בפני | כב' השופט יואב פרידמן | |
תובע | ואכד עלא | |
נגד | ||
נתבע | עבדאללה בולוס |
פסק דין חלקי (בשאלת החבות) |
1. תביעת נזקי גוף לתובע יליד 31.8.89, הטוען שנפגע בתאונת עבודה מיום 2.9.96. הנתבע הוא מי שהיה מעבידו של התובע באותו מועד. הדיון פוצל בין שאלות החבות והנזק לאור כפירת הנתבע באירוע מכל וכל, וממילא אף בחבותו, והחלטה זו נוגעת אפוא לסוגית החבות. לטענת הנתבע לא אירעה כלל התאונה הנטענת על ידי התובע במוסכו של הנתבע (ועיין סע' 4 לכתב ההגנה).
2. גרסת התובע בתמצית, הנה שנפגע במוסכו של הנתבע (מעבידו אותה עת) שעה שהיכה בפטיש על ראש מנוע, ושבב מתכת ניתז וחדר לעינו השמאלית. הנתבע מכחיש שהתובע נפגע במהלך עבודתו במוסך, וטוען שנפגע אם בכלל , כאשר ניסה לחתוך ברזל בביתו, במסגרת עיסוק צדדי של אביו בסחר בברזל (עיסוק צדדי שלא הוכחש כשלעצמו, אך התובע ואביו הכחישו שכך נפגע התובע).
3. אין חולק כי הנתבע הינו בעל מוסך בכפר יאסיף וכי התובע (שלמד אותה עת במגמת מכונאות בבית ספר מקצועי) עבד אצל הנתבע במוסכו, כחניך. התובע היה כבן 17 ביום התאונה הנטענת.
4. לגרסת התובע ביום התאונה עבד מר נדים שהין, פועל במוסך, על ראש מנוע שהיה מונח על שולחן. נדים רצה להכניס מחזיר שמן מגומי למקומו במנוע (מדובר ברכיב המוכנס לראש המנוע ונועד לאטום אותו למניעת דליפת שמן). כדי לעשות זאת היה על נדים לנקות את המקום המיועד לכך בראש המנוע. הוא החל לעשות זאת באמצעות מכות פטיש. אז ביקש ממנו נדים להמשיך בפעולה ע"י מתן מכות בפטיש, ותוך כדי המכות נפגע התובע משבב שניתז מראש המנוע במהלך אחת מן המכות וחדר לעין שמאל (סעיף 4 לתצהיר התובע).
5. גם נדים אישר גרסתו של התובע (סעיף 4 לתצהירו של נדים). לרבות הגרסה שהוא זה שביקש מהתובע להמשיך בפעולה.
6. לגרסת נדים והתובע בתצהיריהם, לבד מנדים חזה בתאונה גם בנו של הנתבע, רדואן, והוא שטף את עינו של התובע במים.
רדואן בתצהירו מודה כי ביום התאונה הנטענת שהה במוסך, אך מכל מקום עבודתו היה מרוחק מן המקום בו עבד התובע. הוא מתכחש אפוא לכך שראה את התובע נפגע בעינו במוסך.
7. במהלך חקירתו נשאל התובע על תהליך ההשחלה של מחזיר השמן לראש המנוע וציין שהראש הולך למחרטה, עובר ריתוך אלומיניום ואח"כ השחזה באמצעות שפשוף שנועד ליישר שטח. הוא אישר שראש המנוע עליו עבד נדים היה כבר משופשף . אז נשאל מדוע אם כן, היה עוד צורך להכות בראש המנוע בפטיש והשיב כי תשובתו בעניין השפשוף התייחסה לחלקו התחתון של ראש המנוע המתלבש על המנוע, ולא לחלק בו מושחל מחזיר השמן. השערתו היתה שבשלב הריתוך של ראש המנוע שקדם כאמור לפעולתו של נדים, עפה חתיכת ריתוך למקום בו יש להשחיל את מחזיר השמן ולכן היכה עליו נדים בפטיש.
