א. רקע

1. מדובר בתביעת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו בתאונת דרכים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
2. ביום 21.9.2006, רכב יוסף כהן על אופניו, עת נפגע ממכונית הנהוגה בידי סדי סרקוביץ. כהן נפגע בכתפו, בבית החזה וברגלו, ואושפז במשך 50 ימים בבית חולים "קפלן" ובבית חולים "הרצפלד", ממנו שוחרר ביום 9.11.2006.
3. כהן חזר לעבודתו בעיריית אשדוד כשנה לאחר התאונה, ביום 16.9.2007. במהלך התקופה, ניצל התובע ימי חופשה וימי מחלה, ושולם לו שכר בגינם על-ידי העירייה. בעקבות אירוע זה, הוגשה התובענה דנן.
4. תחילה הוגשו שתי תביעות. האחת תביעתו של יוסף כהן, הניזוק בתאונת דרכים, יליד חודש אפריל 1948 (להלן: "הניזוק" או "כהן"), והשנייה של עיריית אשדוד, מעבידתו של הניזוק, שתבעה כמיטיבת נזק (להלן: "העירייה"). התביעות אוחדו, והנתבעים הם סדי סרקוביץ, הנהג ברכב הפוגע (להלן: "הנהג") וכלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של הנהג (להלן: "המבטחת").
5. התובעים ביקשו כי ביהמ"ש ייתן את פסק-דינו בפסקי דין נפרדים, על מנת לשמור על פרטיותם של התובעים (שסכומי הפיצויים שייפסקו לכל תובע לא ייחשפו בפני התובע האחר). ראשית, ב"כ התובע לא הצביעה על מקור נורמטיבי התומך בבקשתה. שנית, כאשר הליך שלם התנהל במעורבותם של שני תובעים, אך טבעי כי פסה"ד יינתן בהתאם. הדברים שלובים ברצף, ולא הגיוני יהיה להפרידם.
6. הנתבעים הודו בחבות [עמ' 18 לפרוטוקול], ולכן יש להכריע בשאלת גובה הנזק בלבד, ראשית של הניזוק הישיר (כהן), ולאחר מכן, וכפועל יוצא, של המבטחת כמיטיבת נזקו.

ב. נזקיו של כהן

1. נזקיו של כהן תלויים בשיעור נכותו. על כן, בטרם חישוב גובה נזקיו, יש לאמוד את שיעור נכותו.

