<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד עלי נאיף

הנאשם: בעצמו

פרוטוקול

כתב האישום הוקרא לנאשם, נשאל מה תשובתו לאישום והשיב:

אני קראתי את כתב האישום ואני מבין את השפה העברית. אני מודה בעובדות כתב האישום.

<#3#>

הכרעת דין

הנאשם הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, לפיכך הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, עבירה של אי קיום צו ביהמ"ש.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ח תמוז תשע"ה, 05/07/2015 במעמד הנוכחים.

ב"כ המאשימה טוען לעונש:

מוגשת תמונה, שאושרה ע"י הנאשם. הוגשה וסומנה ת/1.

מוגש לעיון ביהמ"ש התיק הבסיסי שאת גזר דינו הפר הנאשם – הוגש וסומן כקובץ – ת/2.

הנאשם הודה והורשע על פי הודאתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום שעניינה אי קיום צו בימ"ש, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

עוד בשנת 2001 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום במסגרת ת.פ: 3925/01 בעכו, המייחס לו את הבניה המפורטת בכתב האישום. ביום 23.12.02 הורשע הנאשם בת.פ הנ"ל ונצטווה להרוס את המבנה נושא כתב האישום עד ליום 23.12.03, אלא אם כן ישיג בינתיים היתר בניה כחוק. זמן רב חלף מאז שנצטווה הנאשם להרוס את המבנה ועד היום. דהיינו, תקופה של כ-12 שנה והבניין לא נהרס והיתר בניה לא הושג.

מדובר וללא ספק בעבירה חמורה שיש בה חתירה תחת שלטון החוק.

רוצה להוסיף ולומר כי התופעה של בנייה ללא היתר היא בפני עצמה רעה חולה שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עמה, נפגעו ערכים מוגנים בעניין זה, בשני מעגלים. האחד בניה אקראית ושימוש במבנה ללא רישוי. המעגל השני הוא אי כיבוד צווים שיפוטיים ונורמות של כיבוד ערכאות שיפוטיות בישראל ובכך מקבלת העבירה משנה חומרה.

המאשימה תטען כאן כי מי שמפר גזר דין שניתן ע"י ביהמ"ש כחוק, ייענש בחומרה רבה יותר מאשר בגין עצם הבניה בלתי חוקית בלבד שכן מעבר לחומרה שבעבירות הבניה מגלה הנאשם גם זלזול בחוק המדינה וברשויות השלטון וכי העונש הראוי במקרים אלה הינו מאסר.

המאשימה תטען גם כי רק ענישה מחמירה לרבות הטלת קנסות גבוהים תביא לתוצאה הפוכה שאותו שיקול כלכלי, יביא את העבריין למסקנה כי הפרת צווי בית משפט פירושה תשלום מחיר גבוה ובלתי כדאי זה מחד ומאידך כדי להתוות נורמה ראויה ומרתיעה בפני הציבור.

מתחם הענישה ההולם כולל בחובו מרכיבי הענישה הבאים: חתימה על התחייבות, קנס הלוקח בחשבון את הזמן הרב מאז הצטווה הנאשם להרוס את המבנה ועד היום, לרבות קנס יומי בהתאם לסיפא של חוק התו"ב והכל בהתאם להוראותיו של סעיף 61(א)(2) ו-(ג) לחוק העונשין. הקנס בנסיבות העניין הינו כאשר הרף העליון הוא כ-50 אלף ₪ והרף התחתון הוא כ-30 אלף ₪. בכתב האישום לא התיתה התחייסות לכך שהמאשימה תעבור למאסר בפועל במידה והנאשם יורשע ולכן בנסיבות העניין ובהתחשב בעובדה שהנאשם איננו מיוצג אני לא עותר למאסר.

ב"כ המאשימה מבהיר דבריו ומשמעות הטיעונים לעונש בצורה מפורטת ויסודית לנאשם בשפה הערבית.

הנאשם טוען לעונש:

אבקש להתחשב. אני פניתי למספר מהנדסים, ובתקופה של 3-4 שנים לא עבדתי בכלל. אני נשוי ואבא לארבעה ילדים, רק לאחרונה יש לי עבודה קבועה והתחלתי לקחת את העניין ברצינות. אני בשלב סיום של קבלת ההיתר. אני מבקש להתחשב במצבי הכלכלי. אני עובד כשכיר במפעל פלסטיק בתמרה, אני משתכר 4,000 ₪. אבא שלי ז"ל עזר לי לבנות את הבית הזה. אני מגיש מסמכים מהמהנדס שלי – הוגש וסומן כקובץ – נ/1(3 עמ'). המהנדס אמר שיש תוכנית חדשה בשכונה בה אני מתגורר ויש שינוי במגרש שלי.