באותו שלב ציין התובע מיוזמתו כי הוא זה שביקש להחליף את נדים ולהמשיך בפעולה כחלק מתהליך הלימוד (עמוד 18 למעלה). זאת בשונה מגרסתו וגרסת נדים בתצהיר לפיה התבקש ע"י נדים להמשיך בפעולה. יש לציין שהדבר היה לאחר שאף נדים ציין בחקירתו הנגדית שהתובע הוא זה שביקש להחליפו. עם זאת אין מדובר בסתירה מהותית, ואין חולק שלפי שתי הגרסאות שהה התובע כחניך ליד נדים, צפה בפעולתו ואז החליפו.
8. התובע נשאל האם אין פרס (לוחצן) למחזיר שמן ואישר שיש, אך ביאר כי באותו שלב בו ארעה התאונה לא ניסו נדים והתובע להכניס את מחזיר השמן אלא כאמור לנקות את ראש המנוע בחלק המיועד להשחלת המחזיר, כדי לאפשר החזרתו לראש המנוע לאחר מכן.
9. אין מחלוקת כי התובע שהה במוסך ב- 2.9.06 (יום התאונה לשיטתו) עד סוף יום העבודה, היינו 16:30 או 17:00. הנתבעים רואים בכך משום תמיהה נוספת ביחס לגרסתו, שכן נפגע בשעה 11:00 לדבריו. והכיצד גם פנה לטיפול רפואי רק למחרת ב- 3.9.06.
התובע העיד בעניין זה כי הוא גר בכפר מאכר ובאותה עת לא היה ברשותו רישיון רכב ולא רכב ואף לא כסף. ברגיל נהג לחזור לביתו בסוף יום העבודה לפעמים עם הנתבע, ולפעמים עם אמו שהסיעה אותו. במקרה זה חזר לביתו באותו יום בסוף יום העבודה עם הנתבע, ברכבו של האחרון. שאלה מתבקשת היתה אפוא האם סיפר לו לנתבע במהלך הנסיעה על התאונה. התרשמתי כי תגובתו של התובע בעניין זה היתה מהוססת, והוא אף השיב כי מסר לנתבע הדבר בקצרה ("בראשי פרקים"), וכי הנתבע לא התעניין בנושא לאלתר (עמוד 18 למטה, 19 למעלה).
רדואן ציין כי לא הנתבע אלא נדים הוא שהסיע התובע לביתו לאחר יום העבודה אלא שלא היה משוכנע בכך. לא נסתרה גרסת התובע שהנתבע הוא זה שהסיעו, אך מאידך איני מאמין שכבר אז גילה את אוזנו של הנתבע שעבר תאונה.
10. א. נושא אחר הינו סוגית החתימה על טופס ב"ל 250, על ידי המעביד ונסיבות חתימתו, היינו מה הנפקות הראייתית. אזכיר כאן אף הגרסה שנרשמה בתיעוד הרפואי הראשוני, אך יום לאחר התאונה הנטענת. לגרסת התובע והוריו, בתחילה היינו יום התאונה אומנם חש התובע גירוי בעינו, וסיפר לאמו שנפגע בעין שמאל מגוף זר, אך לא ייחס לדבר חשיבות (ככל הנראה מאחר וקיווה שהגירוי יחלוף מאליו, ולא חשד שהגוף נותר תקוע בעין). למחרת בבוקר התנפחה עינו והיתה עכורה ואדומה וכואבת. אז ניגשה אמו יחד אתו לקופ"ח אלא שאין רופאת עיניים בסניף הקופה שבכפר, ולכן הפנו אותם לקופ"ח בנהריה לרופאת העיניים, וממנה קיבלו הפנייה לאשפוז דחוף בביה"ח בנהריה. צורפו אישורים רפואיים של רופאת העיניים מיכלין מאשה מ- 3.9.06 שציינה מפי התובע "הרגשת גוף זר בעין שמאל מאתמול, הופנה בדחיפות לבי"ח נהריה". בפירוט הבדיקה ציינה הרופאה עכירות בקרנית בשעה 1:00 – כניסה של גוף זר, וכן צוינה הימצאות גוף זר מתכתי על פני תשתית בשעה 1:00. כמו כן צורף גיליון תעודה רפואית וסיכום מחלה מבי"ח נהריה אף הן מ- 3.9.06. התובע נותח באותו יום בבי"ח נהריה להוצאת הגוף הזר מהקשתית. גם הגרסה בביה"ח שנמסרה מפי התובע היתה ש"אתמול נתן מכה לברזל עם פטיש ועפה חתיכה לעין" (נרשם בסיכום המחלה).
