1. ביום 21.12.2009 מצא המנוח גיל קלדרון ז"ל את מותו בתאונת דרכים (המנוח נפגע מרכב כשהוא רוכב על אופניים). הוא היה כבן 32 שנים במותו. לפניי תביעה לפיצוי עיזבונו של המנוח לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2. המנוח, יליד 10.8.1977, היה נשוי לתובעת 4 מיום 19.3.2008 (לשניים לא היו ילדים). יש לומר כבר בפתח הדברים, כי חייו של המנוח התאפיינו למרבה הצער במהמורות ובקשיים ניכרים. הוא סבל מבעיות התנהגותיות ונפשיות מגיל צעיר והופנה לאשפוז פסיכיאטרי. המנוח השתמש בסמים מגיל צעיר ולאורך שנים ארוכות; הוא לא השלים את שנות הלימוד בבית הספר, ולא התגייס לצבא. כעשר שנים מחייו עברו על המנוח בבית האסורים עקב עבירות אלימות וסמים. בחודש יוני 2008 החל המנוח טיפול במרפאת "היבטים" לגמילה מסמים. מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירו-טוקסיקולוגיה, פרופ' יורם פינקלשטיין, קבע בחוות-דעתו כי מדובר ב"התמכרות לסמים במשך 22 שנה, מתוכן התמכרות לסמים אופיאטיים במשך 19 שנה, עד יום מותו". בהתייחס לתכנית הטיפולית שהמערער נטל בה חלק, ציין המומחה כי "אין מדובר בגמילה, אלא בנטילת תחליף סם על-ידי אדם שסיכוייו להיגמל היו נמוכים ואף המוטיבציה שלו לעשות כן הייתה נמוכה". לפי טופס אבחון שנערך במל"ל (נספח נ/24 למוצגי התובעים), התובעת 4 דיווחה כי ביום התאונה ניסה המנוח לגרום למותה באמצעות "מברג בצוואר", זאת כשהוא מצוי תחת השפעת סמים. עוד יצוין, כי ביום 22.4.2009 (כשמונה חודשים לפני התאונה) קבעה ועדה לעררים של המל"ל למנוח נכות של 10% בגין הפרעת אישיות.

3. נתונים אלה כולם, מטבע הדברים, צריכים להילקח בחשבון עת שבאים אנו לשום את הפיצויים המגיעים לעיזבון. כאן המקום להדגיש, כי התביעה דנן היא תביעת עיזבון בלבד, ואין טענה בדבר תלות במנוח (ראו פרוטוקול הדיון מיום 21.3.2012; סעיף 3 לסיכומי התובעים 3-1). בנסיבות אלה, יש לאמוד את הפיצויים בראשי הנזק הרלוונטיים לתביעת עיזבון, קרי: הפסד השתכרות "בשנים האבודות"; הוצאות קבורה ולוייה; ונזק לא ממוני. יוּער, כי ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 18.7.2016, ובמסגרתה נחקרו התובע 3 (אחיו של המנוח) והתובעת 4 (אלמנתו של המנוח). לאחר הדיון הגישו התובעים 3-1 את סיכומיהם, והנתבעת אף-היא הגישה סיכומים; התובעת 4 מצדה הודיעה כי היא מצטרפת לסיכומים שהגישו התובעים 3-1.

נפתח אם כן בראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות".

4. ראשית יצוין, כי לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ועל-פי המוסכם בין הצדדים, תוחלת החיים הצפויה של המנוח אלמלא התאונה הייתה עד גיל 66 שנים (קיצור של 30% מתוחלת החיים באוכלוסייה הכללית, עקב ההתמכרות לסמים). מכאן, שתקופת "השנים האבודות" נפרסת על כ- 34 שנים.