ב.1. הנכות

1. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שיעור הנכות (האורטופדית, היא הנכות היחידה) שנקבעה לתובע על-ידי פרופ' רמי מושיוב, המומחה מטעם ביהמ"ש [חוות דעת מיום 26.11.2007]. חוות הדעת נבחנת על-ידי ביהמ"ש בשני מישורים – במישור האישי והמקצועי [י' שפירא וד' נהיר, "שיקולים במינוי מומחה מטעם בית המשפט" רפואה ומשפט 38 (2008) 28, בעמ' 29-31]. בשני מישורים אלו, עמד פרופ' מושיוב ללא כל ספק תחת שבט הביקורת.
2. עדותו של פרופ' מושיוב הייתה מהימנה על ביהמ"ש. הוא לא ניסה "להגן" על חוות דעתו בכל מחיר אלא אך ורק להסבירה. לראיה, כאשר הוצגו בפניו נתונים שלפיהם יש לשנות את האמור בחוות דעתו, הפגין יושרה מקצועית והסכים לכך ללא היסוס (ראו בהמשך). על כן, סביר כי אם היו התובעים מצביעים בפני פרופ' מושיוב על מידע שלפיו טעה בקביעת שיעורי הנכות, יש להניח שהיה מודה בכך.
3. נכות רפואית צמיתה – בחוות דעתו קבע פרופ' מושיוב לכהן נכות צמיתה בשיעור 10%, כאשר רק 5% נגרמו כתוצאה מהתאונה, ואילו 5% היו קיימים עובר לתאונה. לטענת התובעים, לא רק שאין לייחס 5% נכות למצבו של התובע עובר לתאונה, אלא יש לקבוע כי הנכות גדולה יותר מ-10%, זאת ממספר סיבות [ס' 2(ב)(2) לסיכומי התובעים]. אולם, טיעונים אלה לא מצאו עיגון מספק בחומר הראיות, כפי שיפורט מיד:
4. ראשית, לטענת התובעים, אין תיעוד רפואי התומך בקיומה של נכות מוקדמת – בפני פרופ' מושיוב עמדו עדויות לכאבים קודמים באזור הכתף ובאזור שסביבו [עמ' 1-2 לחוות הדעת]. המומחה גם הסביר בעדותו, כי גם מה שנראה לרופא שאינו אורטופד כלא רלוונטי לעניין כאב בכתף, יכולה להיות לו רלוונטיות רבה. פגיעה בכתף יכולה "להקרין" על אזורים אחרים, ונדרשת מומחיות אורטופדית כדי לאבחן את מקור הבעיה בצורה מדויקת – כך למשל העיד פרופ' מושיוב: "...צריך לומר שהרופאים המטפלים השונים לא כולם אורטופדים, באבחנה המבדלת בין צוואר, כתף, יד. [רופאים שאינם מומחים – א"א] יכולים לא לדייק... ישנם שני רישומים ספציפיים לגבי הכתף... בשניהם יש כאבים ורגישות בתנועות הכתף." [עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 3-6].
5. לכל היותר, מעידים דברי המומחה על כך שיש מקום לדייק יותר ברישומים רפואיים, לא על כך שמסקנתו מן הרישומים בלתי הגיונית. דברי המומחה מולידים את המסקנה כי כהן סבל קודם לתאונה מבעיה בכתף: "...אם למשהו יש בעיה בשרוול המסובב של הכתף. קורה בהרבה מאוד מן המקרים, שעד אשר הוא מגיע לאורטופד שכן או לא שולח למרפאת כתף מה שנקרא, ויש אבחנה מדוייקת בשרוול המסובב, הוא עובר לעתים תהליך ממושך, בו הוא עובר אצל רופאים לא מומחים בתחום, הם מציינים כי מיני כאבים וצרות בסביבה. אז אני רק אומר, שאותה רופאת משפחה, ציינה בנוסף לשתי הדוגמאות שציינתי בהם ספציפית היא ציינה כאבים ורגישות בכתף, היא גם ציינה מס' פעמים בעיות מסביב לאיזור הכתף. לא קל לאבחן פגיעה בשרוול המסובב של בכתף. אני מודע כמוך לעובדה שספציפית פעמיים אוזכרה הכתף הימנית." [עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 11-18].
6. עוד טוענים התובעים כי פרופ' מושיוב עצמו העיד כי לא היה קובע נכות בגין מצבו של כהן עובר לתאונה – נכון כי פרופ' מושיוב העיד שלא היה קובע נכות לכהן עובר לתאונה, אך זאת משום שלדבריו "אין לי מספיק נתונים" כדי לקבוע זאת באופן חד-משמעי. בכל זאת, כפי שהסביר המומחה באופן משביע רצון, עדיין היה מקום לסבור כי חלק מנכותו של כהן, מקורה במצבו עובר לתאונה [עמ' 25 לפרוטוקול]. ודוק, אין מדובר ב"גולגולת דקה" שהייתה קיימת לפני התאונה, אשר לא באה לידי ביטוי מעשי ונותרה "מתחת לפני השטח". מדובר בבעיה רפואית, אפילו שאינה חמורה, הובילה את התובע לבקש מזור במישור הרפואי, מספר פעמים, והיא מתועדת היטב בתיעוד הרפואי, כאמור. על כן, על המזיק לשאת רק "בתוספת" הנזק שהוא גרם.
