסקת לה 15,000 ₪.

כאב וסבל

41. הסכום המבוקש על ידי התובעת סביר בנסיבות העניין.

לו נדרשתי הייתי פוסקת לה 60,000 ₪.

סוף דבר

התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעות בסך של 5,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.