בפני בית הדין תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. הנתבע טען כי נוכח נכס חמיה בשעיר אשר בחברון לא זכאית התובעת לגמלה והפסיק את תשלומה.

העובדות

1. התובעת נשואה לתושב שטחים פלוס חמישה ילדים.

2. התובעת קבלה ה"ה עד אפריל 2010 אז הופסק התשלום בשל אי המצאת מסמכים.

3. חמיה של התובעת הותיר נכס בשעיר באזור חברון.

4. ביום 3.11.10 הגישה התובעת תביעה חדשה שנדחתה עקב אי המצאת מסמכים.

מחלוקת

1. יש מחלוקת לגבי תיאור הנכס.

2. האם יש לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה בנכס בשעיר באזור חברון, אם לאו.

3. האם כדין דחה המוסד את התביעה בגין אי שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים אם לאו.

4. בשלב שני, לאחר שיסתיים הבירור בדבר יחוס ההכנסה לתובעת, ידון נושא שווי הנכס. עניין זה ידון במסגרת הליך זה כאשר באותו שלב תעשה הערכת שמאי ועל סמכה יטענו הצדדים לעניין השווי.

הכרעת הדין

תיאור הנכס

1. לגרסת התובעת כשנפטר חמיה ב-1998, כלל עזבונו נכס אחד בשעיר באזור חברון. (עמ' 3 שו' 10-13). כך טען גם בעלה של התובעת "ש. מה היה לאביך במועד שהוא נפטר. ת. רק את הבית שגרנו בו " (עמ' 6 שו' 8-9).
2. בסעיף 6 לתצהיר התובעת היא מפרטת את מסמכי הנכס שבידה, תמונות של הנכס בשעיר, אישור מעיריית שעיר על הבעלות בנכס, תשריט של הנכס, צו ירושה של חמיה המנוח, וכן תשריט חדש (סעיף 7 לתצהיר).
3. עוד צירפה חוזה רכישה של הנכס על ידי חמיה ב 1964 (נספח א' לתצהירה).
4. בתצהירה למוסד לביטוח לאומי מיום 3.6.10 (נספח ג' לתצהירה), היא מתארת את הנכס "הנכס הנמצא בשעיר הוא בית מגורים, מחולק לשני חלקים בחלק גר אחיו של בעלי סובחי ג'ברין ובחלק השני מתגוררת בו חמותי גב' בדיעה ג'ברין ביחד עם ביתה סמאהר ובנה יאסר ג'ברין ואשתו מגדולין ושני ילדים". לתצהיר זה צורפו התשריטים (נספח ד' לתצהיר). באישור העירייה נספח ה' לתצהיר כתוב כי סובחי עיסא הוא בעלים "לחצי בית מורכב משתי קומות שטחו 175 מ' הקיים על שטח אדמה של 220 מ' בכפר שעיר...".
5. משכך, מדובר בבית בן שתי קומות בשטח 175 מ' על שטח אדמה של 220 מ' ככל שזה נוגע לאישור הרשות הלאומית הפלשתינית. זהו התיאור המינימליסטי של נכס הירושה גם אליבא דגרסת התובעת.
6. לא למותר לציין כי בחקירתה הנגדית ציינה "הבית הזה מחולק לשני חלקים, יש דלת ביניהם... ש. כולם גרים באותה קומה? ת. מדובר בקומה אחת שמפרידה ביניהם דלת... ". אולם משעומתה עם השאלה האם יש קומות נוספות ענתה "ת. מדובר בקומה אחת שמתגוררים בה אבל למטה בקומת קרקע יש מחסנים ושם יש את כל הריהוט של הבית ". (עמ' 4 שו' 17-32).
7. מכל מקום מדובר במבנה בן שתי קומות כאמור באישור הרשות הפלשתינית.
8. עוד עולה כי הקומה העליונה היא קומת מגורים והקומה התחתונה היא קומת מחסנים. לדברי בעל התובעת "קומה ראשונה למטה הגובה שלה 2 מטר לערך, לא גרים בקומה למטה, זה שני מחסנים ושמים דברים שלא משתמשים בהם" (עמ' 6 שו' 16-20).
9. מדובר אפוא בנכס גדול על אדמה היכול להניב הכנסה. על כן במענה לשאלה הראשונה שבפלוגתאות תיאור הנכס הוא כאמור באישור הרשות. אישור זה אין התייחסות למגבלת מגורים בקומת המחסנים ו/או לגבי היכולת להשכיר אותה ולכן מבחינת נטל ההוכחה הוכיח הנתבע, על פי תצהיר התובעת ונספחיו וחקירות נגדיות שערך, כי מדובר בנכס בן קומותיים בשטח 175 מ"ר על אדמה בשטח על 220 מ"ר.

