1. התביעה שלפני עניינה פיצוי בגין נזקי שריפה אשר לטענת התובעת נגרמו לרכב שבבעלותה כתוצאה משריפה שפרצה בקטנוע שהיה בבעלותה של הנתבעת 2.

השריפה שפרצה בקטנוע התפשטה גם לכיוון רכב התובעת וגרמה לו לאובדן מוחלט.

2. הצדדים:

התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרה ומסחר ברכב. רכב שהיה בבעלותה ובשימוש של שוכר עלה באש. (להלן: "התובעת").

הנתבעת 1 הייתה הבעלים של הקטנוע בעל מספר רישוי 19-053-60 (להלן: "הנתבעת", ו"הקטנוע"), אשר לטענת התובעת היה המוקד לשריפה שפגעה ברכב התובעת.

למעשה ההליך שבפניי התנהל בין שני צדדים אלו, אך אתייחס בקצרה לצדדים הנוספים.

3. כנגד הנתבע 3 , שהיה בעלים של רכב נוסף שניזוק בעקבות אירוע השריפה הנדון ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 2/5/11 , שבוטל בהסכמת הצדדים ביום 13/6/11 . כתב הגנה מטעם הנתבע 3 לא הוגש גם בהתאם למועדים שנקבעו בהחלטה לביטול פסק הדין. בעקבות כך ניתן בשנית פסק דין בהעדר הגנה כנגדו ביום 28/12/11. יחד עם זאת ציינה התובעת בדיון מיום 3.7.12 כי קיימת בעיה רפואית, העולה אף מהמסמכים שצורפו לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. לגופו של ענין לאור דו"ח רשויות כיבוי האש, לפיו מקור האש היה הקטנוע, הרי שלא הייתה כל מעורבות של הנתבע 3 באירוע.

4. נתבע 2, (להלן: "נתבע 2" או "שגב") שהיה בן זוגה של הנתבעת 1 במועד השריפה, בדק, לטענתה, את הקטנוע ערב השריפה. הנתבעת הגישה כנגדו הודעת צד ג' . בעקבות הודעת צד ג' שהגישה כנגדו הנתבעת 2 ביום 23/10/12, בקשה התובעת לצרפו כנתבע נוסף. לאחר שמבוקשה ניתן לה, תוקן כתב התביעה תוך הוספת הנתבע 2 ביום 18/11/12 כנתבע נוסף. הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה וניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה ביום 29/5/14.

הנתבעת 1 הגישה, כאמור, הודעת צד ג' ביום 23/10/11 כנגד הנתבע 2 מבלי שקבלה לכך רשות מבית המשפט, למרות שעבר המועד להגשת ההודעה.(כתב ההגנה הוגש ביום 22/2/11) לאחר שלא הוגש כתב הגנה על ידי צד ג', הגישה הנתבעת 1 בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר לא ניתנה בה החלטה בנסיבות המתוארות לעיל. במידת הצורך אחזור ואתייחס לבקשה לצרוף צד ג' אם אמצא את הנתבעת 1 כאחראית לאירוע השריפה. מכל מקום ניתן פסק דין כנגד צד ג' כנתבע 2.

5. רקע כללי:

ביום 12.2.09 אירעה שריפה אשר פגעה בארבעה כלי רכב שהם, רכב התובעת, רכב הנתבע 2, אופנוע והקטנוע ששייך לנתבעת 1. כתוצאה מהשריפה, נפגע רכב התובעת עד כדי כך שהוכרז כאובדן מוחלט. מדוחות החקירה של שירותי הכיבוי עולה, שכפי הנראה, השריפה פרצה בקטנוע והתפשטה ממנו לרכבים הנוספים. בפרק הממצאים מציין החוקר "מוקד הדליקה נראה מהקטנוע בעל מספר רישוי 19/053/60 (להלן: "דו"ח חקירת השריפה") הוגש על ידי התובעת ביום 14/11/15).

