רקע עובדתי

1. התובע עבד במלונית שבה כ-25 חדרים והועסקו בה פחות ממניין עובדים. בתקופות הרלוונטיות חלק משמעותי מהשירותים שניתנו במלון היו שירותים של DAY USE, דהיינו שימוש בחדרים לפי שעות. בענף המלונאות קיים צו הרחבה שחל גם על המלונית ועובדיה. התובע החל את עבודתו כפקיד קבלה ביום 1.1.05. התובע פוטר בחודש 03/10 לאחר שנערכה בעניינו וועדה פריטטית. בחודש ספטמבר 2007 מונה התובע למנהל התפעולי של המלון זאת בנוסף להיותו פקיד קבלה. במסגרת זו, הוספו לו מספר תפקידים בנוסף על היותו פקיד קבלה. מנהלו של התובע היה מר עודד ניב שהיה מנהל המלון (ס' 4 (א) לתצהיר מר טל, להלן: עודד). הממונה על עודד היה מר יצחק טל (להלן: מר טל) שהוא אחד הבעלים של הרשת, אליה שייכת המלונית. כשהחל התובע לשמש כמנהל התפעול, סוכם עימו על העלאה בשכרו. כן סוכם איתו על כי שכרו יעמוד על 5,800 ₪ נטו בצירוף 200 ₪ עבור נסיעות. סך הכל סוכם עימו על כך שיקבל מדי חודש 6,000 ₪. עוד סוכם איתו אותה שעה, כי הוא יעבוד 200 שעות בחודש. הכוונה הייתה שהוא יעבוד משרה מלאה של 176 שעות (שזו משרה מלאה לפי צו ההרחבה), וכן יעבוד עוד 24 שעות בנוסף על מספר השעות הנ"ל.
2. בחודש 03/10 מצא מר טל חשבונית במכונת הצילום במלון (ס' 11 לתצהירו) וניכר היה כי נערכו בה שינויים. החשבונית כך נראה היה, נגזרה, וחלקים מתוכה נמחקו בטיפקס. כיוון שעמדת הקבלה שבה היה התובע, מצולמת במצלמה במעגל סגור, צפה מר טל בצילומי הוידאו, בהם נראה כי התובע מקבל לקוח ולאחר מכן, עורך שינויים בחשבונית. לטענת מר טל, נראה היה כי התובע משלשל את התמורה ששילם הלקוח עבור השימוש בחדר לפי שעות, לכיסו. לטענת התובע, הפקיד את התמורה שקיבל בכספת. בכל אופן, התובע נדרש לתת הסבר באותה שעה אך לא נתן הסבר שהניח את הדעת. לטענת מר טל, ייחס התובע את החשבונית והשינויים בה לאחרים. לטענת התובע, הוא היה המום ולכן לא נתן תשובה מתאימה. בכל אופן, השינויים שערך בחשבונית היו לבקשת הלקוח. התובע הובא בפני וועדה פריטטית ובתומה סוכם על פיטוריו ללא פיצויי פיטורים. כן נקבע שתיערך התחשבנות לגבי מכלול זכויותיו האחרות. על יסוד זאת שולם לו על חשבון חופשה סכום של 11,289 ₪.

טענות הצדדים

1. התובע טוען, כי הוא זכאי לפדיון חופשה בהתאם למספר הימים שמופיע בתלושי השכר. מדובר ביתרה בסך 4,364 ₪. לטענת הנתבעת, התובע היה אחראי על רישום ימי החופשה ומימש ימי חופשה רבים. הרישום המופיע בתלושים נעשה על יסוד דיווח שקרי שמסר התובע, ואין לזכותו יתרת ימי חופשה שלא נוצלו.
2. לטענת התובע הוא זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות ביחס להפרש שבין 200 שעות כל חודש שעבד בפועל, לבין 176 שעות, מספר השעות שצריך לעבוד בענף המלונאות בהתאם לצו ההרחבה. הפרש זה עומד על סך של 34,967 ₪. כמו כן, הוא זכאי לגמול עבודה בשבתות בשיעור של 150%. זאת מאחר שבחודש אוגוסט 2009 החל לעבוד משמרות ארוכות בשבתות, לנוכח העובדה שהוא אינו מוכר כיהודי לפי ההלכה, והמלון ביקש להעלות את דרגת הכשרות שלו. כיוון שכך, נדרש לעבוד משמרות ארוכות בשבתות, שבגינן שולם לו לפי תעריף נמוך של 31.3 ₪ לשעה, בעוד צריך היה לשלם לו לפי תעריף גבוה יותר. הפרש זה עומד על סך של 8,933 ₪. כמו כן טען כי בתקופה הראשונה של עבודתו, עת שימש פקיד קבלה בלבד (עד חודש אוגוסט 2007), עבד משמרות של תשע שעות אך לא שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות. לפיכך, הוא זכאי לגמול בסכום השווה ל- 1,494 ₪.