7. לבסוף, טוענים התובעים כי כחודש לפני שכהן נבדק על-ידי פרופ' מושיוב, הוא קיבל זריקה אנטי-דלקתית ששיפרה את מצבו בזמן הבדיקה – פרופ' מושיוב הסביר כי זריקה שכזו מסייעת רק לחלק מהמטופלים, לא לכולם. שנית, גם אם הזריקה סייעה לכהן, עדיין יש רק "סיכוי קטן ביותר" כי הדבר השפיע על קבלת ההחלטה לגבי הנכות. הסיבה היא – כפי שהסביר המומחה – שהזריקה אינה מרפאת את הנכות, אלא מקלה על הכאב והרגישות הנובעים מהפעילות הדלקתית. אולם, הנכות נקבעת על סמך ממצאי תנועתיות בלבד, שאינם מושפעים מסימפטומים של כאב ורגישות [עמ' 27-28 לפרוטוקול].
8. לסיום, יש להדגיש כי קביעת שיעורי נכות אינה מדע מדוייק. ואם קביעת שיעור הנכות כשלעצמו אינה מדע מדוייק, ודאי שכך לגבי חלוקת הנכות שלמה לחלקיה לפי תקופות שונות. בדיוק לשם כך נעזר ביהמ"ש במומחה, על מנת שזה יקבע על בסיס מומחיותו מה שיעור הנכות הסבירה. כפי שהעיד המומחה עצמו, "אין מישהו אחר (שאינו רופא – א"א) שיכול לעשות את זה טוב יותר" [עמ' 39 לפרוטוקול].
9. פרופ' מושיוב בעצמו הודה כי "קיים קושי בקביעת הקשר בין נכות התובע בכתף זו לבין התאונה הנידונה", אשר "נובע מנתוני העבר המלמדים על כאבים" באזור זה בשנים שקדמו לתאונה. אך בהינתן קושי אינהרנטי זה, שקלל המומחה את כלל הנתונים שבידו, ולאורם סבר באופן "סולידי" [עמ' 24 לפרוטוקול] ובאופן המבוסס על הרישומים שהיו בפניו כי יש לחלק את שיעורי הנכות כפי שחילק. בנסיבות אלה, אין סיבה להעדיף את שיקול דעתו של ביהמ"ש על פני שיקול דעתו של המומחה מטעמו. לאור האמור, יש לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של כהן כתוצאה מהתאונה עומדת על 5%.
10. נכות תפקודית צמיתה – טוענים הנתבעים כי מקום שנקבעת נכות רפואית בשיעור נמוך, אין לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות [ס' 15 לסיכומי הנתבעים]. למעשה מבקשים הנתבעים לקבוע כי הנכות הרפואית של כהן אינה באה לידי ביטוי בפגיעה תפקודית כלל.
11. טענה זו יש לדחות. כפי שהעיד פרופ' מושיוב, אפילו "המצב הזה (ממנו סובל כהן – א"א) שהוא יכול להיות משמעותי, בא לידי ביטוי ברגישות ספציפית ובכאבים ולא בהגבלת תנועות. אבל הוא כן בעל משמעות רפואית תפקודית" [עמ' 43 לפרוטוקול]. דהיינו, אפילו יכול להזיז התובע את ידו בטווח כמעט מלא, ייתכן כי הדבר יהיה כרוך בכאבים שיקשו על הדבר. לאור האמור, סביר להסיר כי ישנה התאמה בין שיעור הנכות הרפואית לשיעור התפקודית, ויש להעמידה על 5%.
12. אולם, כאן המקום להעיר כי הדבר מהווה אך ורק כלי עזר לביהמ"ש בקביעת הפיצוי בגין אובדן הכנסה ורכיבים נוספים. זאת אומרת, הקביעה כי כהן סובל מנכות תפקודית בשיעור של 5% אינה מובילה בהכרח לפסיקת פיצוי בגובה 5% משכרו (במובן זה, צדקו הנתבעים בטענתם). אם יוכח כי לא נגרמו לכהן הפסדי שכר כלשהם, לא יינתן לו פיצוי, אפילו נקבעה לו נכות של 5%. אולם, גם ההיפך הוא הנכון. דהיינו, אם יוכח כי כהן סבל מהפסדים העולים על שיעור נכותו, יש לפסוק לו פיצוי בשיעור הפסדיו. במובן זה, שיעור הנכות משמש אך כלי עזר בידי ביהמ"ש לבחון האם סביר לומר כי ההפסד הנטען אכן קשור בנכות [בעניין היות הנכות התפקודית "כלי עזר" לקביעת הפסדי השתכרות, ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792 (8.6.1995)].