5. שנית, טענותיהם של התובעים בדבר הכנסתו של המנוח עובר לתאונה מושתתות על הכנסות לא מדווחות (עבודה "בשחור"). בע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16.8.09) חזר כבוד המשנה לנשיאה ריבלין על ההלכה, שלפיה על בית המשפט לבחון את הכנסתו האמיתית של הניזוק עובר לתאונה ואין להענישו "ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו", אולם בה-בעת, על תובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל של-ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית. כבוד השופט עמית התייחס אף-הוא לסוגיה זו בע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) (25.9.2011), וכך כתב:

"לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת'... לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין... אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים... יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין 'השתק שיפוטי'... למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק".

בפסק-הדין בע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר (11.11.2013) הוסיף כבוד השופט עמית כי מעבר לנטל ההוכחה המוגבר עד-מאוד המוטל על ניזוק הטוען להשתכרות לא מדווחת, ייתכן כי על בית המשפט להפחית, ולוּ "כזית", מהערכתו את גובה ההכנסה. זאת משני טעמים: הראשון, הסיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של אחת מרשויות המס; והשני, מדיניות משפטית ראויה ושיקולים של תקנת הציבור.

6. ומן הכלל – לענייננו. התובעים לא עמדו בנטל הוכחה "מוגבר עד-מאוד" בכל הנוגע לשיעור ההכנסות הלא מדווחות של המנוח, ונדמה שאף באספקלריה של נטל הוכחה "רגיל" הם לא עברו את המשֹוכה. אמת, בתיק מרפאת "היבטים" קיימים רישומים מסוימים על כך שהתובע עבד "באופן עצמאי ולא קבוע" בשיפוצים (ראו נספח 5 בתיק המוצגים של התובעים 3-1). התובעים טוענים, כי היה מדובר בעבודה לא קבועה, במזומן (ללא תלושי שכר), בהכנסות משתנות אשר יכלו להגיע עד לכ- 8,000 ₪ "בחודש שעובד הרבה" (ביום עבודה, כך נטען, המנוח היה מרוויח כ- 400-300 ₪). אלא מאי? גם אם אניח שהמנוח עבד פה ושם או ניסה לעבוד בתקופות מסוימות – ואני מוכן להניח זאת על-פי מכלול החומר שבתיק – הרי שלא ניתן, כלל וכלל, לאמץ את בסיס השכר שהתובעים טוענים לו, ולמעשה אין לפניי תשתית ראייתית ממשית, המאפשרת לקבוע ממצאים לגבי השתכרותו של התובע בעבר או לגבי ההיתכנות של כוונותיו הנטענות "להפוך לעצמאי בתחום השיפוצים ולבנות עסק משלו בתחום" – כך בלשון הסיכומים. יודגש, כי עדות אחיו של המנוח (התובע 3) לא היה בה כדי להשלים את החסר בעניין זה, ולא מצאתי כי ניתן להתבסס על עדות זו לצורך קביעת ממצאים באשר להכנסותיו של המנוח. מדובר בעדות של בעל-דין, המציגה תמונה חסרה שאינה מוצאת אחיזה בראיות של-ממש. הדברים יפים גם, ואף ביתר שאת, לגבי עדותה של האלמנה (התובעת 4). די שאציין בהקשר זה, כי התובעת 4 השיבה לשאלות רבות שאינה זוכרת או אינה יודעת, כך למשל לשאלות אלמנטריות כמו מתי המנוח השתחרר מהכלא וכמה שנים ישב בבית האסורים (ראו עמודים 55-54 לפרוטוקול), וכן לשאלות הנוגעות לעיסוקו (ראו למשל עמוד 67 לפרוטוקול). זאת ועוד, מעדותה-שלה עולה כי התובעת 4 אינה עקבית בגרסתה ואינה מספרת תמיד את הדברים כהווייתם (ראו למשל עמודים 56-55, 60-58 לפרוטוקול).