לטענת הנתבעת, סוכם עם התובע באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, כי שכרו כולל תשלום עבור 24 שעות נוספות עד 200 שעות נוספות. לפיכך הועלה שכרו על יסוד הסכמה זו מעת שהחל לשמש כמנהל, דהיינו מחודש 09/07. לנוכח זאת שולמה לו אפוא התמורה לה הוא זכאי וכפי שהוסכם בסך 6,000 ₪ נטו. באשר לשעות השבת, הרי שהתובע דיווח על שעות רבות מעבר למה שעבד בפועל, ועל יסוד דיווח מוטעה זה שולמו לו שעות שבת בסכומים גבוהים מאז חודש אוגוסט 2009. את שעות השבת עבד במסגרת 200 השעות שצריך היה לעבוד על יסוד ההסכמה כאמור לעיל. הוא לא זכאי היה לתשלום נוסף מעבר לסכום ששולם לו. באשר לתקופה הראשונה, הרי שהתובע לא עבד שעות נוספות הואיל ומדובר היה במשמרות של שמונה שעות בלבד.

1. התובע ביקש לקבל פיצוי חלף הפרשות פנסיוניות שקבועות בהסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות כנגזרת של שכרו ובהתאם לשיעור הקבוע בהסכם הקיבוצי. סכום זה עומד על 14,302 ₪. כן ביקש לקבל בהתאם להסכם הקיבוצי הפרשות לקרן השתלמות בשיעור של 7.5% ואלה עומדות על סכום של 17,785 ₪. לטענת הנתבעת, לא חל עליה ההסכם הקיבוצי הואיל ואותה שעה לא הייתה חברה בהתאחדות המלונות. היא הצטרפה להתאחדות המלונות רק בתחילת שנת 2010. כיוון שכך, לא חל בעניינה ההסכם הקיבוצי הכללי, אלא צו ההרחבה, שאינו מחייב הפרשות לפנסיה ואף לא לקרן השתלמות.

נציין כי לאחר הדיון הגישו הצדדים מסמכים מאת התאחדות המלונות בישראל באשר לחברות הנתבעת בהתאחדות. המסמך שהוגש ע"י ב"כ הנתבעת הינו מיום 17.6.12.

1. התובע טען כי הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה. מדובר בנסיעות שנסע לעבודה במועדים שבהם אין תחבורה ציבורית ובפרט בשבתות. הסכום אותו תבע ברכיב זה עומד על סך 1,120 ₪. כן טען כי הואיל ועבר למעלה אדומים בקיץ 2009 אזי זכאי היה לקבל החזר הוצאות נסיעה בסכום גבוה יותר לנוכח ההוצאות שעלו. ההפרש המדובר עומד על סך 466 ₪. לטענת הנתבעת היה לה סידור עם תחנת מוניות באופן שעובדים שלא יכולים היו להגיע לעבודה בשל העדר תחבורה ציבורית זכאים היו לנסוע במונית, להמציא את החשבונית ולקבל תמורתה מהקופה הקטנה עליה היה אחראי התובע. אף התובע נהג בדרך זו תקופה מסוימת. העובדה שהתובע ביכר לנסוע ברכבו הפרטי הינה עניינו. באשר למעבר למעלה אדומים הרי שהתובע לא הודיע על כך בצורה מספקת ולא דאג לקבל תוספת בהתאמה ולכן הוא אינו זכאי לקבל התוספת בגין הוצאות נסיעה בסכום גבוה יותר.
2. התובע ביקש לקבל החזר ניכויים שנעשו שלא כדין בגין שי לחג. נציין שבענין זה במהלך הדיון הסבירה ב"כ הנתבע כי לא מדובר בניכויים אלא ברישום ערך מתנה שניתנה לו בתלוש וכנגד הסכום שהוסף נרשם זיכוי וחיוב. בסופו של דבר בענין זה נחה דעתו של התובע (ראו פרוט' עמ' 10 ש' 9) לנוכח זאת אין צורך לענות ברכיב זה.
3. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, זאת בשל תשלום חופשה ביתר ששולם לתובע. החופשה ששולמה לתובע נעשתה על יסוד דיווח שקרי שהגיש ושעל בסיסו נרשמו הנתונים בתלוש. לפיכך זכאית היא לקבל החזר של מלוא הסכום ששולם לו עם סיום עבודתו כפדיון חופשה בסך 11,289 ₪. בענין זה טען התובע כי נותרה יתרת פדיון חופשה לזכותו, כאמור.

לטענת הנתבעת היא זכאית, במסגרת התביעה שכנגד, לקבל מהתובע סכום של כ- 193,750 ₪ בגין גניבותיו דוגמת זו שנראתה בקלטת הוידאו. מדובר בחישוב מוערך בסך של 250 ₪ ליום כפול 25 ימי עבודה בחודש כפול 31 חודשי עבודה, ובאופן זה הגיעה הנתבעת לסכום האמור אותו היא תובעת בתביעה שכנגד. לטענת התובע הוא לא גנב, ובודאי לא הוכחו גניבות בסכום זה ויש לדחות את התביעה שכנגד על כרעיה וקירבה.