<#5#>

גזר דין

1. הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של אי קיום צו של ביהמ"ש, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

2. העבירה נשוא כתב האישום הינה עבירה אשר יש להתייחס אליה בחומרה נוכח העובדה שעניינה אי קיום החלטה שיפוטית, ובכך הבעת זלזול במערכת החוק והמשפט במדינת ישראל.

3. יובהר כי יש לראות בהפרת צו שיפוטי, שניתן מכוח חוק התכנון והבנייה, לא רק משום פגיעה בערך המוגן שהינו המערך התכנוני לפי דיני התכנון והבנייה, אלא אף משום פגיעה בערך מוגן נוסף בשלטון החוק.

4. במקרה דנן ביום 23.12.02 נידון הנאשם בתיק פלילי מספר 3925/01 בבימ"ש השלום בעכו בגין עבירת בנייה ללא היתר של תוספת בחזית ביתו בשטח של כ-30 מ"ר ובניית גדר מבטון בחדירה לתוך תוואי דרך שמספרה 21.

5. הנאשם הצטווה להרוס את הבניה האמורה תוך שנה מיום מתן גזר הדין, אלא אם כן יהיה בידיו היתר בנייה כחוק.

6. אף כי חלף זמן רב מאז המועד שנקבע לביצוע צו הריסה או לקבלת היתר בנייה, הנאשם לא ביצע את ההריסה של הבניין, והבניין עומד על תילו.

7. יש לציין לחובת הנאשם את מהות העבירה נשוא כתב האישום, שכן עסקינן בעבירה חמורה ונפוצה, אשר קלה לביצוע ובעצם טומנת בחובה עשיית דין עצמי בתחום הבנייה ללא היתר.

על חומרתה של תופעת הבניה ללא היתר כנדרש בחוק אשר הינה מכת מדינה, ואשר יש לעשות הכל כדי למנועה אותה, עמדה כב' השופטת גילאור בפסה"ד בעניין ע"א 1003/05 אסדי סאלח יוסף נ' ועדה לתכנון ולבניה "בקעת בית הכרם" באומרה:

"...עבירות על חוקי התכנון והבניה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בניה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התכנון והבניה גורמות לפגיעה באינטרסים ציבוריים חשובים ומובילות לזילות שלטון החוק...".

כמו כן ברע"פ 6665/05 מריסאת נ' מ"י התבטא כב' השופט ג'בראן במילים אלו נגד תופעת הבניה הלא חוקית:

"... על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו...".

ברע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מ"י הביע כב' השופט אליקים רובינשטיין את דעתו בעניין החובה להביא לשירוש תופעת הבניה הלא חוקית אף אם הדבר כרוך בענישה קשה:

"... במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה". ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: "אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות"; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 223-221, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש "להתנצל" על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך...".

בפס"ד רע"פ 2809/05 כב' השופט העליון א. רובינשטיין, קבע כי "אי קיום צו שיפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שלטון החוק ושל תורה מתוקנת, ואין כל דופי בהטלת מאסר גם בעבירה ראשונה, מה גם שמדובר בעבירה שנמשכה שנים רבות".

ביהמ"ש העליון ער"פ 4603/90 פדי מז, 2, 529.

כמו כן, אני מפנה להחלטת ביהמ"ש העליון מפי כב' השופטת א' חיות רע"פ 4203/3 מיום 29.6.03.

המבקש, באותו מקרה, הורשע ע"י בית המשפט השלום בחדרה עפ"י הודאתו בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר כחוק וכן בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר, תוך אי קיום צו הפסקה מנהלי. העבירות התייחסו למבנה בשטח של 194 מ"ר, שהקים המבקש ביישוב אום אל פחם, על אף שהומצא לו בעיצומן של העבודות צו הפסקה מנהלי. ביום 5.7.96 הוציא בית משפט השלום בחדרה צו הריסה למבנה לביצוע תוך 18 חודשים, וכן הטיל על המבקש עונש מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, קנס בשיעור 3,000 ₪, וכן כפל אגרה בסך 6,402 ₪. בבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל ערעורה של המאשימה על קולת העונש באופן שסכום הקנס הועמד על 15,000 ₪ וכן הוצא צו איסור שימוש במבנה החל מיום 1.3.97.