6. תמצית טענות התובעת:

לטענת התובעת, האש שפרצה בקטנוע והתפשטה לעבר רכבה, נבעה מטיפול רשלני של הנתבעים 1 ו-2 בקטנוע. הנתבעת העידה כי הרגישה ערב השריפה בעיה במערכת ההתנעה של הקטנוע וביקשה מבן זוגה, הנתבע 2, לבדוק את הקטנוע. לפי עדותה של הנתבעת, ובהתאם לתצהיר הנתבע 2, (צורף להודעת צד ג', שהוגשה על ידי הנתבעת (- להלן "תצהיר שגב"), הוא אכן בדק את הקטנוע. לטענת התובעת, התיקון שביצע שגב בקטנוע גרם לשריפה שכילתה גם את הרכבים שהיו צמודים לו.

לטענת התובעת, לנתבעת אחריות שלוחית למעשיו של שגב, בהיותה הבעלים של הקטנוע ונותנת ההרשאה לטיפול בו. בנסיבות אלו, יש להטיל על הנתבעת אחריות לנזקי השריפה שנגרמו כתוצאה מהתרשלותה בתיחזוק וטיפול הקטנוע שבבעלותה.

7. תמצית טענות הנתבעת:

הנתבעת איננה כופרת בבעלותה, ואף איננה כופרת בכך שביקשה מבן זוגה לבדוק את הקטנוע, לאחר שאמרה לו שהיא איננה מצליחה להתניע אותו. לטענתה, היא רק ביקשה ממנו לבדוק את הקטנוע ולא ביקשה ממנו לבצע כל תיקון.

לטענתה, גם אם בוצע תיקון של מעקפים על ידי שגב, הרי זה לא הגיוני שתיקון זה גרם לשריפה, כמה שעות לאחר שבוצע.

לטענת הנתבעת, אין לתת משקל ראייתי רב להודעה זו של שגב, אשר לא הגיש כתב הגנה, ולא זומן להעיד. לגבי דו"ח חקירת הדליקה, טענה הנתבעת שהוא נערך כ-5 שעות לאחר סיום האירוע, מבוסס בעיקרו על עדות אחת השכנות, הגב' אסתי אביטל, שלא הייתה בטוחה בתשובותיה כעולה מהחקירה הנגדית בדיון שנערך ביום 15.1.15.

לטענתה, התובעת מבססת את טיעוניה על הודעת שגב בתצהירו, לפיה: "אני ניסיתי לתקן את התקלה באמצעות מעקף של חוטים, יש לציין שאני לא בעל מקצוע בתחום זה ולכן ישנה אפשרות שחיברתי חוטים מהמצבר בצורה לא מקצועית שבעקבות כך גרמו לקצר וניצוצות שגרמו לדליקה של האופנוע כמה שעות מאוחר יותר". (סעיף 8 לסיכומי הנתבעת).

8. עוולת הרשלנות לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין:

במקרה הנדון, הצליחה הנתבעת להוכיח שלא התרשלות שלה הביאה לשריפה שנגרמה לקטנוע. לטענתה, אם נקבל את מסקנות חוות הדעת, הרי שיש לקבל 2 עניינים עיקריים; האחד שמקור הדליקה היה בקטנוע, אך השני שגורם הדליקה הייתה הצתה, אשר לגביה, כמובן, לא יכלה להיות לה, לנתבעת, כל רשלנות.

לחלופין, אם טוענת התובעת שהדליקה פרצה כתוצאה מהתיקון שנעשה בקטנוע, הרי שיש להחיל את סעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, שאם עשה אדם מעשה סביר, לא יראו זאת כהתרשלות. במקרה הנדון, בקשת הנתבעת מהנתבע 2 לבדוק את הקטנוע לאחר שלא הצליחה להתניע אותו, היה מעשה סביר, וגם אם ניסה הנתבע 2 לתקן את הקטנוע, עדיין מדובר בהתנהגות סבירה ומקובלת. מכאן, שלא ניתן להטיל אחריות על הנתבעת 1.