1. בפנינו העידו התובע מחד גיסא ומר טל מאידך גיסא. הוגש תצהיר נוסף של מר בכר נציג התאחדות המלונות בישראל מטעם הנתבעת, אך המצהיר לא נחקר עליו. לאחר הדיון סיכמו הצדדים בעל פה. נציין כי הקלטת בה נראה התובע עורך את החשבונית (קבלה) לא הוגשה כדין לבית הדין, אף שהיא נזכרת ככזו שצורפה: "לכתב התביעה/כתב ההגנה" (ס' 11 ה לתצהיר מר טל). נציין כי צירוף מסמך לכתבי הטענות ובודאי עת מדובר בקלטת וידאו לא די בו כדי להופכו כחלק מהראיות בתיק. נעיר כי גם התובע מודה בעדותו כי ערך שינויים בחשבונית, אך זאת לבקשת הלקוח. לנוכח זאת ספק אם היה בצפייה בקלטת בה ניתן לראות את עריכת החשבונית, כדי לשנות את התוצאה דלהלן.

במהלך הדיון היו הצדדים חלוקים בשאלה מתי הצטרפה הנתבעת להתאחדות המלונות המהווה ארגון מעבידים החתום על ההסכם הקיבוצי הכללי. ב"כ התובע ביקש שנורה להתאחדות להודיע מתי צורפה הנתבעת (עמ' 30 ש' 11). ביום 30.5.12 צירף ב"כ התובע אישור התאחדות המלונות ולפיו הצטרפה הנתבעת להתאחדות בשנת 2007. עותק מההודעה נשלח לנתבעת שנדרשה להשיב עליה תוך 7 ימים. זו הודיעה כי אינה מסכימה להגשת ראיות נוספות לאחר פרשת ההוכחות. בכל אופן צירפה מסמך מיום 17.6.12 בו נרשם כי בשנת 2007 ביקשה הנתבעת לבטל את החברות בהתאחדות, בשנת 2008 לא שולמו דמי חבר ויצא מכתב התראה מטעם התאחדות המלונות ביחס לשנים 2007 ו-2008, ובשנת 2009 הגיע המלון להסדר עם ההתאחדות ולפיו יהיה המלון חבר בהתאחדות ממועד התשלום שהיה בסוף שנת 2009. בעקבות התנגדות ב"כ הנתבע להגשת המסמכים בעניין זה, ניתנה החלטה מפורטת ביום 12.6.12 ובה ניתן אישור להגשת המסמכים באשר לחברות בהתאחדות. לצורך בירור סוגיה זו נקבע דיון נוסף ליום 10/7/12. בדיון זה הוסכם כי מסמך ההתאחדות מיום 17.6.12 מסכם את סוגיית החברות.

פסק דין

1. ראוי להקדים ולפתוח בתביעה שכנגד ו"מעשה החשבונית" שהביא להפסקת יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. בענין זה יש לזכור כי הוכחת מעשה פלילי בתביעה אזרחית דורש הוכחה ממשית.

מידת ההוכחה הדרושה, להוכחת מעשה פלילי, כדי שיצדיק שלילת פיצויי הפיטורים, בהליך אזרחי כמו במקרה דנן, הינה גבוה יותר ממידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי שהינה הטיית מאזן ההסתברויות. המידה הנדרשת אינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל - של מעל לכל ספק סביר - אך היא גבוהה יותר מהמידה הרגילה הנדרשת, של הטיית מאזן ההסתברויות. דהיינו נדרשת מידת הוכחה מוגברת. כך קבע בית הדין לעבודה בענין דב"ע לו/3-1 הלמן - וישנגרד עבודה ועוד כרך ט (2) 131 וכן ראו דב"ע מז/3-4 שלפי - אגד פד"ע יט 49, 56:

"מעביד הטוען שאינו חייב בפיצוי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה יותר מאשר תביעה אזרחית רגילה".

הלכה זו הינה מבוססת ומושרשת בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ולפיה, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בהליך אזרחי, של תביעה בין עובד ומעביד, אין די כי תישקל על פי מאזן ההסתברויות בלבד. ראו בענין זה את פסק הדין של כב' השופטת אלישבע ברק דב"ע נה/60-3 חמיד נ' הלמן פד"ע כח (2) 197 הסוקר בהרחבה את הסוגיה וכן, י' קדמי "על הראיות" חלק שני עמ' 873- 876.

1. במקרה דנן לא הוכיחה הנתבעת, במידה הנדרשת כאמור לעיל, כי אירעה גניבה בכלל ובהיקף הנטען על ידה בפרט. הקלטת הנזכרת לא הוגשה לנו כראיה כדין. אף שעל אודותיה העיד מר טל, לא הוגשה הקלטת כראיה ואף מר עודד לא הובא להעיד אודותיה כפי שמצפים היינו. יתר על כן, הנתבעים כלל לא בדקו האם בהקלטות שקדמו לקלטת המסוימת, הופיעו מעשים דומים לאלה אותם הם מבקשים לייחס לתובע באופן שיטתי. הנתבעת הודתה כי ניתן היה לראות בהקלטות למצער את השבועיים קודם לקלטת דנן, אך היא לא טרחה לבדוק ההקלטות. יש גם לזכור כי חקירת המשטרה נסגרה בנימוק של העדר ענין לציבור. עוד יש לזכור כי המצהיר מטעם הנתבעת מר בכר לא העיד וממילא אין מקום לייחס משקל לתצהירו, מה גם שבתצהירו הדברים אינם חתוכים די הצורך. אף העדר עדותו של מר עודד בענין האחרון פועל לחובת הנתבעת. בעניין זה נציין כי ב"כ הנתבע שאלה את ב"כ התובע האם להעלות את מר בכר לחקירה וזה אמר לה: תעשי מה שאת רוצה. העובדה שלא דרשה את חקירתו מהווה למעשה ויתור מצידה על תצהירו.