לאחר שבשנת 2002 נסתבר בעקבות בדיקה כי המבנה לא נהרס ואף מאוכלס כמצוות בית המשפט הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי בו הודה ולפי הודאה זו הורשע. בית המשפט השלום בחדרה גזר עונש מאסר בפועל של 30 יום, מאסר על תנאי למשך 5 חודשים, קנס בגובה 20,000 ₪, והתחייבות כספית על סך 10,000 ₪. הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, מאחר שבית המשפט קבע כי חומרת העבירה ומשך זמן ההפרשה מצדיקים עונשים בסדר גודל שהוטלו על המבקש.

כב' השופטת חיות בדיון בבקשה ברשות הערעור, דחתה הבקשה באומרה כי "... לעניין חומרת העונש שהוטל על המבקש, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, שכן עונשו של המבקש, כפי שציינו הערכאות הקודמות, אינו חמור, בנסיבות העניין, והוא תואם את רמת הענישה שקבע בית משפט זה בעבירות של אי-כיבוד צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבנייה..." (ההדגשות אינן במקור – ז.ק.ב)

ברע"פ 500/07 יחיא מוחמד נסאר נ' מדינת ישראל מיום 5.9.07 נדונו נסיבות כדלקמן:

המבקש הורשע בשלושה תיקים בגין עבירות בניה בשטח כולל של כ-800 מטרים על בסיס הודאותיו. בגזרי הדין שניתנו (האחד ב-15.7.02, השני ב-20.6.99, השלישי ב-5.2.03) הוטל עליו בין היתר להרוס המבנים תוך שנה מיום מתן כל גזר דין, אך משהמבקש לא מילא בחלוף מספר שנים (בתיק האחד – כשנתיים, בתיק השני כחמש שנים ובתיק השלישי כשנה) אחר צווים אלו, הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום נוספים בגין עבירות של אי קיום צווים שיפוטיים, בהם הורשע עפ"י הודאותיו, ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס של 100,000 ₪. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי, אשר דחה הערעור, ומכאן הגיע התיק במסגרת בר"ע לביהמ"ש העליון. שופט בית המשפט העליון כב' השופט ג'בראן ציין בהחלטתו כי:

"... תשעת חודשי המאסר אשר הושתו על המבקש אמנם נושקים לרף הגבוה של שנת המאסר המוגדרת בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה אך כמוה גם עבירותיו של המבקש הציבו רף גבוה בהתעלמות ממערכת אכיפת חוקי התכנון והבניה: ראשית בהקמת המבנה ללא היתר למטרה עסקית של הקמת מסעדה, שנית בהוספת תוספות הבניה לאורך השנים אשר הגיעו לשיאם בסלילת אספלט לחניון, ושלישית בהתעלמות מופגנת ממספר צווי הריסה שניתנו כנגד המבנה...".

ברע"פ 8701/07 מלכה וונש, רון וונש, שמנת שילת בע"מ, עומר וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – לודים מיום 3.6.09 בפני כב' השופט ס. ג'ובראן, נדון העניין כדלקמן:

ביום 27.3.05 הורשעו בעמ"ק 70822/02 ובעמ"ק 80659/04 המבקשים 1+2, בעל ואישה, ע"י ביהמ"ש השלום ברמלה, בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, בלא היתר כאמור, בקרקע חקלאית בה הם בעלי הזכויות. במסגרת גזה"ד צו להרוס המבנים נשוא ההליך עד ליום 27.11.05, אך בדיעבד נסתבר כי עד ליום 26.4.07 המבנים האמורים בשטח 2,730 מ"ר לא נהרסו והשימוש במבנים בשטח 1,767 מ"ר לא הופסק.

ביום 11.11.07 הרשיע ביהמ"ש השלום ברמלה בעמ"ק 30397/07 את המבקשים 1+2 הנאשמים בעבירת אי קיום צו שיפוטי האוסר על עשיית שימוש בניגוד לייעודו החקלאי של הקרקע בהיקף של אלפי מ"ר, וכן עקב אי קיום צו הריסה, ונגזרו על הנאשמים, יחד ולחוד, קנסות גבוהים ביותר של 467,000 ₪, חתימה על התחייבות בגובה 250,000 ₪ וכן מאסר על תנאי וביהמ"ש שקל לקולא והחליט שלא לגזור עליהם מאסר בפועל רק לאור הודאתם המיידית בעובדות כתב האישום וכן כי החלו לסגור את המבנים הלא חוקיים בשטחם.

