1. בפני תביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), לשיפוי מהנתבעת, בגין גמלת תלויים ששולמה ומשולמת לתלויי המנוח שמעון ששון ז"ל. זאת, בהתאם להסכם היסטורי שהיה בתוקף בין הצדדים בעת הרלוונטית למקרה שבפניי.
2. המנוח נפטר ביום 19.01.04. הוא נמצא מוטל ליד רכבו, אשר עמד בצד הדרך, שעה שהיה בדרכו לביתו בסיום יום העבודה. צוות מד"א שהגיע למקום ניסה לבצע החייאה למנוח, ללא הצלחה, ומותו נקבע בבית חולים "שערי צדק".
3. המל"ל הכיר בפטירתו של המנוח, כפגיעת עבודה, על סמך חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו.
4. לבקשת המל"ל, דנתי תחילה בזכות השיבוב של המל"ל, מעצם היכרותו בזכאות תלויי המנוח לקצבת תלויים (להלן: "הליך הביניים").

בהליך הביניים, טען המל"ל, כי כמפורט בחוות הדעת לפיה הכיר בפטירה כפגיעת עבודה, עסק המנוח סמוך למותו בהחלפת גלגל רכב, בעת שהיה בדרכו מהעבודה, וכתוצאה מהמאמץ הכרוך בהחלפת הגלגל, נפטר. עוד טען המל"ל כי החלפת גלגל הוכרה בפסיקה כאירוע העונה על הגדרת 'תאונת דרכים' במובן חוק הפיצויים לפגעי תאונות דרכים, ולכן קמה לו זכות שיבוב, הן מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, והן מכוח ההסכם הסכם שנחתם בין הצדדים (הסכם שתחולתו אינה במחלוקת עוד, נוכח פסה"ד ברע"א 8354/11 המל"ל נ' ארטור חנין ואח' (ניתן ביום 19.04.12)).

תמצית טענת המל"ל הייתה, כי די בכך שהוא משלם גמלת תלויים בגין התאונה, כדי להביא לקבלת התובענה.

הנתבעת טענה מנגד בהליך הביניים, כי על המל"ל להוכיח תחילה כי מות המנוח נגרם כתוצאה מתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וזאת משום שאין כל ראייה לכך שמותו של המנוח אכן נגרם מהחלפת גלגל.

ביום 23.07.12 קבעתי בהליך הביניים, כי לא ניתן להכריע במחלוקת בטרם שמיעת הראיות בתיק. זאת, מאחר והעובדה כי המל"ל הכיר באירוע כפגיעת עבודה, משמעותה כי אכן אירוע חיצוני גרם למות המנוח (ראה סע' 80, 150 לחוק הביטוח הלאומי). ואולם, אין משמעות ההכרה, כי בהכרח דובר באירוע חיצוני העונה על הגדרת 'תאונת דרכים'. כך, עפ"י הפסיקה, שקבעה כי אין די בכך שהמל"ל משלם את גמלת התלויים, אלא נדרש תנאי מצטבר נוסף, כי יוכח שחברת הביטוח אחראית לפיצוי הנפגע עקב תאונת הדרכים.