האם יש לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה

1. משהגדרנו לעיל את עזבון חמיה של התובעת נוכח העובדה שלתצהיר התובעת הוגש צילום מצו הירושה (נספח ב'), נבדוק אפוא את הסוגיה השנייה שבמחלוקת דהיינו האם יש לזקוף לתובעת הכנסה מעיזבון חמיה בשעיר אם לאו.
2. לטענת התובעת בתצהירה קומת המגורים מחולקת לשני חלקים, המחולקים בדלת שבחלקה האחד גרים אחיו של בעלה יאסר ג'ברין ואשתו ושתי בנותיו ובחלק השני אחיו סובחי , אמו, ואחותו הנכה של בעלה. בחקירתה הנגדית חזרה על טענה זו אולם ציינה כי אמו נפטרה לא לפני הרבה זמן וגרה עד שנפטרה. עוד חזרה על כך שבקומת המחסנים איש לא גר (עמ' 4 שו' 13-24). כך גם ציין בעלה (עמ' 6 שו' 16-20).
3. בנספח ג' לתצהירה מיום 3.6.10 היא מציינת גם את אותו המידע (סעיף 3 לתצהיר). כך גם עולה מהתשריטים שצירפה.
4. אולם, על פי צו הירושה, זכאי בעלה לחלק ה 14/120 מהנכס, שכן, לאביו היו 9 ילדים, 4 אחים ו-5 אחיות.
5. לטענת התובעת בעלה יחד עם אחיו האחרים מכרו בשנת 2001 או בסמוך לכך את חלקי ירושתם בעיזבון האב בתמורה לאלף דינרים זהב לכל אחד. כך היא מציינת בתצהירה "13. בשנת 2001 או בסמוך לכך חמותי, בעלי, שני אחיו של בעלי, מחמד ומאזן ו-5 אחיותיו של בעלי... ויתרו בעל פה על חלקם בנכס לשני היורשים יאסר וסובחי. כתמורה שלמו האחים יאסר וסובחי סך של אלף דינר ירדני לכל אחד מהיורשים". כתימוכין לטענתה זו צרפה אישור עיריית שעיר ממנו עולה כי הבית מחולק לשניים בבעלות יאסר וסובחי וכי לבעל התובעת אין חלק בו. (נספח ח' לתצהירה).
6. על פי סעיף 14 לתצהירה הנכס אינו רשום בטאבו או במס רכוש של הרשות הפלשתינית. (נספח ו' לתצהיר). מנגד טוען הנתבע כי נפלו סתירות בגרסת התובעת ובעלה לעניין התמורה בגין הוויתור על הירושה. כלהלן: "ש. אמרת שקבלת כספים מהאחים. מה היה הוויתור וכמה כסף קיבלת. ת. בערך 2000 דינר. ש. על מה קיבלת 2000 דינר. ת. בשביל החתונה שהתחתנתי ולקחתי הלוואה" (עמ' 6 שו' 29-32). ואילו אשתו מעידה "ת. הכל רשום . הם עשו חלוקה ביניהם ב 2001, בגלל שסובחי התגרש מאשתו. האח יאסר בגלל שנמצא אצל הבת החולה הוא חילק לכל אחד אלף דינר, בגלל שהמצב של האחים שלו אחד חולה ואחד מטפל בילדה נכה, בגלל המצב הקשה הזה הוא חילק לכל אחד אלף דינר ונשאר לגור שם בשכירות. ליאסר וסובחי חילק כל אחד אלף דינר. נאפז מאזן מוחמד רשפה , ניאהד סמאר כל אלה קבלו אלף דינר. סובחי ויאסר ביחד שלמו אלף דינר, בעלי קיבל אלף דינר משניהם בגלל מצבם הקשה... ". (פרו' עמ' 5 שו' 12-18 ראה גם עדות הבעל עמ' 6 שו' 12-14).
7. ברי אפוא כי טענת התובעת לאלף דינר לא מתיישבת עם אלפיים הדינר שמציין הבעל אשר בכלל קיבל כהלוואה. מכל מקום, כל ההסדר הנ"ל נעשה בעל פה ואין לו תימוכין בכתב. העובדה שנרשם מפי מאן דהוא באישור הרשות הפלשתינית כי לנאפז עיסא אחמד ג'ברין אין בעלות בבית זה לא מסתמכת על נייר כלשהו ואכן במסמך זה נאמר "אישור זה ניתן לו לפי בקשתו". משכך, המידע בו איננו מבוסס על מסמכים הנמצאים ברשות.