ב. התובע ואמו מציינים כי לאחר ששוחרר מביה"ח ניגשו שניהם למוסך הנתבע וביקשו מן הנתבע לתת להם טופס 250, והנתבע אכן מסר את הטופס כשהוא חתום בחתימתו. אלא שלאחר מכן כאשר נתבקש הנתבע לחתום על טופס תביעה לתשלום דמי תביעה המהווה הודעה על תאונת עבודה ותביעה למוסד לביטוח לאומי, סירב הנתבע לעשות כן והתנה חתימתו בכך שהתובע יתחייב בכתב שלא יתבע אותו. התובע סירב. התובע והוריו מפרטים כי לאחר ששוחרר מביה"ח ביקרו אצלם הנתבע יחד עם בנו רדואן ועם נדים, והנתבע מסר כי יש ביטוח ואין שום בעיה ולא צריך לדאוג.
בעניין זה התרשמתי מחקירתו של התובע כי הכוונה אכן היתה לביטוח הלאומי, כאשר הנתבע גם אישר בחקירתו שאכן מסר כך, אך כוונתו היתה לביטוח הלאומי, היינו שהתובע דווח כעובד לביטוח הלאומי ולכן אין לו מה לחשוש. הנתבע, המתכחש לאירוע התאונה, ציין כי מסר כן לתובע רק בשים לב לגרסתו של האחרון ביחס לתאונה, היינו לא מאחר ואכן האמין לתובע שאירעה אותה תאונה במוסכו.
ג. אין חולק מכל מקום כי לנתבע אין ביטוח חבות מעבידים. לדבריו בחקירה אין זה מקובל להוציא ביטוח כזה במוסכים במגזר הערבי.
טענה גורפת זו אינה מסברת את האוזן, שהרי בהוציאו ביטוח חבות מעבידים דואג המעביד קודם כל לאינטרס שלו עצמו, למקרה וימצא אחראי לפיצוי בתאונת עבודה כאשר דמי הנזק עוברים את גובה תגמולי המל"ל. הנכון הוא שאין חובה בדין להוציא ביטוח חבות מעבידים, ורשאי מעביד לחסוך הפרמיה וליטול סיכוניו, בלי קשר לשאלת מגזר זה או אחר.
ד. לגרסת הנתבע בתצהירו נעדר התובע יומיים מעבודתו ללא כל סיבה ומבלי שמסר לנתבע או לעובד אחר כל הודעה בדבר העדרו או לגבי התאונה. בסעיף 6 לכתב הגנתו ציין כי אביו של התובע החתים את הנתבע על טופס ב"ל 250 תוך הטעיה והצגת מצג שווא הגובל במרמה. אביו של התובע ביקר במוסך לאחר שהתובע נעדר מעבודתו יומיים ללא מתן כל הודעה לנתבע. אבי התובע הודיע לנתבע כי ארעה תאונה לבנו והיה בבי"ח ולכן הוא מבקש טופס ב"ל 250 לכיסוי הוצאות ביה"ח. הנתבע האמין בתום לבו לדברי האב, מאחר ולא היה במוסך כל הזמן חשב לתומו כי אכן ארעה תאונה במוסכו, מה שהתברר לאחר מכן שקשר וכזב. התובע בעצמו הגיע לאחר מכן למוסך הנתבע וסיפר בפירוש בפני הנתבע ועובדי המוסך האחרים כי התאונה ארעה בעת עבודתו בחיתוך ברזל, היינו לא לעת עבודתו אצל הנתבע במוסך. עד כאן לגרסת סעיף 6 לכתב ההגנה.