7. יש להדגיש עוד, כי המנוח קיבל מעת לעת גמלאות הבטחת הכנסה (לרבות בשנת 2009 – שנת התאונה); וכי במסמכים שונים המצויים בתיק נרשם שאינו עובד או שאינו עובד באופן מסודר – ראו למשל פרוטוקול הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.4.2009, שם סומן כי המנוח אינו עובד, ואף נכתב על-ידי הפסיכיאטר: "אף פעם לא עובד באופן מסודר" (נספח 2 לתיק המוצגים של התובעים 3-1); כמו-כן ראו סיכום אשפוז מיום 21.1.2009, שגם בו נכתב לגבי המנוח: "אינו עובד" (עמוד 155 לתיק המוצגים של הנתבעים; ועוד ראו: עמודים 7, 8, 10, 11, 16, 20, 22 לתיק המוצגים – הצהרות של המנוח על היעדר עבודה או על "עבודות מזדמנות"; וראו גם רישומים של האלמנה – עמודים 21 למוצגי הנתבעים וכן נ/25). אמת, התובעים מציעים הסברים באשר לסיבות ולשיקולים שעמדו ביסוד הצהרות אלה (כגון רצון לקבל קצבאות), אלא שכיום, כאשר מבוקש לשרטט תמונת מצב שונה לגמרי – הקושי ברור והנטל גבוה.

8. זאת וגם זאת: התובעים לא הגישו תצהירים ולא זימנו עדים שיכולים היו לתמוך בטענותיהם בדבר עיסוקיו של המנוח והכנסותיו. כך למשל, מר מאיר בראל, ששמו נזכר באופן מפורש על ידי התובעים, לא הובא כעד (וראו שמות נוספים שנזכרו – אך לא זומנו להעיד – בעמוד 66 לפרוטוקול). כאן המקום לציין, כי התובעים הגישו תצהיר של אחד מר איתן ארביב, אך הלה לא התייצב להיחקר על תצהירו, ולא התבקש זימונו באמצעות בית המשפט. כל אלה אומרים דרשני.

9. לא נעלמו מעיני ניסיונותיהם של התובעים לבסס את הטענות בדבר הכנסתו של המנוח על ההוצאות שהיו למנוח, לפי הנטען, ועל נתונים סטטיסטיים בדבר "תצרוכת משק בית בישראל". לטענת התובעים, את ההוצאות האמורות לא ניתן היה לממן רק מתשלומי הבטחת הכנסה, ועל כן יש להניח ולקבוע כי המימון בא מהכנסותיו של המנוח במזומן. דא עקא, שמדובר בסופו של יום בספקולציות ובטענות שאינן נתמכות בראיות של-ממש, לא כל שכן ראיות ברף הגבוה הנדרש בכגון דא. בהקשר זה מקובלת עליי טענתה של הנתבעת, כי אין מקום שבית המשפט ישלים את "הווקום הראייתי" עבור התובעים. ויודגש שוב: על-פי הפסיקה, מקום שבו מדובר בטענה להכנסות לא מדווחות, נדרשת זהירות-יתר בקביעת ממצאים.

10. האם המשמעות של האמור לעיל היא כי יש להניח שהמנוח היה חסר יכולת השתכרות וכי דבר לא אבד לו, מבחינה זו, "בשנים האבודות", פרט לתגמולי הבטחת הכנסה? התשובה לשאלה זו היא בשלילה. חרף כל הקשיים, אין מקום להניח באופן דטרמיניסטי, כי המנוח לא יכול היה להשתכר דבר וחצי דבר לאורך כל שנות חייו – אלמלא נפטר בטרם עת. יודגש, כי גם חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט לא שללה באופן מוחלט אפשרות של גמילה, אלא העריכה את הסיכוי לשיקום. אכן, גם כשתמונת חייו של אדם קשה ומורכבת, וגם כאשר לא ניתן לקבוע כי התחזית הייתה אופטימית, הרי שיש להיזהר ממסקנות נחרצות ומוחלטות, בבחינת גזירת גורל. כך במיוחד שעה שהמנוח היה בטיפול עקב התמכרותו ארוכת-השנים.