8. לטענת בעל התובעת יש רישום בעירייה של הכפר שזה של שני האחים בלבד. (עמ' 7 שו' 29) אך לא הוכח בפנינו הרישום. לטענת התובעת ובעלה לאנשים פשוטים כמוהם אין עניין בעריכת מסמכים ודי בעסקה בין אחים על האמון. (תובעת – עמ' 5 שו' 22-24, בעלה – עמ' 7 שו' 26-27). עוד טוענת התובעת כי לצורך הבטחת הכנסה אין צורך ברישום מקרקעין לצורך הוכחת עסקה במקרקעין ודי גם בפעולה בעל פה תוך שהיא מסתמכת על פסק דין בעניין דבע נג / 4-215, מנצורי סובחי נ' המל"ל עבודה ארצי כרך א' (ב), 674. לטענתה די בכך ש"מי שפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסוימות לצורך חוק הבטחת הכנסה כמי שהעביר נכס אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין". עוד ט ענה כי די באישור המועצה המקומית (דיון מז /0-96 עבד אל קאדר פאיז וואטד נ' המוסד לביטוח לאומי פדע יט 214. על כן לטענתה די באישור העירייה. גם בלא רישום בספרי המקרקעין. עוד טענה כי הנתבע לא הגיש ראייה לסתור את גרסת התובעת בדבר מכירת חלק בעלה לאחיו. ושכך לטענתה הרימה את נטל ההוכחה ואין לייחס לה הכנסה רעיונית מזכויות ירושת בעלה בנכס. עוד טענה לחילופין כי לא ניתן להפיק הכנסה רעיונית מחלק של 12 אחוז מזכויות בלתי מסוימות בנכס שמונה שתי דירות מגורים ועל הנתבע הנטל להוכיח כי יש יכולת להפיק הכנסה מנכס זה בהתאם לתקנה 10 לחוק תקנות הבטחת הכנסה תשמ"ב-1982.
9. לפיכך, לטענת התובעת זכאית היא לגמלה מאפריל 2010 ללא ניכוי הכנסה רעיונית.
10. כנגד טענות אלה טען הנתבע כי גרסאות התובעת ובעלה לא היו עקביות בעניין התמורה שניתנה לויתור על הנכס. עוד טען הנתבע כי בעניין פסק דין סובחי הנ"ל נקבע כי "בית הדין האזורי נימק את דחיית התובענה בכך שסעיף 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1979 קובע שעסקה במקרקעין טעונה רישום, ובהעדר רישום יש לראות את המגרש כולו כרכושו של המערער. ההסכם משנת 1985 על פיו הסכים המערער להעביר לבניו 2/3 מהמגרש אינו ייפוי כוח בלתי חוזר וניתן היה לבטלו בכל עת. על כן אין להגדירו כמעביר זכויות במגרש ויש לראות את המערער כבעל רכוש לצורך חוק הבטחת הכנסה". עוד ציין הנתבע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה מאחר ולמרות שלבעלה משפחה בת 9 נפשות אף אחד מאחיו של התובע לא בא להעיד מטעמו לעניין ההסכם ביניהם. לעניין זה הפנה לעב"ל 21992/10/10 רינאווי רינאווי נ' המוסד לביטוח לאומי. לטענת הנתבע הכסף שקיבל היה אלפיים דינר לחתונתו כהלוואה מאחיו ולא כוויתור (עמ' 6 שו' 29-32).
11. יש לקבל את טענת הנתבע כי גם אם נעשה הסכם בעל פה היה על התובעת לצרף מי מהאחים כנותן עדות על מנת לתקף את עדותה ואת עדות בעלה וזאת לא נעשה. חזקה היא כי מי שיכול להביא ראיות ולא הביא אותם משמע יפעלו נגדו.
12. זאת ועוד מצאנו כי יש להביא את דברי בית הדין הארצי בעניין סובחי במלואם:

"אשר לתקופה לאחר יוני 1990עלינו-להכריע אם חתימת החוזה בשנת 1985 היתה העברת זכויות לצורך חוק הבטחת הכנסה.

אין לראות בחתימת החוזה העברת זכויות לצורך חוק המקרקעין, שכן לא דווח על העסקה ולא בוצעה העברה באגף רישום המקרקעין (טאבו) או במס שבח. אולם, עלינו להכריע אם למטרת חוק הבטחת הכנסה יש לראות בה העברת זכויות המערער לבניו.

6. כבר נפסק בדב"ע נג/137-04 כיאל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם),כי בעל קרקע המרשה לבניו לבנות עליה דירות ולהתגורר בהן עדיין נחשב כבעל הקרקע לצורך חוק הבטחת הכנסה. שם נאמר, כי "העובדה שהוא [בעל הקרקע] הרשה לילדיו להתגורר ... [בדירות הללו] אינה שוללת את בעלותו. כמו כן, בדב"ע נב/111-04 המוסד לביטוח לאומי - אל חג'וג'י (לא פורסם) נקבע, כי שלד של בנין בן שתי קומות שבנייתו לא הסתיימה ויש עליו משכנתא, נחשב כנכס לצורך חוק הבטחת הכנסה, שם נאמר, כי אפילו מדובר בנכס שלא ניתן להפיק ממנו הכנסה, הוא ניתן למכירה,

7. בא כוח המערערים הסתמך על פסק הדין דב"ע מז/96-0 עבד אלקאדר-המוסד לביטוח לאומי. פד"ע י"ט. 214 שם נדון מקרה של אב שחתם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכות במקרקעין לבני ללא תמורה, אך ביצוע ההעברה באגף רשם המקרקעין (טאבו) נדחה מספר שנים. נקבע, כי לצורך חוק הבטחת הכנסה יש לקבוע את מועד העברת הנכס כתאריך חתימתו של המבוטח על יפוי כוח הבלתי חוזר. עוד נקבע, כי מתן יפוי הכוח ו"רישום" ההעברה בספרי המועצה המקומית, מהווים העברת נכס. בית הדין קמא, וכן בא כוח המשיב בדעה כי ה"ה שנפסק שם אינו חל על המקרה שלפנינו, משום ששם מעביר הזכות לא יכול היה לחזור בו מההעברה.

8. יש לפרש את הפסיקה בנושא לאור מטרת החוק, כפי שצויינה בדב"ע מח/135-04 בוטבול - המוסד לביטוח לאומי, שצוטט בדב"ע נא/28-04 מטלון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ב 498, 499-500, כדלקמן: "[החוק והתקנות מבטיחות] כזכות רמת קיום מינימלית, וזאת כדי למנוע מצוקה כלכלית מן המבוטחים. אפילו אם משתכר המבוטח, או יש לו הכנסה ממקור אחר, אך הכנסתו איננה מגיעה לסכום המינימלי שנקבע בחוק ובתקנות, מחייב החוק את [המוסד] להשלים את הכנסת המבוטח לסכום מינימלי זה. החוק מהווה חלק ממדיניות חברתית-כלכלית, כולל מערכת הביטחון הסוציאלי, וקשור לחוקים אחרים, ובהם: חוק הביטוח הלאומי, חוק שכר מינימום, חוק שירות התעסוקה, ואח' החוק יוצא מההנחה, כי בעל רכוש איננו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלי . . . [ולשם כך] החוק והתקנות מגדירים מהו 'נכס' שממנו ניתן להפיק הכנסה, וכמו כן נקבע גובה ההכנסה שהנכס מאפשר לצורך חישוב הגמלה. החוק קובע, בין היתר, כי הכנסה כוללת 'סכומים שיראו אותם כנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה." ממשיך פסק הדין הנ"ל ואומר: ב"מקרקעין נחשבים כנכס מכוח סעיף 9(ג) לחוק, למעט דירת המגורים של המבוטח. על מנת למנוע העברה פיקטיבית של מקרקעין על ידי בעל רכוש, במטרה לזכות בגמלה מבלי להינתק מזכויותיו ברכוש, קיימת תקנה 11 לתקנות ..."