ה. אלא שהגרסה שהוצבה באותו סעיף 6 קרסה לעת חקירתו של הנתבע. כפי שציינו התובע והוריו, האב בכלל לא הגיע למוסך ולא ביקש מן הנתבע טופס ב"ל 250. האם והתובע הם שביקרו במוסך לאחר שהבן השתחרר מביה"ח וביקשו מהנתבע טופס ב"ל 250. בעמוד 27 לפרוטוקול ציין הנתבע (שככל הנראה נשתכחה ממנו גרסתו בסעיף 6 לכתב ההגנה) כי התובע הגיע למוסך כשיצא מביה"ח יחד עם אמו והאם ביקשה מבנו רדואן לתת את הטופס בשביל ביה"ח. הנתבע אמר לרדואן שלא ייתן עד שהוא יגיע, ובינתיים שוחח עם רואה החשבון שלו ומסר לו שהתובע מוסר קיבל מכה אצלו במוסך, והנתבע לא היה שם ולא יודע. רואה החשבון אמר לנתבע שבינתיים יש לתת לו (טופס ב"ל 250), ובסוף יתברר אם המכה היתה אצלו אם לאו. עצה זו ככל שניתנה היתה אמנם נכונה לגופה, אלא שכאמור גרסה זו תואמת את גרסת התובע והוריו, ולא את הגרסה בכתב ההגנה המייחסת לאב הצגת מצג שווא בפני העד שבתמימותו כביכול האמין לדברי האב שהתובע נפגע במוסך, ורק לאחר מכן נודע לו שלא דובים ולא יער. ואילו כאן כבר מדובר בגרסה שלפיה האם ולא האב היא שהגיעה עם הבן.
אלא שגם ורסיה אחרת זו של גרסת "לא נכחתי ולא ידעתי" אינה מסברת את האוזן. שכן אין חולק והנתבע אישר זאת, כי לאחר שנודע לו שהתובע אושפז, ביקר אותו הנתבע בביתו יחד עם נדים ורדואן, יומיים לערך לאחר ששוחרר מביה"ח (עמוד 27 למעלה). התובע שוחרר מביה"ח ב- 7.9.06. אם כן הנתבע, רדואן ונדים ביקרו את התובע בביתו לכל המאוחר ב- 9 או ב- 10 לחודש ספטמבר 2006.
בעמוד 28 לפר' (למעלה) ציין העד כי כאשר בא לבקר את התובע ועת שירדו במדרגות, שאל אותו הנתבע איך קרתה התאונה והתובע סיפר לו שהוא קיבל מכה בבית כשהיה שובר ברזל. הנתבע טען ששתק בתגובה לגרסה זו. אז נשאל הנתבע מדוע אם כן, ב- 11.9.06, חתם על טופס 250 שצורף לתצהיר התובע.
יצוין כי איש לא עורר טענה כי הטופס נחתם בתאריך אחר מזה המופיע עליו. הוא השיב כי הפקידה מילאה את הטופס (ולכן ממילא אין שום סבירות כי מדובר בתאריך מילוי כוזב). אלא שהשאלה היא מדוע חתם על הטופס ב- 11.9.06 אם אותה עת נודע לו כבר שהאירוע לא היה בכלל במוסך. יש הרי הבדל בין מצב בו מעביד אינו יודע אם אירוע התרחש במקום עבודתו, לבין מצב בו הוא יודע פוזיטיבית שמדובר בגרסת כזב. הוא השיב כי חתם על אותו טופס שמילאה הפקידה כי אותה עת היינו ב- 11.9 עת נחתם טופס 250, עוד לא ידע שהתובע אומר שקיבל את המכה בבית בעת חיתוך ברזל. הוא שמע על כך רק אח"כ כשהתובע חזר לעבודה לאחר יומיים, שלושה.