1. בהתאם, נשמעו הראיות בתיק, והצדדים הגישו סיכומים כתובים.
2. לאור כל האמור, מה שעומד עתה להכרעה, הנו השאלה, האם נפטר המנוח באירוע המהווה 'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), והאם יש קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המנוח לבין פטירתו.
3. לטענת המל"ל, נפטר המנוח תוך כדי "תיקון דרך", בעת שהחליף גלגל ברכבו, בשעת ערב חשוכה, בקטע כביש סואן ולא מואר, עם שוליים צרים במיוחד. לטענת המל"ל, המנוח ביצע את כל הפעולות הכרוכות בהחלפת גלגל, למעט החזרת המגבה (להלן: "ג'ק") לתא המטען, והוא נמצא שכוב על הקרקע כשזה מונח לרגליו (ראה מוצג ת/3).
4. המל"ל הכיר בתביעת התלויים, על סמך חוות דעת רפואית פנימית, של ד"ר בנימין מזוז, ולפיה נקבע כי "ישנו קשר הדוק בין החלפת הנקר, שהושלמה כמעט לחלוטין, ובין מותו של מר ששון שמעון, להערכתי, הסיבה העיקרית לפטירתו הפתאומית היא אוטם חד בשריר הלב, כתוצאה ממאמץ חריג ובלתי שיגרתי מבחינתו, בנוכחות גורמי סיכון בעלי משקל נכבד שהוו את התשתית התחלואתית להתפתחות האירוע הלבבי".
5. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה מאחר והמל"ל לא הוכיח כי המנוח נפטר בנסיבות המתוארות לעיל. הנתבעת מכחישה את קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען של החלפת הגלגל, לבין פטירת המנוח.
6. לצורך הוכחת התביעה במידה הנדרשת במשפט אזרחי, על המל"ל להוכיח תחילה, כי המנוח נפטר במהלך ו/או מיד לאחר החלפת הגלגל ברכבו, באופן שיהווה 'תיקון דרך' בהתאם לחוק הפלת"ד. בנוסף, עליו להראות כי קיים קשר סיבתי בין החלפת הגלגל לבין פטירת המנוח.
7. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיותיהם, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה במלואה.
8. בנסיבות המקרה שבפניי שוכנעתי, כי המל"ל הרים את הנטל המוטל עליו בהליך אזרחי, והוכיח, כי המנוח אכן נפטר עקב החלפת הגלגל ברכבו, כך שהוא נפטר ב'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

"מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע. די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51%, מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו ואין נפקא מינה שנותרים 49% של אי ודאות (ראו: י. קדמי, על הראיות, עמ' 1548)".

ראה: תמ"ש (ת"א) 99860/99 ח.א. נ' ר.י. (פורסם בנבו, ניתן ביום 10.07.06).

1. כך קבע גם כב' השופט ברק (כתוארו דאז):

"בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשור במהותו ובחומרתו של הנושא".

ראה: ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589.

1. בנסיבות שהוצגו בפניי, שוכנעתי כי הגרסה המסתברת יותר והמשכנעת יותר, היא כי המנוח נפטר תוך כדי החלפת הגלגל ברכבו, או בסמוך לאחר מכן, וזאת לאור הנסיבות שהתבררו במהלך שמיעת הראיות:
2. המנוח נמצא בשעת ערב חשוכה, בקטע כביש לא מואר, כשרכבו עומד בשוליים צרים במיוחד.

ראה עדות השוטר דוד פולק (עמ' 13 שו' 5, 10).

1. המנוח נמצא שכוב על הקרקע, כשה"ג'ק" מונח לרגליו (ראה מוצג ת/3).
2. הגלגל התקור היה קדמי-שמאלי, באופן שלצורך החלפתו מחליף הגלגל נדרש לעמוד בסמוך לכביש. עובדה זו ידועה, שכן בגלגל זה נמצא הגלגל הרזרבי כשהוא מורכב (עמ' 16 שו' 8, 12-16).
3. שיחת הטלפון של המנוח עם בנו, כפי שעולה מעדות הבן, מעידה כי המנוח עצר בדרך כדי להחליף גלגל (עמ' 14 שו' 14-28).
4. גם לעניין קיומו של קשר סיבתי בין החלפת הגלגל לפטירת המנוח, בנסיבות שהוצגו בפניי, הגרסה המסתברת יותר והמשכנעת יותר, הנה גרסת המל"ל. מהעדויות שהובאו בפני עולה, כי המנוח עבד בעבודה משרדית ולא היה מורגל בפעילות גופנית, כגון החלפת גלגל, המחייבת מאמץ גופני, וכי למנוח רקע של בעיית לחץ דם חמורה.
5. המומחה מטעם המל"ל, ד"ר בנימין מזוז, העיד כי בנסיבות כאלה, הסטטיסטיקה המדעית מצביעה על למעלה מ- 70-80% סיכוי שהמנוח נפטר מאירוע לבבי (עמ' 21 שו' 10-26). ד"ר מזוז העיד כי "אם הוא [המנוח, ה.א.] החליף גלגל אז זה היה גורם מכריע בגרימת המוות כי אז יש לך מאמץ איזומטרי שזה מאמץ שונה מהמאמץ שאתה רץ אלא לחץ דם גבוה וקבוע שאנחנו יודעים שזה גורם בהרבה מאד מצבים ללחץ דם גבוה ולאי ספיקת לב מיידי והלחץ שמוערך על ידי פתיחה של ג'ק בעיתונות המקצועים של המכונאים כי אותי זה מאד עניין הסיפור הזה של תאונת דרכים, זה משהו בין 200 ל- 400 פאונד פוט. כלומר, להרים בין 200 ל- 400 ליברות לגובה של רגל, כלומר 30 ס"מ למשך שניה".

