א. התביעה ובעלי הדין

1. התובע שכר את שירותיו של הנתבע, עורך דין במקצועו, לייצגו בהליכי תביעה שהגיש נגד חברה בשם כץ משלוח עירוני בע"מ (להלן: "תביעת כץ") אשר נותבה בסופו של יום להליכי בוררות והסתיימה בפסק בוררות שניתן על ידי הבורר עו"ד ערן סורוקר (להלן: "הבורר).

2. מכוח פסק הבוררות חוייבה כץ לשלם לתובע סך של 347,197 ₪ (להלן: "סכום הזכייה") סכום אשר שולם בהמחאה לידי הנתבע, אשר ניכה ממנו את שכר הבורר בסך 27,137 ₪ וכן את שכר טרחתו בסך 59,381 ₪ כולל מע"מ.

3. אין חולק כי הבורר נמנע מלפסוק הוצאות הבוררות לזכות התובע תוך שציין כי לנוכח העובדה שבמהלך הבוררות הוגשו עשרות בקשות דחייה הוא נמנע מפסיקת הוצאות.

ב. עיקר טענות התובע

1. התובע טוען כי בינו ובין הנתבע נחתם הסכם שכר טרחה (להלן: "ההסכם") לפיו נקבע בסעיף 5 כי שכר טרחתו של הנתבע בתביעת כץ "יסתכם ב-16%+מע"מ מסך כל הכספים שייפסקו לטובת הלקוח על ידי בית המשפט" (להלן: "שכר הטרחה").

2. להלן נטען כי על פי בקשת הנתבע, העבירה כץ לידיו את סכום הזכייה במלואו, וכי הנתבע ניכה מתוך סכום זה את שכר הבורר בסך 27,137 ₪, וגבה מתוך היתרה סך של 16% + מע"מ בגינו, דהיינו סך של 59,381 ₪.

3. התובע טוען כי גביית הסך הנ"ל שנעשתה מתוך סכום הזכייה הכולל מע"מ אינו הוגן שכן סכום המע"מ אינו שייך לתובע אלא לרשויות המס. לשיטתו של התובע היה על הנתבע לגזור את שכר טרחתו מתוך סך 299,307 ₪, לאחר מכן לנכות את שכר הבורר ללא מע"מ ומתוך היתרה לגבות שכ"ט בשיעור של 16% + מע"מ.

4. לגרסת התובע ועל פי חישוביו כמפורט לעיל גבה ממנו הנתבע סכום ביתר בסך 8,171 ₪ ועליו להשיבו לתובע.

5. בנפרד ובמובחן טוען התובע כי נדהם להיווכח כי הבורר נמנע מלפסוק הוצאות לזכותו בשל בקשות הדחייה המרובות שהוגשו לטענתו מעבר לדחייה בת 30 יום לה עתר בהגשת הסיכומים מחמת אשפוזו בשל התקף לב – לא הגיש בקשת דחייה נוספת כלשהיא ואף לא נתן הסכמתו לדחיית דיוני הבוררות.

6. התובע טוען כי לאור פסק הבורר נותנת הדעת כי הבורר היה מחייב את כץ בהחזר הוצאות הבוררות בסך 27,137 ₪ וכן בשכר טרחת עורך דין התובע בסך 59,381 ₪ אשר ברגיל היה מושת על כץ כמי שהפסידה בבוררות.

7. התובע אף טען כי היה זכאי להשבת סך 7,772 ₪ עלות חוות דעת שהגיש במהלך הבוררות.

8. ככללו של דבר טוען התובע כי הבוררות נמשכה כ-4 שנים בשל עשרות בקשות הדחייה וכי הגם שעל הנתבע מוטלת חובה להסכים לכל בקשת דחייה חברית, מוטלת עליו גם החובה לפעול לטובת ענייניו של מרשו, התובע, ולא ליתן ידו למשיכת הליכי הבוררות.

9. התובע עתר איפוא לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 102,461 ₪.

ג. עיקר טענות הנתבע

1. הנתבע הגיש כתב הגנה בגדרו נטען כי יש לדחות את התביעה בהיותה טרדנית ונעדרת כל בסיס עובדתי או משפטי.

2. אשר לטענה בדבר ריבוי הדחיות במסגרת הבוררות טען הנתבע כי כל בקשות הדחייה הוגשו בידיעתו ובהסכמתו של התובע אשר מעולם לא הלין בפני הנתבע בשל מתן הסכמתו לדחיית מועדי הדיון.