אלא שהנתבע מודה כמה שורות קודם, בעמוד 27 כאמור, כי ביקר את התובע בביתו יומיים לאחר שחרור האחרון מביה"ח, היינו לפני שבכלל חתם על טופס ב"ל 250 ב- 11.9.06. ועוד הוא טוען כי כבר באותו ביקור מסר לו התובע כי בכלל נפגע בביתו ולא במוסך. גם אם נבקש לשקול התזה שמא נאות התובע לחתום על טופס ב"ל 250 לשם הזהירות, למידה ותתקבל גרסת התובע, הכיצד הוא טוען כי לראשונה למד על גרסה זו רק לאחר שחתם לתובע על טופס ב"ל 250, וכיצד הוא בכלל מתיימר לטעון כי למד על גרסה זו לראשונה רק כששב התובע לעבודתו, כאשר כמה שורות קודם טען שלמד עליה לעת ביקורו אצל התובע בביתו, לאחר שחרורו מן האשפוז ולפני ששב לעבודה.
הכל גם אם אתעלם מהשאלה האם ראוי להתייחס לטופס ב"ל 250 כאל הודאת בעל דין של המעביד בדבר קרות התאונה במהלך העבודה (שאלה לא נקיה מספקות בפני עצמה, שכן בעוד בטפסי הודעה על תאונה למל"ל יכול מעביד לאשר שפלוני הוא עובדו וזה שכרו, אך יש לו מקום לרשום הסתייגויות, למשל שאין הוא מכיר באירוע התאונה, הרי טופס ב"ל 250 הנו טופס קצר ונטול מקום להסתייגויות מעין אלה ונועד הוא לשם כיסוי הוצאות רפואיות על ידי המל"ל ביחס לנפגעי עבודה - על פי רוב במימון ישיר של הקופה מכוח הסכמי הקופות מול המל"ל). לא תמיד יהא זה נכון להתייחס לחתימת המעביד על טופס ב"ל 250 כאל הודאת בעל דין במקרה של מחלוקת על קרות התאונה, והענין מכל מקום הוא תלוי נסיבות. אלא שמכל מקום נפלו אצל הנתבע אותן סתירות לגופו של ענין שאופפות נסיבות מתן הטופס, וענין זה משמעותי יותר מאשר השאלה האם נכון יהא לראות בעצם חתימת הטופס משום הודאה בתאונה.
11. "פרשה" אחרת הינה הודאת התובע כביכול, בדבר נסיבותיה "האמיתיות" של התאונה. מר מוחמד שחאדה קרוב המשפחה של הפועל נדים שהין נתן תצהיר לנתבע.
בתצהיר ציין כי ב- 22.5.11 היה יחד עם הנתבע ובא כוחו בביתו של נדים. נדים מסר מפורשות במהלך הפגישה כי התובע מסר לנדים שנפגע בהיותו בביתו עת עסק בחיתוך ברזל, וכי התאונה לא ארעה במוסך. כלומר מדובר בגרסה שנועדה לערער מהימנות גרסתו של נדים בתצהירו, בה אישר גרסת התובע, וממילא לערער אף גרסת התביעה, ככזו שנרקחה לצרכי התביעה בלבד.
תצהירו של נדים הינו מ- 1.5.11 ולפי הנטען ע"י מר שחאדה מסר כאמור אותה גרסה סותרת בע"פ שלושה שבועות בסה"כ לאחר שחתם על התצהיר. גם הנתבע טען לאותה גרסה כמו מר שחאדה, היינו שנדים סיפר באותה פגישה שהתובע מסר לו שהפגיעה ארעה עת עסק בחיתוך ברזל בביתו ולא במוסך. לדברי הנתבע, התבקש נדים לחתום על תצהיר מטעמו של הנתבע ואולם ציין כי יאמר ויחזור על דבריו רק בבית המשפט. באותה עת לא סיפר נדים כי חתם על תצהיר מטעם התובע (כאמור שלושה שבועות קודם) והדבר נודע לנתבע רק עם קבלת תצהירי התובע.