9. אחריות שלוחית:

לטענת הנתבעת היא רק ביקשה מהנתבע 2 לבדוק את הקטנוע ולא לתקן אותו, ולכן ענין התיקון היה למעשה חריגה מההרשאה. אך גם אם היה תיקון, הוא נעשה על ידי הנתבע 2, שהיה באותה עת בן זוגה של הנתבעת 1, הרי שבדיקה או תיקון הקטנוע על ידו הייתה התנהגות סבירה בין בני זוג. הטלת אחריות שלוחית בעקבות כך היא אבסורדית. גם אם תתקבל טענת התובעת לפיה הנתבע 2 ביצע מעקף שגרם לדליקה, הרי לא ניתן לייחס לנתבעת 1 אחריות כלפי מעשה שלא היה עליה, כאדם סביר, לעלות על דעתה.

הטלת אחריות על הנתבעת 1 איננה עומדת לא במבחן הסבירות ולא במבחן הציפייה, ומכאן שיש לדחות את התביעה כנגדה.

10. דיון והכרעה:

עסקינן באירוע של שריפה, אשר עפ"י דו"ח שירותי הכיבוי, החל בדליקה שפרצה בקטנוע שהיה בבעלות הנתבעת 1. הדו"ח אמנם נערך כ-5 שעות לאחר שהאירוע הסתיים, אך עדיין התרשמתי שממצאי הדו"ח מספיקים כדי לקבוע המוקד הראשוני של השריפה. היה בקטנוע של הנתבעת 1.

11. השאלה המהותית שבמחלוקת בין הצדדים הינה, האם קיימת אחריות על בעלת הקטנוע לאירוע השריפה.

12. מעדותה של הנתבעת עולה כי ערב השריפה לא הצליחה להתניע את הקטנוע וביקשה מבן זוגה לבדוק אותו. הנתבעת אף מודה שבן הזוג בדק את הקטנוע, אך לטענתה, היא לא בקשה ממנו שיבצע תיקון כלשהוא. אותו בן זוג, הוא הנתבע 2, הצהיר בתצהיר לצורף להודעת הנתבעת כנגד צד ג' (נתבע 2), שניסה לעשות מעקף של חוטים ומאחר ואיננו בעל מקצוע, ייתכן ומעקף זה גרם לדליקה. הנתבעת טוענת שאין לתת משקל ראייתי רב למסמך זה, שכן הנתבע לא נחקר עליו, ואילו התובעת טוענת שיש לתת לו משקל ראייתי מכריע, שכן, אין מחלוקת שאותו בן זוג בדק את הקטנוע וממצאי דו"ח מכבי האש, תואמים למה שכתב באותו מסמך.

13. באופן עקרוני, קיים פגם ראייתי במסמך שעורכו לא נחקר עליו, אך במקרה הנדון קיים כשל לוגי בהתייחסותה הנתבעת 1 למסמך, שכן מחד היא זו שהגישה אותו, ומאידך היא זו המערערת על קבילותו. המסמך אף איננו סותר את מהות עדותה של הנתבעת עצמה בדבר העובדה ששלחה את בן זוגה, הנתבע 2, לבדוק את הקטנוע, והמסמך אף אינו סותר את דו"ח שירותי הכיבוי בדבר מוקד השריפה. יחד עם זאת, מאחר וכנגד הנתבע 2 כבר ניתן פסק דין, ופסק דין זה עוסק אך ורק באחריותה של הנתבעת 1, הרי שהשאלה המרכזית שעליי לענות עליה הינה, האם בהתנהגות הנתבעת 1 הייתה רשלנות, והאם הייתה אמורה לצפות את הנזק שעלול להיגרם ולהוביל לשריפה.

14. סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המתייחס לנזק שנגרם עקב אש, קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה"

המשמעות המעשית של האמור בסעיף זה הינה שלנטל ההוכחה יש שלבים שונים בהם הוא מוטל על צדדים שונים. בשלב הראשון על התובע להוכיח את מקור השריפה. היה והתובע יעמוד בנטל ויוכיח כי מקור השריפה עומד בקריטריונים של הרישא לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הרי שמגיע השלב השני בו עובר נטל ההוכחה לנתבע, אשר עליו להוכיח כי מקור האש או התפשטותה לא נבע "מהתרשלות שיחוב עליה"

במקרה שבפניי, זוהי למעשה השאלה העיקרית עליה יש להשיב, שכן לאור דו"ח כיבוי האש ומכלול הראיות שהיו בפניי אני קובעת כי מקור האש היה בקטנוע אשר בבעלות הנתבעת. דהיינו, התובעת עמדה בנטל הראיה הנדרש ברישא לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, ויש לעבור משלב א' לשלב ב' בו עובר נטל ההוכחה לנתבעת אשר עליה להוכיח שלא מדובר בהתנהגות רשלנית המחייבת אותה.

לפני שאתייחס למקרה הנדון בפניי באופן ספציפי, אתייחס בקצרה לפסיקה אשר קבעה את המבחנים לקיומה של "התרשלות שיחוב עליה" (להלן: "רשלנות מחייבת").

15. כב' השופט אור בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866, בעמ' 870-872:

"סעיף 39 לפקודה מעביר למחזיק הנכס שממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה (ראה ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט ).

בית המשפט הבחין בין התרשלותה של המערערת בנוגע להתפשטות האש לבין התרשלותה בנוגע להיווצרותו של מקור האש. קביעתו היא, כאמור, כי לגבי התפשטותה של האש לא הייתה כל התרשלות מצד המערערת. מכאן, כי על המערערת נותר להראות שהיא גם לא התרשלה לגבי מקור האש, דהיינו לגבי עצם פריצת האש, כדי שתעמוד במלוא נטל ההוכחה המוטל עליה".

ובהמשך:

"בענייננו, משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא הייתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו הייתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה

וכן:

"יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. כאשר הנתבע לא היה יכול לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק אשר לא היה עליו לצפותו?".

16. במקרה שבפניי, אין מחלוקת כי הנתבעת 1 הינה בעלת הנכס, ממנו יצאה האש – דהיינו, הקטנוע, ומכאן, שעל פי הסיפא לסעיף, עליה להוכיח שלא הייתה התרשלות על ידה שגרמה לפרוץ האש או התפשטותה.

אין ספק שכל המחזיק בכלי רכב חב חובת זהירות כלפי כולא עלמא, והדבר נכון לא רק בעת השימוש בכלי הרכב, אלא גם בהרשאות שנתן לשימוש בו ובתחזוקו, שכן תחזוק לקוי יכול לגרום הן לנזקים שבנפש, והן לנזקים שברכוש. בתחשב בחובת זהירות זו, יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות היתה רשלנות בהתנהלות הנתבעת שגרמה לשריפה, ואשר מחייבת אותה מתוקף היותה הבעלים.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה שלא הייתה בהתנהגות הנתבעת משום רשלנות המביאה אותה לידי חבות במקרה הנדון, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן:

17. הנתבעת לא הצליחה להתניע את הקטנוע ובקשתה מבן זוגה לבדוק את הקטנוע, הינה בקשה לגיטימית וטבעית לסיטואציה שכזו. אי אפשר לראות בעצם העובדה שביקשה מבן זוגה לבדוק את הקטנוע כהתרשלות שגרמה לשריפה. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם בקשה הנתבעת מהנתבע 2 לבדוק את הקטנוע כדבריה או לתקן, כטענת התובעת. התובעת מבססת טענה זו על ההודעה כנגד צד ג' שהגישה הנתבעת, אשר בסעיף 7 היא אומר "ביום 12/1/09 המודיעה ביקשה מבן זוגה דאז, מר שגב שי, לתקן את האופנוע שבבעלותי" ועל הצהרת בן הזוג (נתבע 2) לפיה "אידה דן ... בקשה ממני... לתקן לה באופנוע ... תקלה בהתנעה". (סעיף 7 להודעה).