3. הנתבע הוסיף וטען כי חלק מן העיכובים בניהול הבוררות ו/או דחיית הדיונים נגרמו בשל התובע אשר עתר למתן אורכות לצרכים שונים.

4. הנתבע הוסיף וטען כי ייצג את התובע במיומנות ובנאמנות וכי עסקינן בתובע כפוי טובה המתכחש להישג המשפטי בו זכה הודות למסירות ועבודתו המקצועית של הנתבע.

5. הנתבע טוען כי ישיבת בוררות ראשונה נקבעה ליום 20.11.06 ומיד לאחריה החלו הצדדים לנהל משא ומתן וזאת בעקבות בקשתו של התובע. לאור הליכי המשא ומתן הגיש ב"כ כץ בקשה בהסכמה לדחיית מועד הגשת תצהירים.

6. בהמשך כתב הגנתו פירט הנתבע אחת לאחת בקשות דחייה שהוגשו לבורר, חלקן בקשות שיזמה כץ ועליהן ניתנה הסכמת הנתבע וחלקן בקשות דחייה שהגיש הנתבע בשם התובע ונועדו לאפשר לתובע להגיש חוות דעת, לאתר מסמכים וכיוצא בזה.

כמו כן, פירט הנתבע בקשות דחייה על רקע זימונם של הנתבע וכן עו"ד מוריאנו ב"כ כץ לשרות מילואים פעיל.

7. הנתבע חזר והטעים כי התובע מעולם לא פנה לנתבע בדרישה שלא ליתן הסכמה לדחיית הדיון ו/או למתן ארכה, וברור שאם היה עושה כן הרי שהנתבע לא היה נותן את הסכמתו לדחייה.

8. הנתבע הוסיף וטען כי התובע ידע אל נכון כי שכרו של הנתבע יחושב כ-16% מהסך שהתובע יקבל בתוספת מע"מ ובשל כך ביקש ואף הוסכם כי שכר הבורר ככל שייפסק לטובת התובע, לא יחושב כחלק מן הסכום הכולל.

9. הנתבע טען כי לאחר שניכה את שכר הבורר בסך 27,137 ₪, גבה מתוך היתרה בסך 320,060 ₪ את שכר טרחתו בשיעור של 16% בתוספת מע"מ דהיינו סך 59,381 ₪.

10. הנתבע הוסיף וטען כי פסיקת הוצאות הבוררות הינם בשיקול דעת הבורר וכי החלטתו של הבורר שלא לפסוק הוצאות נבעה מן הדחיות המרובות שחלקם נבע בשל התובע.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

ד. המחלוקת

שתי פנים למחלוקת הפעורה בין בעלי הדין, האחת בתחום החוזי-פרשני בהתייחס לאופן חישוב שכר הטרחה על ידי בעלי הדין, והשנייה עניינה בתחום הערכי-נורמטיבי, האם פעל הנתבע ברשלנות ו/או הפר חובת נאמנות כלפי לקוחו-התובע בכך שנתן ידו, כנטען, להארכת משך הבוררות שעמדה מאחורי החלטתו של הבורר להימנע מפסיקת הוצאות לזכות התובע.

ה. דיון וממצאים

1. חישוב שכר הטרחה המגיע לנתבע על פי ההסכם

1.1 בסעיף 5 להסכם נרשם:

"הוסכם בין הלקוח ועורך הדין כי שכר טרחתו הסופי של עורך הדין עבור הייצוג הנזכר בסעיף 2 לעיל בהליכי הבוררות יסתכם ב-16% + מע"מ מסך כל הכספים שייפסקו לטובת הלקוח על ידי בית המשפט" (להלן: "שכר הטרחה").

1.2 ליבת המחלוקת בין הצדדים ברכיב זה מתייחסת לתיבת המילים:

"מסך כל הכספים שייפסקו לטובת הלקוח"

1.3 התובע משליך יהבו על צמד המילים "לטובת הלקוח" וטען בסעיף 6.7 לתצהיר עדותו הראשית:

"אני הסברתי שוב ושוב לנתבע כי הנני מחוייב בדין להוציא חשבונית מס בגין השיק שקיבלתי. המע"מ כלל אינו שייך לי".