13. נכות זמנית – המומחה קבע בחוות דעתו כי סביר לקבוע נכות זמנית בשיעור של 100% עד לשחרורו של כהן מביה"ח, כחודשיים לאחר התאונה [עמ' 5 לחוות הדעת]. אך לאור דברי פרופ' מושיוב בחקירתו הנגדית כי "סביר לקבוע עוד 4 חודשים נכות אורטופדית" [עמ' 44 לפרוטוקול], הסכימו הנתבעים כי יש לקבוע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% במשך 4 חודשים מיום התאונה [ס' 14 לסיכומי הנתבעים]. התובעים "מותחים את החבל" מעט יותר, וטוענים כי לאור עדותו של פרופ' מושיוב, יש לקבוע כי משך הנכות הזמנית הנ"ל עומד על שנה שלמה, עד חזרתו של התובע לעבודה. לשון אחרת, ביהמ"ש מתבקש לקבוע כי חזרתו לעבודה של התובע רק לאחר שנה (בניגוד ל-4 חודשים) הייתה מוצדקת, ונגרמה במלואה כתוצאה מהתאונה.
14. יש לקבל טענה זו של התובעים. בשונה מהדיון הנוגע לשיעור הנכות הצמיתה (לעיל), העיד המומחה כי אם יש מסמכים עדכניים שלא עמדו בפניו בעת קביעת הנכות הזמנית, "צריך לקבל אותם" [עמ' 29 לפרוטוקול]. ואכן, מסמכים שכאלה קיימים, ולא עמדו בפני המומחה בעת עריכת חוות דעתו. המומחה העיד כי באופן טיפוסי, לא סביר לקבוע נכות זמנית של 100% בגין פגיעות כבעניינו של כהן. אולם, בנסיבותיו הספציפיות של כהן, הרישומים הרפואיים שהוצגו בפניו בחקירה נגדית מתיישבים עם ההיגיון, שלפיו "כמעט שנה בהוראת רופאים, הוא כנראה לא חזר לעבודה... בנסיבות אלה, אני מקבל את הטענה כמומחה אורטופדי" [עמ' 36-38 לפרוטוקול]. המומחה הסביר כי אפילו אין מדובר בנכות אורטופדית של 100%, סביר בעיניו כי התובע לא חזר לעבודה: "בסופו של דבר, בהנחיית הרופאים לא חזר לעבודתו במשך שנה" [עמ' 44 לפרוטוקול].
15. אכן, גם מקום שאדם כשיר באופן תיאורטי לבצע מטלות ועבודות קלות, אין זה אומר כי הוא יכול גם לעבוד ולהשתכר בפועל. בענייננו, לאור נכותו, גילו, כישוריו ועיסוקו, מובן מדוע כהן לא חזר לעבודתו במועד מוקדם יותר. מדובר באדם מבוגר, שנים ספורות לפני גיל היציאה לפנסיה, אשר עובד שנים רבות (מאז 1995) בעיריית אשדוד בעבודות ניקיון, ומצפה באופן סביר גם לחזור לעבודתו משכבר השנים. לא ניתן היה לצפות ממנו כי יתור אחר עבודה אחרת וזמנית מחוץ לשורות העירייה, למשך חלק מתקופת השיקום. גם אם ניתן היה לצפות זאת, היה נדרש כהן לחפש עבודה שאינה מושפעת מכתפו, דהיינו, עבודה משרדית בעלת אופי שונה לגמרי מזו שביצע במשך השנים. אך כישוריו, ככל הידוע, מתמקדים בעבודה אותה ביצע במשך שנים רבות – ניקיון. דבריו אלה יפים גם לעניין העסקתו בעירייה במשימות אחרות. ראשית, לא הוכח כי העירייה יכולה הייתה להעסיקו בעבודה משרדית כלשהי. שנית, גם אם יכולה הייתה העירייה למצוא לכהן עבודה זמנית אחרת שבה כאביו בכתף לא יפריעו לו, אין כל עדות לכך שכהן היה מסוגל ומוכשר לדבר.
16. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לצפות מכהן כי ימצא עבודה זמנית למשך תקופת השיקום, בוודאי שלא אצל מעסיקה אחרת, אך גם לא בעירייה עצמה. משך הזמן שהוקדש למנוחה, החלמה ושיקום תחת פיקוח רפואי, היה סביר בנסיבות העניין. מבלי לקבוע מה הייתה נכותו הזמנית הרפואית המדוייקת של כהן לאורך כל התקופה, יש לקבוע כי אי-חזרתו לעבודה בטרם עברה שנה, מוצדקת בנסיבות העניין ונובעת מפגיעתו הפיזית.
17. סיכומו של דבר, יש לקבוע כי לכהן נגרמו מן התאונה נכויות כלהלן: ראשית, נכות זמנית אשר גרמה לפגיעה בכושר עבודתו למשך 12 חודשים (21.9.2006 – 15.9.2007). שנית, נכות צמיתה בשיעור של 5%. יש לפצותו ככל שנגרמו לו נזקים, בכללם הפסדי השתכרות, בגין נכויות אלה.