[הדגשה שלי, ה.א.]

(עמ' 21 שו' 30-32, עמ' 22 שו' 1-3)

1. מאחר שכאמור, קבעתי כי עובר לפטירתו, המנוח החליף גלגל ברכבו, הרי שהמסקנה הרפואית המתבקשת היא כי פטירתו, בסמוך להחלפת הגלגל, נגרמה מאירוע לבבי.
2. עדות המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר רסין טובי, אינה משכנעת ואין בה כדי לשנות ממסקנתי. העדות היתה מגמתית באופן מובהק. העד השיב באופן מתחמק לשאלות, התחפר בתשובותיו, ועל אף שהודה כי יש משמעות לשאלה האם החליף המנוח את הגלגל ברכבו, הוא התקשה להודות בפה מלא בקשר הסיבתי שבין החלפת הגלגל לאוטם שריר הלב. עם זאת, מדבריו ניתן לראות בבירור כי הוא מודה שהחלפת גלגל רכב מעלה את האפשרות לאוטם:

"החלפה של צמיג זה מאמץ גופני שאני חושב שהרבה אנשים לא עושים אותו כל יום אלא לעיתים רחוקות וזה מאמץ לא קל. זה מחזק את האפשרויות אבל זה לא קובע את האפשרות. זה מחזק את האפשרות של אוטם אבל זה עדיין לא קובע שזה באמת סיבת המוות גם לא בסבירות סטטיסטית...".

[הדגשה שלי, ה.א.]

(עמ' 27 שו' 19-25)

וראה עדותו בהמשך, באופן פתלתל ומתחמק ממתן תשובה:

"נקודת המוצא שלי צריכה להשתנות אם בית המשפט יקבע שהמנוח החליף גלגל. כאשר בית המשפט אומר לי עכשיו שעלי להניח לצורך השאלה שהוא החליף גלגל. אם בית המשפט יקבע לאור הממצאים העובדתיים שהמנוח החליף גלגל, האם זה משנה את המסקנות בחוות הדעת שלך – התשובה היא שזה לא משנה מבחינת היכולת שלי לקבוע את סיבת המוות. אני עדיין לא יודע בוודאות, אפילו לא בוודאות שהסטטיסטיקה הרפואית מאפשרת, אני יכול לומר אבל שהסבירות לאוטם עולה על חשבון הסבירות לאפשרויות האחרות שציינתי. אבל אני עדיין לא יודע ממה הוא נפטר.

ש. בית המשפט – המשמעות שהסבירות לאוטם תהיה הגבוהה ביותר.

ת. כן".

[הדגשה שלי, ה.א.]