11. בסופו של יום, לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, ולאחר שהבאתי בחשבון את הנתונים הרלוונטיים כולם, לרבות: השתלשלות חייו של המנוח כפי שעולה מהחומר שלפניי ודפוסי התנהגותו; גילו של המנוח בעת התאונה; עברו הפלילי המכביד; מצבו הנפשי (שבגינו נקבעו אחוזי נכות במל"ל – הפרעת אישיות); היעדר הכשרה מקצועית והיעדרן של הכנסות מדווחות (נזכיר כי אף לפי גרסת התובעים, המנוח עבד "בצורה ספורדית"); וכן השנים הרבות שבהן המנוח נטל סמים (עם ניסיונות גמילה שכשלו); העובדה שהיה בתהליך של טיפול במרפאת "היבטים" (תוך צריכת תחליף סם); וחוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט (שלא נסתרה) – מסקנתי היא כי יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח, כולל הבטחת הכנסה, על סך של 2,500 ₪ לעבר (כלומר עד מועד פסק-הדין), וסך של 3,500 ₪ לעתיד (כלומר ממועד פסק-הדין). יובהר, כי סכומים אלה משקפים ממוצע לאורך התקופות האמורות של "השנים האבודות", תוך התחשבות במכלול הנתונים העולים מן התיק, ולמעשה יש בסכומים אלה מעין הערכה של "תוחלת" התרחישים האפשריים אלמלא מותו של המנוח (אזכיר כאן גם את דבריו של בית המשפט העליון בעניין וינטר הנ"ל, לגבי הסיכון הכרוך בעבודה "בשחור"; עוד ראו והשוו מקרים נוספים שבהם בית המשפט נדרש לקבוע את הפסדי ההשתכרות של מי שטענו להכנסות "בשחור" ולא הוכיחו את הכנסתם עובר לתאונה, וכן של מי שעברם כלל התמכרות והסתבכות בפלילים: ע"א 5012/90 טרכטנברג נ' עזאלדין (9.6.1994); ת"א (מח' מרכז) 20983-12-11 לוי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (20.1.2014); ת"א (מח' חי') 10879-05-09 פלוני נ' שרעבי (10.2.2013); ב"א (מח' חי') 891/04 פולצ'ק נ' ביטוח ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ (4.6.2008); ע"א 3111/12 חיות נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (26.11.2012); ת"א (מח' ת"א) 24958-02-11 מ.ש. נ' מושייב (8.9.2013); ת"א 394/98 (מח' ת"א) אלטאוויל נ' נחמיאס (2.2.2006)).

עד כאן לגבי בסיס השכר של המנוח.

12. במסגרת הקופה המשותפת, יש להביא בחשבון גם את הכנסתה של התובעת 4, רעייתו של המנוח. גם כאן יש להבחין בין התקופה מיום התאונה ועד למועד פסק-הדין, לבין תקופת העתיד. לגבי תקופת העבר, מבקשים התובעים בסיכומיהם להעמיד את תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת על סך של 3,000 ₪. יוּער, כי התובעים אינם מבקשים לפצל את החישוב בגין תקופת העבר (תוך התייחסות נפרדת לתקופות שבהן התובעת 4 קיבלה הבטחת הכנסה ולתקופות שבהן השתכרה סכומים כאלה ואחרים). כפי שעולה מסעיף 36 לסיכומי התובעים, החישוב המבוקש בגין כל תקופת העבר הוא לפי השתכרות של האלמנה בסך של 3,000 ₪. הנתבעים מצדם מציעים גם-הם לחשב את הפיצוי בגין תקופת העבר לפי בסיס שכר של האלמנה בסך של 3,000 ₪ (סעיפים 86-85 ו- 90 לסיכומים).