12. הנתבע שב והדגיש בתצהירו כי גרסה זו של התובע כי נפגע בכלל בביתו מחיתוך ברזל ולא במוסך נמסרה ע"י התובע עצמו, עת חזר לעבודה, והוא חזר עליה הן בפני הנתבע והן בפני נדים שהין ואף בפני בנו של הנתבע רדואן (סעיף 5 לתצהיר הנתבע). בהקשר זה יש לציין כי עדותו של רדואן היתה מאופקת והתרשמתי כי "נקלע אל בין המצרים" כאשר מחד לא רצה לצאת חוצץ כנגד גרסת אביו אך מאידך לא אבה לשקר במפגיע. כך בתצהירו נעדרה התייחסות לגרסה לפיה שטף את עינו של התובע לאחר התאונה (כאשר נשאל על כך מפורשות בחקירה הנגדית התכחש לכך, ואולם מדובר בגרסה שנזכרה בתצהירים מטעם התובע וניתן היה לצפות להתייחסות מפורשת בתצהירו של רדואן). וכך בתצהירו אין שום זכר לגרסת אביו לפיה רדואן שמע כביכול מפי התובע עצמו לאחר חזרתו, כי נפגע בכלל בביתו. נהפוך הוא, בסעיף 7 לתצהיר ציין העד כי לאחר חזרתו של התובע לעבודה מסרו לרדואן הנתבע אביו ונדים שהתובע סיפר להם שהתאונה ארעה בהיות התובע בביתו. לא ברור אפוא כיצד טוען הנתבע כי התובע מסר את הדברים גם לרדואן, אלא אם כן שמע מרדואן שכך מסר לו התובע; ואם כך היה, לא ברור הכיצד טוען רדואן ששמע על גרסה זו בכלל מפי אביו ונדים, להבדיל מפי בעל העניין עצמו, הוא התובע.
13. כזכור, רדואן ציין עוד כי למיטב זכרונו בסוף היום נדים הוא שהסיע את התובע לביתו. אך ניכר שלא היה משוכנע בכך.
14. נדים בחקירתו לא חזר בו מגרסתו בתצהיר והרושם הוא שגרסת התובע וגרסתו ביחס לאופן התרחשות התאונה – הנה גרסת אמת. הסתירה הממשית היחידה כאמור הינה בשאלה האם הוא שביקש מהתובע להמשיך לתת מכות בפטיש. כאשר גם נדים אישר בחקירה כי התובע הוא שעמד לידו כדי ללמוד ואז ביקש להחליף את העד, היכה כמה מכות בפטיש ואז צעק איי ותפס את העין.
נדים אישר גם שרדואן לא היה עד לתאונה עצמה, אך הסתירה הלכאורית בעניין זה בתצהיר ניתנת להסבר בכך שנדים אף חזר ואישר שלאחר מעשה שטף רדואן יחד עם נדים את עינו של התובע. לפיכך יכול ושגגה נפלה בעניין זה בתצהיר, שמקורה בכך שהתובע ונדים התכוונו לבאר בסה"כ שרדואן היה מודע לפגיעתו של התובע במוסך בזמן אמת, שכן שטף עינו לאחר המקרה, והובן בשגגה כאילו גם חזה בעיניו בתאונה. הסתירות "במגרשו" של הנתבע משמעותיות הרבה יותר.
15. א. נדים נחקר על הגרסה לפיה מסר לו התובע כי נפגע בביתו כביכול באותה פגישה בביתו בנוכחות עו"ד בולוס, מר שחאדה והנתבע. הוא הכחיש שאמר כך. הוא ציין שהתובע לא מסר לו שהוא קיבל את המכה בדירה, והנכון הוא שלמחרת התאונה בשעה 08:00, הגיע למוסך ומסר לעד ולרדואן שהוא רוצה מסמך לביה"ח. לאחר מכן הנתבע שאל אותו לשם מה והתובע מסר לנתבע שקיבל מכה בעין. הנתבע שאל אותו כיצד קיבל את המכה והתובע השיב שאתמול בלילה קיבל את המכה בבית. היינו בעמוד 9 לפרוטוקול טען נדים כי התובע מסר לא לנדים אלא לנתבע כי אתמול בלילה קיבל מכה בבית. עם זאת העד שב ואישר כי התובע נפגע במוסך כפי שציין בחקירתו ובתצהירו.