9. מכאן, כי מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסויימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין. במקרה כזה אין פיקציה המיועדת לעקוף את הוראות החוק. כמו כן, במקרים שההעברה נחשבת כתקפה כעבור חמש שנים ניתן לבדוק בתקופה זאת שלא נעשתה קנוניה בין המבוטח לבין בניו. כך, מבוטח שחתם על יפוי כוח בלתי חוזר נחשב כמי שהעביר את הנכס (דב"ע מז/96-04).

לעומת זאת, מבוטח שנותן לבניו להשתמש בנכס. אך לא פעל כדי להעבירו ונשאר בעל המקרקעין עדיין נחשב כבעל הנכס לצורך חוק הבטחת הנכס (דב"ע נג/137-04)."

1. במקרה שבפנינו אין כל ייפוי כח או מסמך אחר בכתב ולכן, על פי הציטוט המלא של פס"ד סובחי יש לראות את בעל התובעת כבעלים של 14/120 בנכס. אין להכיר ב"ויתור" הנטען גם מהטעם הנ"ל שאין לו כל תיעוד, גם בהעדר כל עדות תומכת לתובעת וגם נוכח הסתירות בגרסת הבעל(2000 דינר בהלוואה) מול גרסת התובעת (1000 דינר לכל אחד).
2. זאת ועוד, לא מדובר רק בשתי דירות מאויישות לכאורה אלא גם במחסנים, (שלא הוכח כי אינן יכולות לשמש למגורים- נטען בעלמא אך לא הובא מידע מדוייק על גובהם ומצבם.). מכל מקום גם מחסנים יכולים להימכר או להיות מושכרים לא פחות משלד בניין.(ראה בדב"ע נב/111-04 המוסד לביטוח לאומי - אל חג'וג'י (לא פורסם)).
3. מאישור העיריה עולה כי השטח הוא של 175 מ"ר ומחסנים בשטח כזה וודאי יכולים לשאת פרי. מכל מקום זו אינה מלאכתנו. זו תהא מלאכת השמאי לשום. אולם, הנתבע הוכיח כמוטל עליו , וגם אם לא מוטל עליו , כי הנכס יכול לניב הכנסה ולכן יש לזקוף ממנו הכנסה רעיונית.. זאת אשר למחסנים. בעניין דירות המגורים, לא מן הנמנע כי ניתן לחלקם אחרת או לחילופין שהמתגוררים ישלמו שכ"ד לשאר האחים. (ראה בל י-ם10289/08 ‏ ‏ קרמי נינה נ' ביטוח לאומי, עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ. זהבה עמר) ועל כן גם מדירות ניתן לזקוף הכנסה רעיונית. שיעורה יהא נתון לשומת השמאי.
4. על כן גם במגוריהם בפועל של שניים מתוך האחים, האחות ואמם המנוחה טרם פטירתה, אין כדי לשלול את יכולת ההכנסה של בעל התובעת והתובעת מחלקם הלא ספציפי גם בדירות המגורים כמובן בשיעור 14/120.
5. על כך נפסק: "סעיף 10 לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980 בס"ק (א)(4) מתייחס לסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם לא מופקת ממנו הכנסה. תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 מתייחסת להערכה לפיה יקבע ערך נכס כזה. הסעיף מפנה בין היתר להערכה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים. תשכ"א-1961 דהיינו מדובר לא רק בנכס בר מימוש אלא שיש יכולת כלשהיא להפיק ממנו הכנסה, ושהרשויות יראוהו ככזה.

