לפני בקשה לחיוב התובע (המשיב) בערובה להוצאות המבקשת 2 במידה ותדחה התביעה ויפסקו לטובתה הוצאות וזאת מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות). קראתי את טענות הצדדים במסגרת הבקשה, התגובה לה, בהודעת הנתבעת 1 אשר הצטרפה לבקשה ובתשובה לתגובה.

תקנה 519 לתקנות מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע.

בתקנה עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה.

הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד.

בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר,(3.10.2004)).

לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, (27.6.2010)).

הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650).

זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי.

הפסיקה הכירה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ (20.10.2009)).

(ראו לענייננו גם את פס"ד של כב' השופט צ' זילברטל – רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, פורסם בנבו 16.1.13).

בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו כאמור קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה גובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוענקה לו בתקנה או ימנע מכך.

המקרים העיקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שנפסקו לזכותו, ככל שנפסקו.

במקרה דנן, המדובר בתובע תושב הארץ ובנוסף, המבקשת לא הצליחה להראות, בשלב זה של ההליך, כי סיכויי התביעה כנגדו הם קלושים עד כי מדובר בתביעת סרק. גם אם בשלב זה, יש לכאורה ספקות לעניין החבות, עדיין הדבר דורש בירור לגופו של עניין במסגרת הליך ההוכחות והכרעה של ביהמ"ש.

לא רק זו אף זו. יש ליתן משקל לצורך ההכרעה, למועד בו הוגשה הבקשה- למעלה מ 3 שנים לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית (שקדם לה הליך באותו ענין, שנפתח בשנת 2006 והופסק לבקשת התובע). היא הוגשה אף לאחר שהוגשו ואינספור כתבי בי-דין ומסמכים, לרבות תצהירים, חוו"ד מומחים, התקיימו 3 דיונים במעמד הצדדים, ניתנה הצעת בית המשפט על יסוד המצוי בפניו, בכל העניינים שבמחלוקת. ועוד. אם חששם מפני אבדן זמנם וכספם בהליך סרק שסיכויי קבלתו נמוכים, הרי "אין חדש תחת השמש", עמדה זו נטענה על ידם מלכתחילה . חוו"ד האחרונה ניתנה ע"י מומחה בימ"ש בחודש 1/13. נראה איפוא, כי בנסיבות העניין, הגשת הבקשה דנא בשיהוי ניכר ולאחר שההליך מצוי בשלב דיוני מתקדם ביותר.

מכל האמור- אני מוצאת לדחות את הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים.

בנסיבות הענין- איני עושה צו להוצאות, באשר בכל הנוגע למצבו הכלכלי לכאורה של התובע- הבקשה אינה כוללת טענות משוללות יסוד, והיא נסמכת, בין היתר, על האמור בהודעת ב"כ התובע מיום 15/7/14.

המזכירות תשלח את החלטתי לב"כ הצדדים

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.