ב. הגרסה לפיה מגיע התובע למוסך ומספר לנתבע שהוא רוצה ממנו טופס ב"ל 250 עבור תאונה שארעה בבית אינה הגיונית. בין אם נכון לחתום על טופס כזה לעובד במקרה של מחלוקת עובדתית ובין אם לאו, הנתבע בפירוש לא הותיר בי רושם כמי שיסכים לספק טופס כזה בחתימתו בדבר תאונת עבודה כביכול אצלו במוסך, ככל שאכן ידע פוזיטיבית כבר בזמן אמת של חתימת הטופס שלא כך פני הדברים. אף אין חולק, והנתבע אישר זאת בחקירתו, כי בהמשך סירב הנתבע מכל וכל לחתום על טופס הודעה על תאונה וקבלת דמי פגיעה לביטוח הלאומי, שכן התאונה לא ארעה לדבריו במוסכו.
ג. התרשמותי הינה שאכן התקיימה פגישה בין נדים, שחאדה, הנתבע ועו"ד בולוס 5 שנים לאחר התאונה. נדים, שככל הנראה רצה לרצות את הנתבע, נלחץ, וככל הנראה אכן מסר שהתובע מסר לו שנפגע בביתו. אלא שבבית המשפט מאן לחזור על גרסה כוזבת זו, הנוגעת לגרעין המחלוקת. מאידך חש בחוסר נעימות כלפי הנתבע לאור מסירת הדברים, ולכן בלחץ החקירה נולד הסיפור כאילו הגיע התובע למוסך, יום לאחר התאונה, ומסר לנתבע כאילו התאונה ארעה בכלל בביתו אבל הוא מבקש טופס ב"ל 250 לביה"ח.
ד. התובע עצמו אישר כי הגיע אכן למחרת התאונה למוסך, בדרכו לביה"ח, ונכנס למוסך רק כדי להגיד לנתבע שהוא בדרך לביה"ח, ואמו חיכתה לו ברכב בתחנת הדלק הסמוכה. באותו שלב לא ביקש מן הנתבע טופס לביטוח הלאומי אלא כאמור רק לאחר ששוחרר מביה"ח.
הדבר עולה בקנה אחד עם התרשמותי כי התובע לא מסר לנתבע כבר ביום התאונה על דבר התאונה (בשונה אומנם מגרסתו לפיו הסיע אותו הנתבע לביתו ביום התאונה, בתום יום העבודה והוא מסר לו דבר התאונה "בראשי פרקים". ככל הנראה לא חפץ התובע באותו שלב לעורר שדים מרבצם שכן קיווה שהגירוי בעינו יחלוף בלא צורך לדווח למעבידו על פגיעתו בתאונה, לאור מעמדו הזוטר כחניך).
ה. מקובל עלי שהתובע פנה רק למחרת לטיפול רפואי ולא לאלתר. כך שקשה לחלוק על כך כי ביום התאונה עצמה היה הגירוי עדיין נסבל מבחינת כאבים ורק למחרת משהוחמר המצב באין טיפול, או לא השתפר, פנה לטיפול רפואי.
יצוין כי הנתבע בחקירתו תהה הכיצד המתין התובע עם הפניה לטיפול באם אכן נפגע במוסך וחדר גוף זר לעינו. אך גם אם לשיטתו של הנתבע נשעה , והוא נפגע ערב קודם בביתו מחיתוך ברזל, ואז חדר הגוף הזר לעינו – הרי התמיהה היא אותה תמיהה בדיוק. והרי לא ניתן לחלוק על כך שב 3.9.06 אותר אצל התובע גוף זר בעינו בבדיקות רפואיות והוא הופנה בדחיפות לבית החולים להוצאת אותו גוף זר. כלומר אין תמיהה של ממש ביחס להשהיית הפניה לטיפול.