3. הפסיקה בעניין זה נתנה דעתה על המונחים הללו ועל משמעותם ואין להוסיף עליה. (דב"ע מג/162-04 חביב דהן נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע ט"ו 351; דב"ע נב/111-04 המוסד לביטוח לאומי נ. אחמד מוחמד אל חג'וג'י פד"ע כד 507. בל (י-ם) 11391/07 ‏אבו פרחה מייסר נ' ביטוח לאומי-סניף ירושלים).

1. הוכח שבעלה של התובעת נותר בעל החלק שלו בירושה של אביו. בפועל לא הונחה התשתית הנדרשת לערעור החזקה שבחוק בדבר הבעלות וכתוצאה מההכנסה הרעיונית מאותה בעלות ( דבע מז /0-96 עבד אל קאדר פאיז ווטאד נ' המוסד לביטוח לאומי פדע יט 214, עבל 1078/00 פואז נ' המוסד לביטוח לאומי פדע לז 23 , 47-48.
2. המסקנה היא כי הוכח על ידי הנתבע ובאמצעות חלק ממסמכי התובעת עצמה שיש לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה בנכס בשעיר באזור חברון. המענה לשאלה מה הוא הסכום אותו ניתן להפיק כהכנסה בפועל או רעיונית מירושתו של בעלה בנכס אביו, ינתן בשלב השני של הליך זה לאחר העברת העניין לשמאי.
3. לאור האמור בעניין זה, ניתן פסק דין חלקי המחייב לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה.

שיתוף פעולה – סעיף 19-20 לחוק

1. שאלה נוספת בפנינו היא האם כדין דחה המוסד את תביעת התובעת בגין אי שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים. לכתב ההגנה של הנתבע צורפה ההתכתבות עם התובעת.
2. בתאריך 11.3.10 נשלחה לה דרישה למסמכים וכך גם בתאריך 6.4.10 תזכורת. שתיהן לאותה כתובת ושתיהן לא נענו, (נספחים א' ו-ב' לכתב ההגנה), ב- 22.4.10 נשלחה לאותה כתובת הודעה על אי שיתוף פעולה, לפי סעיף 19 ועל הפסקת הגמלה מאפריל 2010. (נספח ג').
3. המסמך הבא נספח ד' מיום 15.6.10 הוא מאשר כי ביום 6.6.10 העבירה התובעת את המסמכים הבאים "צילומים מנכס חמיך המנוח חברון, אישור מעיריית שעיר, שרטוטים, צו ירושה של חמיך המנוח, שאלון נכסים ותצהיר שלך. יחד עם זאת יש לציין כי טרם המצאת אישור בעלות לאדמה של חמיך המנוח בשעיר, המציין את גודל האדמה, מס' גוש וחלקה, אי לכך הדחייה מיום 22.4.10 בעינה עומדת".
4. בעניין זה הצדק עם התובעת. מאחר והתובעת המציאה את כל המסמכים הללו במכתבה מיום 6.6.10 לא ניתן לטעון כי לא שתפה פעולה לפי סעיף 19, התובעת מסרה את כל מה שהיה ביכולתה. למעשה, לעניין אישור הבעלות על האדמה של חמיה, מציינת גודל האדמה, הגוש והחלקה, עד היום מסמך כזה לא הוצג בפנינו. גם לא צורף לתצהיר התובעת. מסמך הרשות הפלשתינית אינו מתייחס לגוש ולחלקה אלא לגודל בלבד. חוזה הרכישה לנכס אין בו את המידע הנדרש. נכון הוא כי חוזה הרכישה לנכס לא צורף לתצהיר התובעת ביום 6.6.10 והיה עליה לצרפו ובכך לא עמדה בביטוי "כל ידיעה או מסמכים שברשותו", אולם מסירת חלק ניכר מהמסמכים בצירוף תצהיר יש בו כדי להצביע על שיתוף פעולה לפחות חלקי ולכן בעניין זה גם אם הדחייה נותרה בעינה לעניין שווי הנכס, בחישוב לתשלום הגמלה, אין בכך כדי להצדיק את הדחייה בעילה חוסר של שיתוף פעולה. לא לכך הייתה כוונת המחוקק. (ראה דבע נד 04-298 אמינה עסעס נ' המוסד עבודה ארצי כרך א' (2) 766, בל 11373/03 עאנר איברהים נ' המוסד לביטוח לאומי פדע יז 583).
5. על כן, יש לראות את התובעת כמי ששיתפה פעולה החל מ 6.6.10 עת שלחה את המידע שבידה, ככל שידה השיגה באותה עת.
6. בפסק דין בעניין בל 11752/04 אבו עדארבה נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם) , נקבע : "על כל רשות מנהלית ועל הנתבע בכלל זה, מוטלת החובה לספק לציבור את השירות ביעילות, ואולם חובה זו כפופה לחובתה של הרשות לספק את השירות בהגינות. חובת ההגינות היא חובה מחמירה, והיא מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. (בג"צ 4422/92 עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פד מז, (3) 853, 860)... המתח בין יעילות לבין הגינות הוא מוטיב מרכיב בביקורת השיפוטית על המנהל הציבורי, החוזר על עצמו בווריאציות שונות... ". נראה כי המקרה שבפנינו אכן עד ה 6.6.10 כדין נדחתה בגין העדר שיתוף פעולה מצידה. אולם, משעה שהגיעו המסמכים והתצהיר מטעמה, הרי שגם אם לא המציאה מסמך ספציפי שלא היה בידה להמציאו גם בפנינו, אין בכך לומר שלא שיתפה פעולה. לכן, ככל הנוגע למחלוקת זו, מתקבלת התביעה חלקית והדחייה בגין אי שיתוף פעולה ואי המצאת מסמכים החל מ 6.6.10 הייתה שלא כדין.
7. יחד עם זאת, חוסר שיתוף הפעולה עד 6.6.10 נקבע כדין. עוד יש לומר כי חלה חזקת התקינות על משלוח המכתבים לתובעת אשר הוכח כי לפחות חלקם הגיעו גם אם לא היו בדואר רשום. חלקם יש לומר נשלחו בדואר רשום וביניהם המכתב מיום 22.4.10 והמכתב מיום 11.3.10, מועד בו הגישה את תביעתה השנייה. כמו כן יש לקבל את טענת הנתבע כי מכתב דרישה להמצאת מסמכים נשלח לתובעת ביום 14.7.10 שלא באמצעות דואר רשום ונענה על ידה כבר ב 11.8.10.
8. מכל מקום, המסקנה היא כי הדחייה על פי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה נעשתה כדין בכל הנוגע להתנהלות התובעת עד ליום 6.6.10.
9. על כן, משיישום השמאי את שומתו, תידון הכנסתה של התובעת לעניין הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה החל מ-3.11.10 עת הגישה תביעה חדשה לגמלת הבטחת הכנסה. נוכח מסקנתנו לעיל דחיית תביעה זו ביום 19.12.10 בשל אי שיתוף פעולה הייתה שלא כדין, שכן מרבית המסמכים שיכלה התובעת להגיש כבר עמדו בפני הנתבע, לרבות תצהיר מטעמה.