(עמ' 29 שו' 14-22)

1. ברור כי לא ניתן עובדתית במאת האחוזים לדעת ממה נפטר המנוח. העובדה כי קיימות אפשרויות נוספות תיאורטיות, כפי שמציעה הנתבעת, אינה רלוונטית. השאלה היא לאן נוטה הכף – לאפשרות לה טוענת התובעת – או לאפשרויות שמציעה הנתבעת.
2. לנוכח כל הראיות והנסיבות, שוכנעתי, כי האפשרות לפיה החליף המנוח גלגל, עובר לפטירתו, היא הסבירה ביותר, ולפיכך האפשרות לפיה נפטר מאוטם שריר הלב – כתוצאה מאותו מאמץ היא הסבירה ביותר.
3. כאמור לעיל, בסופו של דבר הודה גם המומחה מטעם הנתבעת, כי בהנחה שהמנוח החליף גלגל עובר לפטירתו – וזאת כבר קבעתי עובדתית לעיל, האפשרות המסתברת ביותר היא כי המנוח נפטר מאוטם שריר הלב.
4. כדברי כב' השופט רחמים כהן:

"במשפט האזרחי נהוג להציג את הדרישה של "עמידה במאזן ההסתברויות" כהוכחה ברמה של 51% לגרסה "המסתברת יותר" או לגרסה "המשכנעת יותר" (י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד – 2003, עמ' 1464-1465)".

ראה: ת"א (ת"א) 751703/04 כלל ביטוח נ' רוטבוים (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.10.07).

כפי שכבר נאמר בעניין אחר:

"אין ספק כי האפשרות אותה העלו המשיבים כי המנוחה רצתה להתאבד, הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת מהאפשרויות ולא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש".

ראה: ע"א 8313/06 ג'יה אברהם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 8 לפסק הדין.

1. המומחה מטעם הנתבעת הודה בסופו של דבר – לא מבלי שניסה להתחמק תחילה ממענה ראוי לשאלות בעניין זה, כי החלפת גלגל, במצב בו הרכב חונה בחשכה, בשוליים צרים ותוך סכנת דריסה, מהווה סיטואציה מפחידה ו/או כזו המעלה את לחץ הדם והדופק, ודאי כאשר מדובר באדם בעל רקע של בעיית לחץ דם –

ש. אז יש לנו על כפות המאזניים מצד אחד מאמץ פיזי חריג שאתה מאשר אותו, ומצד שני מצב של לחץ נפשי שהוא החשש מפני דריסה. תסכים איתי ששני הגורמים הללו ביחד רק מגבירים את האפשרות של אוטם בשריר הלב אצל המנוח.

ת. אני חושב שהתשובה היא חיובית. אנחנו יודעים שארוע של דחק גופני או נפשי מעלים את הסבירות להתרחשות של אוטם.

(עמ' 30 שו' 14-18)

1. לאור כל האמור, שוכנעתי כי הגרסה שהציג המל"ל הגיונית ומסתברת יותר, והיא חוצה את רף מאזן ההסתברות הנדרש, שעומד בהליך אזרחי על 51%.
2. במקרה שבפני לא יכולה להיות ראייה פוזיטיבית לאירוע בו לא נכח איש למעט המנוח. ואין מנוס לכן מהכרעה על סמך ראיות נסיבתיות וחיצוניות, ולפי רמת ההסתברות הנדרשת בהליך אזרחי.
3. המל"ל הציג ראיות לתמיכה בגרסתו, המבססות מאד את האפשרות שהמנוח נפטר עקב החלפת גלגל ברכבו, כפי שפורט בהרחבה לעיל. הנתבעת לעומת זאת, הסתפקה בהעלאת גרסאות תיאורתיות בעלמא, מבלי שהציגה כל ראיה לביסוסן. לו הייתה ראיה כלשהי, שיכולה הייתה לתמוך בטענת הנתבעת לפיה גם האירועים שנטענו על ידה יש לראותם כאפשריים, (התרגזות בעבודה וכו') וכי ישנה אפשרות סבירה לכך שהייתה להם השפעה על מותו של המנוח, הדעת נותנת כי הנתבעת הייתה מציגה ראיה כזו - אך היא לא עשתה כן. טענותיה של הנתבעת בס' 48 לסיכומים מטעמה נותרו לכן בגדר טענות בעלמא , בניגוד לטענות התובע שנתמכו בראיות.
4. לא מצאתי כי העדר נתיחת גופתו של המנוח מחייב את המסקנה כי אין בפני די ראיות לעניין סיבת המוות. הרקע הרפואי של המנוח – ובין היתר בעיות לב, בעיות לחץ דם, משקל יתר ושומן, כל אלה מהווים מרכיב משמעותי ביותר במצבו של המנוח, ולא ניתן להתעלם ממנו.
5. בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, לפיה אם יקבע בית המשפט שמדובר במוות כתוצאה מתאונת דרכים בגין החלפת גלגל, לא יהיה צורך בהכרעות נוספות, והנתבעת תשלם (עמ' 23 שו' 25-26, עמ' 24 שו' 1-4), אני מקבלת את התביעה במלואה.
6. שתי שאלות נוספות נותרו להכרעה – הריבית ההסכמית, ושכר טרחת עו"ד בגין ההליך.
7. לעניין הריבית ההסכמית, זו הריבית שסוכמה בתניה שבסעיף 6 להסכם שבין הצדדים, ואשר לגביה קובעת הלכת בית המשפט העליון, כי היא מהווה למעשה פיצויים מוסכמים, וגם כאשר הייתה מחלוקת אמיתית וכנה בין הצדדים - אין בה כדי לשלול זכאות זו.