18. אדם סביר צפוי להניח שמי שאיננו בעל מקצוע לא יידע לתקן כראוי, ואולי אף יגרום לנזק נוסף, אך לצפות שהתוצאה תהיה שריפה, זה רק בנסיבות מיוחדות שבמקרה הנדון לא מצאתי שהיו קיימות.

לא מצאתי בהתנהגות הנתבעת, התנהגות שאיננה סבירה או התנהגות רשלנית שגרמה לאותה שריפה, אלא התנהגות מקובלת שאיננה מטילה אחריות במקרה של אירוע בלתי צפוי.

19. אחריות שלוחית למעשיו של הנתבע 2 :

הנתבעת טענה בתוקף שכל שביקשה מהנתבע 3 היה לבדוק את הקטנוע, וכל מה שעשה מעבר לכך, עשה על דעת עצמו, ולמעשה מהווה חריגה מההרשאה שניתנה לו. התובעת עצמה בחרה להגיש את התביעה גם כנגדו, מאחר וסברה שקיימת לו אחריות ישירה למעשיו. אני מסכימה עם ב"כ הנתבעת כי יש בעייתיות ביצירת יחסי שליחות בתוך מערכת יחסים זוגית, וכל פעולה שאחד מבני הזוג מבקש מבן הזוג לעשות, הופכת להיות מערכת יחסים של שולח ושליח, שחוק השליחות חל עליהם, הרי שנוצרת מערכת יחסים לא טבעית. קיימת לעיתים מחויבות משותפת מעצם הקשר הזוגי, אך החלת דיני השליחות במקרה הנדון נראית לי לא מתאימה. בחקירה הנגדית, העידה הנתבעת שהיא רק ביקשה מהנתבע 2 לבדוק מדוע הקטנוע לא מניע ולא ביקשה לתקן, כפי שהיא גם טוענת בסעיף 7 להודעה. מה גם, שלו הייתי מחילה את דיני השליחות, הייתי מקבלת את טענת הנתבעת שהיא לא ביקשה ממנו לבצע תיקון, ואם בוצע כזה, הרי שהיה בכך חריגה ההרשאה.

סעיף 35 לפקודת הנזיקין מחריג פעולה סבירה שנעשתה על ידי גורם שבסופו של דבר גרם לשריפה ולאור נסיבות התיק הנדון, הייתי רואה בניסיון לתקן את האופנוע כנכנס בתוך החריג של סעיף 35, כך שגם מסיבה זו, יש לדחות את התביעה.

20. ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, פ"ד מז(5) 333 (פסקה 17 לפסק- הדין) מפי

כב' השופט חשין:

"אשר להלכה המשפטית: במקום בו לא נתגלתה סיבת השרפה - ההוכחות הן "במצב של תיקו", כלשונו של השופט לנדוי בפרשת הפטקה [6], בעמ' 392- יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שהרי עליו הנטל להוכיח כי פריצת השרפה הייתה שלא בהתרשלותו. מה, אם כן, אמור נתבע להוכיח? על כך לימדנו השופט לנדוי, שם, בעמ' 392-393, ואלה היו דבריו:

"כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו לפי סעיף 52סיפא (כיום: סעיף 39 סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - מ' ח' )? אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית-המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להתנצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במלים אחרות, עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור גם שחובת הוכחה זו תכבד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות, אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום".

21. ראה עוד ע"א 645/77 גנור נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 772 (מפי השופט שמגר). נלמד מכאן אפוא, שעל נתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות אלה ואחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת התרשלותו. נטל הוכחה זה כבד מכל כבד, והרי סיבות השרפה עשויות להיות  רבות  ומגוונות".