ב.2. ראשי הנזק

1. כאמור לעיל, לאחר התאונה נעדר כהן מעבודתו במשך כשנה. בתקופת היעדרותו ניצל 222 ימי מחלה ו-138 ימי חופשה, עבורם קיבל שכר מהעירייה. כשמאגר ימי המחלה והחופש הסתיימו, לא קיבל כהן שכר, זאת החל מה-1.9.2007 עד ה-15.9.2007 [נספח יא' לתצהיר כהן]. לאור האמור לעיל, יש לפסוק פיצוי כלהלן.

ב.1.2. הפסד השתכרות לעבר

1. בששת החודשים לפני התאונה, השתכר כהן ממוצע חודשי של 5,710 ₪ "נטו" [נספח א' לתצהיר כהן, המפרט את החודשים מרץ: 4,799 ₪; אפריל: 5,160 ₪; מאי: 5,496; יוני: 7,413 ₪; יולי: 6,419 ₪; אוגוסט: 4,964 ₪]. שכרו המשוערך ליום מתן פסה"ד (הצמדה למדד המחירים לצרכן) הינו 6,707 ₪ בממוצע לחודש. כהן טוען כי הוא זכאי לפיצוי עבור שתי תקופות, האחת בטרם חזרתו לעבודה, והשנייה לאחר חזרתו לעבודה.
2. הפסד שכר בטרם החזרה לעבודה – כאמור לעיל, אי-חזרתו של כהן לעבודה נגרמה כתוצאה מהתאונה. התקופה שבה לא קיבל כהן כל שכר הינה 15 ימים, המהווים 0.5 חודשים. על כן, זכאי כהן לפיצוי בשיעור של חצי חודש, סכום העומד על 3,353 ₪ נכון ליום התאונה. יחד עם הצמדה וריבית עד ליום מתן פסה"ד, סכום זה עומד על 4,444 ש"ח.
3. הפסד שכר לאחר החזרה לעבודה – התובעים טוענים כי התאונה גרמה וממשיכה לגרום לכהן הפסדים גם לאחר חזרתו לעבודה, שכן המוגבלות ממנה סובל גרמה לירידה בשכרו. אכן, צודקים התובעים בכך שישנה ירידה בשכרו. נכון לשנת 2010 השתכר כהן 5,742 ₪ בממוצע לחודש [נספח יג' לתצהיר כהן], בעוד שכרו עובר לתאונה, המשוערך לאותה שנה עומד על כ-6,300 ₪. על כן, מבקשים התובעים פיצוי גלובאלי על סך 1,000 ₪ לכל חודש עבודה, שמסתכמים ב 70,000 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד.
4. אך הנתבעים טוענים כי מקום שבו מדובר בנכויות מזעריות כבענייננו, אין כל הצדקה לפסוק פיצוי בראש נזק של הפסדי שכר. אך הלכה היא כי כל מקרה ונסיבותיו. יש נסיבות בהן גם מקום שמדובר בנכות רפואית גבוהה, אין הדבר מיתרגם להפסד השתכרות ולכן אין לפסוק פיצוי [ראו למשל ע"א 3222/10 ביטוח ישיר בע"מ נ' פלוני, (28.6.2012)]. גם ההיפך הוא הנכון. יש מקרים בהם גם אם מדובר באחוזי נכות נמוכים, מוצדק לפסוק פיצוי שכן הדבר גרם להפסד השתכרות, כפי שעולה גם מפסה"ד אליו מפנים הנתבעים [ע"א 413/88 אלג'נזארה נ' שמי בע"מ (תאריך לא ידוע)]. ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק שנגרם, ומקום שמדובר באחוזי נכות נמוכים, ניתן לעשות זאת על דרך האומדן.
5. אולם, העובדה שמדובר באומדן והערכה, אין משמעה כי באופן אוטומטי יש להעניק פיצוי. הרי גם הערכה של פיצוי צריכה להיגזר ממציאות כלשהי, שכן מהווה היא "אומדן המתבסס על מכלול הראיות" [(ע"א 3793/90 זליג נ' מגדל (24.3.1994)]. יש אם כן לבחון ממה נובעת הירידה הנטענת בשכרו של כהן, אם מהתאונה ואם מנסיבות אחרות. כך למשל מצביעים הנתבעים על כך שהירידה בשכרו של כהן נובעת מקיצוץ בשעות נוספות על-ידי העירייה מטעמיה היא, ובלי כל קשר לתאונה – כך גם העיד כהן עצמו [עמ' 11 לפרוטוקול].
6. אכן, הוכח כי ככלל, העירייה אינה מאפשרת עוד עבודה בשעות נוספות. כך עולה גם מהעדות האמורה, וגם מתלושי השכר שצירף כהן לתצהירו (בהם ניתן לראות ירידה משמעותית בכמות השעות הנוספות). אולם, אין זה אומר כי אך ורק מקיצוץ זה נובעת הירידה בשכר, שכן ישנם רכיבים רבים המרכיבים את השכר, ושגובהם משתנה מעת לעת. כך למשל המרכיב המכונה "שכר יסוד" עלה, בעוד אחרים ירדו. כדי לבחון בצרוה סבירה האם נובעת הירידה בשכר מהקיצוץ בשעות הנוספות או מגורמים אחרים, ניתן לשוות שני תלושי שכר דומים מבחינת היקף השעות הנוספות שבהן. בחודש ינואר 2006 ובחודש דצמבר 2009 [נספח א' ונספח יג' לתצהיר כהן, בהתאמה] עבד כהן מספר זהה של שעות נוספות. מעיון בתלושים אלו, עולה כי שכרו של כהן לא נפגע כלל. בחודש ינואר 2006 השתכר 4,471 ₪ "נטו", המהווים 4,957 ש"ח (בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן), נכון לחודש דצמבר 2009. אך בדצמבר 2009 השתכר כהן 5,249 ₪.
7. הנה כי כן, כאשר עבד כהן שעות נוספות, השתכר סכום דומה לזה שהשתכר עובר לתאונה. לא הוכח אם כן כי שכרו של כהן נפגע באופן קבוע, ודאי שלא כתוצאה מהתאונה והנכות שנגרמה לו. התובע לא הצביע על היעדרויות ספציפיות נוספות כתוצאה ממחלה הקשורה לתאונה. בהעדר הצבעה ספציפית על אבדן של שעות עבודה בגין המחלה, לא ניתן לכמת הדבר באופן יעיל. עם זאת, קשה לומר שלא הייתה לתאונה כל השפעה על היקף שעות העבודה בפועל והתובע עבר מהעדר תפוקה לתפוקה מלאה. אך בשים לב לכך שמדובר בנזק עבר המחייב ראיה קונקרטית, יש להעריך שהיה הפסד מסוים, אך יש להעריך הפסד זה על הצד הנמוך ביותר.
8. לאור האמור, יש לפסוק לכהן פיצוי גלובאלי נמוך בגין הפסד השתכרות מאז חזרתו לעבודה, בסך של 4000 ₪, בערכי היום. סה"כ פיצוי בגין הפסד שכר לעבר – 8,444 ש"ח.