ובסעיף 6.10 לתצהירו טען התובע:

"ההפרש בין התחשיבים נובע מכך שהנתבע לקח שכר טרחה גם מתוך כספים שלא היו 'לטובת התובע' וכלל לא היו שייכים לי"

1.4 במהלך חקירתו הנגדית הבהיר התובע את עמדתו תוך התייחסות לנתונים כספיים:

"לגבי הנתבע מגיע לו מע"מ על שכר הטרחה אבל לא מגיע לו מע"מ על המע"מ, מסביר; קיבלתי את הסכום של כ-347,197 ₪ ומתוך זה העברתי 47,889.25 ₪ למע"מ על הסכום שקיבלתי לפי חוק. הנתבע היה צריך להוריד מ-279,307 ₪ את ההוצאות שהיו לי דהיינו את שכר הטרחה ששילמתי לו (צ.ל-לבורר-מ.ב.ח) בסך כ-27,000 ₪ ומהיתרה שנשארה הוא היה צריך להכפיל ב-16 אחוז את שכר הטרחה המגיע לו וגם להוסיף על זה עוד 16% מע"מ" (עמ' 7 שורות 12-17).

ולמטה מזה הוא מבהיר:

"המע"מ לא נפסק לטובתי אלא זה המע"מ שנפסק לטובת המדינה" (שם, שורה 23).

1.5 הנתבע לעומת זאת טען בסעיף 51 לתצהירו כי לטובת התובע נפסק סך של 347,197 ₪ וכי הפחית מתוך סכום זה, את שכר הבורר בסך 27,137 ₪ כולל מע"מ, וגבה מתוך היתרה בסך 320,060 ₪ את שכר טרחתו בשיעור 16% + מע"מ, ובסך הכול סך 59,381 ₪.

1.6 סבורני כי בהיבט העקרוני המתבסס על פסיקה עקבית של בתי המשפט לערכאותיהם השונות, הדין הוא עם הנתבע שכן על פי הפסיקה קיימת חזקה ולפיה סכום המע"מ נכלל במחיר העיסקה (או השירות).

השוו: ע"א 1113/09 עו"ד אבנר כהן נ. המשביר לצרכן החדש (פורסם בנבו-בפיסקה 7 ולקט האסמכתאות שם).

על כך אוסיף כי הנתבע ניכה מסכום הזכייה את שכר הבורר (כמתחייב מסעיף 8 להסכם) בכך נהג הנתבע בעקביות תוך שהנחה עצמו על פי העיקרון כי מחיר "העסקה" כולל את רכיב המע"מ.

1.7 כלום, יש בצמד המילים "לטובת הלקוח" ולעובדה שהתובע שילם לשלטונות המס מע"מ סך 47,889 ₪ כפי שהוכח מחשבונות 695 שצורפה לכתב התביעה – כדי לשנות מקביעה זו.

סבורני כי יש להשיב בשלילה על שאלה זו. לדידי, אין בצמד המילים "לטובת הלקוח" כדי לתמוך בעמדת התובע המבקש ליצור הפרדה בין הסכומים הנכללים כתקבול המשולם לו מזה, ובין רכיב המע"מ הגלום בסכום התקבול.

1.8 חובתו של התובע להעביר את רכיב המע"מ נלמדת מהוראת סעיף 2 לחוק מס ערך מוסף, תש"ו-1975, לפיה:

"על עיסקה בישראל... יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העיסקה או הטובין..."

שמע מיניה כי בסיס חישוב המס הוא סכום העיסקה.

הנובע מכאן הוא כי אין כל קשר בין זכותו של הנתבע לגבות את שכר טרחתו מן הסכום הכולל שנפסק לתובע לבין חובתו של האחרון להעביר לשלטונות המס את רכיב המע"מ הגלום בסכום האמור.

סבורני שיש לפרש את התביעה "סך כל הסכומים שיפסקו לטובת הלקוח" במובן של הסכומים המצרפיים שכץ חוייבה לשלם לתובע ובכלל זה גם את רכיבי המע"מ הגלומים בהם.

תימוכין למסקנתי לפיה החישוב שערך הנתבע הינו נכון, ניתן למצוא גם בעמדתו של ד"ר גבריאל קלינג בחיבורו "אתיקה בעריכת דין" בעמ' 238, שם נקבע:

"הלקוח יכול להסכים עם עורך הדין לגבי הבסיס שממנו ישולם שכר הטרחה. כך הסכם הקובע כי שכרו של עורך הדין יהיה אחוז משווי העסקה יכול לציין שהאחוז יחושב על מחיר הכולל מס ערך מוסף. השאלה היא, מה יהיה הבסיס כאשר הצדדים לא הסכימו ביניהם על עניין זה. הסברה היא שמס ערך מוסף מהווה חלק מן המחיר ממש כמו מיסים והיטלים אחרים המגולמים במחיר".

על יסוד המקובץ עד כאן, אני דוחה איפוא טענתו של התובע לפיה הנתבע גבה ממנו ביתר סך של 8,171 ₪.