ראה: רע"א 8429/06 הפניקס נ' המל"ל; ע"א (י-ם) 6007/06 הפניקס נ' המל"ל; ע"א (מחוזי י-ם) 9105/06 המל"ל נ' מגדל.

הפסיקה קבעה, כי ניתן להסתייג מהתניה שבסעיף 6 להסכם, במקרים בהם העיכוב בדיון נבע מפעולות המל"ל (ראה פסק דינו של כב' הש' וינוגרד, אליו הפנתה הנתבעת ת"א 11481/02 המל"ל נ' סהר, בנסיבות שונות מענייננו, כאשר שם בחר המל"ל להשהות את ההליכים משיקוליו הוא), או בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות) המאפשר לביהמ"ש להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצא המסתברת של ההפרה". ההלכה בעניין זה ברורה, ולפיה ייעשה שימוש מצומצם בסמכות להפחית פיצוי מוסכם, וכי בית המשפט יתערב "רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר, ולו בדוחק, בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן לחזותו בעת כריתת החוזה".

ראה: ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו (5) 257, 264; ג' שלו, דיני חוזים, 593.

במקרה שבפניי לא מצאתי כל נסיבות חריגות, המצדיקות סטייה מהפיצוי המוסכם שבסעיף 6 להסכם שבין הצדדים. לא היה כל שיהוי מצד המל"ל או התנהגות אחרת שהייתה יכולה להצדיק צעד כזה, ואף לא נטען כך. דווקא התנהלות הנתבעת, והמומחה מטעמה כפי שצוין לעיל, הם שגרמו לשיהוי בתשלום עפ"י ההסכם.

לפיכך, אני מורה לנתבעת לשלם למל"ל את הריבית ההסכמית במלואה , מיום הדרישה 26.11.09.

אעיר, כי המל"ל טען לריבית הסכמית מיום הדרישה – 26.11.09, ולא, כפי שניתן להבין מסעיף 94 לסיכומי הנתבעת, מיום האירוע בשנת 2004).

1. לעניין שכר טרחת עו"ד – הנתבעת צירפה לסיכומיה, באופן פסול מבחינת דיני הראיות, נוסח של הסכם שכר טרחה סטנדרטי. מעבר לעצם צירופה האסור של ראייה לסיכומים, הרי שאין כל ראייה לכך שזהו הסכם שכר הטרחה שנחתם בין המל"ל לבא כוחו.

בהעדר ראיה אודות הסכם שכר הטרחה בין התובעת לבאי כוחה, ולאור המלצות לשכת עורכי הדין בנוגע לשכר טרחה לסכום התביעה, אני קובעת כי הנתבעת תשא בשכ"ט עו"ד בסך של 45,000 ₪.

1. הנתבעת תשא גם בהוצאות המל"ל בגין התביעה.

כל התשלומים ישולמו בתוך 30 יום.

במידת הצורך ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי, בצירוף תצהיר אודות התאמתה לאמור בפסק דין זה.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.