ב.2.2. הפסד פדיון ימי מחלה

1. הלכה היא כי ניזוק שעמדו לזכותו ימי מחלה, זכאי לפיצוי בגין פדיונם [ראו ת"א 1294/05 (שלום ק"ג) אלכסנדר נ' אי.אי.ג'י בע"מ (20.4.2009), בס' 17 וההפניות שם].
2. בעת התאונה, עמדו לזכות התובע 222 ימי מחלה לא מנוצלים. כהן ניצל 33% מכלל ימי מחלתו עד אותו מועד. על כן, את ימי המחלה הנותרים יכול היה כהן לפדות בפנסיה, בשיעור של 8 ימים על כל 30 ימי מחלה צבורים [ס' 3 לתצביר ראובן פרידון; ס' 10 ונספח יא' לתצהיר יוסף כהן; ס' 5.14.12 (ה) לחוקת העבודה לרשויות המקומיות]. דהיינו, בגין 222 ימי מחלה שאותם לא ניצל, זכאי היה התובע ל-59.2 ימים. אלה מהווים חודשיים ו-9 ימים (2.36 חודשי עבודה). על כן, סכום הפיצוי יעמוד על 15,828 ₪ נכון ליום התאונה. יחד עם הצמדה וריבית (מחודש מרץ 2007) סכום זה עומד על 21,848 ₪.