כב' השופט ג'ובראן הדגיש בפסקו מספר דברים:

1. "...במקרה זה, לא ניתן לפתור (כך במקור – ז.ק.ב) בנקל את המבקשים ממעשיהם, אלא יש לגזור עליהם קנסות בסכום משמעותי, לאור השימוש המסחרי רחב ההיקף שעשו בשטח המיועד לחקלאות למען רווח כלכלי, וזאת ללא ההיתרים המתאימים. הדבר חל ביתר שאת לגבי המבקשים 1 ו-2 אשר חויבו בעבר לחדול ממעשיהם בצו שיפוטי, אך בחרו להתעלם ממנו ולהמשיך בשלהם...".

2. "בית משפט זה כבר עמד על כך בעבר, כי ניתן לחשב את גובה הקנס בגין עבירה על חוקי התכנון והבניה לפי מספר המבנים אשר נבנו או נעשה בהם שימוש ללא היתר, כמפורט בכתב האישום, ולא כמספר האישומים המופיעים בו".

עבירה על פי חוקי התכנון והבנייה הינה עבירה חמורה, המחייבת ענישה הולמת לשם הרתעה.

עבירות כאמור פוגעות בשלטון החוק וגורמות ל"ג'ונגל" של בנייה, כאשר כל דאלים גבר והעבריין קובע עובדות בשטח על חשבון הציבור והתכוון המצוי בידי ועדות התכנון והבנייה. הנצחת הבנייה ללא היתר, מהווה התרסה נגד שלטון החוק וקביעת עובדות בשטח ובית המשפט העליון קבע לא אחת כי יש להטיל עונשים חמורים (כפי שמצוין בין היתר בגזה"ד של שופט בית המשפט השלום בעכו, כב' השופט ר. צמח, בענין ועדה מקומית לתכנון ובניה גליל מרכזי נ' סאלח ביתם מיום 29.4.10).

ב. תיקון מס' 113 מתווה את העיקרון המנחה כיום את ביהמ"ש בבואו לגזור דינו של נאשם, שהינו, לפי סעיף 40ב' לחוק העונשין, עיקרון ההלימה, לפיו צריך להתקיים יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו. יחס זה מבטא, למעשה, את עיקרון הגמול (ראה ע.פ. 1523/10 פלוני נ' מדינת ישראל, 18.4.12, לא פורסם). סעיף 40 ג' לחוק העונשין קובע, כי על ביהמ"ש לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה הנ"ל. לשם כך, יתחשב ביהמ"ש בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, כפי שפורט קודם, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כפי שפורטו קודם, הכלולות בסעיף 40 ט' לחוק העונשין.

9. מתחם הענישה ההולם בנסיבותיו של תיק זה של אי קיום צו על רקע העובדה שתקופת הפרת הצו הינה תקופה ארוכה ביותר, 12 שנה, כולל בחובו עונש של קנס כספי והתחייבות כספית. מאחר ומדובר בבניה יחסית מצומצמת וגם עקב העובדה כי לא נרשם בכתב האישום כי התביעה עומדת לבקש מאסר בפועל אין לכלול במתחם הענישה ההולם מאסר בפועל או מאסר על תנאי.

10. לטובת הנאשם, במסגרת קביעת העונש המתאים, יש לציין את פעולותיו באמצעות המהנדס (ראה קובץ נ/1) ואת מאמציו להשיג היתר. יש להתחשב בהודאת הנאשם בפניי בהזדמנות הראשונה, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר, כמו כן לקחתי לתשומת ליבי את מצבו הכלכלי של הנאשם, כפי שהוצג בפניי.

11. באיזון הראוי של האינטרסים הצריכים לעניין, הנני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:

* תשלום קנס בסך 10,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב- 20 תשלומים שווים, כל תשלום בסך 500 ₪, החל מיום6.9.15 , וב- 6 לכל חודש אחריו.

אי עמידה באחד מן התשלומים תעמיד מלוא הסכום או כל יתרה בלתי משולמת לפרעון מלא ומיידי בצירוף תוספות הפיגורים המגיעות כחוק.

על הנאשם לגשת מיידית למשרדי הועדה על מנת לקבל לידיו שוברי התשלום.

* הנני מורה לנאשם לחתום על התחייבות כספית על סך 30,000 ₪, להימנע מלבצע כל עבירה לפי חוק התכנון והבניה, עפ"י סעיפים 210, תוך שלוש שנים מהיום.

תוקף ההתחייבות יחל מהיום.

באם לא יחתום הנאשם על התחייבות, יאסר למשך 21 ימים מהיום.

זכות ערעור תוך 45 ימים לביהמ"ש המחוזי.

<#6#>

ניתנה והודעה היום י"ח תמוז תשע"ה, 05/07/2015 במעמד הנוכחים.