סוף דבר

1. יש לזקוף לתובעת הכנסה מעיזבון חמיה בנכס בשעיר באזור חברון. נדחית טענת התובעת בדבר העדר הכנסה או הכנסה רעיונית מנכס זה.
2. המוסד דחה כדין ביום 22.4.10 את תביעת התובעת הראשונה להבטחת הכנסה, בגין אי שיתוף פעולה מאחר ולא נענתה לדרישות מיום 11.3.10 ומיום 6.4.10. בעניין זה נדחית טענת התובעת כי הדחייה נעשתה שלא כדין.
3. מתקבלת טענת התובעת כי התביעה שהוגשה ביום 3.11.10 נדחתה שלא כדין בגין אי שיתוף פעולה, על כן, ככל שתשולם הגמלה, לאחר שתהא שומה על הכנסה הרעיונית, יהא זה על פי התביעה שהוגשה ביום 3.11.10.
4. מאחר ופסק דין זה הינו פסק דין חלקי הקובע את המענה לשאלות המשפטיות שבמחלוקת, ומאחר והוסכם בתחילת ההליך כי יתקיים שלב שני שבו יתברר שווי הנכס, הרי ששאלת ההוצאות תפסק לאחר סיום השלב השני של ההליך.

ניתן היום, ל' אב תשע"ג, (6 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

החתימה המקורית של נציגי הציבור מצויה בתיק בית הדין.