13. לאור האמור, תועמד הקופה המשותפת בתקופה שמיום התאונה ועד למועד פסק-הדין על סכום של 5,500 ₪ (2,500 ₪ שכרו של המנוח, 3000 ₪ שכרה של האלמנה), ולאחר חלוקה לארבע ידות (מנוח, אלמנה, משק בית, יד חסכון), מתקבל כי השווי של כל ידה הוא 1,375 ₪. מכאן, שההפסד החודשי (הפחתת ידת המנוח מהכנסתו) הוא בסך של 1,125 ₪, ואת הסכום הזה יש להכפיל ב- 84 חודשים. התוצאה המתקבלת היא סך של 94,500 ₪, ולסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.

14. לגבי הפסדי שכר בעתיד, הרי שנוכח עדותה של התובעת 4 יש להעמיד את שכרה על סך של 4,000 ₪ (עמוד 68-67 לפרוטוקול; ראו גם נ/27 בתיק המוצגים של הנתבעים). לפיכך, הקופה המשותפת היא צירוף שכרו של המנוח (3,500 ₪) ושכרה של התובעת 4 (4,000 ₪), ובסך הכול: 7500 ₪. ידת הקיום של המנוח היא אפוא 1,875 ₪, ובניכוי סכום זה מהכנסתו מתקבל הפסד חודשי של 1,625 ₪. מכאן נובע, כי הפסד ההשתכרות "בשנים האבודות", ממועד פסק-הדין ועד גיל 66 שנים (לאחר היוון מתאים), הוא 355,000 ₪ (מעוגל).

15. במאמר מוסגר יוּער, כי שקלתי אם יש הצדקה לבצע את החישוב של הפסד ההכנסה בעתיד לתקופה מעט קצרה יותר (כלומר לא עד גיל 66 שנים), וזאת על-יסוד ההנחה כי אדם אינו עובד עד תום תוחלת חייו (כלומר, אין חפיפה מוחלטת בין תוחלת החיים לבין תוחלת שנות העבודה). עם זאת, בשים לב לכך שהנתבעת לא ביקשה זאת בסיכומיה והציעה חישוב עד גיל 66 שנים (ראו סעיף 92 לסיכומים), וכאיזון להנחות אחרות שנקבעו לעיל (כגון בעניין בסיס השכר של האלמנה בתקופת העבר), בוצע החישוב ללא הפחתה כאמור.

16. יוּער, כי איני מקבל את טענתם של התובעים – שהועלתה בלאקוניות, כמעט "בדרך אגב" – בדבר ביצוע ההיוון לפי שיעור ריבית של 2%; מקובלות עליי בהקשר זה טענותיה של הנתבעת בסיכומיה, ואיני רואה צורך להרחיב מעבר לכך.

17. מכאן לראש הנזק של הוצאות קבורה ולוויה; בהיעדר אסמכתאות לעניין זה, מצאתי לפסוק סכום של 10,000 ₪.

18. בראש הנזק של כאב וסבל אני פוסק לתובעים סכום של 47,350 ₪ (מעוגל, לפי תכנת "משערכת").

19. סוף דבר, הפיצוי שנפסק הוא כדלקמן:

א. הפסד השתכרות "בשנים האבודות" עד למועד פסק-הדין: סך של 94,500 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה.

ב. הפסד השתכרות "בשנים האבודות" ממועד פסק-הדין: סך של 355,000 ₪.

ג. הוצאות קבורה ולוויה: סך של 10,000 ₪.

ד. נזק לא ממוני: סך של 47,350 ₪.

אין מחלוקת, כי בהתאם לצווי הירושה יש לחלק את הפיצוי שווה בשווה לתובע 3 ולתובעת 4; מסכום הפיצוי של התובעת 4 תנוכה קצבת השארים (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית). הנתבעת תישא בתשלום האגרה וכן בשכר טרחת עורך-דין כחוק לבאי-כוח התובעים 3-1 ו- 4.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות מתבקשת להמציא את פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ז, 12 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.