ב.3.2. הפסד השתכרות לעתיד

1. יש להבהיר כי ניתן לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, אפילו שלא הוכח קונקרטית כיצד שכרו של כהן נפגע כתוצאה מהתאונה. הסיבה היא שסביר להניח, כי בכל זאת ייגרמו לכהן בעתיד הפסדים כלשהם. כך, למשל, סביר להניח כי ייאלץ להחסיר ימי עבודה בשל אי-אילו כאבים, בעוד שלפני התאונה כמעט ולא נעדר מעבודתו. תקופת העבודה שנותרה מועטה, ועד עתה לא הוכח שנגרמו לכהן הפסדים משמעותיים. אך בשים לב לגיל, על רקע התאונה וניסיון החיים, שמלמד על כך שגם נכות קלה גורמת לכאבים וקשיים. על סמך האמור, היות ומדובר באומדן, יש לפסוק לכהן פיצוי גלובאלי בגין הפסד השתכרות לעתיד, סכום העומד על 2,000 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד.

ב.4.2. הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג'

1. התובע מבקש פיצוי בראשי נזק אלה, הן לעבר והן לעתיד, בסך כולל של 100,000 ₪ (חצי לעבר וחצי לעתיד). הנתבעים טוענים כי כהן אינו זכאי לכל פיצוי בראש נזק זה, שכן לא הוכיח זכאותו, לא לעבר ובוודאי שגם לא לעתיד.
2. בעבר – בראשי נזק אלו, מבקש כהן פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪, שכן לטענתו היה "שבר כלי". כך למשל עולה מעדותו של כהן כי "עזרו לי. שטפו אותי. עזרו לי בבית החולים. כולם עזרו. לא יכולתי לזוז בכלל. הרימו אותי. שטפו אותי. החזירו אותי" [עמ' 10 לפרוטוקול]. התובע מצביע על היזקקותו לאמבולנס, לתרופות והוצאות שונות שאינן כלולות בסל הבריאות, נסיבות, ועזרה רבה בשל הנכות המלאה שנקבעה לו בתקופה שלפני חזרתי לעבודה.
3. אכן, לא צירף התובע קבלה עבור כל הוצאה שהוציא. אולם, לאור הנכות הגבוהה בתחילת הדרך, לאור האשפוז, סבירות היזקקותו לעזרה רבה ומתמדת ובשים לב לשהייתו בבית החולים והצורך הסביר בביקורים משפחתיים ובעזרה מצד משפחתו, ואף בנסיעה והגעה לטיפולים שונים, יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 21,000 ₪ בגין שלושת ראשי הנזק, בערכי יום מתן פסה"ד.
4. בעתיד – התובע מבסס את דרישתו ל-50,000 ₪ על ההנחה שיזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים שחלקן אינו ממונן על-ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לטענתו, ההלכה היא כי את אם הטיפולים שלהם נזקק התובע יכול הוא לקבל מקופת החולים, הנטל להוכיח זאת על המזיק. אכן, צודק התובע כי נטל זה מוטל על המזיק [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (30.4.1997), בס' 27 לפסה"ד]. אולם, נטל זה עובר לכתפי המזיק רק לאחר שהניזוק הצביע על טיפולים כלשהם שלהם יזדקק. כל גישה אחרת אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר. וכך גם נקבע בפרשת אלחדד: "הדבר ידרוש בכל מקרה להוכיח מה הם השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות כפי שהם בתוקף אותה שעה..." [פס"ד אלחדד שלעיל, בס' 30 לפסה"ד]. התובע לא הצביע על טיפולים ועזרה שלהם יזדקק בעתיד, ודאי שלא כאלה שאינם כלולים בסל הבריאות, וודאי לא כאלה החורגים מהעזרה שלה טבעי שיזדקק כל אדם מתבגר.
5. על אף האמור, טבעי כי יתקשה תובע להוכיח כל טיפול ותרופה שלה עתיד להיזקק. דרישה שכזו צפויה לפגוע באופן בלתי-מידתי בניזוקים, שהרי בדקוּת (רזולוציה) נמוכה יותר, סביר להניח כי כהן יזדקק בכל זאת לתרופות או טיפולים כלשהם, שבגינם ייאלץ להוציא כסף מכיסו. יש לזכור כי תרופות רבות, ביניהן משככי כאבים, מקנות מטעמים מעורבים שקשה להצביע עליהם. יש להניח שחלק מההיזקקות לכך בכל זאת קשורה לתאונה. על כן, יש לאמוד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 3,000 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד.