2. הימנעות מפסיקת הוצאות הבוררות

2.1 בפיסקאות 74-76 לפסק הבורר עמד האחרון על העובדה כי הליכי הבוררות נמשכו כ-4 שנים וכי הסיבה לכך הינה:

"בעיקר התנהלות הצדדים אשר הגישו במהלך תקופת הבוררות עשרות בקשות מוסכמות חלקן בדיעבד, לדחיית מועדים להגשת כתבי בי-דין ולדחיית ישיבות בוררות".

הבורר לא הסתיר את מורת רוחו לנוכח התנהלות זו וכאמור בסעיף 76 לפסק הבוררות החליט כי בנסיבות אלו כל צד ישא בהוצאותיו.

2.2 כזכור, טען התובע בכתב תביעתו כי היה לו אינטרס ראשון במעלה לקידום הליכי הבוררות וכי במתן ידו להסכמות לדחיית הליכי הבוררות פעל הנתבע בניגוד לאינטרס של התובע.

בהידרשו לגובה הנזק שנגרם לו בגין רכיב זה טען התובע כי יש לחייב את הנתבע בהשבת סכום שכר הבורר ובסך 27,137 ₪, וכן בפיצוי סכום שכר טרחה שנגרע ממנו בסך 59,381 ₪ על פי נוסחת שכר הטרחה שנקבעה בהסכם. התובע אף טען להשבת סך 7,772 ₪ עלות שכרו של מומחה מטעמו, אשר לשיטתו היה זכאי לקבל לנוכח זכייתו בתביעה.

התובע חזר וטען בעניין זה גם בסעיף 7 לתצהיר עדותו.

2.3 הגם שבסעיף 8 לתצהירו טען התובע כי:

"כמובן שהייתי מסכים לכל דחייה מתבקשת או חברית כפי שיש לעשות בכל מקרה".

הרי שבסעיף 9 לתצהירו נטען:

"אני מצהיר בזאת כי הנתבע מעולם לא פנה לבקש אישור לדחות דיון ובטח שלא הייתי מסכים לכל הדחיות האלה".

2.4 הנתבע כפר הן בכתב הגנתו והן בתצהירו בגירסת התובע וטען כי חלק ניכר מן הדחיות נבעו בשל בקשותיו וצרכיו של התובע ובכלל אלו בקשה למתן ארכה להגשת סיכומים עקב מצבו הרפואי של התובע.

הנתבע גולל אחת לאחת את הנסיבות ביסוד הבקשות לדחייה ולמתן ארכה (סעיפים 16-44 לתצהיר הנתבע) ותיעד אותם בתיק המוצגים שהגיש (להלן: "תיק המוצגים").

2.5 חקירתו הנגדית של התובע בסוגיה זו חשפה בקיעים לא זניחים בגירסתו.

הנה כי כן הודה התובע כי הסכים לדחייה בדיונים לצורך מינוי שמאי מטעמו לקביעת ירידת ערך והגדירה "כדחייה קצרה אולי של שבועיים שלוש" (עמ' 9 שורות 3-7 וכן בעמ' 10 שורות 1-17) התובע אף הודה כי ביקש ארכה בת 30 יום לצורך קריאת הסיכומים טרם הגשתם (עמ' 9 שורות 14-16 ונספח ל"ב).

כמו כן חזר בו התובע מטענתו באשר לצורך שלו בהשגת חשבוניות מעיריית לוד לצורך הוכחת תביעתו (סעיף 2 לבקשה נספח י"ט לתצהיר התובע) וגרסתו המביכה של התובע בעמ' 11 שורות 22-27).

2.6 בתיק המוצגים, נכללו גם אישורים המעידים קריאתו של הנתבע לשירות מילואים פעיל (מוצגים כ-כ/1) וכן זימונו של ב"כ כץ (עו"ד מוריאנו) זומן לשירות מילואים פעיל לרגל מבצע "עופרת יצוקה" (נספח כ"א).

התובע אף הרחיק לכת וטען כי הנתבע אמר לו שחרף זימונו לשירות מילואים פעיל, הוא לא שירת בפועל (עמ' 12 שורות 4-9). אפס, הנתבע לא עומת כלל ועיקר בחקירתו עם גירסה בוטה זו.

מן הראיות שבפני עולה כי חלק מן הדחיות נגרם בשל אי יכולתם של נציגי כץ או פרקליטם להתייצב לדיונים שנקבעו (מוצגים כ"ז, כ"ט, ל"א).