הנתבעת אף לא הביאה ראיות המצביעות על ביצוע הגניבות הנטענות ובודאי לא על סכומן. מדובר בהערכות בעלמא שנעשו ללא כל בסיס עובדתי. מצופה היה שתערוך פעולות בדיקה וחקירה מקיפות כדי להוכיח את האשמות אותם היא מבקשת לייחס לתובע. הנתבעת לא הציגה מאזנים וחשבונות היכולים להצביע על הגניבות ועל היקפן בסכומים הנטענים. לא ניתן בהבל פה, להדביק אשמות כה חמורות לעובד. מצופה ממעביד שיבדוק את הטענות וככל שלא ימצא ראיות להן, לא ישוב ויעלה אותן. הנתבעת לא פעלה באופן המצופה. הסברו של התובע ולפיו שינה את החשבונית לבקשת הלקוח הינו הסבר אפשרי ואין להעדיף את סברת הנתבעת לפיה מדובר היה בגניבה. לנוכח זאת דין התביעה שכנגד ביחס לטענת הגניבה להידחות, הואיל ולא הוכחה כנדרש.

גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית

1. באשר לגמול עבודה בשעות נוספות ובשבתות הרי שמדובר (כמפורט בס' 4 דלעיל) בשלוש טענות שידונו להלן.
2. מעת שמונה התובע כמנהל התפעול (9/07) סוכם עימו על שכר של 6,519 ₪ (ראה פרוט' עמ' 11 ש' 10). כן דובר עימו על כך שיעבוד 200 שעות בחודש. מדובר אפוא בסיכום שדוגמתו נאסרה בסעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח- 1958 (להלן: חוק הגנת השכר). בהתאם לצו ההרחבה בענף המלונאות משרה הינה בת 176 שעות. מר טל בעדותו מאשר באופן מפורש כי: "ההסכם איתו היה גלובלי הכנסנו את ה 24 שעות במשכורת שלו" (פרוט' עמ' 21 ש' 20). הכוונה הפרש השעות שבין 176 שעות שהם משרה מלאה, לבין 200 שעות שנדרש התובע לעבוד. סעיף 5 לחוק הגנת השכר נועד להרתיע מעסיקים מלשלם לעובדים שכר כולל, בניגוד להוראות החוק. לפיכך קבע המחוקק כי יראו את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד (וראו ענין דומה ע"ע 623/06 בוטלזי נ' מלון שלום (ניתן ביום 11.2.10)). התחשיב שערך ב"כ התובע ופורט בתצהיר התובע בסעיף 18 מקובל עלינו ולפיכך יהיה התובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות (ההפרש בין 176 ל 200) בסכום של 34,967 ₪.

ויודגש כי ב"כ הנתבע לא טענה לאי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה בשל תפקידו של התובע ולכן אין לדון בטענה זו. בכל אופן נעיר כי אף שהתובע נקרא מנהל מלון הרי שמדובר היה בעבודה כפקיד קבלה כאמור, כאשר בידיו של התובע הופקדו מספר סמכויות כמו סידור עבודה וכיוצ"ב. מעל ראשו הוצבה מצלמה ומר עודד ניב שלא הובא להעיד, מטעם הנתבעת, היה ממונה עליו והוגדר כמנהל המלון כפי שציין מר טל (בס' 4(א) לתצהיר). בענין האחרון נעיר כי מר טל נדרש לסוגיות שונות ושב וטען כי הענין בידיעתו של עודד שהוא היה האדם הבקיא. הנתבעת משום מה לא הביאה כמצופה את מר עודד. אי הבקיאות שהפגין מר טל במה שקורה במלונית, כמו גם אי הבאת מר עודד לעדות, נזקף לחובתה.