ב.5.2. כאב וסבל

1. תקנות הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים מאפשרות שתי שיטות חישוב. ככלל, יפסוק ביהמ"ש פיצוי בשיטה "הסטנדרטית". אולם, אם סבור ביהמ"ש כי הנסיבות מצדיקות זאת, יוכל לפסוק פיצוי על דרך אומדן. אולם, אם יבחר ביהמ"ש בדרך השנייה, פיצוי זה בכל מקרה אינו יכול לעלות על 10% מהסכום המקסימאלי הקבוע בתקנות [תקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; א' ריבלין, תאונת דרכים (מהדורה 4, 2011), בעמ' 905].
2. התובעים מבקשים מביהמ"ש כי יפסוק פיצוי בשיטה השנייה. אולם, טענה זו אינה ברורה, שכן הגבלת ה-10% תעמיד את הפיצוי על סכום נמוך יותר משזה שמתקבל בשיטה "הסטנדרטית" ובכך יקופח. התאונה גרמה לכהן נכות של 5%, הוא היה מאושפז במשך 50 ימים ויש להתחשב בגורם הגיל. על כן, הפיצוי לפי חוק, ומשוערך, יעמוד על 27,461 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

ב.3. סיכום ביניים

1. כהן זכאי לפיצוי כולל כמפורט להלן:
   1. הפסד שכר עבר: 8,444 ₪;
   2. הפסד שכר לעתיד: 2,000 ₪;
   3. הפסד פדיון ימי מחלה: 21,848 ₪;
   4. הוצאות רפואיות, נסיעות, עזרת צד ג' עבר ועתיד: 24,000 ₪.
   5. כאב וסבל: 27,461 ₪.

סה"כ: 83,753 ₪

ג. נזקיה של העירייה

1. יש לבחון כעת את נזקיה של העירייה כמיטיבת נזק.
2. אין חולק כי העירייה זכאית לשיבוב לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. המחלוקת נסבה רק על התקופה שבמסגרתה היטיבה העירייה את נזקיו של כהו באופן סביר [ס' 5 לחוק]. לטענת הנתבעים, צריכה הייתה העירייה להשיב את כהן לעבודתו, או לעבודה משרדית אחרת, לאחר 4 חודשים. טענה זו אין לקבל.
3. מעמדה של העירייה כמיטיבת נזק נגזר ממעמדו של כהן כניזוק. משהוכח כי כל תקופת אי-עבודתו של כהן מוצדקת, כך גם מוצדקת הטבת נזקו על-ידי העירייה. כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי העירייה יכולה הייתה להציע לכהן משרה זמנית חלופית שבה יכול היה לעסוק במומו. כמו כן, גם אם הייתה לעירייה אפשרות כזו, ספק אם כהן היה מוכשר לכך, ואם היה מצדיק את משכורתו ואת ההימנעות מהבאת אדם אחר לאותו תפקיד. כשם שלא ניתן היה לצפות מכהן למצוא עבודה זמנית, כך גם אין לצפות מהעירייה שתמציא "יש מאין" עבודה כלשהי שבה יוכל כהן לעסוק, על רקע גילו, כישוריו ומגבלותיו הזמניות.
4. הוכח כי העירייה שילמה לכהן כאמור שכר מלא על חשבון 222 ימי מחלה ו-138 ימי חופשה שנתית, בסך כולל של 43,239 ₪ [נספח ב' לתצהיר ראובן פרידון], העומדים על 53,694 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד (הצמדה וריבית צמודה מאמצע התקופה).
5. אולם, יש לשים לב כי בשל ניצול ימי המחלה והתשלום בגינם, לא יוכל כהן לפדותם. על כן, זכאי כהן לפיצוי עבור הפסד פדיון ימי מחלה כמפורט לעיל, בסך של 19,655 ₪. סכום זה למעשה נחסך מהעירייה שלא תשלמו בפרישתו של כהן, שהרי "ימי המחלה" נוצלו. על כן, כדי למנוע כפל פיצוי, יש לנכות סכום זה מהפיצוי שלו זכאית העירייה. לאור האמור, יש לפצות את העירייה בסך של 34,039 ₪.

ד. סוף דבר

1. על הנתבעים לפצות את כהן בסך של 83,753 ₪.
2. על הנתבעים לפצות את העירייה בסך של 34,039 ₪.
3. על הסכומים האמורים יש להוסיף 13% שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, כמו גם אגרות בית המשפט ששולמו על-ידי התובעים בשערוך ליום התשלום.

המזכירות תוודא תיוק פסק הדין בשני התיקים האלקטרוניים המאוחדים וסגירתם

וכן תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ג, 08 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.