המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לקלנועית בה עשתה התובעת שימוש ומצבה של הקלנועית כאמור. שני הצדדים העלו את טענותיהם במסגרת כתבי הטענות, כאשר בדיון שהתקיים ביום 28.6.2012, בפני כב' הרשם הבכיר עדי סומך, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"לאחר ששמענו את הסבר בית המשפט, אנו מסכימים להצעת בית המשפט כי ימונה מומחה מוסכם, אשר יבדוק את הקלנועית וייתן חוות דעת מטעמו, כאשר קביעותיו בחוות הדעת תחייבנה ותהיינה מכריעות".

על יסוד הסכמתם כאמור של הצדדים מינה ביהמ"ש מומחה.

המומחה הגיש חוות דעת, במסגרתה נקבע כי נזק שנגרם לשלדת הקלנועית אינו מצוי באחריות הנתבעים; נזק שנגרם למערכת החשמל - אשר כרוך בהחלפה של מצברים ותיקון החיווט כמו גם החלפת נורת איתות אחורית והתקנת מראות – וכן התקנת מושב בודד מקורי או מושב כפול המסופק על ידי היצרן – כל אלו תיקונים המצויים באחריות הנתבעים.

נוסח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים (השימוש במשפט: "תחייבנה ותהיינה מכריעות") מהווה הסכמה לפיה קביעות שיקבע המומחה בחוות הדעת הן קביעות סופיות.

בנסיבות כאמור, נקבע דיון במסגרתו היה על שני הצדדים להיערך להצגת ראיותיהם בסוגיה היחידה שנותרה לבירור – עלויות החלקים והעבודה, בהתייחס לליקויים המצויים באחריות הנתבעים. ר' ההחלטות מיום 4.1.2013 ומיום 13.3.2013.

התקיים בפניי דיון, אולם הצדדים נמנעו מהצגת ראיות רלבנטיות. על אף ששבתי והבהרתי לצדדים שעליהם ליתן התייחסות לסוגיה האמורה, בחר כל צד להוסיף ולטעון טענות במישורים שאינם רלבנטיים למחלוקת, כפי שנותרה לאחר מתן חוות הדעת.

בסופו של יום, במסגרת עדותו של הנתבע 2 ובמענה לשאלות ביהמ"ש, מסר הנתבע 2 מידע אודות עלויות כדלקמן: עלות כיסא – 380 ₪; עלות כל מצב – 280 ₪ (ישנן שני מצברים); עלות נורה – שקלים בודדים; עלות העבודה – 200 ₪. אלו הראיות היחידות שיש בפני ביהמ"ש בנושא העלויות והמחירים; בהיעדר ראיות סותרות, עדות הנתבע 2 מתקבלת.

אני מחייב אפוא את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, בתוך 30 יום, סך של 1,165 ₪ (הבאתי בחשבון, כהערכה – עלות של 25 ₪ להחלפת נורה).

בנסיבות העניין, בשים לב לשיעור הסכום שנתבע, מחד גיסא, ושיעור הסכום שנפסק, מאידך גיסא (עובדה המעידה שהחלק העיקרי בתביעה למעשה נדחה), איני עושה צו להוצאות ואיני מחייב צד כלשהו להשיב לצד שכנגד את חלקו בשכר טרחת המומחה (נתתי דעתי לעובדה שחלקו של כל צד היה שונה).

בשולי פסק-הדין אציין כי לאחר הדיון הוגשו שתי בקשות על ידי התובעת; לא מצאתי מקום ליתן ביטוי לבקשות כאמור בפסק הדין. את כל העדויות והראיות – בסוגיה הרלבנטית – היה על התובעת להציג בדיון ולא אחריו, כאשר אין לנתבע 2 אפשרות להגיב על האמור.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, בהעדר הצדדים.