1. באשר לגמול העבודה במנוחה השבועית הרי שכאן כאמור טען התובע כי בשל הרצון להעלות את רמת הכשרות במלונית נדרש לעבוד בשבת מי שמוגדר כ"גוי של שבת". הואיל והוא אינו מוכר על פי ההלכה כיהודי, הוסכם עימו שיעבוד בשבתות יחד עם עובד אחר. מתלושי השכר ניכר כי אכן מחודש אוגוסט 2009 שולם לו גמול עבודה במנוחה השבועית עבור שעות שבת רבות. שעות העבודה שהתובע עבד אפוא בשבתות פורטו בתלושים וכן הוא מופיע בדוח שעות עובדי המלון, שהוכן מידי חודש, נמסר להנהלת חשבונות ועל יסודו חושב השכר והופקו תלושי המשכורת (נספחים ג-ו לתצהירו של מר טל). אכן רישומים אלה נעשו על ידי עובדי המלון אך תפקידה של הנתבעת לפקח עליהם. נציין כי לפי חוק הגנת השכר, על הנתבעת לנהל ולרשום את שעות העבודה של התובע. הנתבעת הנפיקה תלושי שכר בהם נרשמו מספר שעות השבת. הנתבעת לא שכנעה אותנו כי יש לסטות מרישום זה, שנעשה על ידה ובהתאם למחויבותה על פי דין. לנוכח זאת אנו מקבלים את מספר שעות השבת המופיע בתלושים לחודשים אוגוסט 2009 ועד פברואר 2010 וכפי שנתונים אלה נאספו ורוכזו בטבלה (ס' 20 לתצהירו של התובע). עוד עולה מהתלושים כי השכר ששולם לתובע בגין שעות העבודה בשבת היה לפי תעריף 31.05 ₪ לשעה בלבד. תעריף זה אינו התעריף הנכון על פי דין הואיל והשכר עליו הוסכם היה 6,519 ₪ ברוטו. כיוון ששכר זה הינו השכר עבור משרה מלאה – 176 שעות כאמור לעיל הרי שהשכר השעתי לשעה הינו 37 ₪. התוספת בשיעור 25% מביאה לכך שעל כל שעה יש לשלם 46.3 ₪ כפי שב"כ התובע תבע. הואיל ובשבת התובע עבד שעות ארוכות ורבות הגמול לו היה זכאי על פי דין היה אף גבוה יותר ממה שנתבע אך אנו נשאר במסגרת שפורטה בתצהיר בלבד. אנו מאמצים אפוא את הפירוט המופיע בס' 20 לתצהירו של התובע. לנוכח זאת זכאי התובע לגמול עבודה במנוחה השבועית בסכום של 8,933 ₪.
2. באשר לגמול עבודה בשעות נוספות בתקופה הראשונה הרי שכאן טענה ב"כ הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית ובכל אופן לא הוכח היקף השעות. בענין זה צודקת ב"כ הנתבעת. הטענה בענין גמול עבודה בשעות נוספות בתקופה הראשונה לא הופיעה בכתב הטענות ואף לא ברשימת המוסכמות והפלוגתאות.

לא זו אף זו, במקרה זה לא ברור מה היה היקף השעות שעבד באותן שנים. קשה כיום לבדוק הדברים והרישומים וקושי זה יש לזקוף לחובת התובע, עליו היה מוטל הנטל אותה שעה. לנוכח כל האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

נסיעות

1. התובע דרש החזר הוצאות נסיעה בגין נסיעותיו ברכבו לעבודה בשעות בהן אין תחבורה ציבורית. בענין זה מקובלת טענת הנתבעת לפיה נקבע הסדר עם תחנת מוניות שהסיעה את העובדים בשעות בהן אין תחבורה ציבורית. לפי הסכם זה, עליו העיד מר טל, היה רשאי כל עובד להביא קבלה/חשבונית ואת הסכום שהוציא היה מקבל מקופה קטנה, כאשר התובע היה אחראי על קופה זו. מנספח ג' ו ד' לתצהירו של מר טל עולה כי היה רישום מסודר של הכספים שהוציא כל עובד למוניות ומה הסכום שהוחזר לו או שיש להחזיר לו. הסדר מעין זה איפשר למלונית לנכות החזרים אלה, כהוצאות, לענין חישובי המס. שמו של התובע הופיע בנספח ג' ו ד' כמי שקיבל החזר בתקופות מסוימות. לנוכח זאת ברור שהסדר זה היה ידוע לו. יתר על כן מקובלים עלינו דבריו של מר טל ולפיהם התובע עצמו, היה מופקד על הקופה הקטנה והחזיר לעובדים בגין מוניות. העובדה שהתובע ביכר להגיע עם רכבו ולא הסדיר ענין זה מול המלונית צריכה להיזקף לחובתו.

מאחר והמלונית העמידה לרשות עובדיה דרך להגיע לעבודה עת אין תחבורה ציבורית הרי שאין מקום לחייבה בהוצאות שהוציא התובע לצורך נסיעה ברכבו ולפיכך התביעה ברכיב זה נדחית.

1. באשר לתביעה לגבי הוצאות נסיעה בשיעור מוגדל לנוכח העתקת מגוריו למעלה אדומים הרי שאף כאן מקובלת עלינו עמדת הנתבעת. התובע היה זה שהגיש את דוח שעות עובדי המלון להנהלת החשבונות וכתב ידו מופיע על חלק מהדוחות. התובע לא מציין בדוחות דבר בענין נסיעותיו, אף שהוא רושם את מספר הנסיעות לעובדים האחרים. התובע בהיותו מנהל המלון, לא טרח לדווח בכתב להנהלת החשבונות על שינוי כתובתו. דבר זה צריך כמובן להיזקף לחובתו. יתר על כן התובע לא הוכיח מתי עבר לגור במעלה אדומים ואף לא מה עלות כרטיס החופשי חודשי למעלה אדומים אותה שעה. לנוכח זאת התביעה ברכיב זה נדחית.