16. המכלול מטה הכף לכיוון גרסת התובע, ולו כמאזן ההסתברויות. אני קובע שהתובע נפגע בתאונה בנסיבות שתוארו על ידיו בתצהירו, בלי חשיבות לשאלה אם הוא זה שביקש מנדים לבצע הפעולה במקום האחרון או שנדים ביקש ממנו.
17. ביחס לשאלת האחריות ומשאלו הנסיבות שנקבעו – איני רואה צורך להרחיב צורך ביתר בדבר יסודותיה של עוולת הרשלנות, שברי שכולם מתקיימים בנסיבותינו. חובה היתה לנתבע כמעביד ובעל המוסך לספק לעובדיו משקפי מגן; וכן להנהיג במוסך, וגם לאכוף, נוהל עבודה של שימוש באותם משקפי מגן, לפחות כל אימת שיש פוטנציאל סכנה להתזת רסיס או חלק, או ניצוץ לעין העובד, כתוצאה מסוג העבודה שמבצע העובד. משלא עשה כן – התרשל, תוך הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלו כלפי התובע. ואלמלא אותו מחדל היה נמנעת חדירת אותו רסיס לעין התובע, היינו נמנע היה הנזק. נדים ציין שהוא יודע שחובה לעבוד כך, שלא עבד כך , שלא נהוג לעבוד כך במוסכים חרף החובה, וכי אפילו לא זכר אם היו משקפי מגן אצל הנתבע . תשובותיו נחזו אמינות.
ברי כי הנתבע (שאף לא טרח לציין האם סיפק משקפי מגן לעובדיו, והאם אכף השימוש בהם, וזאת חרף גרסת התובע הידועה) – לא סיפק משקפי מגן; ומכל מקום לא אכף שימוש בהם. שאחרת היה מציין הדבר, וגם נדים היה מודע לכך שהם קיימים.
התובע היה חניך בן 17 לעת המקרה, בשלבים ראשונים של לימוד העבודה במוסך, ועבד על פי מה שראה בסביבת עבודתו וההנחיות שקיבל, כשלא ניתנו לו שום הנחיות לעבוד עם משקפי מגן, אף לא סופקו לו משקפיים כאלה. בנסיבות אלה, ומשעל המעביד חובת זהירות מוגברת ביחס לעובדיו, אין מקום להטלת אשם תורם. הנתבע גם ראה להפנות בסע' 15 לסיכומיו לאפשרות שמא היה זכאי התובע לכיסוי בפוליסת תאונות תלמידים. אלא שבין אם היה זכאי ובין אם לאו, לא מדובר בנתון רלבנטי. אין חולק כי הביטוח בו מדובר הנו ביטוח תאונות אישיות תלמידים. גם ככל שיש זכאות וכיסוי (התובע טען כי כבר לא היה תלמיד לעת התאונה) , ממילא אין תגמולי הביטוח ברי ניכוי בתביעה דנן.
18. אני קובע שעל הנתבע לפצות התובע על מלוא נזקי הגוף שלו בתאונה נשוא התביעה, כאשר מתקיימים מלוא יסודותיה של עוולת הרשלנות, ואין אשם תורם.
19. אני קובע קדם משפט להמשך דיון בשאלת הנזק ליום 29.5.13 שעה 12:30. היות והמועדים לפני הפגרה ואחריה צפופים ובחודשים אוקטובר עד ינואר אני צפוי להיעדר – יתאימו הצדדים יומנם ליומני.
ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
02/02/2011 | החלטה מתאריך 02/02/11 שניתנה ע"י יואב פרידמן | יואב פרידמן | לא זמין |
14/04/2013 | פסק דין מתאריך 14/04/13 שניתנה ע"י יואב פרידמן | יואב פרידמן | צפייה |
15/09/2013 | פסק דין מתאריך 15/09/13 שניתנה ע"י יואב פרידמן | יואב פרידמן | צפייה |
18/11/2013 | החלטה מתאריך 18/11/13 שניתנה ע"י יואב פרידמן | יואב פרידמן | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | ואכד עלא | מורשד טנוס |
נתבע 1 | עבדאללה בולוס | אשרף שחאדה |