ובהמשך:

"מסתבר כי לא היו בנגרייה של אדרי גלאי שרפות, וכי לא היה במקום שומר שמתפקידו לסייר ולבדוק מדי כמה שעות את הנעשה והנשמע. לשון אחר: לא היו במקום אמצעי אתרעה ראויים למניעת התפשטותה של שרפה שאפשר תפרוץ. גם אמצעים פאסיביים חסרו, כגון מחסן או ארון מיוחד לאחסון חומרים דליקים (כדבק מגע וטרפנטין), ואף לא חל איסור מוחלט לעשן בנגרייה, שהיא מקום כה מועד לפריצתה של שרפה. דומה כי יפים לענייננו דבריו של השופט לנדוי בפרשת הפטקה [6], בעמ' 393-394, המביא אף מתוך דבריו של כבוד השופט י' רווה בבית המשפט המחוזי:

"בדונו בשאלה, אם המערער הוכיח את המוטל עליו, ממשיך השופט המלומד ואומר: 'נגריה היא מקום רגיש להתלקחויות והאפשרויות איך התלקחה האש מחמת אי-זהירות של אחד האנשים הנתונים למרותו של הנתבע, הן בלתי-מוגבלות.

ייתכן שלא כן הייתי מעריך את ההוכחות של ההגנה אילו המדובר במקום עסק אחר. אינני מביע דעה על כך, כי הכל תלוי בנסיבות של המקרה. אבל כשמדובר בנגריה כמו זו של הנתבע, שהיה בה הרבה חומר דליק, אין אני מוכן לקבוע שהנתבע פרק את עול ההוכחה שהוטל עליו בסעיף 52הנ"ל. על שאלת האחריות אני עונה איפוא בחיוב'".

וממשיך השופט לנדוי ואומר, בעמ' 394:

"דברים אלה נראים לי. הוכח שבנגריה זו אוחסנו כמויות גדולות של עץ, ונוסף על כך חומרים דליקים אחרים, כגון נפט וטרפנטין. עבדו בה שבעה או שמונה פועלים. המערער אמר בעדותו כי 'נדמה לו' שרק אחד מהם היה מעשן. בנגריה היה תלוי שלט 'אסור לעשן', אך לא נאמר בעדות שאיסור זה קויים הלכה למעשה. בחקירה חוזרת אומר המערער: 'הפועל שאותו הזכרתי איננו מעשן בזמן העבודה אלא מעשן בזמן ההפסקה. ליד החלון עומד דלי עם מים ושם זורקים בדלי סיגריות'.

אין תימה שעל יסוד עדות זאת לא היה השופט המלומד מוכן לקבוע כי המערער נקט את כל אמצעי הזהירות הדרושים, כדי למנוע סכנת שריפות בנגריה, שהינה מקום נוח לפרוץ שריפות, המחייב זהירות כפולה ומכופלת מצד המחזיק. ברור שפועלי המערער הם מסוג האנשים שלהתנהגותם בשעת העבודה הוא אחראי כלפי הניזוק, במובן הסעיף 52, סיפא".

וכן:

"בבית-משפט קמא לא הוכח קיומם של כללי זהירות ראויים בנגריות - בין לעניין מניעתה של שרפה או למניעת התפשטותה ובין לכל עניין אחר - וממילא לא נקבעו אמצעי זהירות ראויים, ולו לכאורה, שבעל נגרייה סביר אמור לאחוז בהם למניעת נזקים".

בחקירה הנגדית העידה הנתבעת שהיא רק ביקשה מהנתבע 2 לבדוק מדוע הקטנוע לא מניע ולא ביקשה לתקן, כפי שהיא טוענת בסעיף 7. הנתבעת הוכיחה כי נקטה במקרה הנדון בדרך המקובלת ועצם פנייתה לבן זוגה לקבלת עזרה הינה התנהגות לגיטימית שלא אמורה לצפות כי תביא לגרימת דליקה. מסקנות שירותי הכיבוי, כי מדובר , כפי הנראה, "בהצתה". (תעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 14/11/15) מחזקת את מסקנתי שבן הזוג של הנתבעת ביצע בקטנוע תיקון שחרג מההרשאה שקיבל, ומכאן גם לא יכלה הנתבעת לצפות זאת.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, מצאתי שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 1, ומכאן שנדחית גם ההודעה שהגישה כנגד צד ג' כצד ג'.

בנסיבות תיק זה מצאתי שלא לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בשכר עדיו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ה, 28 מאי 2015 בהעדר הצדדים.