חופשה

1. פיטוריו של התובע נעשו לאחר ההחלטה של הוועדה הפריטטית ונקבע כי יהיה זכאי לעריכת חשבון על אודות זכויותיו ובפרט בענין חופשה, כעולה מפרוטוקול הוועדה מיום 11.7.10. אכן נערכה התחשבנות, על יסודה שולם לתובע סכום של 11,289 ₪ כפדיון חופשה, כאשר בחשבון נלקחו 53 ימי חופשה, שהופיע כימי צבירת חופשה כמפורט בתלוש השכר מחודש 1/10.

לטענת הנתבעת הרישום בתלוש בענין ימי החופשה לזכות התובע, נעשה על יסוד הטעיה ותרמית, כאשר התובע ביקש לשנות הרישום ומר טל נענה לו מבלי לבדוק, ועל אף עמדתה של הנהלת החשבונות. עוד טענה ב"כ הנתבעת כי לא יתכן שהתובע לא מימש יום חופש אחד, בכל ארבע וחצי השנים, שבהם עבד במלון. עמדה זו של הנתבעת אינה נראית לנו. התלוש והרישום בו יוצרים חזקה לכאורה לזכות התובע. הנתבעת חייבת על פי דין לנהל פנקס חופשה ואי ניהול פנקס חופשה, פועל כמובן לחובתה. במקרה דנן בדוח שעות עובדי המלון (נספח ה לתצהיר טל) נרשם כי התובע "לקח 2 ימי חופשה" באוגוסט 2009. בחודש דצמבר 2009 (נספח ו' לתצהיר טל) נרשם כי התובע ניצל 9 ימי חופשה. אלה הם אפוא הרישומים היחידים בקשר לחופשה. באשר לרישומים אלו העיד התובע כי יצא לחופשה בקיץ 2009 לרגל נישואיו ונסע לחו"ל לתקופה של 7-4 ימים (פרוט' עמ' 9 ש' 21-18). נניח אפוא לחובתו כי מדובר בחמישה ימי עבודה. שכרו בחודשי האביב, עמד אפוא על שכר מלא. לא ברור האם התובע נדרש להשלים ימי עבודה אלה והאם השלים אותם. נעיר כי על פי צו ההרחבה בענף המלונאות זכאי עובד שמתחתן ל- 3 ימי חופשה בנוסף על החופשה השנתית. לנוכח זאת הרי שהספק בענין זה צריך לפעול לחובת הנתבעת שעליה הנטל לניהול פנקס החופשה כאמור. נשוב ונזכיר כי מר עודד, שהיה בקיא בכל ענייני המלונית ואף בענין החופשה, כפי שגם ציין התובע (פרוט' עמ' 9 ש' 17), לא בא להעיד, מה שכאמור נזקף לחובת הנתבעת, אף בענין זה.

התובע עבד בנתבעת במשך 5.25 שנים. התובע צבר אפוא 63 ימי חופשה. התובע מימש לפי הרישומים (נספח ה' ונספח ו) 11 ימים. לזכותו נותרו אפוא 52 ימי חופשה. הנתבעת ערכה חישוביה כמפורט בתלוש חודש 7/10 לפי 53 ימי חופשה שנפדו לו, ובגינן שולם לו סכום של 11,289 ₪. טענת הנתבעת בתביעה שכנגד בהתייחס לרכיב זה ולפיה הסכום ששולם לו שולם שלא כדין נדחית. נהפוך הוא, בענין זה חישוביו של ב"כ התובע מקובלים עלינו. מחישוביו עולה כי פדיון ימי החופשה שולם בחסר לפי תעריף יומי נמוך מהתעריף הנכון. התעריף ליום היה צריך להיות 37 ₪ X 8 שעות דהיינו 296 ₪ ליום ואילו הנתבעת שילמה לו את פדיון הימים לפי 213 ₪ ליום. לנוכח זאת זכאי היה התובע לפדיון חופשה בסכום של 15,392 ₪ (52 ימים X 296 ₪ ליום) ואילו הסכום ששולם לו היה 11,289 ₪ דהיינו שולם לו בחסר של 4,103 ₪. הנתבעת תשלם לתובע אפוא הפרש פדיון חופשה בסכום של 4,103 ₪.

דמי חגים

1. הנתבעת צריכה לשלם לעובדיה העובדים בחגים דמי חגים. התובע תבע תשלום עבור 22 ימים. הנתבעת טענה כי התובע צריך היה לעבוד בחגים ועבד במרביתם ואף קיבל תוספת בגין עבודתו זו (ס' 7 לתצהירו של מר טל). נעיר כי סעיף זה נוסח באופן מקומם על ידי ב"כ הנתבעת שרשמה כי התובע "כגוי של שבת" וחג צריך היה לעבוד בימי החג. בכל אופן בהתאם לצו ההרחבה בס' 26 לו, עובדים לאחר 3 חודשי עבודה, זכאים לתשלום עבור ימי חגים בהם לא עבדו. כן יהיו זכאים לתשלום דמי חגים גם אם עבדו בחגים אלה. אכן נכון כאשר ימי החג "נפלו" בשבת לא היתה זכאות בגינם, ככל שהעובד לא עבד בהם. במקרה זה נטל ההוכחה לחריג לפיו "נפל" החג בשבת רובץ על הנתבעת שצריכה לנהל פנקסי נוכחות מסודרים. אי פירוט מתי "נפל" יום החג בשבת פועל לחובתה.