2.7 אשר לנתבע; זה הכחיש בחקירתו כי חלו עשרות דחיות במהלך הבוררות, הגם שהסכים בשתיקה כי מספר הדחיות והארכות הסתכם לכדי 18 אשר חלקן לשיטתו לא היו מוסכמות ואילו לחלקן האחר נתן התובע את הסכמתו (עמ' 14 שורות 8-16) וכי ההסכמה ניתנה בעל פה (שם, שורה 28).

2.8 הנתבע אף העיד בחקירתו כי התובע עיכב משך תקופה ארוכה את המצאת החשבוניות ובתשובה לשאלה, השיב כי מדובר בתקופה של לפחות למשך שנה (עמ' 15 שורות 20-25) הנתבע אף העיד כי התנגד פעם אחת לבקשת דחייה שיזם ב"כ כץ וכי הדחייה אושרה חרף התנגדותו (קצה עמ' 17 ותחילת עמ' 18).

במשך הילוך עדותו נימק הנתבע את מתן הסכמתו לבקשות דחייה של ב"כ כץ והשיב:

"אני קולגיאלי כלפי חברים למקצוע. גם בתיק זה נדרשתי לבקש עבור התובע מספר דחיות של אורכות למסמכים, נראה לי נכון וראוי לתת את זה גם לצד שכנגד" (עמ' 19 שורות 1-3).

2.9 אין חולק כי פרקליט הפועל בשם לקוח חב כלפיו חובת נאמנות ומסירות כמתבקש מהוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, וכי חובה זו הינה רבת אנפין וכוללת גם את חובתו של הפרקליט המייצג להביא לכלל מיצוי מהיר וחף ככל האפשר מעיכובים – את האינטרס של הלקוח.

2.10 עם זאת, כידוע הוא כי אין הפרקליט פועל בחלל ריק וכי בצד חובתו המקצועית לפעול בעקביות ובמהירות המתבקשת, לטובת לקוחו, מחויב הנתבע מכוח כללי האתיקה שהותקנו מכוח חוק לשכת עורכי הדין ובכלל זה כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 בו נקבע:

"בכל עניין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולא ימנע ממנו כל הקלה שאין בה כדי לפגוע בעניינו של לקוח, ובכלל זה יסכים לבקשה לשינוי מועד דיון כאשר חברו נקרא לשירות מילואים, מצוי בחופשת לידה...חלה או שרוי באבל".

2.11 נמצאנו למדים כי בצד הוראת החוק המטיל על עורך דין חובת נאמנות ומסירות כלפי לקוחו, קובעים "כללי האתיקה" (חקיקת משנה) מעין "רשימה סגורה" של מקרים ונסיבות בהם על עורך דין לנהוג בהתחשבות כלפי חברו בכלל, ובמתן הסכמה לבקשות דחייה – בפרט.

התובע עצמו מודע למצב דברים זה כאמור בסעיף 8 לתצהירו.

2.12 בנסיבות שבפני נחה דעתי כי הנתבע נתן ידו לא אחת לבקשת עו"ד מוריאנו לדחיית מועדי דיונים גם בנסיבות שאינן באות בגדרו של כלל 26 הנ"ל וזאת על בסיס של הדדיות.

כמו כן, נלמד מחומר הראיות כי דחיה ארוכה במיוחד (כדי שנה) נגרמה בשל צרכי התובע בהמצאת קבלות וכי דחיות נוספות נגרמו על מנת לאפשר לתובע הצגת חוות דעת נוספת ו/או עיון בסיכומים טרם הגשתם.

2.13 בנסיבות אלו, אין לומר כי שלילת הוצאות הבוררות מן התובע הגם שזכה במירב תביעתו – נגרמה כולה בשל הסכמתו של הנתבע לבקשות דחייה שיזם עו"ד מריאנו בשם כץ, וכי הוכח בפני כי יש לתלות את קולר התמשכות הליכי הבוררות גם בתובע. למעשה, לא ניתן "לחלץ" ולבודד את "המסה הקריטית" של המקרים והנסיבות שבהן הסכמתו החוזרת ונשנית של הנתבע לבקשות דחייה כאמור שניתנה ללא הסכמת התובע ו/או בנסיבות החורגות מן המקרים המנויים בכלל 26 – היא שהניעה את הבורר לשלול את ההוצאות ומשכך, לא ניתן להצביע על סכום נזק קונקרטי שנגרם לתובע שלא באחריותו.

משכך, איני רואה מנוס מדחיית התביעה גם לגבי פריט זה.

סוף דבר

אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪.

הודעה זכות ערעור.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.