נעיר כי הנתבעת לא הוכיחה דבר, בענין טענתה אודות תשלום נוסף, עבור עבודה בחגים. נדמה שכוונתה היתה תשלום גמול עבודה במנוחה השבועית, אך מדובר היה בטענה בעלמא שנדחית אפוא.

לנוכח כל זאת אנו מקבלים את החישובים שפירט ב"כ התובע בס' 26 (ב) לתצהיר התובע ולפיהם זכאי היה התובע למצער, לתשלום עבור 22 ימי חג. נציין כי הכפלת ערכו של יום 296 ₪ כפול 22 ימים הינה סכום של 6,512 ₪. ב"כ התובע נקב בסכום של 3,520 ₪ ולכן לא נפסוק לו מעל לסכום שתבע. הנתבעת חייבת אפוא לתובע בגין דמי חגים 3,520 ₪.

הפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות

1. בהתאם לצו ההרחבה בענף המלונאות, אין זכאות להפרשות לקרן השתלמות ולקופת גמל. הזכאות להפרשות אלה, אותן תבע התובע, קבועה בהסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות, שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית.

כאמור, הצדדים היו חלוקים בשאלת התחולה של ההסכם הקיבוצי. בעניין זה אנו מקבלים את עמדת התובע. התובע טען כבר בכתב התביעה כי יש ליתן לו את הזכויות הנורמטיביות הקבועות בהסכם הקיבוצי. החברות בהתאחדות המלונות הינה עניין הידוע לנתבעת, וזו לא טרחה להביא ראיות כדי לשלול את חברותה. ב"כ התובע הפנה לפסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיאה פרוז'ינין בתיק ד"מ (י-ם) 5607/04 פודים נ' בית קטן בבקעה (ניתן ביום 9.5.06) בעניינה של הנתבעת ובו נרשם כי חל עליה ההסכם הקיבוצי. בכל אופן, לאחר הדיון, בהתאם להחלטה מיום 12.6.12, הורשו הצדדים להביא אישורים מהתאחדות המלונות בעניין החברות של הנתבעת. הצדדים הפנו, בסיכומיהם המשלימים שנערכו בפנינו ביום 10.7.12, למסמך מיום 17.6.12. נציין כי בדיון האחרון שנועד לעניין זה, הסכימו הצדדים "שהמסמך מ – 17/6/12 מסכם את סוגית החברות" (פרו' עמ' 37 שו' 15). במסמך זה, שנכתב ע"י מר רומי גורודיסקי, סמנכ"ל התאחדות המלונות בישראל, נרשם כדלקמן:

בשנת 2007 – נשלח מכתב ע"י מנכ"ל המלון, המבטל את החברות.

בשנת 2008 – דמי חבר לא שולמו. יצא מכתב התראה מטעם ההתאחדות לגבי 2008-2007.

לדידנו, המלון לא היה חבר בהתאחדות בשנים הללו ולא קיבל את שירות ההתאחדות בשנים הללו.

בסוף שנת 2009 הגיעו המלון להסדר עם ההתאחדות ולפיו יהיה המלון חבר בהתאחדות החל ממועד התשלום (סוף שנת 2009).

מהמסמך האמור עולה כי הנתבעת היתה חברה בהתאחדות המלונות קודם לשנת 2007. מסקנה זו עולה אף מהמכתב, מיום 20.11.07, שצירפה ב"כ הנתבעת לתגובתה מיום 20.6.12 ובו מבקש עודד, נציג המלון, להפסיק את החברות בהתאחדות המלונות. על כורחך היתה הנתבעת חברה בארגון המעבידים החתום על ההסכם הקיבוצי הכללי למצער עד 10/07. המכתב הנ"ל אינו מפסיק בהכרח את החברות בארגון המעבידים. בכל אופן, התנאים הנורמטיביים של ההסכם הקיבוצי, ובפרט אלה שעניינם הזכאות לקופת הגמל וקרן ההשתלמות, ממשיכים לחול אף לאחר מכן, כל עוד לא בוטלו או שונו כדין, כאמור בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים. כיוון שכך, והואיל והתובע עבד במלון מיום 1.1.05, הרי שהוא זכאי שהתנאים שהיו קודם למכתב עודד (מיום 20.11.07) וקודם להפסקת החברות בארגון המעבידים, ימשיכו אף לאחר מכן. המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי התובע זכאי היה לזכויות שהיו קבועות בהסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות בקשר לקרן השתלמות והפרשה לקופת גמל בגין כל תקופת עבודתו.

1. ב"כ התובע ערך חישובים שפורטו בס' 26 (ג) לתצהיר התובע בעניין סכום הפנסיה החסר. לשיטתו היה על הנתבעת להפריש לו לפנסיית יסוד שיעור של 6% מהשכר עבור התקופה שמחודש ינואר 2005 ועד ספטמבר 2005, סה"כ 1,572 ₪, ומחודש אוקטובר 2005 עד דצמבר 2007 היה על הנתבעת לשלם לו פנסיה בשיעור 12%, כאשר ביחס לתקופה זו הופרש סכום של 1,400 ₪ חלף 14,129 ₪ שצריך היה להפריש, דהיינו הפרש של 12,729 ₪. ב"כ הנתבעת טענה בתחשיב שהותר לה להוסיף לאחר הדיון, כי הזכאות להפרשות הינה רק לאחר 9 חודשי עבודה, דהיינו מחודש אוקטובר 2010, ובשיעור של 6% בלבד. לאחר ניכוי הסכום שהופרש בסך 1,400 ₪, נותרה לו יתרה של 5,664 ₪. על אף שהותר לתובע להגיש תחשיב נגדי לתחשיב הנתבעת, הוא לא הגיש תחשיב כזה.
2. מעיון בהסכם הקיבוצי עולה כי החובה לבטח את העובד קמה לאחר 9 חודשי עבודה. כמו כן עולה כי שיעור ההפרשות של המעביד הינו 12%, אך 6% מתוך שיעור זה הינם על חשבון פיצויי הפיטורים. לנוכח זאת אני מקבל, אפוא, את עמדת הנתבעת, ולפיה הזכאות של התובע הינה לתקופה שמחודש אוקטובר 2005 ועד סוף שנת 2006, כאשר השיעור לו הוא זכאי הינו 6% ומהסכום שיתקבל יש להפחית 1,400 ₪ שהופרשו בתקופה זו. כאמור תחשיב הנתבעת עומד על סך 5,664 ₪ ואנו מקבלים אותו בעניין זה.
3. באשר לקרן ההשתלמות, הרי שההסכם הקיבוצי שהעניק את הזכות להפרשות לקרן השתלמות נחתום ביום 1.1.07 ולכן שני הצדדים ערכו חישובים ממועד זה. לא היה חולק גם באשר לשיעור ההפרשות, שצריך לעמוד על סך 7.5%. המחלוקת בין הצדדים הינה מהו השכר הכולל של התובע בתקופה הנ"ל (1/07 - 3/10). נציין כי חישוב השכר ביחס לשנים 2008, 2009 ו-2010 שווה בתחשיבי הצדדים. לגבי השכר עבור שנת 2007 הרי שזה מוטעה בחישובי ב"כ הנתבעת. לנוכח זאת ולאחר עיון בחישובים מצאנו כי השכר ששולם עבור התקופה הרלוונטית (1/07 - 3/10) הינו 226,535 ₪. שבעה וחצי אחוז מסכום זה עומדים על סך של 16,990 ₪, שזהו הסכום לו היה זכאי התובע כהפרשות לקרן השתלמות בתקופה הנ"ל. אנו מחייבים, אפוא, את הנתבעת בתשלום סכום זה לתובע.

התביעה שכנגד

1. בתביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התובע גנב ממנה מדי יום לפחות 250 ₪. את זאת יש לכפול לדידה ב- 25 ימי עבודה, כפול 31 חודשי עבודה, ובאופן זה היא מגיעה לסעד הנתבע בתביעה שכנגד בסך 193,750 ₪. כאמור לעיל, לא הוכח כי התובע גנב ומדובר בטענות בעלמא שהנתבעת עצמה לא טרחה להביא להן ראיות כמצופה, ולא ערכה בדיקה וחקירה כנדרש. לנוכח זאת התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום את התשלומים הבאים:

א. גמול עבודה בשעות נוספות בסך 34,967 ₪.

ב. גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 8,933 ₪.

ג. הפרש פדיון חופשה בסך 4,103 ₪.

ד. דמי חגים בסך 3,520 ₪.

ה. הפרש לקופת גמל בסך 5,664 ₪.

ו. הפרש לקרן השתלמות בסך 16,990 ש"ח.

ז. הוצאות משפט בסך 9,000 ₪.

1. כל הסכומים הנ"ל בס"ק א'-ו' ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.4.10 ועד התשלום בפועל.
2. הואיל והיתה למעשה מחלוקת באשר לזכויות התובע, לנוכח נסיבות סיום העבודה, הרי שפיצויי ההלנה יעמדו על השיעור הקבוע בחוק ריבית והפרשי הצמדה וזאת עד ליום 10.10.12. ככל שלא ישולמו הסכומים הנ"ל בס"ק א'-ב' עד ליום 10.10.12, הרי שהם יישאו בפיצויי הלנה בשיעור המרבי הקבוע בחוק הגנת השכר מיום 10.10.12 ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז אב תשע"ב 15 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

תוקן ביום 6.9.12 בהתאם להחלטה מאותו יום.